הערך בעידן חד-מימדי: המחזמר שיער

מאת גב"ח | מוגש למרצה ד"ר קוטי שהם, בקורס "כמה זה שווה"|

"ערך כלכלי" הוא מושג תלוי שיטה כלכלית, אך כאשר השיטה הכלכלית היא המציאות בכללותה, כל ערך הוא ערך כלכלי ומוטב לומר "ערך" ללא החזרה הטאוטולוגית. זהו המצב בחברה שבה שאנו חיים היום, עולם הקפיטליזם המאוחר.

בחרתי לבחון את מושג הערך אל מול "האדם החד-מימדי"[1] ספרו הביקורתי של הרברט מרקוזה (Marcuse) איש אסכולת פרנקפורט, המזוהה עם הזרם הנאו-מרקסיסטי. חד-מימדיותו של האדם, על פי מרקוזה, הוא תוצאתה הבלתי נמנעת של השיטה הקפיטליסטית בצורתה המאוחרת באופן שבו מצליחה השיטה לקנות לעצמה חלקה על  תודעתו של האדם ועל כל אספקט אחר בחייו. השתלטות השיטה נעשית אמנם בנועם, ללא כפייה ישירה, ודווקא משום כך היא מצליחה לחלחל ללא מפרע, תוך שהיא ממגרת כל גורם התנגדות או אספקט שוללני. וכתוצאה מכך אנושיותו של האדם מתמעטת, הוא מאבד גם את היכולת להניח שניתן לשפר את הקיום וגם את הרצון לעשות זאת. בהעדר אופוזיציה, השיטה נתפסת כמציאות עצמה.

הקידמה הטכנולוגית, שמטרתה ההסטורית היתה להשליט את מרותו של האדם על הטבע, נוצלה על ידי מוסדות כוח כלכליים ולאומיים לשם השלטת מרות על האדם עצמו. "הדיאלקטיקה של הנאורות, מושג שטבעו אדורנו (Adorno) ומקס הורקהיימר (Horkheimer) מנסח מרקוזה במילים:  "[…] הצליחה החברה הממוסדת להשתמש בהדברת  הטבע באמצעות  המדע כדי להדביר את האדם באורח מדעי"  (שם, 14-15). דווקא בתקופה שבה הצליח האדם להתגבר על הטבע באמצעים שהיו יכולים לשחרר את כל בני האדם מהעול ההסטורי של חיים למען הדאגה לצרכי קיום, הוא מוצא עצמו משועבד לשיטה עצמה, הסוגרת עליו במלכודת דבש של נוחות מסממת, ומרחיקה את התקוה להביא  לקיום של  "חיים הראויים לחיותם".  היכולת להגיע לחיים, המשוחררים מכורח הפרנסה, מאימת המלחמה ומשעבוד לכוחות השוק והמדינה נמצאת ממש מעבר לפינה, ועם זאת היא רחוקה ממנו שנות אור. בהעדר הכוח לדמיין קיום אחר, הופך האדם ל"חד-מימדי",  בחברה שמאופיינת באיחודם של ניגודים ובהעלמת השלילה הנדרשת כדי להביא לשינוי.  כך כולנו משתפים פעולה בהפיכתנו לחלק מעדר אחיד, נטול ביקורתיות, החי במנגנון מכאני של כורח פרנסה כתכלית לכשעצמה, חיים של העדר קונפליקטים חיוניים.  חינוך הורי הולך ונעשה מיותר, הלדים עוברים חיברות נטול קונפליקטים באמצעות תוכניות טלוויזיה. פרסומות מעצבות את רצונותינו כך שצרכינו הטבעיים מתחלפים בתאווה פאטישיסטית למוצרי צריכה, עד שהאדם עצמו הופך להיות לסחורה על פס היצור וההפצה של השיטה. אמצעים טכנולוגיים אלו, בשירות האדם כביכול, מרדדים את תבונתו, את כושר השיפוט שלו , מנמיכים את ציפיותיו ומעצבים את תודעתו להאמין  שכך טוב לו, כך צריך להיות, ושלמעשה, לא ניתן לחיות אחרת.

כך, בעולם שבו סחורה היא הכל, כל ערך הוא בבחינת ערך כלכלי. ערכיו של האידיווידואל, ערכי המשפחה, החירות כערך , הפרט, החיים האישיים, הרצונות והמאווים של הפרט- כולם נכפפים ונמדדים באמצעות המטבע, שהוא ההפשטה של סחר-החליפין בשוק. כשכל פרט במרקם החיים נמדד על פי ערך כספי, לא נותר דבר מהאדם, אלא סחורה העוברת לסוחר, והוא עצמו הופך בר-החלפה, אובייקט נעדר סובייקטיביות אנושית ואין פלא, איפא, שהשלטנות רואים בו "בשר-תותחים" למלחמות מיותרות. אותן המלחמות, שבעבר ההסטורי היו חלק ממאבק הקיום של האדם על אמצעי קיום מועטים מדי, נעדרות ראציונליות בעידן הטכנולוגי ומתקיימות למענם  של בעלי האינטרסים  שגם מרווחים ממנה וגם משתמשים בה כאמצעי להמשך הדיכוי ולהצדקת השיטה:

"אך כאן מעמידה החברה התעשייתית המפןתחת את הביקורת מפני מצב עניינים השולל ממנה, לכאורה, את עצם בסיסה. הקידמה הטכנית, שהתרחבה והפכה למערכת שלמה של השתררות והאחדה, יוצאת צורות של חיים ושל כוח המפייסות, לכאורה,  את דעתם של הכוחות המתנגדים למשטר ומפריכות, או שמות לאל, כל מחאה המושמעת בשם הסיכוי ההסטורי להשגת החופש מעמל ויגיעה ומהשתררות. חברה בת זממנו- נדמה שהיא מסוגלת לבלום את התמורה החברתית, תמורה איכותית שתביא לכינון מוסדות שונים במהותם, שתיתן כיוון חדש לתהליך הייצור, שתיצור צורות חדשות לקיומו של האדם. בלימה זו של התמורה החברתית היא אולי ההישג הבולט ביותר של החברה התעשייתית המפותחת"  (שם, 13 )

בעבודה זו ברצוני לבחון את האופן שבו האמנות נכנעת מרצון לקונפורמיזם של כוחות השוק, גם כשהיא משווק תוכן של מחאה כנגדו, בוגדת בעצמה  ותורמת להאחדת ניגודים – כחלק ממנגנון יצירתו של האדם החד-מימדי.

בשלוש הפקות שונות של  המחזמר "שיער", ממחישות, לדעתי, את התהליך:  ההפקה הראשונה באןף-ברודווי, שנכתבה על ידי רדו , ראגני ומקדרמוט (1967), הסרט "שיער" (1979) של של מילוש פורמן (Forman) והמחזמר בהפקת הקאמרי בבימויו של משה קפטן (2015). הליך סילוק השלילה בולט במיוחד בפער שבין המחזה המקורי לבין העיבודים המאוחרים .קל לראות כיצד המנגנון סופח לתוכו את מחאה כנגדו, אורז אותה בנייר צבעוני ומשווק אותה בחזרה למוחה כמוצר צריכה נחשק, בשירותה של השיטה

 

האלמנט שוללני

ההסטוריה, על פי מרקס, היא תולדות מלחמות מעמדות בין מנצלים למנוצלים: בין הפועלים להוצאת לחם מהארץ לבין אלו, המוצאים את עושרם מניצולם של הפועלים.  לאורך ההסטוריה המאבק יצר תמיד התקוממות שנשאה את התקווה לעתיד חופשי יותר, והיוותה את האלמנט הדיאלקטי השולל את הקיים, כנגד המצב וכנגד מבני-העל המשעבדים, בשירותה. לאומנות יש שני פנים. במידה שהיא חתרנית כנגד משטר קיים  היא משמשת כגורם אמנסיפטורי. מנגד, היא יכולה להיות כלי בידיה של החברה, כאספקט של מבנה-על מצדק ופוזיטיבי. מרקוזה כותב על תפקידה של האמנות בהסטוריה:

[…] אף כ משטר בורגני זה בא לכלל ביטוי עטיר – ואפילו על דרך החיוב –  באמנות ובספרות (כגון ביצירות הציירים ההולנדיים בני המאה הי"ז, ב"וילהלם מייסטר" של גיתה, ברומן האנגלי מהמאה הי"ט ובכתבי תומאס מאן), הרי נשאר בגדר משטר שקומתו הונמחה, שנותץ והופרך על ידי ממד אחר, העוין והנוגד ללא תקנה את עולם העסקים, מאשימו וכופר בו. ובספרות מיוצגותו ממד אחר לא על ידי הגיבורים המוסריים, הרוחניים, הדתיים (שלרוב תומכים במשטר הקיים) אלא על ידי טיפוסים פלגניים והרסניים כדוגמת האמן, הזונה, האישה המנאפת, הפושע בקנה מידה גדול, המנודה מהחברה, הלוחם, המשורר הרדני , השד, השוטה – אלה שאינם משתכרים למחייתם. לפחות לא בצורה תקינה. אין כל ספק, טיפוסים אלה לא נעלמו מספרותה של החברה התעשיתית המפותחת. אך הם שרדן בה בשינוי צורה. בעיקרו של דבר, החתיכה המפתה, הגיבור הלאומי, הביטניק  עקרת הבית הנירוטית, הגנגסטר, כוכבת הקולנוע, איל ההון הכריזמטי – כל אלה ממלאים תפקיד שונה בתכלית, ואף תפקיד נוגד מזה שמילאו קודמיהם בתחום התרבות. שוב אינם בבואות ודימויים של אורח חיים אחר, שונה, אלא צורות נפל (או טיפוסים) של אותו אורח-חיים עצמו. תופעות המשמשות לאישור וחיובו של המשטר הקיים יותר מאשר שלילתו. (שם, 64)

 

 

המחזמר "שיער"

 

סקוט מילר (Miller)[2] מנתח את תכני המחזמר המקורי, כיצירה שעוסקת  בביקורת על החברה האמריקאית של זמנו: גזענות, ניצול מסיבי של הטבע, המכאניצזיה של האדם בעידן המיכון האוטומטי. המחזה יוצא כנגד כל סוג של אפליה, דיכוי מיני, אימפריאליזם, חומרנות, ואנוכיות. ערכיהם של גיבוריו, דור הביטניקים,  היו חופש, אחווה, שיוויון, איזון ושימור הטבע, ופאציפיזם. המחזה התמקד בבתיאור חייהם של ההיפים בעלילה פשוטה על רקע מלחמת ויאטנם. כל הגיבורים הם חברי הקבוצה המרדניים.  ברגר נזרק בבית ספר, קלוד שוקל אם לשרוף את צו הגיוס ולבסוף מתגייס ונהרג.  ווף הוא הומוסקסואל המאוהב בג'אגר כשכולם לכודים במעגל של אהבות נכזבות.

מוקד המחזה הוא בערכים הממשיים והאותנטיים, שלא קשה להזדהות איתם.  אותם ערכים גם עולים, במידה רבה, בקנה אחד עם  תפיסת העולם המרקסיסטית, והחתרנות שבעצם המחאה מעניקה את המימד השולל. המחזמר זכה להצלחה עצומה  וב1979 עובד לסרט הידוע, של מילוש פורמן הצ'כי, שערק ממולדתו עם פילשת הסובייטים ב-1968 בתום האביב הקצר של פראג.

בתהליך עיבוד המחזה לסרט, נערכו שינויים משמעותיים בעלילה, ובעיקר באופן שבו ניתן בה ייצוג למעמדות בחברה: בעוד שבמחזה המקורי קלוד הוא אחד מהחבורה, בסרט קלוד (ג'ון סבאג'), הוא צעיר נאיבי שמגיע לניו-יורק מאוקלהומה  כדי להתגייס לצבא. בניו-יורק הוא מאטמץ על ידי חבורת היפים המתגודדת סביב ברגר (טריט וויליאמס). ההיפים מוצגים  כתמצית אידאל מרד הנעורים, מייצגים את התום האנושי נטול הרוע. המרכיב האמנותי, המוסיקה וריקודי הגאז' תורמים לויטליות של הגיבורים ולאווירה החופשית כביטוי לעוצמת כוח החיים.  קלוד, הכפרי הנבוך, מתאהב בסתר בשילה (בוורלי ד'אנג'לו)  הוואספית האריסטוקרטית. (שלא כמו במחזה, שבו היא אחת מהחבורה, ומנהיגה פמניסטית). לקראת הגיוס ברגר מארגן לקלוד מסיבת גיוס בביתה היוקרתי של שילה מבלי לתאם מראש עם בני משפחתה, המוצגים כשרידים מאובנים של עולם אריסטוקרטי שאבד עליו הקלח. במקום נוצר עימות בין ברגר לבין נציגי הבורגנות והדור הישן שנקטע על ידי שוטר, נציג הדיכוי  המוסדי, שתולש אותו  מהנברשת באמצע הצהרת ההון: "יש לי שיער חיים, לבלב, קסם אישי , כאבי ראש וכו"[3].

במעצר, ברגר נדהם לגלות שקלוד מתכוון להמשיך בתוכניתו להתגייס לצבא.  בסרט, קלוד לא מסוגל לנמק את הבחירה. בהפקה של ה"קאמרי", מושם שם בפיו מענה: קלוד מביע את רצונו (הנשמע כנלעג) למלא את חובתו לחברה ולאחר מכן ללמוד להיות עורך דין או רופא שיניים. בעקבות כך פוצרת מריבה (גם בסרט וגם בקאמרי)  שבמהלכה קלוד מטיח בפניו: "אני עושה את זה בשבילך!"

ברגר עונה: "אל תטרח כי אני לא אעשה את זה בשבילך!"

בסופו של דבר, כשהחבורה מחליטה לבקר את קלוד במחנה האימונים, ברגר מחליף את קלוד לכמה שעות בבסיס כדי לאפשר לו  לאבד את בתוליו עם שילה. עד שקלוד חוזר, המחנה כולו עלה על מסוקים בדרך לוויטנאם. ברגר, נער הפרחים המרדני שמייצג את הרוח האנושית, חוזר בארון ארוז בדגל, נקבר תחת פרחים בשדה צלבים אחידים המשתרע עד לאינסוף.

 

שלילת השלילה

גם בסרט מוצג מודל השולל את המבנה החברתי הקיים. האופציה המוצעת היא חיים לא צרכניים, לא יצרניים, שיתוף  ללא רכוש פרטי, שלילת כל סוג של רכושנות ( ג'ני ההרה לא יודעת מיהן אבי בנה, ולאף אחד מהאבות הפוטנציאליים לא אכפת מכך).

ברגר מייצג  את כוח האוונגארד, שמרקס חזה ב"מניפסט הקומיניסטי" כזה שיצא מתוך הבורגנות ויוביל את הפרולטריון למהפכה ברגע שיבשילו תנאיה, כאשר "לפרולטריון לא יהיה יותר מה לאבד, למעט כבליו". קלוד של הסרט מייצג את הפרולטריון. הבורגנות,  שברגר מאס בה –  היא חלומו הגדול של קלוד. צו הגיוס שבידו הוא כרטיס הכניסה למעמד הבורגני הנכסף, (בתקווה, שהמלחמה תותיר לו עתיד בכלל.)  כחייל משוחרר, יזכה בהשכלה גבוהה על חשבון המדינה וכך יתאפשר לו לרכוש מקצוע חופשי. עצמאות כלכלית בסיוע השכלה – יחלצו אותו מהעדר המוביליות של מעמדו, ואז יהיה רשאי לחלום גם על נישואים עם  שילה האריסטוקרטית, כעליה נוספת בסולם המעמדות.

שילה ומשפחתה מייצגים את האצולה, העולם הישן שסופו להעלם. ואכן, כולם שם, מלבדה, מוצגים כנלעגים, לרבות אחיה האידיוט, שברי כי אינו תופס לעולם את מצבו בעולם החדש.

ההבדל מהותי בין מחזממר ובין ספר, כמצרים בעותם קפיטליסטי, הוא שהפקת סרט יקרה באופן משמעותי ודורשת גיוס כספים מהשוק. השיטה גם דורשת, בצדק רב, שההשקעה תוחזר ואף תשתלם. לצורך כך מובן שצריך לעשות קצת ויתורים, כדי להבטיח צופים רבים ככל האפשר. מכאן, שיש להתאים את התכנים ואמצעי המבע שבמחזמר המקורי נועדו במתכוון לקרוא תגר על הטעם הבורגני  (בסיום המחזה המקורי, כל השחקנים נעמדו בעירום על הבמה. סצינה זו הושמטה מהסרט ומהקאמרי).

המחאה נגד הבורגנות המוגשת לטעם בורגני מכונה על יד בארת' (Barthes) "הומאופתיה" : מרפאים את הספקות על ידי נגיף מוחלש של המחלה. כמו הקנטה מזוייפת שנועדה, למעשה, להחניף.  במוות במלחמה המהווה את שיאה של העלילה, הוחלפו הגיבורים. במחזה המקורי קלוד מת כפועל יוצא של  בחירתו להתגייס. בסרט-  ברגר מת כתוצאה מטעות של חילופי-זהויות. הטעות נתפסת כ"גורל". במילים אחרות: פאטליזם. הפאטליזם הופך את כל  העניין לקל לעיכול. התחושה שאיתה יוצאים הצופים מהאולם היא, שאין כל טעם במחאה. "האדם מתכנן, ואלוהים צוחק", לא ניתן לשנות את העולם, ולכן אין כל טעם לנסות. "ככה זה", כמו שאומר וונגוט, וממילא, בסופו של דבר החיים אינם רעים כל כך, וזהו דרכו של עולם.

כך, בעוד ש"שיער" המקורי היווה, אולי,  גורם חתרני ושוללני כנגד הארגון החברתי , הסרט של פורמן כבר מכר לנו תחושה של מרדנות ללא המרדנות עצמה.  הסדר נשמר. כי הסדר לא תלוי בבחירה, הוא "קוסמי". פורמן, והקאמרי בעקבותיות העניקו להקהל  חוויה מתקתקה  רווית נוסטלגיה. אין דבר מנוגד יותר לרעיון המהפכה עתידית, מאשר מיתוס ממוחזר– במבט סנטימנטלי לעבר. "שיער" הוא יצירת אמנות שבגדה בתכליתה האמנויתית הפכה להיות סחורה בחרושת האמנות. הסרט דיכא את האלמנט השוללני שהיה במחזה המקורי על ידי אימוץ כמה מהסממנים האסתטיים שלו, תוך הענקת חוויה מענגת, חיננית, לא מתאגרת, לא חתרנית ועם קטרזיס כפול. שווק לו פאטליזם משתק, לצד ההרגשה הטובה מכך שמעצם ההזדהות עם גבוריו הוא קנה, רכש וניכס לעצמו את מקומו בצד הנכון של המוסר והצדק החברתיים.  כך נארזה גם מחאת ילדי הפרחים והפכה לסחורה שוברת קופות. גלגל נוסף על פס הייצור העיוור, האוטומטי וחסר ההבחנה, של הכל. פורמן וקפטן הצטרפו לחרושת האמנות של עידן הקפיטליזם המאוחר, ואנחנו, תוצריו, לא כבר לא מבינים היכן הבעייה.  פורמן דאג לכך שהצופה יצא מהסרט כשהוא מאוזן מנטלית ורגשית על ידי  שלום בית מצפוני. הנעורים חגגו את פריחתם הקצרה מחוץ לערוגה, וחזרו לבסוף למקומם בחברה, מתחת לפרחים , כדי שנוכל להתאבל באופן מסודר ומהוגן על פרחים שנקטפו בטרם עת. אם, חלילה, קלוד היה נהרג וברגר נותר בחיים, האהדה אליו היתה מתפוגגת לנוכח אי הנוחות הבורגנית, על פי תפיסת צדק של חישוב מאזנים: חינו של ברגר היה סר. לא נאה שהוא ימשיך לפזז בחופשיות, שעה שחבריו נהרגים למענו.

בשינוי התפקידים נשלמה מלאכת איחוד הניגודים. שום מהפכה לא באה. השיטה ניצחה. הצופים קיבלנו את התמורה ויצאו מהאולם בתחושה שאת תרומתם לעולם טוב יותר הם תרמו כבר במשרד. הם גם  ירכשו חולצה ותקליטור. רחשים מצפוניים עמומים יבלעו בהמולת הרחוב, והקהל שעבר חוויה אמנותית שדאגה לאזן את משק הרגש והמצפון יסמס כבר בחנייה[4] מהאייפון פוסט מתייפייף לפייסבוק: "יצאנו כרגע מ"שיער" שרנו כל ההצגה את השירים "שלנו". בכינו, היה נהדר. רוצו!"   העובדה לשמדנו לחבב את ברגר  שנהרג בסוף, לא הצליחה לייצר הזרה בין המציאות המלחמתית שבה אנו חיים, לבין ההשלמה עם המצב כפי שהוא

 

סיכום

בעולם של הקפיטליזם המאוחר, כל  "ערך", הוא ערך כלכלי. במחיר פעוט ניתן לרכוש האינדולגציה במחיר השווה לכל נפש, של כרטיס וחולצה. היכולת של הקפיטליזם להדביר כל אקט חתירה כנגדו על ידי אימוץ חם, ותוך כך לארוז בחבילה, להדביק תג מחיר, לשווק  את הרעיון החתרני לכל העולם, היא ההצלחה היחידה של השיטה, על פי מרקוזה,ששספרו "האדם החד מימדי", בעצמו הפך לסחורה נדרשת, שהפכה את מחברה למרקסיסט עשיר במיוחד.

 

***

[1] הרברט  מרכוזה האדם החד-מימדי ספריית פועלים/ דעת זמננו הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה תל-אביב 1971

1. Scott Miller HAIR – An analysis from "Rebels with Applause: Broadway's Ground-Breaking Musicals," by Scott Miller, published by Heinemann Publishing http://www.michaelbutler.com/hair/holding/articles/HairArticles/scottmiller.html.מהאתר

 

 

[3] לשם השוואה, בסרטו  המאוחר יותר של לורנס קדסן, "החברים של אלכס" (1983) העוסק בהתפקחותם של בני אותו דור, אחת הדמויות משטה בשוטר כשריד של איבה מיתולוגית כלפי נציגים של סמכות , ודמות אחרת מבהירה לה "השוטרים הם החברים שלנו, הם שומרים על הרכוש שלי מפני גנבים")

[4] כששימשתי כפרסומאית של הקאמרי, נדרשתי דווקא על ידי המנהלים האמנותיים לפרסם מודעה שמדגישה את היתרון הערכי המהותי  של התיאטרון: המצאותה של חנייה גדולה מתחת לבניין..