להגנת השמאל

קשה של לחשוב ששמאלנים הם שקרנים. זה נכון שזה נראה ככה. אבל העניין מורכב יותר.

נדמה, כאילו ישנה סימטריה בין שמאל לימין – שני זרמים שמייצגים רעיונות שמתחרים ביניהם. אבל ההבדל ברעיונות הוא הבדל ברובדים של רעיונות:

הימין השמרני נוטה לקחת את המציאות ברוב אחד – face value – היש הוא מה שיש. תיאוריה על המציאות היא תיאוריה שמתארת את המציאות. מדיניות, היא אסטרטגיה של המשחק הטוב ביותר של הקלפים שיש כעת ביד. השמאל, לעומת זאת – מגיע מתוך תפיסה פחות דטרמיניסטית.

השמאל לעומת זאת תופס את האדם כמכונן על ידי חברה, ואת החברה – כניתנת להינדוס, קרי, לשיפור הקיים, על ידי האדם בעזרת אידיאולוגיה (זאת בהיפוך מוחלט מאביהם הרוחני, מרקס).

זו אינה תפיסה פסולה כלל ועיקר, היא יכולה להחשב כשגויה, אך בשום אופן לא כלא לגיטימית.

ריה שכזו  אמנם מייצרת עיוותים מסויימים – שאותם הימין תופס כסטיות מהמציאות – אלא שהשמאל במובנים רבים מבקש לסטות מהמציאות הקיימת כך שלשיטת השמאל – "שקרים" מסויימים לגיטימיים – כסוג של אמת גדולה יותר.

להגנת השמאל – הנה אנלוגיה רלוונטית שמזכירה לנו, שכהורים לילדים כולנו שמאלנים:

כאשר הילד מביא תעודה גרועה מבית הספר אנחנו לו נאמר לו שהוא טיפש חסר תקנה, גם אם זוהי המציאות כרגע. אנחנו נאמר לו שהוא יכול להצליח יותר, שהוא חכם אלא שחכמתו לא מגיעה כרגע לידי ביטוי .

כך אנחנו מתעלים מעל מציאות קיימת, קונקרטית – מתוך הבנה, שאם רוצים לשנות את המציאות העגומה, ולשפר אותה – עלינו לא לשקר, אלא לראות אל מעבר למציאות – את התוצאות הבאות שת ציונים משופרים יותר, כחלק מהבניית הביטחון העצמי של הילד.

הילד, כולנו יודעים, גם אם כי הוא בעל כישורים מוגבלים, יצליח יותר עם נוסיף לו ביטחון בהצלחתו – וכך הציון העתידי יהיה שקלול גם מכישורים קיימים וגם מתוספת ה"אשראי" שהענקנו לו – שכרגע לא מגיע לו.

יש בזה הרבה הגיון, ולמעשה זהו הגיון ימני דווקא – כי הימין יותר נוטה מטיבו להשען על אתוסים – שהם סיפורי מופת שעם מספר לעצמו על עצמו עוד לפני שהוא ראוי להם, כדי שייבנה כך עם שיגשים פוטנציאל רצוי.

השמאל, לעומת זאת – מאד מורכב ודיאלקטי. כי מצדו של מרקס – הוא אמון על תפיסת הקיום הקונקרטי גרידה- ומכאן מגיעים רעיונות ושאיפות להיות "עם ככל העמים" ( רובד מציאות קונקרטית בלי בלבולי השכל של דת, הסטוריה, צדק או אמונות כאילו הארץ הובטחה לנו על ידי יישות אלוהית), כשבעיניו אתוסים, הבאים לביטוי ברעיונות כמו "אור לגויים" הם דרגות מופשטות ומשיחיות שהורסות את הקיום הקונקרטי, הממשי, הנכסף.

הרעיונות של השמאל הם, איפוא, שעטנז של רעיונות סותרניים – זה סוד קסמו, חיותו, האתגר האיטלקטואלי שבו ונצחיותו.

הימין, לעומת זאת חייב להיות שמרן, הוא משלב תפיסת מציאות דטרמיניסטית (" אין מה לעשות, זו מציאות ואין בלתה- הים אותו ים הערבים אותם ערבים" ) ובשעה שהוא נסמך על אתוסים – הרובד שמעל למציאות הקונקרטית – הוא תמיד פונה לעבר. ( אתוסים סיפורים ממסורת של העם , מעברו ). —

ישנו רק רעיון אחד – שאינו סובל מדטרמינזם – ומותיר את האפשרות של שינוי לטובה של המציאות , החברה והאדם – שאינו עושה זאת על ידי השענות על אתוסים מהעבר (לפחות, לא רק עליהם) זהו הרעיון הגדול ביותר שנהגה וגם מומש במאה העשרים בוודאי, והוא מתחרה ברעיונות הגדולים בהסטוריה: הציונות. בלי מרכאות.

הציונות משלבת גם מעשה, גם תיקון, גם אתוס – שאינו פונה לעבר אלא לעתיד.

הציונות היא המהפכה הראדיקלית האחת – שצלחה- ובגדול

הציונות מציעה אתגרים לתיקון החברה, שניתנים למימוש בכל רגע בהווה, ושאינם חזון אוטופי מדומיין.

מהפכת הציונות בת מאה שנה בלבד והיא עדיין בעיצומה, טרם נחה על שמריה ועדיין לא התקבעה כמציאות ממשית. היא דינאמית באופן מעורר השתאות והראוי להערצה.

על כן אני מציעה פה לכולנו – ימין ושמאל: המהפכה הזו לא תמה. יש בה אתגרים עבור כולנו. אלו אתגרים מופלאים. לא נחוצה מהפכה חדשה. בואו משיך לפתח את זו שאנחנו עדיין בעיצומה. למצער, זוהי הרפתקאה מופלאה, של עם באמת מופלא, שכותב את האתוס שלו תוך כדי ריצה.

ואם כי נדמה לנו, גם לי, לעיתים , שחלק אחד של העם מטומטם ללא תקנה – זו טעות .

מכל הצדדים מתקיימת פה תסיסה אינטלקטואלית מעוררת השראה עולמית. כפי שאפלטון אמר עלינו , אנחנו אומה של פילוסופים, כל נהג מונית הוא פילוסוף פוליטי. (והרבה פילוסופים הם נהגי מונית).

ברגע של תחושה מפוייסת עם העולם, אני מציעה לעשות הפוגה קלה מהיריבות וההאיבה, להביט לרגע על הקיים, אל העבר של הנס שבנינו פה. על האתוס הנכתב בכל רגע, ואל העתיד, שעשוי להיות מזהיר . את ההכאות על חטאנו אפשר לעצור לרגע, להמשיך אותם מחר.

וכמעט שחתמתי את הפוסט הזה כשנזכרתי בבדיחה שרצה שנים ברשת:

עיתון "הארץ" שלום. קראתי בעיתונכם את המשפט הבא:

"הרעה החולה של הציונות היא הדיאלקטיקה שבין פוזטיביזם קולקטיבי בין פסימיות דטרמיניסטית" ושאלתי היא : מה זה 'ציונות'?"

ובכן, זוהי לא בדיחה, ולא רעה חולה. זה בדיוק מה שמופלא בציונות.

המורכבת מפוטיביזם קולקטיבי- השמאל הסבור שאין דבר שלא נוכל לעשות אם רק נדמיין את החזון ונפעל יחד. ומדטרמיזם פסימי – שהוא הימין שחושש ששום דבר לא ישתנה, ושעל כן אין ברירה אלא להאחז במציאות קיימת, כי כל אפשרות אחרת תהיה גרועה יותר .

הציונות היא החיבור בין אלו שרוצים למשוך כל הזמן לעתיד טוב יותר לבין אלו שאומרים, חבר'ה, האטו קצת, הצמדו למציאות ואל תתעלמו ממנה לחלוטין גם אם המבט שלכם כבר עבר לגור באוטופיה המדומיינת שני הצדדים נחוצים להתקיימותנו פה!

את הדיאלקטיקה הזו אסור להפסיק ואסור להניח לאף אחד מהצדדים לנצח!

ובמחשבה נוספת – עוד סיבה להצלחתה המופלאה של הציונות היא, שהדיאלקטיקה שבה תואמת את נפש האדם על פי פרויד ותורת היצרים: יצר החיים המבקש להרחיק לכת, להרחיב את החיים ויצר המוות שכל מה שהוא מבקש זה למנוע מכאוב כשיצר אחד מובס על ידי השני – גם אם זה יצר החיים- גם אז המשמעות היא מוות.

על כולנו לצעוד יחד – צעד ימין וצעד שמאל. זה קצב החיים עצמם

‏יום רביעי 9 נובמבר 2016‏