המשועבדת לחירותה

המשועבדת לחירותה: זהותה העצמית של אלואיז על פי קירקגור, ניטשה וסארטר | מאת גב"ח

 

 

 

מבוא: על הספר

"אבאלר ואלואיז"הוא אסופת מכתבים שכתבו אבלאלר ואלואיז מתחילת המאה ה-12 בצרפת:

חירות – משחר ההסטוריה אנשים ייחלו לה, שאפו לה, שוררו לה, כתבו עליה, נלחמו עבורה, עונו, מתו למענה – אבל מתי מעט – חיו אותה. צעירה אחת, אישה בשר ודם, לקחה לעצמה חירות על כל אופניה: חירות המחשבה, חירות האהבה, חירות העיסוק למול כל המגבלות והאילוצים החברתיים, המגדריים, הכלכליים  והדתיים.

כל הידוע על אלואיז (Héloïse d'Argenteuil) עולה מתוך אסופת המכתבים בינה לבין אבלאר, מורה, בעלה ואהובה. אלואיז נולדה וגדלה בפריז בשלהי המאה ה-11, יתומה שגדלה בחסתו של דודה המטיב, שגם העניק לה את הזכות הנדירה לרכוש השכלה. כשהיתה בת ארבע-עשרה היתה לה כבר השכלה קלאסית מעוררת השתאות. זאת, בתקופה שבה קריאה נחשבה לתחביב שאינו מכבד את בעליו ומתי המעט שהחזיקו בהשכלה היו נזירים וגברים רווקים. אלואיז שלטה בלטינית, יוונית ועברית, היתה מצויה בקלאסיקות, ידעה לצטט ואף להתפלמס איתם ובעזרתם.

נוסף על השכלתה, שמה הלך לפניה בפריז בשל חריפות שכלה ויופה. כל הסגולות האלו יחד-  משכו אליה את אלבאר ((Abélard, שהיה לדעתי, הגבר המפואר ביותר  בכל ימי הביניים.

אבאלאר, כפי הנראה, היה האינטלקטואל המקצועי הראשון בהסטוריה הנוצרית. בקריירה הקצרה שלו כמרצה צבר מעריצים רבים, הביס את אנסלם הגדול בויכוח תיאולוגי, הנחיל את הדיאלקטיקה האריסטוטליאנית כמתודולגיה, שמאז ואילך החליפה את התיאולוגיה השמרנית. בשנות העשרים לחייו נחשב כמרצה נערץ בבית הספר שבבעלותו ומבוקש בכל קתדרה. בחדשנתו ויוזמותיו, אבאלר סלל את הדרך למיסוד הלימודים והוא נחשב היום למייסד רעיון האוניברסיטה המודרנית.

אבלאר אינו מכחיש שהמפגש בינו לבין אלואיז בת ה-14, בהיותו כבן שלושים, נבע מרצונו לכבוש אותה.  סגולותיה, חוכמתה ויופיה הלכו לפניה וכל פריז דיברה בה,  ואבאלר בחר בה כדבר-מה הראוי להשתבח בו. כדי להתקרב למטרתו הערים על דודה והשיג לעצמו את מישרת המורה הפרטי שלה, ואכן תוך זמן קצר היעד נכבש: הכימיה ביניהם הפכה את הלימוד העיוני – למעשי, המטאפיסיקה הפכה לפיסית ומדעי הטבע- לאנטומיה אמפירית… כתוצאה מכך אלואיז זכתה להשכלה המקיפה והמגוונת ביותר שניתן להעלות על הדעת: גופנית, רוחנית ושכלית. אלבאר שנחשב לעילוי נערץ לתלמידיו מהאליטה המשכילה של צרפת, היה לה למורה קפדן ולמאהב שקדן.  אולי לא לסוג זה של מחנך התכוון ניטשה ב"שופנהואר כמחנך", אבל אני סבורה שניטשה להיה סומך את ידו על שיטת החינוך הו, לאור תוצאותהן, שעוד יפורט להלן. (מה גם, שאבאלר בבואו ללמד,לקח עמו את השוט למרבה החדווה של המורה והתלמידה הקטנה שלו…).

הם חגגו באינטימיות שלמה של גוף ונפש. אבלאר מעיד כי: "לא היה שלב בהתעלסות שלא ניסינוהו בתאוותנו".[2]  לא מדובר בשני פלבאים חסר בינה ושטופי תאוות. אלואיז ואבלאר נטלו לעצמם את החירות לממש את אהבתם בכל צורה ודרך כשהם מודעים לסכנות לשמם, עתידם, חייהם והגיהנום הוודאי שמצפה להם בעולם הבא.

החגיגה הגיעה לקיצה בהריון שערורייתי; הרומן נתגלה. הדוד הזועם דרש נישואין. מבחינתו של אבלאר, נישואין הם נזק ממשי לקריירה המלומדת שלו. בתקופתם נהוג ומקובל היה שמלומדים יקדישו את כל עתותיהם להגות, ולא יבזבזו את זמנם על הבלים כחיי משפחה. עם זאת, כבודו ומעמדו של אבאלר, (כמו גם הפחד מניקמת הדוד) חייבו אותו לעמוד במחויבותיו כלפי האישה שעיבר, ולכן התחייב בפני הדוד להפוך את אלואיז לאישה מכובדת ולהכניסה תחת סקרמנט הנישואין.

המפתיע מכל הוא, שדווקא אלואיז התנגדה לנישואים, ובתוקף . היתומה הצעירה, שכל קיומה היה תלוי בחסדי דודה, התעקשה, כפי שציטט אותה אבלא: "שכל רצונה הוא להחזיק בי בכוח האהבה הניתנת מתוך חירות ולא בכוח כבלי הנישואים".[3]

הנישואים, לתפישתה, כופים קיבעון על האהבה ומחסלים את החיוניות שביכולת לבחור את האהבה בכל פעם מחדש. היא רצתה לשמר את חירותם לאהוב מתוך רצונם החופשי, מבלי ששבועת הנישואין תחדיר ליחסיהם את מושג ההכרח!

נזכור, שמדובר בחברה גברית ודתית נוקשה, אלף שנים לפני שנהגה לראשונה המונח "אהבה חופשית", ביקום שנשלט עדיין על ידי אלוהות טוטאלית ומטילת אימה. אלואיז הצעירה הרהיבה עוז לעמוד על דעתה מול שני גברים מבוגרים, דודה ואהובה, שסמכותם עליה מתוקף מעמדם היא  מוחלטת. לא מובן כלל כיצד עלה במוחה הרעיון, שלא לדבר על  העוז,  להצהיר שהיא מעדיפה להחשב לזונה, להיות מנודה חברתית, לאבד את התמיכה הכלכלית ולרשת גיהנום, רק כדי להגן על החופש לבחור באהבה בכל רגע מחדש.

ההתנגדות התקיפה של אלואיז לא צלחה. אבאלר לא היה מסוגל לשחרר עצמו מכבלי מוסכמות החברה והמוסר הכללי. אלואיז בחרה לציית לו, והם נישאו בסתר .הרחק מעיני החברה הפרזיאית נולד בנם אסטרולב ((Astrolabe[4]. כדי לפגוע מעט ככל האפשר בקריירה של אבאלר, הוא התנה את הנישואין בסודיותם. הדוד הפר את  ההסכם והנישואים התגלו ברבים ועוררו שערוריה. אבלאר שלח את אלואיז להתחבא במנזר עד יעבור זעם ההמון, והחלטה זו חרצה את גורלם: דודה המרומה של אלואיז פירש את המעשה כניסיון נואל של אבאלר להשתמט מחובתו לאלואיז ( ואולי צדק). כנקמה,  שלח ביריונים לסרס את הגבר המפואר ביותר בתולדות ההסטוריה האנושית.   כשהדבר נודע לאלואיז,  נשבעה אמונים למנזר ובכך חרצה את גורלה, בגיל 20, להתנזר לנצח מהעולם.

בעבודה זו ארצה לדון בזהותה של אלואיז בטווח הזמנים הקצר שבין גילוי ההריון והנישואין,  לבין השבועה הנזירית. אבחן את הזיקה שבין שתי החלטות: ההתנגדות לנישואים, שנומקו כרצון לשמר את האהבה חופשית מכל גורם ממסד, לעומת ההחלטה להתחייב לחיים של נזירות מוחלטת מהעולם, במנזר, מוסד תחת תקנון קפדני שממשטר לא רק את כל סדר היום, אלא גם את המחשבות והרצונות. אלואיז היתה ונותרה חידה. כיצד ניצן להבין נערה שהחירות עבור הוא ערך עליון, שלא רצתה לכבול עצמה אפילו לנישואים עם אהובה הנצחי –  כולאת את עצמו מרצון, בכלא אולטימטיבי?

 

פרק א': חיל הנישואין ורעדת ההתנזרות

  1. פרק הנישואים והטיעונים כנגדם:

אלואיז נכנעה לנישואים שניכפו עליה לאחר שגייסה את כל עוצמת האיטלקט, ההשכלה והיכולת הרטורית הנדירה שלה, לשכנע את אבלאר לוותר על הרעיון ונכשלה. בטקסט "תולדות האסונות", מכתב הווידוי של אבלאר לחברו, שלושה עמודים שלמים מוקדשים לפירוט טיעוניה של אלואיז שנועדו לשדל כנגד רעיון הנישואין. אביא רק ממקצתם: הטיעון הפרקטי: ממילא הנישואים לא יפייסו את דודה.  נישואין רק ימיטו עליהם קלון. פנייה לרגש: העולם לא יסלח לה שגזלה ממנו את אחד המאורות הגדולים, "נישואינו יביאו רק קללה, אובדן קשה לכנסייה ודמעות לפילוסופים"[5]. "עגום ורע יהיה הדבר" מצטט אבלאר את אלואיז, "אם אני (כלומר אבלאר), שהטבע יצרני עבור העולם כולו, אקדיש את עצמי לאישה אחת ואשקע כליל בתואוות הבשר"[6].

בנוסף, היא משתמשת בתחבולה רטורית של 'פנייה לסמכות' ע"י ציטוטים מטקסטים קאנוניים; פאולוס: אם אדם לוקח אישה "יבואום צרות בבשרם"[7].  הירונימוס הקדוש: "הנישואים  הם טרדות שאין להם סוף"[8]. מזכירה את דברי קיקרו (שהיה יכול ללמוד ממנה פרק ברטוריקה שידולית), שלא ניתן לאדם להקדיש את עצמו גם לפילוסופיה וגם לנישואים. נוקטת בטקטיקת הפחדה: "מי האיש שמכוון להגיגים פילוסופיים שיוכל לשאת את בכי התינוקות, את שירי הערס של האומנות נועדו להרגיעם, את המולת הגברים והנשים שבבית משפחה? או לסבול את הזוהמה המתמדת של ילדים קטנים?".[9]  מחניפה: "על כן בזו גדולי הפילוסופים של העבר להבלי העולם הזה. הם לא רק פרשו מהעולם כי אם נמלטו ממנו. הם גזרו על עצמם לוותר על כל התענוגים על מנת למצוא מנוחה בזרועותיה של הפילוסופיה לבדה."[10]   נתלית באילנות גבוהים: פיתגורס: "הם עולים על האחרים באורח חייהם הראוי להתהילה". ומפרשת: "בשל אורח חייהם, ולא בשל הידע, ואילו אתה קל וחומר שמין הראוי אתה איש כנסיה וקנוניקוס, תעדיף את שירות הדת על פני תענוגות שפלים ולא תיבלע בבריבדיס זו ותשקע ללא בושה בתהום תועבות אלו לנצח?"[11]. פונה רגש הבושה: "אם אין יראת אלוהים בלבך, תרסן נא את אהבת ההגינות את  חוסר בושתך."[12]  לבסוף אלואיז מביעה גם את רצונה שלה, כפי שמעיד אבלאר: "יקר יותר בעיניה ומכובד יותר עבורי יהיה אם תיקרא אהובתי ולא אישתי. ..כל רצוננה הוא להחזיק בי בכוח האהבה הנתינת מתוך חירות ולא בכוח כיבלי הנישואים ..אם נפרד לזמן מה, תמתקנה שמחות פגישתנו ככל שיהיה נדירות יותר."[13]  אלו רק דוגמאות מעטות מהמאבק האדיר שאלואיז ניהלה כנגד גזירת הנשואין. אבלאר מתאר את רגע הכניעה לרצונו: "כשלא יכלה להטותיני מאיוולתי ולא רצתה לפגוע בי, נאנחה עמוקות ובדמעות בעיניה סיימה את דבריה במילים הבאות: 'כל שנותר לנו הוא אבדוננו ועוצמת כאב באבדוננו לא תיפול מעוצמת אהבתנו'."[14]

  1. קבלת עול המנזר:

בעוד שדרישתו של אבאלר לנישואים היו כנגד רצונה, דרישתו שתהפוך לנזירה עלתה בקנה אחד עם בחירתה שלה. כותב אבלאר:

אלואיז נאותה עוד קודם לכן לעטות את הצעיף והיתה לנזירה לפקודתי […]  זכור לי שבעיני אנשים רבים היתה קבלת עול חייה נזירות על-ידי הנערה הצעירה עונש בלתי נסבל. ובהתשתתפם בצערה ניסו להניאה מכך, אך לשווא.  היא פרצה בדמעות וגניחות וחזרה ככל שיכלה על קינתה של קורנליה: "הו בעל אציל! נעלה מדי עבור ייצועי, הבדין היתה יד גורלי בראש נשגב אשר כזה?  מדוע נישאתי לך, חוטאת, אם הייתי מקור אסונך?  קבל נא עתה כפרתי, אשר בכל ליבי אשלמנה". במילים אלה נטלה את הצעיף שקידש ההגמון, מיהרה אל הזבח ונדרה את נדר הנזירות קבל עם ועדה.[15]

דרכהם שם אלואיז ואבלאר נפרדו. אלואיז הפכה במשך הזמן לאם המנזר. יום אחד נתגלגל לידיה המכתב שכתב אבלאר לחברו על תולדות כל אסונותיו. אלואיז כותבת לו מכתב תשובה על מכתב שלא אליה נשלח, שמסכם ומבהיר את חלקה, בחירותיה ומניעיה:  (ההדגשים שלי)

ידוע לך היקר לי מכל, כפי שידוע כל מה אבד לי בך. איך מכת גורל אומללה גזלה ממני את עצמי, בגוזלה אותך ממני, באותה בגידה איומה. וכאבי, על האופן בו איבדתיו, גדול לאין שיעור מן האבדה עצמה. ככל שהגורם לצער גדול יותר, כן גדל והולך הצורך בנחמה וזו לא אוכל לבקש מאיש זולתך. לך בלבד הכוח לצערני, לשמחני או לנחמני. אתה בלבד חייב לי חוב גדול, ובמיוחד  עתה אחרי שקיימתי עד תום את כל אשר ציווית עלי. ובעוד שלא עמד לי הכוח להתנגד לך במאומה, היה בי הכוח לאבד עצמי במצוותך.

יתרה מזאת – אהבתי לך הגיעה לדרגת שיגעון אשר כזה, שגזלה מעצמה את אשר השתוקקה לו מעל לכל, ללא תקווה להשיבו, כאשר במצוותך הפכתי מיד את רוחי והמרתי את לבושי בלבוש נזירות בכדי להוכיח שאתה לבדך הנך אדון גופי ונפשי.

שהדי במרומים שלא ביקשתי בך אלא אותך עצמך. רציתי בך עצמך ולא במאום משלך. לא רציתי בברית הנישואים ולא בכל טובת הנאה חומרית. כידוע לך, לא את רצונותי ותשוקותי שלי ביקשתי להשביע, אלא את שלך. ואם התואר אשת איש נחשב לקדוש ומחייב יותר, לי יהיה לעד מתוק יותר תואר הידידה, או אם תרשה לי לומר זאת הפילגש או הזונה.[16]

  1. מאפיין לניתוח הזהות העצמית מפי שלושה דוברים, וקירקגור אחד:

בחרתי לנסות להתחקות אחר זהותה של אלואיז על פי שתי ההחלטות העוקבות: להכנע לנישואים, ולהפוך לנזירה.  אעשה זאת בסגנון קירקגור דרך שלושה דוברים שכל אחד מהם מייצג  מחזור קיום. הדוברים הם אסתטיקוס בשם הקיום האסתטי, אתיקוס בשם האתיקה ואני אייצג את הפרשנות פי קיום הדתי. ל"קירקגור" שמורה הזכות לסכם.

  1.  אסתטיקוס, על הניצול של הגבר את האישה 

בסיפור הזה אלואיז היתה רק קורבן פסיבי של אלבאר הפתיין. גורלה נחרץ עוד בטרם נפגשו וכלל לא היתה לה אפשרות בחירה. אבלאר עצמו מעיד שסימן אותה מראש כמטרה לכיבושיו:

לאחר שבחנתי מהו שרגיל למשוך מאהבים, החלטתי שהיא המתאימה לי לבוא עמה בקשרי אהבים והאמנתי שיקל עלי להגיע לכך […] היית מפורסם וצעיר וניחנתי ביפי מראה ולא חששתי שאישה כלשהי שאכבדנה באהבתי, תדחיני […] חיפשתי אחר הזדמנות להכירה מקרוב באמצעות קשר יום-יומי וכל לרכוש ביתר קלות את ליבה[17]

"חתירתו למגע" צלחה כאשר שיכנע את הדוד התמים לשלם לו כמורה פרטי לאלואיז הצעירה והתמימה, והתורה שהרביץ בה היתה התפישה שאומרת  שהדבר הראוי ביותר לנערה לעשות, הוא להתמסר לו. ציטוטיה הרבים  מכתבים קאנונים שמדברים דווקא כנגד נישואים בין נערות לאנשים דגולים מעידים על כך שתכנן מראש גם את דרכי  המילוט מהרומן[18]. כדוגמה אחת, אלואיז מצטטת את קורנליה אשת יוליוס קיסר: "הו בעל אציל! נעלה מדי עבור ייצועי"[19] …!  הנוכל  ברא  עבורם נרטיב דימיוני  מעורר השראה ששירת היטב את המגלומניות שלו ואת היהירות הילדותית שלה. בעיני רוחם הוא הקיסר, והיא אשתו האהובה קורנליה, ממנה סירב קיסר להתגרש גם במחיר מעמדו הפוליטי.  אין לי ספק, שהאדם ששולם לו ללמד את הנערה את תורת המוסר, לימד אותה מהו הטוב… עבורו.[20]

הוא ידע היטב שמעשיו יתגלו לבסוף. המחיר שהוא ישלם יהיה ביקורת גלויה כלפיו והערצה נסתרת על הכיבוש המשובח ואילו היא –תאבד את שמה הטוב ואת עתידה. אבלאר היה מוכן לשלם את המחיר…

הוא ניצל את סמכותו והפך את אלואיז לשפחה. חמס לא רק את גופה אלא את חירותה בכך שטיפח ויצר אותה לדמות האישה שתיענה לכל רצונותיו ובעת צרה, כשיעלה עניין הנישואין, יצוף ויעלה בה חינוכו הטוב והיא תזדעק להתנגד בטיעון שהוא ללא ספק טמן בה: שנישואים מנוגדים לחירות ולאהבה…  אלואיז עצמה מודה שהיא שפחתו. היא פונה אליו בתואר: "אדון גופי ונפשי".  והיא מתכוונת לכך מילולית! ההזדהות שלה איתו עד לכדי מיזוג מוחלט מגיעה לשיא, כאשר הוא עובר סירוס  ובתגובה היא הופכת נזירה. לא צריך להיות פרויד כדי להבין שזהו אקט של סירוס עצמי  סימבולי מצידה. על כן אני קובע, שזהותה ה"עצמית" של אלואיז היא …אבלאר.

  1. אתיקוס עונה, בשם המחוייבות שבאהבה.  

העובדות נכונות, אבל הפרשנות לוקה בציניקניות ניהליסטית. נכון שאלואיז לא היתה יולה אלא ללכת שבי אחר חוכמתו, ניסיונו, בגרותו, קיסמו הסמכותי ויופיו.  אבל מה רע בזה? נכון, שאבלאר התכוון לכבוש  אותה, אבל אסתטיקוס שוכח, שכוונתו הראשונית של אבלאר  התחלפה בהתאהבות כנה.  כי מי יכול היה לעמוד בקסמיה של אלואיז?  אלואיז בשום אופן לא היתה טיפשה, או  קורבן סביל, אלא אישה דעתנית שהתאהבה מהסיבות הנכונות ומבחירה, בגבר המשכיל, החכם והנאצל ביותר.  אסתטיקוס רואה  "אובדן עצמיות", ואינו תופש שזו מהות האהבה: התמזגות עם אדם מתוך רגש עמוק של מחוייבות לאושרו ולחייו. עדות לכך היא כשאלואיז שכותבת לו:"[ …] כאבי, על האופן בו איבדתיו, גדול לאין שיעור מן האבדה עצמה".[21] זהו תיאור מדוייק של אופיה הפרדוקסלי של אהבת אמת: אהבה אמיתית מסוגלת להביא את האוהב לכך, שההזדהות כאבו של האהוב מצליחה להאפיל  אפילו על כאב הפרידה, כאב, ששקול רק לעוצמת האהבה. אם לאמץ את הלוגיקה האריסטוטליאנית שהיתה חביבה על אבאלר ניתן לומר, שאלואיז אוהבת את אבאלר בעוצמה רבה יותר מעוצמת האהבתה אליו!  הפרדוקס הזה הוא ההגיון של האהבה האמיתית. נכון שכרוך בכך ויתור מסויים על העצמי, אלואיז מודעת לכך: "מכת גורל אומללה גזלה ממני את עצמי בגוזלה אותך ממני".[22] . אבל הויתור הוא רק על העצמי האנוכי, על ידי טרנספורמציה מרצון לסוג נעלה יותר של עצמיות: עצמיות שהיא  מחוייבות למשהו גדול ממך, שהוא גם יותר מסך חלקיו. הקיום האסתטי באמת מסתיים ברגע שמתחילה האהבה. נולדת אחריות לאושרו של אדם אחר תוך הזדהות מוחלטת עם כאבו. הטרנספורמציה הזאת יכולה לנבוע רק מתוך רצון ולהט אותנטיים. נחוצה מידה של חירות  כדי לבחור לכבול את עצמך לאדם אהוב במחיר של ויתור על חופש חסר תוכן, וההבנה  כי יש בחיים דברים חשובים יותר מאשר תענוגות .

  1. אני, בשם החירות

חירות היא הבחירה בדברים שאדם רוצה לכבול עצמו אליהם, וכמות החירות שקולה לרמת השיעבוד: אדם שעושה ככל העולה רוחו אינו חופשי, הוא משועבד לחלוטין לטבעו הבסיסי. זו התחמקות מהחירות. החירות נמצאת תמיד מול אופוזיציה, שככל שהיא מאתגרת יותר, כך האדם חווה יותר את חירותו. החירות של אלואיז מתבטאת, למשל, בבחירה לכבול את עצמה לעול הסזיפי שנדרש לשם רכישת השכלה וככל שהמטלה תובענית יותר כך מתגלה הרצון ללמוד ביתר עוצמה. כך, ככל שהשתעבדה יותר לאהבתה לאבאלר, כך חשה יותר את משמעות הבחירה בו. זהו בדיוק הטיעון כנגד הנישואים: ברגע שגורם חיצוני מקבע לנצח את הבחירה באהבה, האחריות על הבחירה מופקעת ממנה ומבטלת באופן אוטומטי את האופזיציה שלה: השיעבוד מרצון לאהבה. מרגע שהקיום המשותף נכפה מבחוץ, נותר רק העול לקיים חיים מנוונים שאין בהם את המתח החיוני של הבחירה בכל רגע בשיעבוד שבוחר הרצון.  משום כך היא מכנה את הנישואים "בגידה איומה".זוהי הבגידה שלה בחיוניות של עצמה. כל זה מעיד על כך ששהחירות היא גרעין הזהות של אלואיז.

אסתטיקוס מתפרץ: "חירות"? מתוך ציות ל"אדונה" היא כלאה עצמה במנזר!

אני: החירות עבור אלואיס  היא ערך עליון ומוחלט.  רק מהמקום הזה, המשפט: "היה בי הכוח לאבד עצמי במצוותך" אינו סתירה עצמית.  אדם לא יכול לבחור "לאבד" את עצמו, אלא רק אם ישנו 'עצמו' עליון שנמצא אפילו מעל ה'אני', שעליו ויתרה אלואיז מרצונה. ה"עצמי" העליון של אלואיז הוא החירות שניצבת מעל הרצון ומכניעה אותו.  אלואיז הסבירה את הצעד שעשתה בכך שהיא רצתה להוכיח לאבלאר  שהוא אדון גופה ונפשה. זה לכאורה אקט של שעבוד מוחלט. אבל מנגד –  מיהו עבורה אבאלר,  לאחר שנכנסה לעול המנזר?  האיש, גופו, כבר לא קיים בשום מובן קונקרטי. אבאלר, לכן, היה עבורה רק אוסף של רעיונות וזכרונות שהופנמו ונטמעו בה, בתודעה שלה עצמה, ולשם כיוונה את הרצון להוכיח את שלטונו על גופה ונפשה. אני טוענת שהיא בחרה במנזר כדי להוכיח לעצמה– על ידי הבחירה בדבר המנוגד ביותר לאישיותה –  שיש בכוח רצונה להכניע אפילו את הרצון – ובכך להתעלות אל דרגה גבוהה יותר של רצון, חופש, חירות ובחירה.

קירקגור (מתערב בשיחה וחותם): אם כן, אלואיז בחרה בקיום דתי.  ערך עליון ומוחלט שמכתיב את הבחירות ומשעבד את הרצון  מתוך עצמו הוא בבחינת האינטמיות הגבוהה ביותר שיש לאדם עם עצמו, כאלוהות לעצמו.

 

ד. לסיכום:

אלואיז, עבורי, היא אלואיז שעברה למנזר. בחירה זו  תיקפה גם את עברה, כאדם הנשמע באופן אדוק רק לצו החירות. בתחילת דרכה היא פגשה בהזדמנות נדירה לממש ולמצות את הקיום האסתטי, אבל גם ההזדמנות פגשה את אלואיז, כאדם נדיר, שהרשה לעצמו  לממש את אתוה הזדמנות. אבלאר ניצל אותה ללא כל ספק. אלואיז בחרה לקחת את מה שיש לו לתת לה, מבלי לפרש את היחסים על פי קלישאת "מנצל-מנוצל".   היא נכנעה לרצונו להנשא ובגדה בחירותה מתוך חולשה. היא תיקנה את זה בקבלת עול הנזירות. הבגידה, והתחושה האיומה שבאה אחריה הבהירו לה בבהירות מה מחיר הויתור על הערך המכונן שלה – החירות.  הכליאה העצמית היא בחירה מתוך רצונה להוכיח לעצמה שיש בה די חירות להתגבר על כל הרצונות האחרים יחד (בוויתור, למעשה, על החיים עצמם. מאחר שלא ידוע על נטייתה לנצרות, אפשר להניח שאין במנזר דבר להציע לה) . ההשלמה המוחלטת שלה עם המעשה, בניגוד לציות להינשא, מעידה על כך שלאלואיז חשוב מכל להיות אדון  יחיד להחלטותיה. ומכאן, שחירות היא זהותה של אלואיז.

 

פרק ב': "היי את עצמך". על-אלואיז על פי ניטשה

  1. ייחודיות ויצרה עצמית כבסיס לאיפיון אלואיז

במסה "שופנאואר כמחנך"[23]  כותב פרידריך ניטשה (Nietzsche):

האמנים בלבד שונאים את ההסחפות הנירפה הזו שבנימוס מעושה ובדעה שאולה, וחושפים את הסוד. את הסוד המצפון  הרע. את העיקרון שכל אדם ואדם הוא פלא ייחודי וחד פעמי. הם מעיזים לגלות לנו את האדם כמות שהוא – בעצמיותו […] הם מראים שהאדם, בהקפידו בעקביות על ייחודו, הוא יפה וראוי לתשומת לב, הוא חדש, בלתי נתפש ומופלא […] אדם שאינו חפץ להמנות על ההמון, עלי לחדול מלהרגיש עצמו בנוח: שיילך אחרי מצפונו הקורא לו: הייה אתה עצמך! כל מעשיך, הגיגך, ומאוייך עד עתה – אינם אתה עצמך.

הציווי "הייה אתה עצמך" נמצא בלב שאלת הזהות העצמית ושאלת החירות גם יחד. שהרי לו לאדם לא היתה חירות אינו אלא תוצר של משהו מחוץ לו.  החירות, שעל פי ניטשה היא רצון חסר השם שאיתו נולד האדם, אינה תנאי מספיק להיות "עצמי". לראייה,  כל האנשים נולדו, אבל רובם חיים על זהות שאולה מתוך דיכוי עצמי ורעיונות של אחרים. ניטשה מציע כלים לחניך כיצד להכיר את עצמו:

[…] התר לנפש הצעירה לשאול את עצמה, בהביטה לאחור על חייה: מה באמת אהבת עד עתה, מה משך ושבה את נפשך, מה שלט בך ובו בזמן גרם לך עליצות ושמחה"  מושאי הערצה האלו, אנשי המופת שהיו המחניכים שמתוכם הנפש שואבת את ההשראה, אלו יכולים לסייע בגילוי החוקיות הפנימית של העצמי הייחודי. [24]

על פי ניטשה, חופש הוא מצב קיומי. הוא האנרגיה שאיתה נולד האדם, מצב של טרום-רצון, שבהמהלך החיים מתכוונן אל מושאים, מקבל שם: "אהבה", "כוח", "עוצמה", "גלידה"… האדם נולד עם תשוקה לעוצמה – ששיאה היא היכולת לברוא את עצמך בכל פעם מחדש, כאמן המפסל את עצמו במנותק מכל הכבלים, כולל כבלי העבר. יצירת העצמי, יש-מאין, בכל רגע נתון תוך התגברות אפילו על הרוח של עצמו, זוהי הזהות העצמית במובנה הגבוהה ביותר, ומשמעה, הבחירה בחיים. (אילת-יגורי 2014). בפרק זה ארצה לבחון את זהותה של אלואיז ביחס לאותה בריאה-עצמית יש-מאין. האם היא נפש ייחודית, ואם כן מי יצר אותה? האם היא האמן הגאון שיצר את עצמו כיצירת אמנות, או שאולי  היא אינה אלא גליטאה בידיו של אבאלר?

 

  1. ייחודיותה של אלואיז

ההנחה היא שאדם המותאם לסביבתו ודומה לה אינו בהכרח תוצר שלה. אבל אדם כה ייחודי כמו אלואיז הוא בהכרח אינו "תבנית נוף מולדתו" ולו רק מעצם היותה נערה משכילה.  רכישת השכלה דורשת רצון חזק כתנאי הכרחי  להתמדה  הנדרשת, מובן, שאם זה לא היה "בא ממנה", זה לא היה מגיע משום מקום. כך, בבחירת האינטלקט כתחום עניין נראה שהיא זיהתה את הדבר ש"שבה את נפשה, שלט בך ובו בזמן גרם לה עליצות ושמחה".

השאלה היא האם גם אהבתה היתה ייחודית לה. מסגנונה המלודרמטי נראה שאולי שאבה את הרגש הרומנטי מהספרים, כפי שעשתה אמה בובארי האומללה, וכך שאהבתה היא  אולי "רעיון שאול"? הדפוס נשמע קצת באנלי: סערות הנפש, הקיצוניות, למשל: "אהבתי לך הגיעה לדרגת שיגעון אשר כזה, שגזלה מעצמה את אשר השתוקקה לו מעל לכל, ללא תקווה להשיבו.."[25]

ערכתי מחקר קטן לחיפוש מודל קאנוני להשראה רומנטית ונדהמתי לגלות, שהאהבה רומנטית בין גבר לאישה, שנרמזת אמנם בסיפורי התנ"ך, נעלמה כמעט לחלוטין מאז ימי הרומאים! בכל תקופת ימי הביניים, אהבת גבר ואישה מתחילה לבצבץ מחדש רק כמאה שנה לאחר התקופה המדוברת (שלהי המאה ה-11)!  ואם כי פה ושם גאורגיוס הקדוש (המאה ה-4) הרג, אמנם, דרקון כדי להציל בתולה, אבל כפי הנראה השאיר אותה בבתוליה. גילוי זה מרמז על כך  שאלואיז  אולי  אפילו "המציאה" רגש לא מוכר, לא קיים, למעשה: אישה שאוהבת גבר אהבה חופשית מתוך  שיויון ובחירה חופשית.  אם ההשערה נכונה, אלואיז היא מופת של ממש לאדם, שיוצר את עצמו מתוך עצמו. זוהי על פי ניטשה דרגת הזהות העצמית הגבוהה ביותר: מופת נשגב לאדם חופשי, רפלקסיבי ועוצמתי.

 

  1. סיכום

על פי ניטשה, אלואיז היא  יצירה עצמית שכל כולה חירות. חופשיה אפילו מהמוגבלות של תבניות שפה. התודעה שלה נטולת גבולות,  ממש כפי שניתן היה לצפות מאדם שהחירות עצמה היא זו שמכוננת את זהותו. ואני גם רוצה להוסיף ולומר, שעוצמתה נמדדת גם במידת ההשפעתה על הדורות הבאים:  ז'אן ז'ק רוסו (Rousseau), בספרו "הווידויים"  ( 1782Les Confessions ), מדמיין את דמותה כמאהבת האידאלית. ממש באותה שנה שבה יצא ספרו של רוסו, פייר שודרלו דה לאקלו (Laclos)  הוציא לאור את "יחסים מסוכנים" (Les Liaisons dangereuses), רומן המכתבים שבו דמותה של אלואיז (שהיא אף מוזכרת בו) מגולמת על ידי שתי דמויות[26]. וכך, בהיותה מודל המעורר השראה עד היום ("קופסה שחורה של עמוס עוז (1986) מציג עוד וריאציה על דמותה), יש לשער, שלולא המציאה את עצמה ושימשה מקור להשראה אלמותית, האהבה הרומטית שאנחנו, האנשים החיים על רעיונות שאולים, ניזונים ממנה,היתה אולי נראית אחרת לגמרי.

 

ג. חירות מול כיתת יורים. אלואיז על פי סארטר

חירות, מבחינת ז'אן פול סארטר (Sartre) היא נקודת המוצא, חלק מהגדרת "אדם" כסובייקט הנבדל מ"יש"ים בעולם. חירותו של האדם נובעת מהיותו חופשי לברוא את עצמו מחדש בכל רגע.  הסובייקט הסארטריאני אינו יכול להיות כבול לדטרמינציות.  עם זאת, גם אצל סארטר קיים מושג הזהות העצמית. שנגזרת מהלימה בין רצון, שמתבטא בבחירות, ובחירות שמכוונות את הרצון. כל עוד האדם נמנע מרמאות עצמית, האותנטיות משתמרת וניתן לגלות בו קווים ייחודיים של זהות.

אחת השלכות החשובות ביותר של התיזה הסרטריאנית העקרונית –שלקיום האנושי אין מהות הקודמת לו – מצויה ברעיון שלאדם אין טבע קבוע, אשר יכול להגביל את אפשרויות הבחירה שלו ולעצבן על פי דפוסים או חוקים הנתונים מראש […]  אין טבעם או מהותם של בני-האדם מתנה את בחירותיהם, אלא בחירותיהם השונות הן שיוצרות ומעצבות את טבעם ואישיותם של הבוחרים בהן. וכך הופך אקט הבחירה – או שרשרת של אקטים כאלה, היום את חייו של האדם, לעובדה הבסיסית ביותר של חיים אלה (גולומב 1990) [27]

 

כסובייקט סארטריאני, גם אלואיז יישות בעלת חירות. אבל חירות היא גם הערך שמכונן את חייה.

בפרק זה ארצה לבחון האם הערך המכונן של אדם, כמו במקרה של  אלואיז, הוא גם המקום של האותנטיות. האם מדובר באותו דבר, האם ישנה חפיפה, או אולי הם סותרים זה את זה. ב"ערך מכונן" אני לא מתכוונת לערך חיצוני, או למשהו שאדם נולד איתו אלא לערך שנחשף לבסוף, כאשר רואים שיש מכנה משותף שאליו ניתן לכנס את מירב הבחירות של הסוביקט, רצונותיו שלו והנושאים שמתנקזים לדיאלוג הפנימי שלו. הערך לא אפריורי וצץ אולי במקרה, אבל מאותו רגע, הפעיל את מהלכיו  על ידי השפעה על הרצון וכתוצאה מכך על הבחירות.

כל בחירה היא שלילת אופציות אחרות שהיו אולי אפשריות. (אולי ניתן לומר, שכל בחירה הופכת "אין" אינסופי שמאפשר חירות מוחלטת –  ליש ספיצפי, מקובע ).  אלואיז, לדוגמה, ניצבה מול האין, רגע לפני שלבשה את צעיף הנזירות. אבל מרגע שעשתה זאת, קיבעה את המשך דרכה. החירות כתנאי לסובייקיביות שלה נותרה ללא שינוי, משום שזהו חירות שמתקיימת בכל מצב כל עוד אדם לא מאבד את הסובייקטיות שלו .

  1. חירות כערך מכונן

סארטר כפי הנראה לא היה שבע רצון מרעיון הכפפת הסוביקט לערך מוחלט. אך מאחר שכבר קבענו שאלואיז היא אדם בעל מחוייבות לערך החירות, אצטרך להתמודד עם הסתירה המשתמעת בין חירותה כסובייקט, לבין העדר החירות המשתמע מאדם שמכונן על ידי ערך עליון שמכונן את הבחירה.  ניתן לראות את מהלך חייה של אלואיז כמהות שהלכה והתהוותה כחירות, עד שזו הפכה להיות  לה לזהות עצמית, של אדם הכבול לרעיון החופש.  המידע על אלואיז  מתחיל רק מגיל 14  וידוע, שכבר אז נטלה לעצמה את החירות לנבור בכתובים. הבחירה הזו נבעה ללא ספק מרצונה שלה, וכבר שללנו את האפשרות שהיא נדחפה לכך. מרגע שנעשתה הבחירה, היא חשפה עצמה לטקסטים מהוגים שונים מתקופות שונות, ולרעיונות פילוסופיים מגוונים. אלו הרחיבו את דעתה על מושג החירות מעצם מגוון הדעות אבל ללא ספק כתבים רבים עסקו גם  ישירות במושג החירות.  וכך, בחירה מתוך חירות, הפכה את החירות לתחום עיסוק ועניין שסייע מצידו לחיזוק מחויבתה לחירותה. החירות הרבה שהיתה כבר מגולמת בה, איפשרה את שיתוף הפעולה עם אבלאר (תחת להלשין עליו לדוד, למשל). ושוב, בחירה מתוך חירות הובילה להרחבת תחומי החירות, לחירות מינית, לאהבה חופשית ולחירות אינטלקטואלית. בשלב מסויים החירות הלכה והתפשטה לעוד ועוד תחומים ואלואיז הית מודעת יותר ויותר לחוב שלה כלפי חירותה. יותר ויותר הסתבר לה, שללא החירות שנטלה, לא היתה האדם שהפכה להיות. המודעות לכך סייעה לה לכוון טוב יותר את רצונה ואת בחירותיה וכך גדלה ההלימה בין הרצון, הבחירות והמעשים עד שהחירות הפכה  לצו קטגורי – הערך שלמענו ראוי למות. משמע, הוא חשוב יותר מהקיום שלה. באופן פארדוקסלי, אלואיז יצרה מתוך עצמה את החובה שהביאה לכך שרצונה יוכנע כליל על ידי החירות. אלא שחירות היא המושג היחיד, שככל שכבולים לו יותר, כך ישנה יותר חירות.

לסיכום ניתן לקבוע, שאלואיז ראויה להימנות על אותם בודדים בהסטוריה האנושית שהגיעו  לדרגת החירות המקסימלית. החירות שבה מתבטאת בכמה אופנים שונים: חירותה מתוקף היותה סובייקט על פי סארטר, כמאפיין עיקרי של זהותה העצמית, כאורח חיים המקדש את החירות כערך עליון.

פרק ד' – סיכום כללי

בעבודה זו בחנתי את זהותה העצמית של אלואיז על פי הגדרתם של שלושה הוגים את מושג הזהות העצמית ועל פי המתודה שלהם. בפרק הראשון בחנתי, בהשראת "חיל ורעדה" של קירקגור, שלושה נרטיבים אפשריים בניסיון לחצוב את הרצון האותנטי שהניע את בחירותה של אלואיז. בחלק השני נעזרתי בכלים שניטשה תרם ב"שופנהאואר כמחנך"  לזיהוי הגרעין האותנטי הייחודי שלה. בפרק השלישי, בעקבות סארטר, תרתי אחר קו עקבי שיכול היה לרמז על ההתכווננות האינטנציונליות שהדריכה את רצונה ובחירותיה. בכל שלושת הפרקים המסקנות הובילו לקביעה, שזהותה של אלואיז היא של אדם האנוס, מטעם עצמו, להיות חופשי. למדתי מכך שהפרדוקס הזה יותר משהו אבסורדי, הוא נמצא בבסיס מושג החירות. חירות מוחלטת אמורה להיות העדר מחויבות מוחלט, משמע, העדר מחויבות למחוייבות עצמה. החירות חופשיה לבגוד בעצמה וכמו בציור אשריאיני –לא ניתן לעולם לקבוע האם מדובר בבגידה בחירות, או בחירות מפני החירות עצמה.

***

המרצה: ד"ר תמי אילת-יגורי | הקורס "קירקגור, ניטשה וסארטר: זהות עצמית" |אונ' תל אביב | החוג לפילוסופיה

ביבליוגרפיה

אילת-יגורי, ת. (2014) סיכומים פרטיים מתוך הקורס " קירקגור, ניטשה וסארטר: זהות עצמית"

גולומב, י.  אחרית דבר. (1990) בתוך: ז"פ סארטר, אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם  ירושלים: כרמל

ניטשה, פ. מסות על חינוך לתרבות, תרגום: י.גולומב (תשמ"ח) ירושלים:הוצאת מגנס,

שחר, ש'  (תרגום) (1997). מכתבי אבאלר ואלואיז, תל-אביב  הוצאת דביר.

[1] שחר, ש'  (תרגום) ( 1997) . מכתבי אבאלר ואלואיז, תל-אביב  הוצאת דביר.

[2] שם, עמ. 28

[3] שם, 28

[4] השם הוא צירוף אותיות שמות שניהם. אני רואה בכך מעין עדות לשיוויון הנדיר ששרר בין  השנים

[5] שם, 26

[6] שם, שם.

[7] שם, שם

[8] שם, שם

[9] שם,27

[10] שם, שם

[11] שם, 28

[12] שם,שם

[13] שם, שם

[14] שם,שם

[15] שם,30

[16] שם, 52

[17] שם, 27

[18] כמובן, הדהוד לשיקלויו ואלמון של לאקלו, שניסה לכבוש את מאדם דה-טורני הטהורה , ופגע בשמה  לשם הערצת הגברים והזכייה בהתערבות עם מרטיי

[19] שם, שם

[20] ופה אני נזכרת ברודלופו, הפתיין הנכלולי שפיתה את אמה בובארי, תוך שהוא מתכנן מראש כמה יעלה לו להפטר ממנה לבסוף…

[21] שם, 52

[22] שם, 52

[23] ניטשה,פ. מסות על חינוך לתרבות, תרגום: י.גולומב, ירושלים:הוצאת מגנס, תשמ"ח,עמ 22-23

[24] שם,25

[25] שם 35

[26] ססיל, תלמידתו הקטנה של ואלמון ומרטיי החכמה והמניפולטיבית

[27]  אחרית דבר. בתוך: ז"פ סארטר, אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם  גולמב י ירושלים: כרמל עמ.59

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: