ראשית, חוסכת לכם פה את כל המלל שניתן למצוא בויקיפדיה.
להגדרה של ג'ורג' אורוול, בתרגומו של חברנו Ronen Mayer כאן:
להגדרה של אומברטו אקו: http://www.faz.co.il/thread_133636
ועתה, להגדרה האישית שלי:
המתודולוגיה שלי היא, כרגיל, לגזור את ההגדרות מתוך אינטואיציות בשימוש בשפה. כולנו נסכים, שאנחנו מכנים "פאשיסטי" – התארגנות שאין בה חופש פרט, שהיא דכאנית ושתלטנית, שיש בה משהו מכליל ושבטי, להבדיל מאינדיווידואליסטי ופרטי. שמדובר בקבוצה שהיא כוחנית כלפי חוץ – והרואה במי שלא שייך לה – אוייב. וכוחנית גם כלפי פנים -במערכת היררכית נוקשה, המבוססת על ציות, עונשים מנהיג ("אבא") חזק , כריזמטי , החלטי ומפחיד.
הדימוי הויזואלי מאופיין בסמלים חזקים – שמשדרים עוצמה: שימוש בשילובי צבעים "אלימים": שחור ואדום, שחור וצהוב. דימויים של חיות חזקות: אריה, נשר, נץ (להבדיל מיונה). אלו נועדו להעניק תחושת עוצמה בין חברי הקבוצה וגם להפחיד את האוייבים שלה.
כל אלו הן אינטואיציות, והאתגר הוא לאסוף את האינטואיציות ולמצוא בהן דבר מה מאחד.
אני מציעה, שפאשיזם יוגדר כ"אידיאולוגיה שעל פיה המטרה (כל מטרה אחת שסומנה בקבוצה) מקדשת את האמצעים"
ההגדרה המסורתית ל"פאשיזם" היא – המדינה מעל לפרט.
זו אכן מטרה המקדשת את כל האמצעים.
אני ארצה לטעון, שפאשיזם לאומני הוא רק מקרה פרטי של המושג.
בדמוקרטיה פלורליסטית אין מטרת-על אחת קדושה אלא זירת רעיונות הנאבקים ביניהם, הערכים תמיד רק יחסיים וכל פעולה היא שקלול של דילמות והתנגשויות בין ערכים.
למשל – קדושת החיים הוא ערך חשוב, אבל לעיתים המצב הוא כזה, שיש לשלח חיילים למלחמה, גם אם לא נשקפת סכנת קיום מיידית ממש.
האדמה חשובה, אבל לפעמים יוחלט לוותר על חלקים ממנה למען מטרה אחרת – השלום.
בפאשיזם – יש רק מטרה קדושה אחת, ושום דבר לא מייצר דילמה. אם ערך החיים הוא הערך העליון – לעולם לא הורגים, גם לשם הגנה עצמית מיידית.
כך שגם פאציפיזם קיצוני הוא פאשיסטי, וגם – מביס את עצמו.
או, אם אדמה היא ערך קדוש – יש לשמור עליה עד טיפת הדם האחרונה של אחרון חברי הקבוצה. ( או אחרון האוייבים. זהו הפאשיזם המוסלמי)
יש משהו פאשיסטי בקבוצות של טבעונים קיצוניים, למשל:
קבוצה סגורה עם מטרה אחת, שלמענה יש להקריב חלקים גדולים מחיי הפרט. יש בהם אמונה מוחלטת בצדקת דרכם ואין הרבה מקום לספקנים או לחלשי אמונה. אלו נתפסים כבוגדים או כלא מוסריים מספיק וזה נובע מכך, שערך מקודש אחד הוא המטרה – שלמענה כל האמצעים כשרים (במקרה שלהם, למעט "עוף מוכשר"… )
ישנה הרבה כוחניות, אפס סובלנות לרעיונות אחרים ומנוגדים, כל מי שלא בקבוצה הוא סוג של אוייב, אין מחילה לאוייב או בוגד
זאת משום שמהות הפאשיזם, כלדעתי, מו בפאשיזם לאומי, נמצא בכל אידיאולוגיה שיש לה רעיון אחד – שעבורו יהיו מוכנים לעשות כל דבר- חוקי או לא, מוסרי או לא, לא חשוב מה. המטרה – מקדשת
האם ישנן מטרות קדושות, שלא מייצרות פאשיזם?
הבעיה עם מטרה שמקדשת אמצעים היא אופני הפעולה שהיא מייצרת מתוך האידיאולוגיה: אלימות, רצח, שקרים – כל אלו הם אמצעים ייעילים במיוחד – להשגת מטרה. כל מטרה.
ברגע שמתקבעת מטרה, שמישהו חושב שהיא חשובה עד לכדי היתר "מוסרי" לאלימות, לביריונות, לשקרים, לסילוף אמת – נמצא בתחום הפאשיסטי, לדעתי.
המהפכה הקומוניסטית הבינלאומית (לכאורה, ההפך מלאומניות) קידשה מטרה אחת: שיחרור כל האנושות כולה מכבליה למען קץ ההסטוריה של מאבקים ושלום עולמי לנצח
(כמובן, על פי התיאוריה המרקסיסטית).
מאחר שזוהי מטרה כל כך ראויה, אזי כל עוול בדרך להשגתה בטל בשישים: רצח המוני, אינדוקטרינציה אלימה ושקרית, מחנות כפייה וחינוך מחדש, מוות מרעב ומחלות, מלחמות אכזריות כנגד מתנגדי השלום והחופש – מה כל אלו לעומת נצח של שלום וחירות?
כשקיים ערך אחד קדוש, הוא הופך למטרה אחת, שלידה כל ערך אחר נחות ממנה. לרוב, זה גם מביס את עצמו. כי כאשר מנהלים חברה על פי ערך אחד שלמענו מותר וצריך להתעלם מכל הערכים האחרים – קורה – שמחריבים את כל הערכים ולבסוף גם את הערך המקודש האחד.:
פאנטים חסידי פלורליזם קיצוני – יקדמו חופש ביטוי ופעולה לקבוצות אנטי-פלורליסטיות במובהק. כך, השמאל החדש שפותח דלתותיו לאיסלם הג'יהדי
טבעונים, שמונעים על ידי הרעיון שאסור לפגוע בכל חי – מוכנים לרצוח בני אדם אוכלי בשר (ולא מן הנמנע שיגיעו גם למצב שבו יותתר להם לאכול אנשים. אבל רק אנשים, לא חיות אחרות )
פמניסטיות לוחמניות פועלות בשיטות שמוחקות את כל ההשגים של הפמיניזם הישן, כי המלחמה באוייב – בגבר – מוכנה לקבל מצב שבו מעסיקים יפחדו להעסיק נשים, נשים חיינה בפחד מתוך הבנייה חברתית שעל פיה הטרדנ מינית הופכת אותן לקורבן אומלל (כל הדרך עד ליווי פאשרון לכל יציאה למרחב הגברי המאיים תמידית) .
כל אלו הם סממנים פאשיסטיים.
קבוצה , תחת כל רעיון או ערך, שיש לה מטרה המקדשת את כל האמצעים תהיה תמיד כוחנית ואלימה. משוכנעת באופן מוחלט בצדקתה (אין דילמות, אין ערכים מתנגשים), בהעדר דילמות, ומתוך אמונה דתית יוקדת בתוך הקבוצה – כל הקבוצה תלך ותקצין עד לכדי אבסורד והבסה עצמית של הערך האחד. (הפאציפיסט שמוכן למות ולא להרוג כדי להגן על עצמו . הטבעוני החס על כל חי, שמוכן להרוג בעל אטליז)
ב"קדוש", כבר מגולם גם משהו שנמצא מעל לכל ביקורת או שיקול אנושי. כך שהמילה "מקדשת" כבר כוללת בתוכה כל אמצעי.
לסיכום: פאשיזם הוא לדעתי התארגנות חברתית סביב ערך קדוש אחד שלעומתו בטלים כל הערכים היחסיים האחרים והמטרה מקדשת כל אמצעי.
———————–
ומאחר שהגדרה טובה בעיני היא הגדרה ששזורה היטב בתוך מערך קוהרנטי של הגדרות אשר יחדיו מייצרות להן תפיסת עולם שלמה, אני מזכירה לכם את משל השולחן והמפה מפוסט קודם.
הרעיון הכללי בו אומר, שלעולם לא נכון יהיה לקדש מטרה אחת ולהגן רק עליה כי זה מביס את עצמו.
הדוגמה היא של פרופ' ישראל אומן:
אם המטרה הקדושה האחת של ישראל היא קדושת חיי האדם" – כל אוייב יכוון היישר לפגוע בנו היכן שהכי כואב, ואז נהיה תמיד המצב של מלחמה כנגד מי שמכוון להרוג אותנו. המטרה הקדושה הביסה את עצמה. לכן, כך טען המאבק עם אוייבים צריך להיות על משהו אחר, לא ראציונלי ולא בעל ערך ישיר וממשי . כבוד, קדושת האדמה, סמלים לאומיים. זוהי ה"מפה" שתפקידה להתלכלך במקום ה"שולחן" – החיים שלנו.
מטרה אחת כנראה לעולם תביס את עצמה. פאשיזם מביס את עצמו מאותה הסיבה.
—————–
וכל זה מעורר בי עוד תובנה.
אחת המאינטואיציות לגבי מושג האושר היא, שלא רודפים אחריו ישירות.
אושר הוא מוצר נלווה לכל דבר בהתנהלות החיים שלנו. החיים הם התוכן, והאושר – תוצר נילווה . רדיפה אחר אושר גרידה, היא רדיפה נטולת כל תוכןאחרי רוח רפאים חמקמקה. אדם המקדיש את חייו לרדיפת אושרו כמטרה המקדשת אמצעים לעולם לא יגיע אליו. כי כל רדיפה אחר מטרה אחת מביסה את עצמה. דומה, שמהות החיים היא היחסים המעניינים והמגוונים בין דילמות מוסריות, הכרעות בין מצבים, בחירות כאלו או אחרות, וכאשר צולח לנו, מגיע גם אושר, אולי קטן ומהוסס, אבל במידת האדם. לעומת זאת, אם אדם רוצה רק להיות מאושר – לעולם יהיה תוכן, שעליו האושר יכול לרכוב.
מה דעתכם?
טעון גיבו"ח - גלי בת חורין 
להשאיר תגובה