טעויות על ימין ועל שמאל

בעצם המילה "הגדרה" – יש "גדר". הגדר נועדה לסמן את טווח החלות של המושג – איפה הוא מתחיל והיכן הוא מסתיים. גלי בת חורין יצאה למלחמה על הטרמינולוגיה החדשה שכבשה כל חלקה טובה 

לכנות את המאבק הרעיוני היום במדינה ישראל, מאבק בין 'ימין' ל'שמאל'  זו טעות אנכרוניסטית שמטעה ומסיטה את כל הדיון אל מחוזות שנמצאים לחלוטין מחוץ למציאות ואין פלא, אפוא, שאנחנו מוצאים את עצמנו מסתחררים בתוך  בתוך מאבקים שאין להם סוף, ושגם פשר אין בהם.

'ימין' ו'שמאל' הם מונחים שרוקנו זה מכבר מכל תוכן והתגובה אליהן היא אמוציונלית בעיקרה.  הגיע הזמן להיפטר ממושגים שאינם אלא  תגיות על צנצנת ריקה.

הפרדוקס הוא, שכדי לעשות סדר בכל מערך החשיבה, נחוצה בראש ובראשונה השבת אבני הבנייה הבסיסיים ביותר של המחשבה: מילים מוגדרות כהלכה, מושגים בהירים ומובחנים, משפטים ורעיונות שנוצקו לתוך כללי התחביר הנאותים של החשיבה שהם כללי ההיגיון הבסיסיים.  אלא מאחר שאנחנו חיים בעידן שבו שברו את כל הכלים  –  יהיה כמעט בלתי אפשרי  אפילו לשכנע שיש צורך בהם לא כל שכן, לעשות בהם שימוש.

לא מזמן מצאתי את עצמי, בגילי המופלג ועם האנגלית הטובה שלי, בקורס אוניברסיטאי באנגלית. באחד מהשיעורים קראנו בכתה מאמר על פמיניזם מאת  מלומדת מוסלמית. נטען שם, שהפמניזם, אם ברצונו לעשות לעצמו נפשות בקרב נשים מוסלמיות, עליו להרחיב את התפיסה המערבית הצרה  והמוגבלת שלו, שעל פיה קיים שיוויון בין המינים.  תחת זאת על הפמיניזם לאמץ את התפיסות הרחבות והליברליות יותר של האיסלם.  על הפמיניזם המערבי לתפוס, נטען, שלגבר ולאישה נועדו תפקידים שונים בעולם: האישה נועדה לעבודות הבית ואילו הגבר – אחראי על קבלת ההחלטות.

לשמע המשפט הזה פרצתי בסוג הזה של צחוק, שמשמעים באולם קולנוע, שמסכרן עצמו מראש עם הצחוק הכללי בקהל. להפתעתי, צחוקי  הדהד בין הקירות, בודד כמו גרגר אחד בשקית פופקורן שבקע ראשון לפני כולם. שאר הגרגירים בכיתה לא הצטרפו אליו גם אחר כך.

"מה?"  פניתי  לחברי בתמיהה. "זה נשמע לכם הגיוני?"

מרבית הסטודנטים שם היו צעירים ממני בשלושים שנה והביטו בי כמו בשריד אנכרוניסטי של דינוזאור שמפאת דימנציה שכח להיכחד.

"ומי קבע" נזפה בי אחת מהצעירות "שפמיניזם מערבי צריך להיות התפיסה היחידה הנכונה? צריך לפעמים לפתוח קצת את הראש…"

ופה בדיוק נמצא ההבדל שבין הרצון להמנע מדוגמטיות מחשבתית, לבין פתיחת הראש עד שכל המוח נוזל ממנו.

בעצם המילה "הגדרה" – יש "גדר". הגדר נועדה לסמן את טווח החלות של המושג – איפה הוא מתחיל והיכן הוא מסתיים. מונחים מוגדרים היטב אינם בגדר "דוגמטיות". להפך, מונחים שאינם נהירים, שהם גמישים ו"פתוחים" לכל אפשרות הרחבה, מחוללים  לכושר המחשבה נזק גדול עשרת מונים מאשר סתם חשיבה מקובעת, אשר למצער נאחזת בפיסה כלשהי של מציאות.

פמיניזם, כדוגמה אחת, הוא רעיון השיוויון בין המינים. אפשר ורצוי להרחיבו לתחומים שונים שבהם שאלת שיוויון המינים יכולה לעלות, ניתן להוסיף לו ערכים בהתאם לרעיון, לשקול דרכי פעולה לשם השגת האידאל השיוויוני. מה שלא ניתן לעשות זה – "להרחיב" את המושג 'שיוויון בין מינים' כך שיכלול גם את 'אי שיוויון בין המינים'-  או –  'חלוקה דכאנית של תפקידים באופן שמציב את האישה כנחותה מהגבר'.

למרבה הצער, למרות כישורי השכנוע שלי והאנגלית המצוינת, כמו גם הנכונות המרגיזה שלי להשתלט על שיעורים, כל אלו לא עמדו לי בויכוח הזה. הסטודנטים הצעירים  התבצרו בעמדתם. הם התעקשו ממש  שאין שום בעיה עם  אותו "פמיניזם איסלמי", ולמעשה, הוא מוצלח  יותר משום שהוא  מרחיב את המחשבה אל עבר אופקים רחוקים  ורחבים מאלו שלי.

זו הייתה דוגמה קטנה, אבל פרדיגמטית, לבלבול הכללי ולאבדן כלי מחשבה. זה היה יכול להיות משעשע, אם זו לא הייתה הבעיה המרכזית, שבשלה אנו נגררים היום כחברה אל עברי פי פחד אלוהים ממש.

מסתבר, אם כן, שלא מיותר להזכיר, שללא טווח שמגביל את הרעיון – אין רעיון. הוא מתפוגג ונעלם לתוך הלא-כלום שבו שרויים היום מרבית הרעיונות, האידאות, ואפילו המילים  עצמן.

מה שמובן מאליו (לפחות בין הקוראים הנבונים של אתר זה) בכל הנוגע למושג "פמיניזם" (אגב, למרבה הצער, התגלה לי שאותה מלומדת מוסלמית נרצחה על שום היותה "פמניסטית". טעות טרגית ממש, אם כי מאד סימפטומטית לעידן התוויות הריקות) אינו  מובן דיו לגבי  המושגים 'שמאל' ו'ימין'. אלו הם מושגים רחבים בהרבה, עם קונוטציות היסטוריות שמסבכות את העניין, וזאת עוד לפני שדיברנו על  ניסיונות מכוונים להטעייה הציבור.

מאחר שהיריעה הזו התרחבה לה תוך כתיבה הרבה מעבר למושג "מאמר", אפצל  אותו לשניים, ואתחיל עם האגף שאת עיקרי הגותו אני מכירה לעומקם.

היכן השמאל הישראלי?

במדינת ישראל יש שמאל ברור, מובחן ומוגדר. יש לו אפילו שם: "דב חנין".  מלבדו, ישנם גם כמה מאות מרקסיסטים, אלו הם בעיקר מרצים באוניברסיטה מהמעמד הבינוני ומעלה, ואף לא אחד ממעמד הפועלים (המעמד היחיד שראוי לתודעתו המעמדית).

באופן כללי, בסיסי וגורף, השמאל הוא זרם רעיוני, שמבוסס על האמת המדעית שבכל מומנט היסטורי מתקיים מצב של מאבק בין מדכאים למדוכאים, ושהדרך לפתור את בעיית הדיכוי היא בהתארגנות נכונה של החברה כולה, סביב צורת כלכלה צודקת.

תחת אידאת השמאל קמו זרמים רבים ושונים, תנועות שונות וכיוני מחשבה שונים, החל מסוציאליזם דמוקרטי החותר ליתר שיוויון כלכלי גם בחברה קפיטליסטית, הנלחם לשיפור תנאים סוציאליים (ה"עבודה" לשעבר)  ועד למרקסיזם המהפכני. השמאל בארץ נתפס, אם כי לא בצדק,  גם כמקדם מחנה השלום. (בניגוד למרקסיזם, שאינו בוחל במיליטריזם להשגת מטרותיו).

תנועה מהפכנית מרקסיסטית אין, למיטב ידיעתי בארץ. לפחות לא בממדים משמעותיים. מפלגת חד"ש היא המפלגה ה'קומוניסטית' היחידה, גם היא הגיעה לכנסת רק בזכות איחוד המפלגות הערביות.

חתירתם של אנשי חד"ש כנגד מדינת ישראל קונסיסטנטית אמנם לרעיון הקומוניסטי האינטר-נאציונלי – משמע – אחוות כל העמים ללא גבולות. אלא שהחתירה הזו מקבלת משמעות אינטרנאציונלית פחות כאשר אנו מגלים  שבה בעת חותרים אלו להקמתה של מדינת לאום חדש"ה – על חורבותיה של מדינת הלאום היהודית. כך שהלכה למעשה, זו לא מפלגה קומוניסטית אלא מפלגה לאומנית קיצונית של מדינה דמיונית. כאמור, למעט דב חנין. האזנתי לו כמה פעמים והשתכנעתי שהוא באמת הנאמן האחרון לשמש העמים.

עיתון "הארץ" של משפחת שוקן ושות' –מתיימר להיות שופרו של השמאל, עד שנזכרים שאותה משפחה מחזיקה למעשה גם ב"דמרקר"  –  עיתון בעל קו כלכלי קפיטליסטי  אולטרה-שמרני. אפשר לומר הרבה דברים בגנות "הארץ", שמאלני בדעותיו – הוא לא.

מפלגת מר"צ שססמתה "שמאל זה מר"צ", חדלה זה מכבר להיות מפלגת שמאל. מר"צ מובילה היום את הרעיונות הפרוגרסיביים, שלמעשה החליפו את השמאל בכל העולם המערבי. הליך החלפת האידאות  נעשה מבלי זעזועים רבים ומרבית תומכי השמאל החליקו לתוך האידאה החדשה כמו כף לנעל, מבלי שאלו הרגישו-  הכל השתנה. ארנסט מאך אמר פעם, שאם העולם היה מתכווץ מחר בבוקר לחצי ( יחד עם כל מכשירי המדידה) לעולם לא היינו יודעים זאת. השמאל שהתכנס בתוך עצמו מתוך תחושת צדקנות ותיעוב רעיונות "זרים" – (שקיבלו את התואר הגנרי "פאשיזם") , איבד כך את נקודת האחיזה שהייתה יכולה לשמש לו כרפלקסיה למה שקרה. כך משכו להם את כל המציאות תחת רגליהם, והחליפוה בפרוגרסיביות, חטפו אותם למעשה מבלי ידיעתם.

פרוגרסיביות היא רעיון חדש יחסית, היא נולדה בארה"ב בשנות ה-20 של המאה ה-20 סביב ה"ניו רפאבליק" ויועדה לחיזוק הדומקרטיה האמריקאית  על ידי דינמיזציה אין סופית של רעיונות תוססים, נטולי דוגמטיות ונעדרי נקודת אחיזה. בדיוק אותו קו מחשבה שהוביל בסופו של דבר להגמשה דינמית של מושג ה"פמיניזם" לכלל להחלת  הרעיון של דיכוי האישה, כחלק מהפמיניזם ה'חדש'.

(על ה"מחנה הציוני"  אין טעם להכביר במילים. זה כבר אינו מחנה (ולדעתי האישית גם אינו ציוני)  אלא אוסף אקלקטי של רעיונות כה מבולבלים עד שבלתי אפשרי לחצוב מהם את המקור שיגלה לנו היכן  הכל התחיל להשתבש).

פרוגרסיביות- נא  להתקדם לאחור

הזרמים הרעיוניים בעולם המערבי החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20 שייכים ברובם לאידאת-העל "פוסטמודניזם". פרוגרסיביות היא הביטוי הפוסטמודרני בשיח החברתי –פוליטי.

בשל התפתחות הקפיטליזם עד למצבו היום, ה'קפיטליזם המאוחר', השמאל המרקסיסטי נאלץ להתאים את הגותו של מרקס לתנאים החדשים, וכך נולדו זרמים כגון הנאו-מרקסיסטים, (למשל, אסכולת פרנקפורט). נאו-מרקסיזם כבר חרג, לדעתי ולהבנתי,  מכל מה שמהותי במשנתו של האב הרוחני  – ואף עבר היפוך. הסיבה היא, לדעתי (ואני מודה שאף מרקסיסט מעולם לא קיבל את ההסבר הזה, אך גם לא סיפק לי טיעון נגדי) משום שהקפיטליזם המאוחר הצליח להגשים את כל חזונו של מרקס, רק בדרכים הפוכות מאלו שמרקס הציע.

מאגף רעיוני אחר לחלוטין, מתוך פילוסופיה של השפה, צמחו תיאוריות פוסט-סטרוקטורליסטיות, שאנחנו מכירים אותן  בעיקר על פי  המונח "שיח": "שיח זכויות", "שיח פמניסטי", שגם שהביאו עלינו את ה"רב-תרבתויות".

וממש כמו על פי הדיאלקטיקה של  מרקס, מה שקרה מכאן והלאה היה שה"תזה": התפיסה המרקסיסטית שעל פיה הדיאלקטיקה המטריאליסטית של מרקס היא אמת מוחלטת, התאחדה ל"סינתזה" יחד עם ה"אנטיתזה" שלה: פילוסופיות ה"שיח",  שאין מכירות בקיומה של אמת כלשהי במציאות: "הכל טקסט", ה"מציאות" אינה אלא אוסף הדברים (הטקסטים) שמתארים אותה, בכל חברה ורגע הסטורי במעגל  נצחי של אינסוף פרשנויות, שכל אחת מהן אינה טובה, או גרועה מהשניה.

כך, השמאל הנאו-מרקסיסטי "הרחיב" את טווח האידאה שלו וכלל לתוכו גם את פילוסופיות ה"שיח".

פה קרה דבר, שלא ייאמן שהצליח בכלל לקרות מתחת לראדאר של כל האליטות האינטלקטואליות בארץ ובמערב כולו:

ממש כמו מה שקרה למושג "פמיניזם", ה"שמאל", שכל סיבת קיומו היא היותו מתוקף מדעית כאמת מוחלטת טראנסהיסטורית (קיום תמידי של מאבק בין מדכאים למדוכאים בחברה) "הרחיב" את טווח ההגדרה העצמית שלו לרעיונות  של תיאוריות ה"שיח"  שעצם קיומן  הוא הכפירה המוחלטת במושג "אמת".

לשם המחשת האמיתיות של האמת הזו אומר רק שמרקוזה הנאו מרקסיסט, ב"האדם החד ממדי" הלין על כך שהמציאות בעידן הקפיטליזם המאוחר הפכה להיות כל כך מעוותת עד שהיא אפילו כבר לא מתאימה לתיאוריה של מרקס. זה תמיד מזכיר לי את ההערה על המפה הימית של קורפו  בספרו של ג'רלד דארל  "משפחתי וחיות אחרות": "במפה זו מסומנים כל הסלעים שיש להזהר מהם, אך עליכם לגלות עירנות משום שלא תמיד הסלעים נמצאים במקום שבו הם אמורים להיות".

על מנת לחדד את הדברים: נניח הייתי "שמאלנית" היום, היה עלי להאמין שהרעיונות והערכים שלי נכונים משום שנוצקו מתוך אמת אמפירית נצחית, וגם, שאין דבר כזה בעולם בכלל "תיקוף אמפירי" או בכלל, אמת.  זו סתירה לוגית, שיכול להאמין בה רק מי שהתאמן בלהאמין בדברים שלא ייאמנו, כמו המלכה ב"אליס" שיכלה להאמין בשישה מהם עוד לפני ארוחת הבוקר.

לסתירה הלוגית הזו קוראים "פרוגרסיביות" ומאחר שכל השמאל ה"ישן" אימץ לעצמו תכנים מה"שיח", כל המכונה "שמאל" היום" אינו שמאל אלא זרמים פרוגרסיביים למיניהם.

קחו לדוגמה את השמאל, כ"מחנה השלום". אפילו תנועת הדגל , "שלום עכשיו", שמתחילה קצת להשמיע את קולה לאחרונה, בעיקר דרך היו"ר היוצא יריב אופנהיימר, לא מדברת כבר על שלום, אלא על "זכויות אדם". ההבדל הוא כל כך מהותי, שחייבים להתעכב עליו:

לפני כמה ימים נתפס ברעננה ערבי משוחררי עסקת שליט. (היו שמועות שנתפס גם עם לבנת חבלה אך זה לא חשוב כעת). יריב אופנהיימר פרסם פוסט נוזפני על כך שגם המחבל בן אדם, ולא יפה שנטפלים אליו.  לו היה אופנהיימר שייך למחנה השלום – היה וודאי מוקיע את אותו מחבל – שהפר את תנאי החנינה שלו. שהרי, הציבור בישראל אמור להגיע, מבחינתו של יריב אופנהיימר, לתהליך שלום שבסופו ישראל נסוגה מאדמות, ומקבלת פיסת נייר עם הבטחה ערבית.  כאשר דובר מצד השמאל מביע סלחנות על הפרת מסמך, הוא אמור להבין שזה רק מרחיק את אמון הציבור גם בערבים וגם באנשי השמאל, וכך את הסיכוי לשלום.

בהנחה שאופנהיימר אינו אוויל מוחלט, ברי כי "שלום עכשיו" – חוד החנית של מחנה השלום –עבר גם הוא ל"שיח הזכויות". שלום, כפי שאומרים לנו תמיד, עושים עם אוייבים (ואני מוסיפה – אוייבים לשעבר). בשיח זכויות אין אפילו אויבים. השיח אינו מכיר כלל בלאומים: ישנם רק בני אדם. במקרה זה, פלסטינים הנמצאים במצב בלתי נסבל של כיבוש ללא כל זכויות, ועל כן זכותם להאבק בכובש בכל דרך אפשרית. מכאן  שרוצח ישראלים הוא לוחם חופש שזכותו להרוג. נותרה רק בעיה קטנה – מה עם הזכויות של אותם ישראלים  -לחיות מבלי שלוחמי חופש יטבחו בהם?

מבחינת ה"שיח", זו אי-עקביות קלה מכדי להתעכב עליה, וחוץ מזה, מי אמר "להם"  לגור שם?

זו דוגמה אחת קטנה ל"הגיון" שבשיח הזכויות, המתחיל ברעיון הכל כך מתקדם, שעל פיו אפילו  למחבל מורשע ששוחרר רק בגלל חילופי שבוי יש זכויות  ובאותה נשימה,  מבטל את זכותם של יהודים לגור היכן שירצו, באותו עולם אוניברסלי יפה שבו אין יותר לאומים, אלא רק בני אדם בלתי נבדלים.

"שיח הזכויות" הוא כל כך פגום לוגית עש שהוא מהווה לאקונה בכל אידיאולוגיה. ברגע שמאמצים מקצת מה"שיח", כל ההיגיון  קורס ואתו כל התקוף של האידאולוגיה ה"מארחת".

המדהים הוא, שרבים מאותם "שמאלנים" (פרוגרסיבים, למעשה) –  אכן מודעים לבעייתיות המהותית הזו ומודים שקיימת "פרובלמטיקה"  – אבל לא גוזרים מכך את המסקנה ההכרחית! לפרוגרסיביות אין רגל לעמוד עליה! לשמאל אסור היה להתעסק בשיח הזה.

כל כך הרבה אנשים הנמנים על האליטה האינטלקטואלית – פועלים נמרצות בשם רעיון שהם עצמם יודעים שהוא אינו אלא לא-כלום. עורבה פרח. אין רעיון . זה תוכי מת!

לא נטעה. ישנה פריחה של הגות אידאולוגית בכמות עצומה, אינספור רעיונות, מתודולוגיות, קבוצות, פעילים, אקטיביסטים, ויכוחים, דיונים. ספרים ומאמרים נכתבים, ערכים נקבעים –  אבל כל הפוריות המרהיבה הזו נוצרה- לא למרות שבבסיס כל הבסיסים של התפיסות הללו קיימת סתירה לוגית מהותית –  אלא דווקא משום כך.  מסתירה לוגית נובע הכל.  זה כלל  בסיסי של תלמיד מבוא ללוגיקה שנה א' מכיר.

איך הכל השתבש? 

לדעתי הסבר אחד נעוץ בעובדה, שעל פני הדברים- ברובד השטחי שלהם-  גם השמאל וגם תיאוריות השיח הניבו רעיונות קצה בעלי דמיון אלו לאלו. שניהם עוסקים ב"דכאנות" והדרה מהשיח. בשני הזרמים קיימת עויינות מובנית  לצורות השלטון הנוכחיות, (כנראה, לצורות שלטון בכלל) ורצון לשינוי רדיקלי של פני החברה. הפוליטקלי קורקט , למשל, הגיע מהצד של הפילוסופים של השפה. כשם שהשמאל סבור שהרוב חי בתודעה כוזבת – אנשי ה"שיח" מנסים לייצר מציאות חדשה מתוך השפה.

וכך גם מצאו "מכנה משותף" לכאורה – באותם מאבקים למען "מודחי השיח". בשיח הזכויות –(ולמען הסר ספק – לכותבת אין כל התנגדות לזכויות אדם באשר הוא, כפי  שהן אכן מובטחות בדמוקרטיה הישראלית)  טמונה פצצה שאותה אולי רק מרקסיסטים מהפכנים הכמהים להרס טוטלי השכילו לזהות: שיח זכויות ממוטט את ההפרדה  שבין "טוב" לרע" באופן הבסיסי ביותר. ברגע שבעל שאידאה מסכים להכיל  ערכים מ"שיח הזכויות"  הוא אולי אינו ער לכך – אבל זה היה הרגע שבו הוא פסע אל מחוץ לכל תפיסה מוסרית שהיא.

מוסר הוא בראש ובראשונה הבחנה בין טוב לרע. לשיח הזכויות, עד כמה שהוא טוען בשם המוסר, אין קריטריונים להערכה מוסרית של מצבים, כוונות או פעולות. הקריטריון היחיד של השיח הוא מדד קיפוח, ועל כן מרשיע את מי שנתפס כחזק, ומזכה מכל אשם את ה"חלש" על פי קביעה שרירותית בין השניים. ישראל, למשל, היא "חזק" אפריורי ועל כן אין לה זכות להתגונן מול תוקפנותו של חמאס ה"חלש". הגמישות הקונספטואליות הזו מאפשרת להתעלם בקלות מכך שמדינת היהודים היא מיעוט מזערי במרחב של עשרות מדינות אסלם עוינות את הרעיון של עצם קיומה.

שרירותיות זו היא כלי שליטה טוטאליטרי וכך, בזכות כל אותם פעילי "עוד יותר חופש ועוד יותר זכויות" בעולם החופשי, כולנו נופלים לידי שליטים עלומים המושכים בחוטים מבלי שנבחרו או אפילו מבלי שנדע על קיומם.

אנטישמיות היא כלל מכונן בעולם

בזמנים שכאלו, שבהם אין קריטריונים ברורים לשיפוט – לא פלא שהעולם הנוצרי שב לחיקה החם והבטוח של האנטישמיות. שהרי שנאת היהודי היא לפחות ערך מסורתי ועתיק, מגדלור של בהירות בעולם מבלבל ונטול קריטריונים. כאשר רבעים שלמים בכל עיר גדולה באירופה הופכים להיות אזורים מוסלמיים שאפילו למשטרה אין אומץ להיכנס  אליהם, באירופה מעדיפים עדיין לשנוא את המיעוט היהודי,זה,  ששיח הזכויות פסח מעליו באורך פלא.

וכך, זרמים אידאולוגיים וסוציולוגיים שנבעו היישר מטראומת מלחמת העולם וטבח היהודים, סגרו מעגל שלם: בתחילה פעלו לטשטוש כל סוג של זהות אתנית (אך למעשה, רק הבליטו אותה מאד-  משום שאחרת לא היה ניתן לדעת מיהו ה"חלש" שיש להעניק לו זכויות), ניתצו כל קריטריון שיפוט ראציונלי ומוסרי, ריסקו את ההיגיון ה"לוגו-סמנטי" כדי למנוע עליה מחודשת של אידאולוגיות ענק מפלציות כסטלינזם ונאציזם, ערבלו לשם כך את השפה כמו במגדל בבל, יצרו על הדרך, ובמתכוון,  דור של רפי שכל חסרי כלי חשיבה מתוך ההנחה, שהמונים חושבים זו תופעה  מסוכנת לעולם וכך בדיוק אחזרו את כל האווירה שהקדימה את השואה – שממנה כל כך ניסו להתרחק, וגם הפעם, שוב כנגד אותם הקרבנות.

די בכך כדי לתפוס שהפרוגרסיביות, שמכנה את עצמה "שמאל" – היא סתירה לוגית בסיסית, ולכן מביסה את עצמה בכל רגע ובכל מטרה שהציבה לעצמה.

רוח העיוועים הזו סופה לחלוף והשאלה היחידה שנותרה היא, כמה חורבן עוד  תותיר אחריה.

אני פונה אישית  אל כל מי שנשבה בקסם השיח האוניברסלי, שיהודים רבים מאד לקחו חלק  פעיל בפיתוחו ובקידומו, (אולי מתוך שאיפה לא מודעת ליצור ליהודים מקום בעולם) . היו נא סמוכים ובטוחים, שגם אם על דרך נס כל העולם יתאחד לכלל אנושות אחת מאושרת ושלווה – גם אז היהודים יהיו האויב, שתפקידו לאפיין את זהותם – כהפך מכל מה שיהודי.  זה נוח שמשות שהיות יהודי הוא הפרדיגמה של היות מזוהה. ועל כן אין כמוהו להגדרה עצמית כניגוד לנו.

דומה, שההיסטוריה ייעדה ליהודים את תפקיד ההתססה האינטלקטואלית והרעיונית בכל מומנט היסטורי, את תפקיד מנסחי המוסר ויוצרי התיאוריות הסוציאליות, אך לא את הזכות להיות חלק מאותה חברה. היהדות העניקה את הספר לשתי הדתות האחרות, הן נטלו אותו והשליכו את היהודים. ישו, שנצלב כיהודי – הביא לנוצרים את הנצרות ואת הסוציאליזם הראשון, וזו רדפה את היהודים בזמן שעל  צווארם ענוד צלם  בדמותו של היהודי המעונה. למרות שקרל מרקס הוא אבי הקומוניזם, זה לא הפריע לקומוניסטים לרדוף ולרצוח את אחיו היהודים. איינשטיין, אופנהיימר ופיינמן היהודים הביאו לפיתוח פצצת האטום, שתאיים על ישראל ברגע שהאיראנים ישלימו את תכניתם. אפילו הפייסבוק, המצאתו של צוקרבג היהודי משמש ככלי הסתה לרצח יהודים ודה-לגיטימציה לישראל.

אי אפשר לברוח מהזהות שלנו,ולא מהייעוד שההיסטוריה בחרה אותו עבורנו. בעידן הנוכחי, בדרך נס, ההיסטוריה גילתה רגע קצר של נדיבות, והעניקה לנו הזדמנות לחיות יחד, בארצנו, עם צבא משלנו שמגן עלינו, ושניתן לבטוח בו מתוך שותפות גורל. כמה אירוני יהיה אם נאבד את כל זה בשל אותה תכונה שהתסיסה תמיד את העולם, בשל  אידאות שלא רק שאינן יכולות להתגשם במציאות – הן אפילו לא תעמודנה בניתוח אנליטי אפריורי. משום שלסתירה לוגית אין קיום באף אחד מהעולמות האפשריים.

ובעצם,כך אני מבינה לפתע, נחסכה ממני כתיבת המאמר השני. ה"ימין" בישראל – הוא המחנה של כל מי שתופס זאת.

(התפרסם לראשונה ב"זהותון")