הבני-ז**ה שינו את הכללים ושכחו לספר לנו שהפרט כבר לא קודם למדינה

 

שתי נקודות חמורות מאין כמותן שעלו, להבנתי, סביב משפט מדינת ישראל כנגד סמל אלאור אזריה, על פי הודאה עצמית של התובע במשפט ושל השופטת.

עו"ד נדב ויסמן, התובע במשפט אזריה צוטט:

"בית הדין הוציא הכרעה מפורטת וחד משמעית ששלחה מסר ברור לצבא ולחברה בנוגע לנורמות הפעולה הראויות. העונש עוסק בקשת רחבה יותר של נושאים מאלה שנדונו בהכרעת הדין ובכללם לערכים שנפגעו, במכלול הנסיבות הסובבות המעשה וגם כאלה שאין בכולם להקים סייג לאחריות פלילית, בנאשם עצמו ובמשפחתו ועוד".

העניין חמור מאד. מילא, שמראש עצם העמדתו של החייל למשפט תחת לסגור את העניין בתוך הצבא- נוגדים את האינטואיציות המוסריות של מרבית הישראלים על פי כל הסקרים . אבל אם כבר החליטה המדינה לשפוט את אזריה, טווח הלגיטמציה שיש למדינה לשפוט אדם הוא אך ורק רק על פי המעשה שעשה, והנסיבות, שבגינן עשה אותו.

במדינה דמוקרטית לא ניתן להעלות על הדעת, שהמדינה תעשה שימוש אינסטרומנטלי באדם, שלא רק על מנת להעניש אותו על מעשיו אלא גם לשרת "קשת רחבה יותר של נושאים"– דבר שלא ניתן להבינו אלא רק כך, שנעשה שימוש במקרה הפרטי של אלאור, על מנת שישמש כאמצעי נוח שנפל לידיהם במקרה, לשליחת מסר לכל החיילים אחרים, 'למען ייראו וייראו".

נכון, שבכל פעולת ענישה מתקיימים מרכיבים של הרתעה. דווקא משום כך לעולם לא ייטעו שפסק דין של גנב נועד להרתיע אחרים. ההרתעה כבר מגולמת בשקלול העונש הכתוב בחוק. לא כך המקרה כאן, כשהתובע והשופטת מודים למעשה, שבתוספת לכל הנאמר – מתקיים מרכיב נוסף בשיקולי ההרשעה והענישה –  והוא ה"מסר".

האם מישהו קיבל רשות מאזריה, טרם שנידב אותו לשמש שליח המסרים של המדינה?

ישנה פה גלישה תלולה במדרון חלקלק מאד של סממנים אנטי-דמוקרטיים בעליל, ושבהם בני אדם אינם נחשבים תכלית עצמם אלא גם ככלים שניתן לנצל לשימושים שונים שבמקרה הולמים את מטרותיה של המדינה באותו מומנט נתון.

והיכן הם כל אלו, שהזיכרון שלהם תמיד מכוון רק ל"תקופות אפלות"?! הפעם, אל מול סטייה כל כך ברורה מהנורמות ומעקרונות הדמוקרטיה ואמות השיפוט, דווקא כעת לקו אלו באמנזיה?

גם אם אלאור עבר עבירה, זה לא שולל את זכותו שלא להיות מנוצל למטרות תעמולה לשיפור תדמית המדינה או לחידוד ערכי צהל. זהו תפקידו של  חייל החינוך ושל המפקדים בצבא.

לתפוס טרמפ על מקרה פרטי ואישי, ולהרחיב את יריעתו לתועלת כללית כביכול, על פניו לא יכול להיות חוקי. זה נוגד את התפיסה הבסיסית של העדפת הפרט על פני המדינה.

ומילא, התובע שמונע מתוך אינטרסים צרים להשיג ניצחון במשפט בכל מחיר, אבל כאשר סולם הערכים המפוקפק הזה מוצא אוזן קשובה אצל השופטת, הענין כבר נוסק לדרגת חומרה חדשה, ומטרידה.

השופטת מאיה הלר מסכמת כך:

"למעשה אזריה עלולות להיות השלכות בטחוניות על תדמית הצבא וחייליו. היה על הפצ"ר חובה להגיש כתב אישום למען האינטרס הציבורי"

האם גם לשופטת צריך להזכיר שבדמוקרטיה, הפרט קודם למדינה? ושעל כן אדם עומד לדין רק על מעשיו, ולא על סמך ספקולציות, "השלכות"  שאין שום דרך להוכיח אותן, שיכולות להדהד לאורך זמן רב ולעולם אין לדעת מה טיבן?

וגם לו היינו רוצים לשקלל את "השלכות" המעשה, או אז היה על בית המשפט לתת את הדעת על השלכות נוספות, שעומדות דווקא לצידו של אזריה.

כי בעוד שפגיעה "בתדמית" הצבא לא הוכחה ולעולם לא ניתן יהיה להוכיח שמרגע שהתפרסם האירוע שבו ירה אזריה במחבל – באו לסיומם ביום אחד חודשים ארוכים של טרור סכינים, שהמחבל הירוי היה האחרון שבהם כמעט.

הטענה, ש"ההשלכה" של האירוע אולי הצילה מאות ישראלים בכך שקיצרה את אינתיפדת הסכינים, מגוחכת הרבה פחות מהטענה ל"השלכות על תדמית".

האם ניתנה לסנגורים של אזריה האפשרות להעלות טיעונים בעניין אותן "השלכות", מהפרספקטיבה שלהם?  ואם לא, להעניש על "השלכות" זו בבחינת הרחבת היריעה ועל השופטת היה לפסול זאת על הסף.

אבל מה עושים כאשר הסטייה מהכללים ומהנורמות השיפוטיות מגיעות היישר מבית המשפט עצמו?

בעצם איזכור ה"נזק לתדמית" כחלק מהשיקולים של בית המשפט עולה החשד, שלו לא היה האירוע מצולם על ידי אנשי "בצלם" ומופץ בעולם,  ההחלטה לגבי העמדתו לדין של החייל היתה אולי שונה. ושרק הנזק התמיתי הוא שהטה את הכף לרעתו. כלום יתכן הדבר, שנאשם  ייענש  יותר על דבר עבירה, רק משום שבאופן מקרי היתה מצלמה במקום?

זאת ועוד, הלכה למעשה, הנזק לתדמיתו של  צה"ל  נגרם על ידי צלמי "בצלם".  הם אלו שמיהרו להפיץ ברחבי העולם את הקלטת, ויש האומרים, ערוכה באופן מניפולטיבי,  כחלק מפעילות מלחמתית שנועדה לפגוע בתדמיתו של צה"ל ושל ישראל בכלל.

מדוע, איפוא, על החייל לשלם גם על מחיר מעשיו וגם, בנוסף, על פעילותו של האוייב הפלסטיני במאמציו להביא לדה-לגיטימציה של ישראל?

זאת ועוד.  תחת שהצבא יפעל להגן על עצמו, על חייליו  ועל תדמיתו מפני שוחרי רעתו מקרב האוייבים שבהם הוא נלחם, בית המשפט הישראלי  טרח והזמין ברוב כבוד וייקר –  את הצלם הפלסטיני – על מנת שיעיד כנגד החייל הישראלי!

ולאור זאת, מי יתקע, לידה של השופטת, שלהחלטה להעניק כל כך הרבה עוצמה  לאוייב  עם מצלמה ביד על פני חיילי צה"ל – לזה אין השלכות – כגון אלו המשמשות כרוח גבית לטרור שיעודדו דווקא את כמות הפרובוקציות ויגדילו את כמות האירועים  שיסכנו  את חיי החיילים?

לא מעט אנשים סבורים, ואני כמובן  נמנית עליהם, שהנזק התדמיתי המשמעותי בהרבה, הקטגורי, המסכן ישירות את ביטחון ישראל היה  בעצם התקיימותו  של משפט שכזה. ולא משנה כמה ינסו להכחיש זאת, ניכר כי  "אפקט אזריה" כבר פעל את פעולתו וזרע מורך בליבם של חיילים.

ואולי לעולם לא נדע עד כמה היתה לו השפעה על אירוע הדריסה בירושלים, שבו נראים בברור חיילים נדרסים ונמלטים מהמקום. כזכור, למרות הכחשת צה"ל – אזרח היה זה שנטרל את המחבל.

לפי אותו הגיון קלוקל – אם ל"השלכות רחבות" אמור להיות מחיר בדין – או אז – יש להביא לדין גם את כל אלו שלקחו חלק בהחלטה לקיים את משפט הראווה הזה. ואין ספק, שרמטכ"ל, שר ביטחון, פרקליטות  וגם ראש ממשלה שיזמו או שלא הצליח למנוע את משפט הראווה הזה – אחריותם גדולה עשרת מונים מאשר כתפיו הצרות של החייל הצעיר. עליו, ועל  משפחתו שנותרה לשאת כמעט לבדה את המערכה כנגד הצבא, הפרקליטות, התקשורת העויינת והמדינה עצמה, שתבעה אותו.

משפחת אלאור כבר שילמה בבריאות, בסבל מתמשך, בהוצאות עצומות, בהכפשות ולאחרונה אף באיומים ברצח מטעם החמאס.

האם זהו המסר שמבקשת מדינת ישראל להעביר למשפחות החיילים?

התדע כל אם עברייה, שאם בנה יפעל מתוך שיקול דעת מוטעה בתוך סיטואציה מורכבת-  כל המוסדות השלטוניים יתנערו ממנו מייד ויותירו אותם לשאת לבדם בתוצאות? האם ריסוק מוחלט שכזה של ערכים בסיסיים כמו ערבות הדדית ולכידות לאומית – זה התוצאה הרצויה?

הצבא רואה עצמו, מסיבות מוצדקות אולי, כגוף האחראי על חינוך לערכים ישראליים.  אלא, שאין חינוך ללא אחריות. מעצם המוטיבציה לחנך, נגזר, ש'החניכים' עדיין אינם נמצאים בדרגה של 'בוגר המוסד החינוכי' ועל כן יש לנהוג בהם במידת החסד במהלך התהליך. שהרי, לו היו כולם כבר מגיעים שהם "מחונכים" לערכים משותפים ומאוחדים – החינוך לא היה נחוץ כלל ועיקר.

על פי האופן המחפיר שבו צה"ל הפקיר את אלאור, עליו היה מופקד –  דומה שצה"ל איבד זכותו לטעון להיותו גוף מחנך, אלא אם, כמובן, הערכים שרצה להקנות הם אופורטוניזם, פחדנות והתנערות מאחריות.

על אשמתו של צה"ל יש להוסיף גם את זו של ראש הממשלה, שתחת משמרתו אירע שידוד המערכות הזה, על שהניח לגורמים קיצוניים, לא דמוקרטיים ולא ציונים – לפעול בחופשיות, להחדיר, להכשיר ולנרמל רעויונות מהסוג הפרוגרסיבי-אוטופי,  לסמן ללא מפריע את מוקדי הכיול הקיצוניים שלהם ולשלוח את זרועות התמנון שלהם אפילו אל  לב ליבו של הקונצנזוס: הצבא, על מנת לעקור את הלב.

אני צופה, לאור ההתקוממות ההולכת וגוברת ברשתות החברתיות, שהתמיכה שקיבל  ראש הממשלה מהעם בשל רדיפות בשל הבלים כגון בקבוקים וסיגרים,לא תעמוד לו כנגד המחדלים הללו.

אני מצטרפת לרוח הכללית של תקוה שעם עליתו של ממשל אמריקאי אוהד יתקבל מרחב פעולה לעשות את התיקונים הנדרשים להשבת הערכים האמיתים, השמרניים של ארץ ישראל הישנה והטובה, של סולידריות וערבות הדדית, וישמש כרוח גבית לפתרון בעיית הפער הבלתי ניתן לגישור כרגע, בין ערכי בית המשפט העליון שנתפסים כאן כמעט כשלטון זר, בעל סולם הערכים שאינו מקובל על הרוב.

פער זה בא לביטוי בנתונים מבהילים, שעל פיהם פחות מ30% מהישראלים נותנים אמון באנשים שמאיישים משרות-אמון אלו.

עם כניסתו של הממשל החדש בארה"ב לתפקיד, זו דווקא ממשלת הליכוד  שזוכה במאה ימים של חסד.

לאחריהם , אם לא יורגש שינוי משמעותי בכיוון של ניקיון יסודי  מהמוקשים בעלי מנגנון ההשהיה  שהניח פה ממשלו של אובמה להנצחת מורשתו ההרסנית גם אחרי לכתו– ווחל תהליך של שיקום והבראה –של התכנסות לעצמנו, שיבה אל ערכינו ולזהותנו, נבין מכך שהליכוד, והעומד בראשו, רוצים אמנם, אך אינם מסוגלים.

 

אפילוג.

כחודש לאחר כתיבת פוסט זה, ב21.2.17, בית המשפט גזר את עונשו של אזריה ופסק לו שנה וחצי מאסר בפועל. התובע סא"ל במיל', נדב ויסמן סיכם:  "ניתן היום מסר חשוב לכלל המפקדים והחיילים בצה"ל בהקשר לערכי צה"ל וחשיבות השמירה על טוהר הנשק. "

בהכרזה זו סיכם למעשה התובע את הנאמר פה. אזריה לא נשפט רק על המעשה עצמו, כפי שנהוג בכל צורת התארגנות חברתית שבה הפרט קודם למדינה, אלא בנוסף על המעשה נעשה באזריה שימוש להעברת מסר "חינוכי" "לכלל המפקדים והחיילים".  מעשה זה הוא בבחינת שימוש באדם שלא כמי שאחראי על מעשיו בלבד, אלא ככלי מקרי שנזדמן למימסד השלטוני לשרת את מטרותיו. מרגע זה, לא ניתן יותר לומר שישראל היא דמוקרטיה וכל אדם עלול למצוא את עצמו בסיטואציה שבה הוא נשפט או נכלא בשירות אינטרס של בעל מעמד, לשם העברת מסרים, הכלת אג'נדה או לכל מטרה אחרת, שבעל הכוח לעשות זו חפץ בה.