יא וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס.  יב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה:  כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ, עַל-הָאָרֶץ.  {ס}  יג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ, קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי–כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, מִפְּנֵיהֶם; וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם, אֶת-הָאָרֶץ. (בראשית, ו')

מיתוס המבול סיפור של תיקון ראדיקלי של העולם על ידי החרבתו לשם שינוי איכותי ולא כמותי. תבנית למצב הנתפס כבלתי נסבל באופן קיצוני, שבו אין שום דבר טוב הראוי לשימור או תיקון, על כן אין ברירה אלא להחריב הכל, ולהתחיל מהתחלה.

בבסיס העבודה כמה קדם הנחות בסיסיות:

א. מיתוס הוא סיפור ששרד לאורך הדורות בזכות מרכיב אוניברסלי חוצה דורות ותרבויות. סיפור המבול  מופיע  לראשונה בספורי עלילות גִּלְגָּמֶשׁ- המיתוס השומרי-אכדי, והגיע, או הומצא מחדש, בעמים ובתרבויות שונות ורבות, ביבשות אסיה, אירופה ואף אמריקה.

ב. הכרחי, שכדי שבסיפור יהיה מרכיב אוניברסלי, עליו להיות מעוגן בתוך מבנה הנפש של האדם באשר הוא, ברבדיו הבסיסיים ביותר-  מוגן  מפני התניות חברתיות מקומיות או תקופתיות.

ג. אם  המיתוס מכיל משאלה אוניברסלית בסיסית חוצת דורות ותרבויות, בהכרח על המשאלה להדהד, לפחות כסאבטקסט, ביצירות ספרותיות רבות ומגוונות כחלק מתת מודע אוניברסלי.

מטרת העבודה תהיה לבסס את שלושת ההנחות ולחתור לקראת המסקנה, שמהפכה, כרעיון של תיקון ראדיקלי, מעוגנת בתוך התחביר הפנימי של  הנפש.  אנסה להראות שקיים דפוס קבוע של "משאלת מבול" משלוש יצירות ישראליות שנכתבו בשפה העברית:  "קופסה שחורה" (1986) של עמוס עוז, "רומן רוסי" (1988) של מאיר שלו ו"ספר הדקדוק הפנימי" (1991) מאת דוד גרוסמן.

בפרק הראשון אציג את סיפור המבול המקראי בקריאה פסיכואנליטית כדי לחלץ ממנו את דפוס  של תהליך נפשי. בפרקים הבאים אנסה להראות שאותו הדפוס קיים גם בשלושת היצירות הספרותיות שהזכרתי. בפרק הסיום אנסה לגזור מהממצאים השערה לשאלת נבגדותן של מהפכות.

הקדמה- פרויד: מונחי יסוד [1]

האדם: על פי פרויד, האדם  ב"מצבו הטבעי" (מצב אידאלי לא ממומש), הוא עקרון עונג, התובע את מאוויו מחוץ לו ממציאות שתדיר מותירה אותו במצב של חוסר. כדי לקיים את עצמו הוא מנהל מטאבוליזם עם המציאות החיצונית. דרישותיו הבסיסיות  הם צרכי קיום הכרחיים– הזנה, שתיה, חצמן וסיפוק של מאווים יצריים. מאוויו לעולם אינם באים לכלל סיפוק מלא. המציאות: טבע, זולת, חברה (והשילוב ביניהם) לא עולים בקנה אחד עם סיפוק מאוויו. כדי לאכול עליו להשקיע עמל, ולשתף פעולה עם אנשים נוספים, שגם הם נולדו כעקרון עונג וגם הם רואים בו- את מטרת הדרישה שלהם לסיפוק העונג והמאווים שלהם. בלית ברירה נוצרת פשרה לשם עצם הקיום: עקרון העונג מתרסן במפגש עם מציאות בולמת, ועובר להיות עקרון-מציאות שהוא האופן שבו האדם מסגל עצמו למציאות ואת המציאות – לצרכיו.

שלושת רשויות הנפש: האדם נולד כ-איד/סתמי: עקרון עונג גרידה: מערך גנטי-ביולוגי פאנארוטי, עקרון עונג לא בררני כלפי מושא כלשהו לא משתנה ולא מתפתח, אוניברסלי ואחיד לכל  בני האדם (וכפי הנראה, לכל אורגניזם בטבע). תכניו של האיד שרויים כולם בתחום הלא-מודע. פרויד מתאר באופן ציורי:

[…] תוהו, קלחת שורצת של רחשים תוססים. הסתם מצטייר בדמיונו כפתוח בקצהו לגירויים גופניים, קולט כאן בתוכו צרכי-יצר הבאים בו לביטוי נפשי, אלא שאין אנו יכולים לומר איזוהי תת-השכבה שבה מתרחש דבר זה. הסתם מתמלא אנרגיה מן היצרים, אבל אין לו ארגון, אין הוא מייצר רצון כללי, אלא שאיפה בלבד להביא לידי סיפוק את צרכי היצרים בכפיפות לקיומו של עקרון העונג^[2]

האיד נצחי ובלתי משתנה משחר קיומם של חיים בכלל ומשמר זכרונות מעברו הקדום של האורגניזם הנושא אותו וכן גם זכרון גנטי. הוא אינו מושפע מצורות הסתכלות של חלל וזמן: "רישומים ששקעו בסתם מתוקף הדחקה, […] אין להם חידלון עולמית, ומקץ עשרות שנים הרי הם כאילו נתחוללו אז זה מקרוב."(שם).

אני/אגו: הרשות המתווכת הנוצרת כתוצאה מקונפליקט שבין הסתם למציאות. ה"אני"  משמש  אותן פונקציות של  עקרון מציאות: מסגל את האיד למצבי מציאות, ופועל לסגל את המציאות – לצרכיו. האני הוא תוצר הפשרה שבין הסתמי/איד, לבין מציאות ולבין האני העליון: "האני המסכן […] משרת שלושה אדונים מחמירים ועושה כמיטב יכולתו להביא לכלל תיאום הדדי את תביעותיהם ודרישותיהם. לעולם אין דרישות אלה חופפות אהדדי ותכופות אף דומה, שאין הן עולות בקנה אחד"^[3]. שאלה ש תשוב ותופיע במקומות שונים בעבודה היא, האם האני הוא רק מתווך, או גם סובייקט (קארטזיאני).  האני הוא חלק של הסתם ש"קרוב" יותר לחזית המציאות. מוצאו- ממערכת התפיסה החושית. כך, האני שותף לתביעותיו של הסתם, אבל גם מדכא את התביעות שמסכנות את קיומו ואת התביעות שהאני העליון מצווה עליו לדכא.האני מייצג את המציאות- לסתם, וגם מכפיף את המציאות למאוויו. עבודת התיווך המורכבת לא מצליחה, לעתים, למצוא פשרה. כמו  עידון המאווה האסור, עיכוב מטרתו או הטיית אנרגיות של הדחף האסור, במקרה כזה מתבצעת הדחקה (ע"ע). לטענת פרויד, מקורה של כל נאורוזה היא בהדחקה שלא צלחה, של מאווה מיני.

אני עליון/סופראגו: הוא האיסטנציה בנפש שנוצרת כתוצאה מהפנמה של איסורים חברתיים, כחלק מקבלת עקרון המציאות אל תוך נפש הפרט, ובא לביטוי כ"מצפון" ו"מוסריות" – תולדותו בקונפליקטים מהילדות, שמרחשים בתחילת חייו של כל אדם. הוא אינו ערכאה מולדת. להתהוותו מקדים שלב שבו באני קיים פחד חיצוני מעונשו של הורה המעניש על סיפוק אסור של היצר. העונש, הנתפס כמניעת אהבה, הוא חוויה מכאיבה.  הילד לומד לרסן את המאווה שנאסר עליו וכפיצוי על אי הגשמת המאווים, הילד מזדהה עם האב המעניש (הזדהות: "שאיפה לעצב את האני בדמותו של האחר, זה הנתפס כ"מופת"[4]. ) מחקה אותו, מפנים את איסוריו- שהופכים מרגע זה להיות חלק ממנגנון הנפש הפנימי שלו ואז נתין לומר שהאני העליון התהווה. המודל המובהק ביותר הוא   קומפלקס אדיפוס (ע"ע). הפונקציה של ה'אני-העליון' מופקדת גם על ה'אני' – כמוסר ומצפון, גם על החומרים האסורים של הסתמי. מאוויים אסורים אלו מודחקים בציוויו של האני העליון ומאוחסנים בתוך הלא-מודע על ידי סובלימציה, הדחקה התקה/הטייה או המרה.

לנפש יש שלושה " אזורים", המכילים רחשי-יצר שונים, זכר למאורעות, חוויות, וכמובן מידע. מודע, סמוך למודע- שבו מצאים תכנים שניתנים להלעאה למודע, ולא-מודע של הנפש: רישום כל החוויות בזכרון שאינו ניתן (בקלות) להלעאה למודע. כמו גם תכנים ומאווים אסורים. במודע נמצאים התכנים  שהפרט ער לקיומם  ברגע נתון. סך המודע הוא האיזור שממנו ניתן להעלות בקלות יחסית תכנים בזכרון. לא-מודע הוא איזור שעל תכניו איננו יודעים דבר: "אנו אנוסים להניח, כי הוא פעיל ברגע זה אף כי ברגע זה אין אנו יודעים עליו דבר. צמצום זה מביאנו לכלל מחשבה, כי רוב התהליכים המודעים, אינם מודעים אלא לזמן קצר בלבד: עד מהרה הם נעשים חבויים."^[5]. בלא-מודע נמצאים תכנים שדרוש מאמץ ניכר להעלות אותם למודע, ולעתים לעולם לא יתגלו.  התכנים שניתן להעלות ללא מאמץ הם תכנים שנמצאים בסמוך למודע.

הקומפלקס האדיפלי. באונטוגנזה הוא האופן שבו נכשל הילד, שתשוקתו המינית מכווונת לאם,  בניסיון לנכס אותה לעצמו- ולסלק את האב העומד בדרכו. הכישלון מביא, במצב נורמלי, להשלמה טראומטית עם הצורך לרסן את היצר ועם המעב  לעקרון מציאות (והווצרות אני-עליון,ע"ע). כפיצוי על המאווה שנבלם, הילד מזדהה, מחקה  ומפנים את דמותו של האב ואיסוריו, שמרגע זה ואילך הם נתפסים כחוקים אוטונומיים שלו עצמו. פרויד מצא לכך מקבילה בפילוגנזה: השערה לגנרית על מוצא התרבות הדתית, מחבורת בנים קדומה, שקמה על האב הרודני שגזר עליהם התנזרות,  ניכס את הנשים לעצמו, ותיעל את האנרגיות הלבידינליות שלהם לעמל  – רצחה ואכלה אותו. עם המעשה התעוררו רגשות צער וחרטה, על אובדן האב המדכא אך האהוב והנערץ. הצער, וכנראה גם העובדה שלא היה ניתן לקיים את הקבוצה מתוך חירות של הפרט, גרמו לקבוצת האחים להפנים  את איסורי האב.  זהו קונפליקט אדיפאלי שהסתיים בניצחון הבנים –בחרטה – והפנמת איסורי האב החיצוניים, שקודם דיכאו את היצר מבחוץ ועתה הפכו למנגנון משטור פנימי, היא ההשערה על מוצא הציוויליזציה הדתית.

תורת היצרים של פרויד  מניחה שהאדם מונע על ידי יצרים לא מודעים.  תורת היצרים האחרונה  מבחינה בין ארוס, הנמצא בקונלפיקט מתמיד עם יצר המוות (רק מאוחר יותר קיבל את השם "תנטוס"). חווית החיים בכללותה היא תוצר הקונפליקט בין שני היצרים. מטרת שני היצרים – לשוב אל הנירוואנה, כלומר אל המצב שאין בו מאווי-יצר אשר לא בא על סיפוקו. ארוס, על פי פרויד,  מוגדר כשאיפה לקיום שימור והרחבה של החיים.  יצר המוות מוגדר כשאיפה לצמצום ולהכחדה של החיים.  לשני היצרים יש "אופי שמרני" במובן שבו שניהם שואפים לחזור למצב קדום: ארוס שואף לשוב אל מומנט הסטורי שבו היה עדיין עקרון עונג מסופק (אישי וגנטי). יצר המוות חותר להגיע לרגיעה על ידי חזרה למצב  קדום אנ-אורגני.

שאיפה זו  (לאושר) שתי פנים לה: המטרה האחת היא חיובית, האחרת שלילית. מצד אחד תכליתה היא העדר צער ומכאוב ומצד אחר – חיווי רגשי עונג עזים. במשמעה הצר יותר מתיחסת תיבה זו "אושר" רק לחיוויו של עונג. על פי שניות זו של המטרות מתפתחת פעילותם של בני האדם בשני כיונים, הכל לפי רצונם. אם להגשמת המטרה האחת או האחרת. ובין שהכוונה היא למטרה אחת בלבד ובין בעיקר לה מכאן אנו למדים, שתכלית החיים נקבעת בפשטות מתוך יעדו של עקרון העונג. עקרון זה חולש על פעילותו של מנגנון הנפש מראשיתו^[6]

1. סיפור המבול המקראי

אלוהים מתייאש מחטאי האדם ומחליט להחריב במבול את כל החי על אדמות במבול. אלוהים מצווה על נוח לבנות תיבה שתשמר זוגות מכל סוג חי. לאחר המבול כורת אלוהים ברית עם בני האדם ומבטיח שלום נצחי בין האדם לאלוהים. מרכיבי העלילה העיקריים: חטא שנענה בעונש קטסטרופלי או נקמני של  חורבן מוחלט, ולאחריו  פיוס  נצחי.

• החטא

א וַיְהִי כִּי-הֵחֵל הָאָדָם, לָרֹב עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה; וּבָנוֹת, יֻלְּדוּ לָהֶם.  ב וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים, מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ.  (בראשית ו')

בסיפור המקראי, החטאים הם חטאי הבשר ממש ברובד הגלוי. פתיינותן של בנות הארץ השחיתה את מידותיהם של בני האדם ושל יצורים שמימיים.  הפוקליזציה בנרטיבית מתמקדת באלוהים. הוא הפרטוגניסט שהסיפור מסופר ממבטו ואיתו נדרש  הקורא להזדהות.

ג וַיֹּאמֶר יְהוָה, לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגַּם, הוּא בָשָׂר; וְהָיוּ יָמָיו, מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.  ד הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ, בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי-כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם:  הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, אַנְשֵׁי הַשֵּׁם. (בראשית ו').

אלוהים מתחרט על עצם מעשה הבריאה וגומר אומר להשיב לאחור את פני הדברים – לאותו מומנט הסטורי טרום היות האורגניזם החי:

ה וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם.  ו וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ.  ז וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם:  כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם.  ח וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה.  (בראשית ו')

• חטאי הבשר בראייה פרודיאנית

תורת היצרים האחרונה של פרויד כפי שהוצגה ב"מעבר לעקרון העונג" (פרויד, 1920)  מבחינה בין ארוס, הנמצא בקונלפיקט מתמיד עם יצר המוות ("תנטוס"). על פי פרויד, חווית החיים בכללותה היא תוצר הקונפליקט בין שני היצרים. מטרת שני היצרים – לשוב אל הנירוואנה, כלומר אל המצב שאין בו מאווי-יצר אשר לא בא על סיפוקו.

ארוס, על פי פרויד, מוגדר כשאיפה לקיום, שימור והרחבה של החיים, ויצר המוות מוגדר כהיפוך של זה: שאיפה לצמצום ולהכחדה של החיים.  לשני היצרים יש "אופי שמרני" במובן שבו שניהם שואפים לחזור למצב קדום: ארוס שואף לשוב אל מומנט הסטורי שבו היה עדיין עקרון עונג מסופק (גם כתינוק, וגם כמצב של טרום ציווליזיצה. פרויד מניח שקיים גם זכרון מודחק, גנטי שעובר דרך הדורות). ויצר המוות חותר להגיע לרגיעה על ידי חזרה לנרוונה  שבמצב ללא גירויים-  בחזרה למצב  קדום, א-אורגני.

ב"בתרבות בלא נחת" כותב פרויד:

האושר הוא מטרת שאיפותיהם של בני האדם. הם מבקשים להשיג אושר ולהתמיד בו […]שאיפה זו שתי פנים לה: המטרה האחת היא חיובית, האחרת שלילית. מצד אחד תכליתה הי העדר צער ומכאוב ומצד אחר – חיווי רגשי עונג עזים. במשמעה הצר יותר מתיחסת תיבה זו "אושר" רק לחיוויו של עונג. על פי שניות זו של המטרות מתפתחת פעילותם של בני האדם בשני כיונים, הכל לפי רצונם. אם להגשמת המטרה האחת או האחרת. ובין שהכוונה היא למטרה אחת בלבד ובין בעיקר לה מכאן אנו למדים, שתכלית החיים נקבעת בפשטות מתוך יעדו של עקרון העונג. עקרון זה חולש על פעילותו של מנגנון הנפש מראשיתו.[7]

בסיפור המבול, ובהנחה שהסיפורים נכתבו על ידי בני תמותה לבני תמותה אחרים, נמצא ביטוי  של יצר המוות בטהרתו, במשאלה להגיע לנרוואנה של מצב א-אורגני:  ג וַיֹּאמֶר יְהוָה, לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגַּם, הוּא בָשָׂר".  המשאלה לשוב למצב א-אורגני, בטרם היות הבשר.  אלוהים כפרוטגוניסט של הסיפור הוא  היישות היחידה שאינה לקחת חלק בפריצות והקורא מוזמן להזדהות עם חוויה אנושית בסיסית של מאווים אירוטיים לא ממומשים ועם השאיפה להשקיט את הייצר על ידי  הפניית אנרגיה ייצרית אירוטית  -למשאלת מוות נטולת צער ומכאוב השואפת לחזור לעולם  טרום-אורגני- על ידי החרבת כל בשר.

ניתן לראות את סיפור המבול כמצב קיצון של הקומפלקס האדיפאלי: עקרון העונג שלא בא על סיפוקו באופן קיצוני, מפתח אני-עליון המייצר איסורים שאין לעמוד בהם, כך שהצורך הלוחץ לפורקן יוצר האחדה של ארוס ומוות, לכלל המשאלה למות תוך התפרצות קטלנית של אנרגיה לבידינלית עד לחידלון מוחלט לשאחריו ישכון מצב של גן עדן עלי אדמות לאחר שיצר המוות נבלע בתוך ארוס. חיים אלו יהיו שונים באופן איכותי מהחיים המוכרים בהיותם נעדרי  קונפליקטים בין היצרים.

למשאלת המוות נילווה במיתוס המבול גם מוטיב של נקמה נוסח "עין תחת עין".  הנקמה באה לביטוי  בשימוש בשורש "ש.ח.ת". האדם השחית (במובן-הרס) את מידותיו ועל פי  מידה כנגד מידה – אלוהים ישחית את האדמה, מקור החיים של כל בשר. הפסוקים הבאים  כלואים בין שתי המשמעויות של "השחתה"- החטא-ונקמתו.

יא וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס.  יב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה:  כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ, עַל-הָאָרֶץ.  {ס}  יג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ, קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי–כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, מִפְּנֵיהֶם; וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם, אֶת-הָאָרֶץ.  (בראשית ז')

ההקבלה מתקיימת גם ברובד המטאפורי של היצרים: הפרוטגוניסט מבקש להעניש על התפרצות יצרים, במבול של התפרצות יצרים:  המים, המוטחים ממרום בחמת זעם בשצף קצף, בוקעים מתוך מעינות מי תהום-  מהווים סימבול ברור של התפרצות אירוטית משולחת רסן, ברגעי השיא. מים הם מקור החיים בטבע כשם שארוס הוא מקור החיים באדם.

ב"קופסה שחורה" עוסק עוז בין היתר בקשר הדיאלקטי שבין ארוס לתנטוס הנמצאים במאבק תמידי. טענתו של עוז היא כשכל ניצחון של אחד מהם הוא תבוסתו העצמית. ארוס המכריע את המוות הוא כיליון מוחלט של הבשר: בלאי, תשישות, שחיתות, חורבן התרבות, ומוות.  המוות זקוק לחיים על מנת להתקיים. קיומם של השניים נמצא רק במאבק. בין היתר עוז רואה את ייאוש של הפאנט בשאיפותו להביא למהפכה טוטאלית, של חורבן טוטאלי שבסופו  יובס המוות. לטענת עוז, זהו ניצחון שמביס את עצמו.

גם המבול מביס את עצמו- התפרצות אנרגיות ליבדינליות שצברו עוצמה בהיותן בלומות לאורך זמן – והתפרצותן חוצה קווים לממלכתו של תנטוס – שמביאה לכיליון הבשר – מסתיימת באיחזור את הקיים מלפני המבול: אלוהים הכריז מלחמה שנועדה להעביר כל חי אל ממלכת המוות, על מנת להביס את היצר הרע – קרי – הארוס. בסופו של דבר אלוהים  מאחזר את החיים ומשלים עם הכרחיותו של הארוס בתובנה ש"יצר האגם רע מנעוריו". המהפכה של אלוהים הביסה ובגדה בעצמה.

כמו בהשערה הלגנדרית של פרויד על הקומלקס האדיפאלי גם פה הרצח לא פתר את הבעיה שניסה לפתור אלא רק העביר אותה למצב שבו הרוצח מפנים אותה כחלק ממנו: בתחילת הסיפור רוע האדם היה בעייה שקיימת באדם. בסופו של הסיפור תופס הבורא שהרוע באדם הוא חלק מהותי בבריאתו. זהו תהליך של הפנמה.

תורת היצרים של פרויד, כפי שנוסחה ב1920 במסתו "מעבר לעקרון העונג" הסתיימה כך:

בני האדם הביאו את שליטת בטבע למדרגה כזו שהם מסוגלים להשמיד זה את זה עד האיש האחרון. וה גם יודעים זאת. מכאן חלק נכבד מאי השקט, מן האומללות, מתחושת הפחד שהם חווים כיום. עתה יש לצפות, שהשני מבין צמד 'הכוחות השמיימיים', הארוס הנצחי, יאמץ את כל אונו ויצא ממאבקו ביריבו , בן האלמוות כמוהו, כשידו על העליונה…[8]

ב- 1930 המפלגה הנאצית הפכה לשניה בגולה בפרלמנט הגרמני ופרויד מצא לנכון להכניס תופסת לסיום המאמר מהשנה הקודמת: "ואולם, מי האיש המסוגל לנבא את הצלחתו ואת אחריתו של מאבק כזה?" (שם)

• התיבה – סוף מוחלט שאינו סוף

כא וַיִּגְוַע כָּל-בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, וּבְכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ–וְכֹל, הָאָדָם.  כב כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת-רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה–מֵתוּ.  כג וַיִּמַח אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיִּמָּחוּ, מִן-הָאָרֶץ; וַיִּשָּׁאֶר אַךְ-נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ, בַּתֵּבָה.  (בראשית ז')

בעזרת התיבה, אלוהים משאיר לעצמו את אופצית שיחזור הבריאה, באמצעות מאגר ה-  DNA שבתיבת נוח. אם אכן מגולמת פה משאלת מוות- חזרה אל עבר א-אורגני, זוהי משאלה דיאלקטית החושפת את אי היכולת לתפוס את המוות כחידלון מוחלט. טמון  פארדוקס בניסיון של אדם לתפוס את מותו  שלו –ללא הקוגיטו שתופס אותו: אדם המדמיין את מותו מודע , בה בעת, לקיומו של  תודעה חיה המדמיינת את העדרה. בדומה לטיעון הקוגיטו של  דקראט-  אי אפשר להטיל ספק בקיומו של ספק מבלי להניח שקיים קוגיטו. כדי לתאר מוות סופי, נחוץ  גיבור- ספן אנושי –  שיעבור דרך המוות ויחיה  כדי לספר. השאיפה לחידלון מוחלט תאבד את סיפוקה בהתממשות, לכן עליה להעצר על מפתנו של החידלון ולא לפסוע את הפסיעה האחרונה. חלק מהמשאלה הוא לראותה מתגשמת ולכן מחוץ לשמר את המתבונן ולחלץ אותו מתוך החידלון.

משאלה כרוכה בתודעה המתאווה שאינה חפצה בהכחדה עצמית אלא רק בהקלה מסבל.

במקרים רבים, מתווספת לה משאלת נקמה: ב"ספר הדיקדוק הפנימי" של גרוסמן הגיבור, אהרון , מתענג בפטנזיה שבה הוא  צופה  בהוריו  המתאבלים עליו ומבינים שנהגו בו שלא כשורה כשזה כבר מאוחר מדי. הפנטזיה האוניברסלית הזו  מפיקה את העונג שלה כל עוד אינה צריכה להתמודד עם  התובנה, שעל מנת שהנאה הזו תממש,  נדרשת הכחדה של המתענג עליה. כך גם בנקמת רצח: הנקמה לא יכולה להתגשם במלואה כי עם מותו של מושא הנקמה מתה גם תודעת מעשה הנקמה והנקמה אינה באה לסיפוקה המלא: סבלו של הקורבן המבין שנוצח והתופס שהסדר שהופר בגין פשעיו, הושב עתה על כנו. עם מותו של הקורבן, הנקמה מביסה את עצמה. לכן יש לסיים את הנקמה על מפתנה: נחוצה תודעה של ניצול שתספר את הסיפור:

יז וַאֲנִי, הִנְנִי מֵבִיא אֶת-הַמַּבּוּל מַיִם עַל-הָאָרֶץ, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:  כֹּל אֲשֶׁר-בָּאָרֶץ, יִגְוָע.  יח וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי, אִתָּךְ; וּבָאתָ, אֶל-הַתֵּבָה–אַתָּה, וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ.  יט וּמִכָּל-הָחַי מִכָּל-בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל, תָּבִיא אֶל-הַתֵּבָה–לְהַחֲיֹת אִתָּךְ:  זָכָר וּנְקֵבָה, יִהְיוּ.  כ מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ, וּמִן-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ–שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ, לְהַחֲיוֹת.  כא וְאַתָּה קַח-לְךָ, מִכָּל-מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְאָסַפְתָּ, אֵלֶיךָ; וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם, לְאָכְלָה.  כב וַיַּעַשׂ, נֹחַ:  כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹהִים–כֵּן עָשָׂה. (בראשית ו)

• שלום נצחי- החיים שאחרי המוות

א וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת-נֹחַ, וְאֵת כָּל-הַחַיָּה וְאֶת-כָּל-הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה; וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל-הָאָרֶץ, וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם.  ב וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם; וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם, מִן-הַשָּׁמָיִם.  ג וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ, הָלוֹךְ וָשׁוֹב; וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם–מִקְצֵה, חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם.  […]  וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-נֹחַ לֵאמֹר.  טז צֵא, מִן-הַתֵּבָה–אַתָּה, וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ.  יז כָּל-הַחַיָּה אֲשֶׁר-אִתְּךָ מִכָּל-בָּשָׂר, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ הַיְצֵא אִתָּךְ; וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ, וּפָרוּ וְרָבוּ עַל-הָאָרֶץ.  יח וַיֵּצֵא-נֹחַ; וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו, אִתּוֹ. (בראשית ח')

כאן, פרשיית העונש ונקמת "עין-תחת עין" הגיעה לסיומה. חטאי הפריצות באו אל עונשם על ידי התפרצות אלוהית ייצרית –  שהחריבה את כל החי, למעט שוכני התיבה. תיאור הניצולים דומה בכל לתיאור אלו, שאלוהים בחר, בזעמו להשמידם, כמעט מילה במילה:

כא וַיִּגְוַע כָּל-בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, וּבְכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ–וְכֹל, הָאָדָם.  כב כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת-רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה–מֵתוּ.  כג וַיִּמַח אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיִּמָּחוּ, מִן-הָאָרֶץ;(בראשית ז')

ובכך, למעשה-  הכל חזר לקדמותו. המהפכה נבגדה: אלוהים, שהצטער על שברא את האדם  -הכחיד כל חי, ואז איחזר הכל: כל-בשר נכחד וכל-בשר מהתיבה – הושב. בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ- הוכחדו והוחזרו. האדם הוכחד –ונח ומשפחתו נשלחו לפרות ולרבות מחדש.

ואם כן, מה השתנה?

מבחינת אלוהים,  ארוס בא על סיפוקו בהתפרצות הנוזלים, משאלת המוות התממשה, הנקמה באה על סיפוקה, ועתה  אלוהים מתחרט בשנית. הסיפור נפתח בחרטתו של אלוהים על עצם בריאת האדם ומסתיים בחרטה על החרבת הבריאה.  בזכות התיבה,  ניתן להתחיל הכל מחדש.  הפעם, ללא תקוה או ציפיה שהאדם ישפר את דרכו:

כא וַיָּרַח יְהוָה, אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. "(בראשית ח')

כמו שההשערה הלגנדרית של פרויד בדבר הקונפליקט האדיפאלי בצורתו הפילוגזית, המהפכה נבגדה, הסדר הישן של על כנו.   במיתוס המבול, המהפכה הביאה למצב של פיוס והבטחה לשלום נצחי בין  אלוהים לאדם. קשת בענן נשלחה לסמל את סיומה של המלחמה האחרונה, לנצח:

יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, אֲשֶׁר אִתְּכֶם–לְדֹרֹת, עוֹלָם.  יג אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ.  יד וְהָיָה, בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן.  טו וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי, אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, בְּכָל-בָּשָׂר; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר.  טז וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלֹהִים, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.  יז וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֶל-נֹחַ:  זֹאת אוֹת-הַבְּרִית, אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי, בֵּינִי, וּבֵין כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.  (בראשית ט')

• לסיכום

במונחים פרוידיאניים ניתן להגדיר את "קונפליקט המבול" כמצב שבו עקרון עונג שאינו ממומש לעולם צובר כמות עצומה של אנרגיות ליבידינליות עד אשר הוא מבקש לכלות את עצמו בסערת יצרים שתחריב את הכל שלאחריה חידלון מוחלט, כדי לחזור מחדש, והפעם  למצב שבו המוות הובס ומתקיים שלום נצחי. בדומה למהפכן, שמוכן למות  כדי  להחריב עד יסוד את העולם הישן, כדי  לבנות את העולם מחדש – והפעם- עולם ללא מלחמות ומאבקים.  רעיון זה נמצא בבסיס ספרו של עמוס עוז,  "קופסא שחורה".

"קופסה שחורה"- נצחונו של המהפכן הוא כיליונו

• סיפור של התרסקות

עלילת רומן המכתבים של עמוס עוז משנת 1986  "קופסה שחורה"  מספרת את סיפור התרסקות יחסיהם של אילנה ואלכס. הספר נפתח לאחר במכתב שאילנה שולחת לגרוש שלה, אלכס גדעון, לאחר נתק של שבע שנים.  במכתב מניפולטיבי ומפותל, שסיבתו המוצהרת היא בקשתה של אילנה שאלכס יתערב ויסייע לבנם המשותף בועז, אילנה מעוררת מחדש את כל הרגשות והסערות שהיו מנת חלקם של הזוג בטרם התגרשו. בועז בן ה16 הוא נער בעייתי, בריון שסולק מכל מסגרת שניצל את ההדמנות האחרונה שניתנה לו במוסד החינוכי האחרון שניאות לקבל אותו.  במכתב הראשון אילנה מספרת לבעלה לשעבר, שנישאה בשנית  למישל סמו, יהודי ממוצא אלג'יראי ושיש לה בת משותפת עמו. אילנה ומישל  חיים בצמצום כלכלי. אלכס הא פרפסור בעל שם עולמי, מרצה מבוקש בכל העולם בתחום התמחותו: ייאושו של הפאנט.

מפה מתחילה חליפת מכתבים שרובה התכתשות הדדית לחיים ולמוות. במהלכה הם מפצחים את חידת כשל נישואיהם האומללים והאלימים ואת סיבות הפרידה הקשה. לבסוף אלכס מגלה לאילנה שימיו ספורים והם מתאחדים לפרק זמן קצר באחוזה הנזנחת של אביו של אלכס בזכרון יעקב, חורבה עזובה שבועז שיפץ  והפך אותה לבית חם עבור נפשות תועות.

קופסה שחורה היא אחת היצירות הדחוסות והמרתקות ביותר. בלית ברירה אעסוק פה רק בשני האספקטים הרלוונטיים למיתוס המבול: המאבק בין ארוס לתנטוס, והשאיפה להרוס הכל מהיסוד כדי לברוא הכל מחדש.

ברובד העלילתי – ההרס כבר התרחש. שני הצדדים כבר חיסלו זה את זו בכל צורה אפשרית והסיפור מתחיל מרגע ה"בריאה" מחדש. המבנה הנרטיבי  ב"קופסה שחורה"  עשוי כך שהוא מערב את הפרטי בכללי, את הסובייקטיבי באובייקטיבי  – פילוגנזה ואונותגנזיה יחדיו ללא הפרדה. הפרט מעצב את החברה והחברה את הפרט, תחלואי הפרט הם תחלואי החברה, שמועברים אל המבנה הפנימי של הפרט וכן הלאה. לכן בתוך הספור הפרטי מגולם כאן גם הסיפור הכללי, שהוא ספור הציונות כולו וכך גם מגולמת השאיפה להרוס הכל ולהתחיל מחדש.

• ארוס ותנטוס

הבחירה של עוז דווקא במבנה סיפורי של רומן מכתבים (בחירה לא שכיחה בעולם הספרות העכשווי) היתה הכרחית משום שכל אחת משבע הדמויות שקולן נשמע במכתבים –מייצגת  עיקרון אחד- סוג של  "חטא למתנת החיים". ה"חטאים" באים לביטוי באופני השימוש בשפה לא פחות מאשר בפעולות הגיבורים.  במובן מסויים, אף אחת מהן אינה "אדם", אך גם לא אלגוריות, או ייצוגים. הם קונסטרוקט סמיוטי, שנחצב מתוך שדה סמנטי – על פי מילים נבחרות  מסויימות. כל זה נכון לכל הדמויות בספר, אבל במיוחד לדמויותיהם של אילנה ושל אלכס –שנוצקו על פי זוגות  ניגודים מוחלטים:  אלכס  חג סביב שדה סמנטי של המושג "מוות". בכל מכתביה של אילנה הוא  משול לאדם מת. היא מכנה אותו  בשלל כינויים בכולם מוטיב המוות שולט: "ערפד" , "נחש ארסי" וכו' . למשל:

עכשיו תוכל להפסיק לקרוא, ולזרוק את המכתב הזה ישר אל תוך האש.  משום מה אני מדמה אותך תמיד בתוך חדר מוארך מלא ספרים, יושב לבדך ליד מכתבה שחורה ומולך בחלון משתרעים מישורים ריקים מכוסים שלג לבן, מישורים בלי גבעה, בלי עץ, שלג בוהק וצחיח. ואש בוערת באח לשמאלך וכוס ריקה ובקבוק ריק על השולחן הריק לפניך. כל התמונה היא אצלי בשחור-לבן. וגם אתה: נזירי, מסוגף, גבוה, וכולך בשחור לבן. [9]

אלכס  הוא עקרון המוות. האיפיון הזה בא לביטוי לא רק באינספור התבטאויותיה של אילנה. שמו המלא של אלכס " אלכסנדר גדעון", המצלול הקרוב ביותר בעברית "אלכסנדר מוקדון". בצעירותו היה קצין תותחנים. הליבידו שלו, שדוכא עלי ידי אב מסרס באופן מפלצתי, בא לביטוי על ידי פיצוי מושלם- קנה של תותח,  שרק דרכו אלכס הצעיר היה מסוגל לנהל יחסים עם העולם. לאחר גרושיו הגלה את עצמו מהארץ, ניתק את כל קשריו , התכחש לבנו האהוב ודן עצמו לחיים של בדידות כשהוא מתמסר למחקריו האקדמיים בניסיון עקר לפצח את המבנה הנפשי של הקנאי הדתי, את ייאושו של הפאנט ואת הפארדוקס של המהפכן.

חייו מזכירים את התיאור שלו את הפאנט המיואש, ששבקשו להחריב את ההווה  מתוך  תשוקה להשיב תהילת עבר למען עתיד מפואר – כולא עצמו ב "הווה ניצחי" סטגנטי, שאינו מוות, אך גם לא חיים. מקום מגוריו אינו קבוע. המצאותו בחלל כלשהו,בגולה ערטילאית, חסרת ממשות, צפה על פני מישורים בתוך קפסולה מנותקת מהיקום.

כיסוד ה"מוות", דמותו של אלכס מעוצבת על ידי מילים בשדה סמנטי של "מוות: אל-זמניות, נצחיות, קיום בחוץ-חלל, קיפאון, אלימות (אלימות של ייאוש שקט, שהחליפה את האלימות  הפיסית של קצין התותחנים) , איפוק, קור. נצח. כך מתארת אותו אילנה, שהיא עקרון האהבה:

האהבה זרה לך. גם את פירוש המילה לא תדע. להרוס, לאבד, להשמיד, להשכיב, להדביר, לטהר , לדפוק , לשרוף, להשחיל, לחסל, לבער, לבעור – אלה גבולות עולמך ואלה נופי הירח שבינהם אתה נע ונד  (שם 110)

מנגד, אלו הם גבולות עולמה של אילנה, כפי שכותב לה אלכס:

לפני אלפי שנים התבונן איש אחד מאפסוס שביון באש הבוערת לפניו, התבונן והפטיר: "נצחונה יהיה כיליונה". מה תעשי בחרב אחרי שמחקת אותי? מה תעשי בעצמך? את תכבי חיש מהר, מרת סומו, תזקני, תשמיני מאד, שיערך הזהוב יתרפט….תיאלצי להטביע בדיאודורנטים את צחנת גופך הנובל. שדיך יתמלאו שומן…הסנטר מצידו ימתשך ויעשה חצי דרך לקראת הפגישה עם החזה. הפטמות תתנפחנה ותחוורנה כמו גויות של טבועים. שתי רגליך תצבינה, רשת ורידים ודליות תתפשט מירך ועד קרסול…. אחוריך יתחילו להתבהם, ערוותך תרפה ותבאיש […] נקבת היפוטם מיוחמת.. (שם85)

אילנה היא ארוס. היא תופעה שבזמן. עתידה – ריקבון וכלייה. הכושר של ארוס   להצמיח חיים  יילך ויצא מכלל שליטה – ימשיך עוד ועוד לגדול, לתפוח , להתארך, להשמין להוסיף עוד בשר – עד  שירקיב . נצחונם של החיים- הוא כליונם. אלכס הוא הנצח, היא הזמן.

במאבק לחיים ולמוות ביניהם, כל אחד אוחז בנשק לסוגו: לאילנה הרחם, לאלכס-התותח. הוא לחם בה באלימותו הפיסית, בהעדרות, בקור ארקטי נעדר רגשות לכאורה, היא נקמה ובגדה בו עם כל חבריו, פיקודיו ומפקדיו.

ליחסים הסימביוטיים שנוצרו ביניהם יש הסבר פסיכולוגי, שנובע מנסיבות חייו של כל אחד מהם. ואין כל ספק, לאורך כל הספר, שהאהבה שפרחה ביניהם מהרגע הראשון לא נס ליחה ולו לרגע בכל שבע השנים שבהם שתקו זה עם זו. ואכן, אלכס מודה במכתבים הבאים:

הלוא כל השנים האלה רק אתך יכולתי לשכב. ובעצם כל חיי, כי באתי אליך בתול. וכשאני לוקח למיטתי איזו מעריצה קטנה, תלמידה, מזכירה, מראיינת, את מופיעה ונדחקת ביני לבינה. אם אי פעם אירע, ששכחת להופיע, היתה חברתי למשכב נאלצת לעזור לעצמה. או להסתפק בערב עיוני. אם אני הוא השד, אילנה, את הבקבוק שלי. לא הצלחתי להיחלץ (שם 87)

ואילנה, מצידה: "אהיה אישתך, שפחתך, תם המשחק. מעתה ייעשה כרצונך. אני מחכה" (שם 131). סיבת משיכתה הראשונית, כפי שתיארה בסגנונה העשיר, הדרמטי, העודפי, נעדר האיפוק, אך המכשף בפתיינותו גם את הקורא, שמשתכנע בכוחה של האירוטיקה, כשהיא מנוסחת על ידי ארוס עצמו:

כמכושפת נמשכתי אליך ממעקים דלוחים של התרפסות נקבית קמאית, עבדות מקדמת דנה, מלפני היות המילים, כניעת נקבה  ניאנדרטלית אש חוש השרדות עיור עם אימת הרעב והקור הפילו אותה לרגלי האכזר שבציידים, הפרא השעיר שיכבול את ידיה מאחורי גבה וישאנה מלקוח למאורתו (שם 144)

ברובד הסמלי הסימביוזה ביניהם מתקיימת כמאבק בין ארוס לתנטוס.  תנטוס האל-זמני, הקר, הנצחי, נחוץ לארוס – על מנת לעכב, ולו זמנית, את הזמן, שהארוס נידון לפגיעתו. תנטוס זקוק לכוח החיות, שישחרר, ימיס אותו מהקיפאון.

עטיפת הספר לא משאירה מקום לספק, שהמאבק ארוס-תנטוס הוא אחד מנושאיו של הספר:  מראית עין, נוף טרשים קרח. זהו אחד מכינוייה של אילנה, את אלכס.

המילה "קירח" –  מלווה אל אלכס עוד טרם הקלישו שערותיו, על פי עדותו ומסיבות שמתגלות מאוחר יותר, עקב הטיפולים בסרטן  הכליות שלו.  בתום גירושיהם, שבע שנים לפני ההווה שבסיפור, אילנה מזכירה לו את הפתק ששלח לה בזמן משפט הגירושים. היה זה ציטוט מ"החולד", מתוך "שמחת עניים": "את עצבת ראשי המקריח, את יגון צפורני הגדולות/ את שמעני בנפץ הטיח, בחרוק הרצפה בלילות"

אבל הצילום לא מתאר רק את צחיחות ראשו של אלכס. הנוף המדברי שבתמונה נחצה לשניים, ומצמיח גבעה קטנה, פורחת. לא קשה לראות, בצימצום עינים, את שתי הירכיים הנשיים, שביניהן מזכרת לה גבעת ונוס. שתי הפרשנויות לתמונה, תקפות יחד. יש פה גם "הר טרשים קירח", כלומר, צחיחות חסרת חיים, מחוז שלטונו של המוות, וגם – נוף אירוטי – תחומה של ארוס. הסימביוזה שבין השנים –  המוות והאהבה – באים פה לביטוי ויזואלי חסכוניי ויעיל.

ארוס ותנטוס השרויים יחד במאבק ניצחי, שכל אחד מהם אינו אלא תוצר של השני, נמצא כאמור גם במיתוס המבול: מעשה בריאה , יצירת עולם, שהובילה להטענת העולם ביצרים ליבידינליים חסומים המתגעשים  לבסוף במבול אדיר של יצר  ההרס, המוות והחורבן, נחלתו של תנטוס.  שם הכותר "קופסה שחורה" הוא מטאפורה לחשיפת סיבת התרסקות. פירוש המטאפורה ניתן בתוך היצירה עצמה, והוא מכוון להתרסקות יחסייהם של אלינה ואלכס. לאחר מספר מכתבים שחלפו בין השניים. המאבק זה מוכרע  כשאלכס מודה בתבוסתו:

הכרת את החרק שדעתו נטרפת עליו לריח הייחום הנקבי?  מראש לא היה לי סיכוי. כוחותיך עולים על שלי ביחס של שמש מול שלג. ודאי שמעת פעם על אודות הצמחים טורפים? אלא הצמחים הנקביים היודעים להפיץ למרחוק ניחוח של  עסיס משגלים, והחרק השוטה מקילומטרים רבים ייסחף אל תוך לוע העתיד להתהדק סביבו. סיימנו, אילנה. שח מט. כמו אחרי תאונת מטוס, ישבנו ופעינחנו בהתכתבות את תוכן הקופסה השחורה. מכאן ואילך, ככתוב בפסק דיננו, אין לנו זו על זו ולא –כלום (שם 85)

פתיחת הקופסה השחורה של תאונת המטוס הפרטית כדי לגלות את טעות האנוש, חשפה את הטעויות שעשו אילנה ואלכס בחייהם. הנישואים נידונו מראש לכשלון בשל  עלבון שנצרב באלכס כשהיה נדמה לו בטרם נשאו, שאהובתו נענית לחיזוריו של אביו השנוא. מאז והלאה נקם בה בכלים של מוות: אלימות, שתיקה, העדר. היא נלחמה בו בכלים של ארוס ובגדה בו עם כל העולם. קנאתו ותשוקתו העצומים חברו לתסכול, הפכו לייאוש מוחלט והביאו לכך שהפתרון היחיד שעמד בפניו היה לחרוך את כל האדמה, לשרוף את כל הגשרים, להתכחש לבנו האהוב, לנשל את אהובתו מכל נכסיו, ואז לעזוב את הארץ ולהעלם סופית לארה"ב, שם כתב את ספרו "ייאושו של הפאנט", בו ניתח את הפן הרדיקלי של הפאנט שמבקש להחריב את הכל מתוך משאלה להתחיל מחדש ולהחזיר עטרה ליושנה של עבר אידאלי כלשהו. האירוניה היא, כמובן, שהאנליזות המבריקות של אלכס חשפו בעיקר את התבניות הפנימיות שלו עצמו, שבמרכזן הרעיון השאיפה הכמוסה, הנובעת בייאושו-שלו, להחריב את כל הקיים כדי לתקן.

• חטאים למתנת החיים – סיפור של התרסקות האנושות

ברובד האוניברסלי "קופסה שחורה" היא יצירה העוסקת באופן מתודי במיפוי  כל דפוסי  "טעויות האנוש"-  או כפי שניסח זאת האב הסנילי בסיפור- החטאים למתנת החיים.  כל אחת משבעת הדמויות שחתומה על מכתב, בספר, היא ביטוי של טעות אנוש אוניברסלית, על פי מיפוי הדמויות של עוז. מאחר שאחת מטעויות האנוש של אלכס, (שלמעשה מנקז אל עצמו כמעט את כולן), היא אינטלקטואליזציה של החיים, משמע, הקפאת החיים הממשיים תוך השקפה עליהם  מבעד למסך של מושגים עקרים, זה מאפשר לעוז להכניס לספר מסה של ממש  על נושא הייאוש של הפאנט בתוך "קופסה שחורה" כ"ציטוט" מתוך כרטיסיות המחקר של אלכס, תחת הכותרת הסרקסטית: "האלימות הנואשת – מחקר בקנאות השוואתית". כך כותב אלכס:

ככל שהולכת ונהרסת אמונת האדם בעצמו, כן מתחזקת אמונתו הלוהטת בישועה […] ככל שאובד כבודו העצמי של האדם, צידוק קיומו וטעם חייו – כן מתרומם, מתגדל מתהדר ומתקדש צידוקם של דתו, של אומתו, של גזעו, של האידיאל שדבק בו או של התנועה שנשבע לה אמונים […] כשהעבר הנשגב והעתיד מתלכדים ומוחצים ביניהם את ההווה הטמא. יורד ונפרש על היקום מין אל-זמן נורא, נצחי, שמהותו היא מעל לחיים, מחוץ לחיים (שם 50)

המוטיבים של מיתוס המבול נחשפים פה: חטא (למתנת החיים, במקרה זה) שמתניע מאבק הרסני  בין יצר חיים לייצר המוות, ושסופו שמד והרס מוחלטים – עד לכדי איון הזמן עצמו, כל זאת – בשירות שאיפה לאידאל של "טוב" נשגב מדי למידותיו של אדם – כפי שאלוהים בסיפור המבול, מודה, בסופו של דבר כשהו משלים עם עובדת "יצר האדם רע מנעוריו".

גם כאן מגולמת השאיפה לתיקון רדיקלי של העולם ההולכת יד ביד עם חזון  אוטופי, מצב שאליו תביא המחלמה האחרונה. בסיפור במבול זהו השלום נצחי בין אלוהים לאדם, ההבטחה של אלוהים לנוח. כך חושב גם אלכס:

השאיפה להרוס את ההווה בשם העבר והעתיד מקפלת בתוכה את היפוכה: ביטול כל הזמנים. קפאון, הווה ניצחי. כאשר יתחדשו ימים כקדם, ותיכון ממלכת שמים הכל יעמוד מלכת, היקום יעצר, התנועה תסולק ועמה יורחק גם האופק  וגר זאב גם כבש, לא בשביתת  נשק זמנית אלא אחת ולתמיד, אותו זאב, אותו כבש[…] ביטול המוות דומה בכל למוות. הביטוי המיסטי "אחרית הימים, פרושו: אחרית הימים, פשוטו כמשמעו : ביטול ההווה הטפל לטובת הווה נשגב שנושקים בו עבר ועתיד,  פירושו גם קץ המאבק.  עידן השלום והאושר הנצחיים. […] בממלכת הגאולה אין ,איפוא, מקום לגואל. נצחון המהפכה הוא כילונה. הפתרון: למות על מפתנה. (שם 52)

רעיון הגאולה של הפאנט מתגלה כפארדוסלי. אם יתממשו שאיפותיו- יהיה הוא מיותר באוטופיה שלא נחוצה לה מהפכן. השלמות עצמה, נטולת חיים. ניצחונו המוחלט של הארוס – הוא המוות. רק הדיאלקטיקה בין החיים והמוות – היא חיים.  זו הסיבה  שאלכס מודה בתבוסתו לאילנה. החיים מכילים את מאבקם במוות. ניצחון המוות הוא רק –מוות.

אלכס, שדוחה את החיים על ידי הסתגרות במגדלי השן, מנוכר לרעיתו ובנו, מסתתר מפני החיים מאחורי מילים ורעיונות- אנוס לחיות בתוך קפסולה צפה של העדר כל ממשות גופנית. למעשה, עם ממשות אחת –  הסרטן שבגופו – שהוא הדבר החי היחיד בתוך המוות הצף שלו.

המבול- ההרס הטוטאלי וההבטחה בסיומו לשלום טוטלי- אלו שני צדדים של אותו מטבע: הכרעה של צד אחד במשוואה – היה  תמיד רק מוות גם אם ארוס מנצח. החיים הם המאבק הנצחי, הפנימי בתוך נפש האדם כמו גם בחברה, בעולם.

החטאים למתנת החיים הם הניסיונות לחמוק מהמאבק, להתרחק מהחיים על ידי סובלימציות, תאוות בצע, נהנתנות, כיבוש, הסתתרות מאחורי מילים יפות ומתעתעות- אסתטיציה של הקיום, או מאחורי מושגים אינטלקטואליים עקרים: אנטלקטואליזציה.  הטעות של האדם היא חוסר כישורי חיים, כישורים שגם לחתול יש, טוען אלכס ורק לאדם אין. האדם מפריז בכל מה שהוא עושה, וגם מפריז באי-הפרזה. כך, למול אילנה שמסוגלת לשאת את העולם רק דרך מבט שצובע הכל בצבעים דרמטיים רחל, אחותה חיה בקיבוץ חיים של רדידות מופרזת. היא מייצגת את חטא הבאנליות של החיים.  רחל דחתה את ההזדמנות הקצרה שהיתה לה להפריח קצת ריגוש בחייה  – מנת לשמר את המעט  מדי, הקיים.

פרויד מסכם את מאמרו "אי נחת בתרבות" בתהיה, מי יגבר על מי,  יצר החיים או יצר המוות. עוז עונה, בעזרת דמותו של בועז, היחיד שאינו חוטא למתנת החיים אלא חי אותם כפי שהם. בועז הוא הדמות היחידה בספר שצומחת, מצליחה ופורצת את בהמחסומים הפנימיים בעוד ששאר הדדמויות  קורסות תחת טעויות האנוש שלהם, כשהקופסה השחורה מתעדת את התרקסותן.

• גאולה

דרכו של בועז, הצאצא  העילג והבור של אילנה בעלת המילים המכשפות ושל אלכס האיטלקטואל, היא הסיכוי היחיד להתגבר על הקטסטרופה. בועז מצא את מקומו, כאמור,  באחוזת סבו, מברא את הטבע שקנה לו אחוזה בעזובה של אחוזת סבו, הקוז'אק ההדוניסט, וברא בה מיני-יקום, קומונה לאנשים מכל העולם, המוזמנים לחיות בה כל עוד הם מוכנים לקבל את  עשרת הדיברות  העילגות שלו:

א' חבל על כולם. ב' לשים קצת לב לכוכבים. ג' נגד להתמרמר ד' נגד ללעוג ה' נגד לשנוא

ו' זונות הן בני אדם, לא זבל. ז' נגד להכניס מכות ח'נגד להרוג. ט' לעשות משהו עם הזוג ידיים. י' חופשי-חופשי . (שם 130)

פילוסופית החיים של בועז מחוברת לקרקע המציאות: "צריך לעשות חיים, לעבוד ביום ולבלות בלילה במקום להתווכח ולהרוג, להבטיח שיפוץ חורבות שיספקו עבודה. כך יהיו יותר חיים ופחות מתים". ( שם 129 ).

זהו גן העדן האטופי-על-פי-מידת-האדם. בועז לא מציע שלום עולמי. הוא מציע חיים של כאן ועכשיו. תוך פעלתנות אנושית של בנייה וריסון הטבע, בתוך חברה אנושית שיש בה יכולת חמלה בלי אילוצים מיותרים ושמתנגדת לאלימות. אין לשכוח, עם זאת, שבועז "הליד הקולוסלי" האלים והבעיתי הגיע למניפסט שלו רק לאחר ששני הוריו- הארוס והמוות, חזרו לשכון יחד תחת קורת גג אחת לפיוס זמני.

עוז מציע כאן את חזון "קץ ההסטוריה" שלו.  המשך של המאבק בין ארוס למוות , ללא הכרעה של אחד מהם באחרית ימים של 'גר זאב עם כבש וארוס עם תנטוס ישכן'. גן העדן הזה נמצא בחיים עצמם, בהווה נטול העבר המעיק והמפואר וללא הניסיונות לתקן את העתיד.  עולה ממנו, שהשאיפה לביטול דיאלקטי של ארוס במוות, ושל המוות – בארוס היא "קומפלקס מבול" שכולנו נושאים עמנו. השאיפה לאחד את היצרים כדי להביא לשלוות נצח בתוך קיום חד ממדי.  השאיפה הזו  לתיקון ראדיקלי היא זו שמזינה ומשמרת את תסיסתו של המבול בתוכנו, מקדמת דנא.  הרמז למשל המוכר, שעליו מרמז אלכס במשפט " מראש לא היה לי סיכוי. כוחותיך עולים על שלי ביחס של שמש מול שלג." – הוא המשל על השמש והרוח שהתחרו מי מהן תצליח לגרום לאדם להסיר את מעילו. הרוח נשבה בכל כוחה, האדם הידק את מעילו ביתר שאת. השמש יצאה ופזרה את חומה –ואז האדם פשט בעצמו את מעילו. זהו המסר של עוז  לפתרון קונפליקט המבול: להרפות.  לא לנסות לתקן את כל העולם, לא לנסות לנצח נצחון מוחלט, לא לצאת למלחמות "אחרונות" להכחדת יצר המוות.  אלא, כפי שאומר בועז: "נגד אלימות, חופשי חופשי". כל ניסיון לשינוי ראדיקלי מהפכני-  נצחונו יהיה כליונו.

• תיבה – כקפסולת זמן לאיחזור הומאניזם

בין היתר, היצירה "קופסה  שחורה", הינה  גם מענה של עמוס עוז  ליצירה של נתן אלתרמן "שמחת עניים" (1939). לא זה המקום להרחיב, אומר רק שעלילת קובץ השירים של אלתרמן היא גבר חי-מת הפוקד את רעייתו החיה בעיר בשעת מצור – ומפעיל עליה את כל טווח הרגשות האנושיים – מטוב ועד רע, על מנת לחזק את רוחה ואת כוח עמידתה.  ב"קופסה שחורה"  עוז הופך את היוצרות  –  אצלו הרעייה החיה  -כוח החיים עצמם,  מפיחה רוח חיות בגבר המת-החי.

שמחת עניים מתרחשת במצור, כאמור, בזמן המתואר כ"בין טרום-שואה לערב-חג".

בספרו "לא הכל הבל הבלים" מנתח עוזי שביט את היצירה של אלתרמן ובין היתר מתייחס להשפעה של פרויד על אלתרמן:

…חוט השדרה של "שמחת עניים" הוא המאבק בין ארוס נצחי, הכוח הבונה את התרבות האנושית, לבין הפרא האמיץ והזקוף, נציגו המפתה והמאיים של המוות; וכמו בטקסט של פרויד- היצירה נעה כל הזמן על הגבול הדק "שבין טרום שואה לערב חג" [10]

אלתרמן כתב את "שמחת עניים" על רקע שבו היישוב ביהודי בארץ ישראל עקב בחרדה אחר התפשטות הברבריות, עליית הנאצים, מלחמת העולם השניה ורדיפות היהודים  ובמיוחד עקב בחרדה אחרי התקדמותו של רומל במדבר ממצרים לכיון היישוב היהודי.

אלתרמן סבר שהברבריות תצליח להשתלט על כל העולם ותשמיד גם את היהודים בארץ . על פי שביט, כוונתו של אלתרמן היתה, ששמחת עניים ישמש, מחד, לחיזוק רוחם הנידונים, ומאידך לשמש כקפסולת זמן – שסופה להתגלות יום אחד כשהחברה תהיה מוכנה לשוב לשפיותה. או אז, השירים יסייעו לאחזר את המורשת ההומנית של התרבות שחרבה.  בהתבטאות נדירה אמר אלתרמן על ספרו: "ראיתי שהעולם הולך לאבדון, ושאלתי את עצמי: מה יישאר ממנו לאחר מכן?" (שביט 2007).

כך מהדהד מוטיב התיבה במיתוס המבול כמשאלה של המחבר עצמו- אלתרמן – השולח את יצירתו כתיבה על פני המים, בתקוה שיום אחד המבול הברברי ששטף את העולם ישכך, האנושות ששרדה תמצא את קובץ "שמחת עניים" וההומניזם יפרה וירבה מחדש על פני האדמה.

המוטיב הזה  חוזר אצל עוז, אלא שאצלו התיבה המשמרת את הערכים אינה יצירה כתובה אלא ילד שלם אחד.

• המבול- כהתרסקות

"קופסה שחורה" מתחילה כבר  אחרי המבול-  אחרי הקטסטרופה שהחריבה את אילנה, אלכס ולכל הסובבים אותם. שבע שנים לאחר מכן מגיעים מים עד נפש-  התיבה שבה הפקידו את הDNA  שלהם – בנם בועז – עומד להטביע את עצמו מטאפורית וגם באופן מילולי.  ברגע זה אילנה, האם, נזכרת שלמרות ההתנכרות המוחלטת של האב,  הוא יקריב את חייו להצלת בנו מטביעה. במכתב הראשון היא מזכירה לאלכס  אירוע שמתברר לקורא רק לקראת הסוף:

והלוא שום דבר בעולם הוא לא למעלה מכוחך. שלח את העורך דין המפלצת שלך.  אולי בפרוטקציה יקבלו אותו לבית הספר לקציני-ים. (יש לבועז משיכה מוזרה אל הים, וזה עוד מילדותו המוקדמת. אתה זוכר, אלק, באשקלון, בקיץ של ששת הימים?  המערבולות ?  הדייגים ההם?  הרפסודה?). (שם 12).

היא מזכירה לו כאן, כחלק מסגנונה המניפולטיבי והמתעתע את האירוע היחיד  שבו היה חסר אונים לחלוטין, מייד לאחר שפיארה את כל יכולתו…

"הזעקה היחידה לעזרה ששמעתי אי פעם מפיך…דמעות התבוסה שדימית לראות בעיניך" (שם (שם 123).

המבול- כמטאפורה של מים הבולעים ומטביעים מופיעה כאן בתת המודע של הטקסט ועולה ברגע שבו הקטסטרופה של התרסקות היחסים עומדת לכלות גם את הניצול שבתיבה. החל מרגע זה, ו"יזכור" אלכס את בנו כמו שאלוהים נזכר בנח ותיבתו ומפה מתחילה הגאולה של כולם. בועז ניצל בעזרת כספו של אביו, אילנה ואלכס מפצחים את סיבת ההתרסקות וחוזרים זה אל זו ב"תיבה" שהקים בועז, הציונות החדשה  על חורבות אחוזת הסב ואלכס, שהיה עד כה מוות קפוא בזמן – מפשיר בזכות כוחות הארוס של אילנה וזוכה בגאולה: מוות ממשי ממחלה אנושית, מוות של הליכה בדרך כל בשר- בניגוד למוות הקודם שכל כולו התנכרות לחיים.

העולם המתוקן שמציע עוז הוא עולמו של בועז: להקים בית לכל אדם ללא שיוך ללאום, גם זונות הן בני אדם-  חברה חופשית משיפוט. צריך לעשות משהו עם הידיים : לבנות במקום להרוס. אך כל הקיום המטריאליסטי הזה אינו בא על חשבון הנפש. לא לנקוט בשימור המעט הקיים, זו תהיה באנליזציה של החיים.  צריך להביט מדי פעם אל הכוכבים, זהו התחביב של בועז, ובהשלכה: לעשות את הדברים שמשמחים את הלב, מרחיבים את הנשמה ואת האופקים  – הנאות נטולות עקרון ביצוע, הנעשות כתכלית לעצמן. שכל אחד יעשה כל מה שהוא חפץ כל עוד הוא אינו אלים – הכל "חופשי-חופשי".

• פארדוקס המבול של עוז

מכל זה עולה מעין פארדוקס ביצירה: כל העלילה צמודה ממד למשאלת המבול:  משאלה להרס טואטל  תוך התפרצות יצרים אירוטית שמכלה הכל על מנת לשוב ולאתחל את העולם דרך ניצול אחד הנושא בתוכו את הגנום של יוצריו – ומקים אוטופיה של שלום נצחי.

מנגד  – כל המסע האינטלקטואלי של המחבר ביצירה זו –  יוצא כולו כנגד המצב האנושי האניברסלי הנושא בתוכו את מיתוס המבול.  אבל אין זו סתירה כלל – ניתן לראות בכל היצירה  – מאבק של המחבר כנגד המבנה המנטלי שלו, החוטא כמו כולם למתנת החיים. עוז עצמו מודה בכך בעצמו, דרך גיבורו אלכס.אלכס מאבחן את הבעיה  האנושית כ"מחלה רליגיוזית" ומייד מודה שגם הוא נגוע בה, באותו רגע ממש שבו הוא מטיף כנגדה:

והנה מבלי משים, שוב הדיבוק הותיק שלי: להפוך כל דבורה לנושאת שאלה תאולוגית, רק על מנת להסתער עליה בחירוק שיניים ולמעוך אותה עם שאלתה ביחד. ולהפיק מהמעיכה השוממת שאלה חדשה. שאותה אמהר לפוצץ בפגז כינון ישיר. תשע שנים אני מתכתש עם מקוויאלי, מפרק את הובס ואת לוק, פורם את הקצוות של מרכס, לוהט בתאווה להוכיח אחת ולתמיד כי לא האנוכיות לא השפלות ולא האכזריות שבטבענו הן ההופכות אותנו לזן המכלה את עצמו. אנחנו משמידים את עצמנו ובקרוב נמחה סוף סוף את כל בני מיננו דווקא בגלל ה"כמיהות האציליות" אשר בנוף בגלל המחלה הרלגיוזית. בגלל הצורך להיוושע. בגלל טירופי הגאולה. מהם טירופי הגאולה? רק מסווה להעדר כללי של כשרון בסיסי לחיים. זה הכישרון אר כל חתול ניחן בו. ואילו אנחנו, בדומה ללויתנים המנפצים עצמם אל החוף בדחף התאבדות המוני, סובלים מהתנוונות המתקדמת של הכשרון לחיים. מכאן החשק הפופולרי להשמיד ולאבד מה שיש לנו כדי לפרוץ דרך אל איזה מחוזות גאולה שלא היו ולא נבראו וכלל אינם באפשר. להקריב ברינה את חיינו לבער באכסטזה את זולתנו, לטובת מקסם-שוא מעורפל הנראה לנו כ"ארץ מובטחת". תעתוע כזה או אחר הנחשב "נשגב מן החיים" (205)

כל זה נשמע כהולם כל מהפכה: מהפכה דתית, ציונית, קומוניסטית. נראה שעוז מודע לכך שהוא אינו מסוגל, כבן אנוש, להחלץ בעצמו מהמחלה הרליגיוזית ועל כן אולי הספר הוא ניסיון  לבשר  על בואו של אדם חדש.  אדם ללא "תסביך מבול" אשר יפציע לאחר האנושות תכלה את עצמה.

גיבור היצירה הבאה, "ספר הדקדוק הפנימי" של גרוסמן הוא ילד שמבקש שלא להתבגר . משאלתו היא להביס בתוכו את ארוס, שבעיניו הוא "יצר הרע". "קונפליקט המבול" אצל אהרון בא לביטוי בניסיונו להכחיד מתוכו  את כל התסיסה הליבידינלית כדי לשמר את עצמו טהור. בכך הוא מעניק למוות ניצחון מוחלט על פני ארוס.כפי שעלה מספרו של עוז, מוות ללא ארוס הוא מוות מופשט- אל-זמני וקפוא בתוך הזמן. אהרון אכן מקפיא את הזמן על ידי כך שהתפחותו הגופנית נעצרת, והוא מסיים את הספר כשהוא נועל עצמו בתא-הקפאה  ממש – במקרר.

3. "ספר הדקדוק הפנימי"- ילד שכולו תיבה

• עלילה

מנחם פרי, מתוך העטיפה האחורית של הספר:

"ספר הדקדוק הפנימי', שראה אור לראשונה ב-1991, הוא מפסגות יצירתו של דויד גרוסמן ומן הרומאנים הגדולים של הספרות העברית בת-ימינו. על רקע שכונת בית-הכרם בשנות השישים עוקב הספר אחר עולמו הפנימי של אהרון במשך ארבע שנים של התבגרות מעוכבת, מגיל אחת-עשרה וחצי ועד אחרי גיל חמש-עשרה. מילד מוצלח שזוכה תמיד לשבחים על המצאותיו מלאות הדמיון הופך אהרון למישהו שהחיים פסחו עליו, ובמקום להשתתף עם בני גילו בכניסה המרגשת אל עולם המבוגרים הוא מתבונן בה מבחוץ, בזעזוע. תחת מבטו נחשפת ההתבגרות כאובדן נורא של העצמיות, מטאמורפוזה שמצמיחה גסות, זיוף ובגידה בכל מה שיקר לך. אבל מי שהשינוי הזה פוסח עליו, מי שנשאר מאחור, נידון להיוותר בודד ומעורר-גיחוך, בלתי-מובן, בושה גדולה להוריו, ילד דחוי שילך וייעלם יותר ויותר לתוך עולמו הפנימי. [11]

הספר מתחיל לנוכח ציורו של פיקאסו, הגרניקה. אהרון, גיבור הסיפור, וחבריו גדעון וצחי סמטנה מבקרים בדירתה של שכנתם עדנה בלום, בלא ידיעתה.  הם מחפשים הוכחות לחשד של אהרון  שהדיירת היא ערפד. אהרון נשבה בסוד קסמה של הדירה: "מי היה יכול לשער שבלב השיכון שלהם, בין הדירות הצפופות, המהבילות כנזיד, צפה לה חרש קוביית קרח כחלחלה שכזו". (שם 8).

קוביית הקרח הכחלחלה, בדירת הרווקה שנראת כילדה-מזדקנת, עם הכדור שבתוכו כלוא שלג, שיורד כשמנערים אותו כל אלו הדברים שקוסמים לאהרון בן ה-11 וחצי, שמתחיל כבר לחוש רחשים פנימיים של הסתאבות גיל ההתבגרות ומפתח משאלה לעצור את הזמן.

מהקומה השלישית רואה אהרון את הוריו –קטנים ומגוחכים. השכנה עומדת לחזור הביתה ועל הילדים להסתלק, אבל אהרון מתעכב להתפעל מרפרודוקציה גדולה בחדר השינה:

"בוא בוא אריק, אתה מסתבך כשאתה נשאר פה", אהרון ניער מעליו את ידו ברישול, ועמד בוהה בסוס הנעקד לאחור במרכז התמונה. הוא הגיש איך שלא מרצונו גם שפתיו שלו נפשלות מעל שיניו במאמץ הנשימה הנעתקת: זה סתם. אמנות מודרנית אבל עינו כמעט יצאו מחוריהן עם עיני הסוס הנחנק, וכמו שהטובע אולי מבין שהים כולו נשפך לתוכו , הבין את התמונה הגדולה" (שם 10).

אהרון (אריק) כמעט בוכה אל מול הגרניקה, ובז לעצמו במילים שעדיין רוויות באוצר המילים של אמו: "אהרון עוד מעט יהיה לנו טיליגנט" (שם 11)

אהרון אכן טילגנט וילד רגיש מדי. מכל עבר  מתחילים להגיע אליו רחשים גסים. מיניות מניצה מכל פתח ומאיימת על אובדן התום.  אהרון מייחס את האטימות הבהמית של המבוגרים לדבר הזה, חסר השם, שאת קריאתו הוא מתחיל לחוש אך מבקש להרחיקו מעליו.

הכותר "דקדוק פנימי" מתייחס כנראה ישירות (ובאופן גורף לכך שכל המציאות היא אותות סמנטיים)  לשפה שהוא מאמץ לעצמו- הווה מתמשך – על מנת לשמר את עצמו ואת עולמו הפנימי מפני הסתאבותה של הבגרות. הוא חושב על עצמו כ"חולמינג" – שרוי במצב מתמשך בתוך עולמו הילדי העשיר. המשאלה, שלא להתבגר מתממשת במציאות הפיסית. גופו מפסיק לצמוח. המשאלה הזו אכן משמרת את התום אבל ככל שעוברים השנים  – הוא פחות ופחות מצליח למצוא את מקומו בעולם, כיחיד שהזמן עצר מלכת סביבו.  כמו שב"קופסא שחורה" מתאר עוז את הפאנט הכלוא באל-זמן שהוא הווה מתמשך, כך גם אהרון הולך ומסתגר בתוך עצמו מסתיר עצמו מפני פגיעתו הרע של הזמן, כדי לשמר את עצמו כפי שהוא  מכיר את עצמו והיה תמיד: ילד.

לאט לאט הוא תופס את החברה מסביבו כבוגדנית ומסוכנת.חבריו מתבגרים ומתבהמים, משמעים מילים גסות, עושים מעשים גסים של מבוגרים, ומטביעים אותו בטומאתם. הכל ייצרי, רע, חוטא, בשרי, מטונף, מושחת, משחית ומשחת. רק חברו הטוב גדעון עדיין  ממתין יחד איתו, ונותר "טהור" יחד איתו. (בין היתר הודות לכך שאהרון מאביס  אותו בגלולות לשיפור הראייה, שהן למעשה גלולות הורמנליות למניעת הריון).

כל הספר עמוס כולו ברמזים סמנטיים. הכל "מדבר": ריחות בישול מספרים סיפור, אביו, שעדנה בלום המטורפת מבדידות ועקרות שכרה כדי שישבור עבורה קיר ולבסוף מתמכרת לחיותו הגופנית של האב והורסת את כל ביתה  – מספרת לאמו על בגידתו של האב באמצעות ריח מאכליה. דפיקות הפטיש בקיר מספרות את הסוד של האב וקורותיו עם הפרטיזנים. ריח כפות רגלים הם סימן, סימנים של המשחק חפש את המטמון הם סימן, שיבר מסובב של ברז הוא סימן, שערת ערווה בגופו של גדעון הוא סימן לבגידתו באהרון, אסלה העולה על גדותיה  ומקיאה רפש דמי הוא סימן מעורר פלצות למשהו מאיים ולא מוסבר שקשור ל"ביקור של דודה" לא מוכרת.  כל היקום מסביבו מדבר, שולח  לו רמזים של סיאוב מושחת שמציף את העולם.

אני-עליון מפלצתי מצווה על אהרון לשמור ששום דבר לא טהור לא יחדור לנשמתו ויזהם אותה. המלאכה סזיפית, לעולם לא באה לסיומה ותמיד צצה במקום לא צפוי  עוד צרה שיש להלחם בה.  אהרון תופס עצמו כמו נח, הצדיק היחיד בתוך עולם  הומה בבני אדם שכולם בדרך זו או אחרת "עושים את הרע" , מונעים על ידי יצרים אירוטיים, תאוות בשרים, זלילה, גזלנות, בגידה, גסות והתבהמות. הבעיות הולכות ומחמירות ככל שהעיכוב בגדילתו הופך בולט יותר. אהרון , שהיה ילד חיוני, אהוב ומלא ברעיונות הופך להיות דחוי ונדחק החוצה אפילו ממשפחתו, שהגופניות היא הוויה היחידה השלטת בה. אהרון כלא עצמו בתוך תיבה פנימית שבנה סביבו, בתוך המילים, בהווה-מתמשכינג, והתיבה שמשמרת אותו בטהרתו, אך גם מפרידה בינו לבין כל העולם.  התקיעות שלו, של ילד הכלוא בתוך זמן שעצר מלכת רק בבשרו, הולכת ומטריפה עליו את דעתו.

לקראת בר המצווה , כשכבר ברור לכל שגופו הקטן מפגר לצמוח הוא  תופס שככה זה יהיה כבר גם בעתיד ומכין עצמו לחיים של עלבונות וכשלון. כל יום שעובר, כל אינטראקציה עם הסביבה היא סימן מדאיג חדש לדברים שנכונים לו לכל שאר החיים שיהיה עליו להתרגל אליהם.  לתקופה קצרה אחת  אהבה היתה  הזדמנות להחלץ ממצבו, כמו הודיני האהוב עליו. הוא התאהב ביעלי, ילדה קטנה מלאת חן, שריקוד הבלט שלה הקסים אותו, ואהבתו אליה, לצד הידידות שלה  -מספקים לו לרגע קצר מדי את הגאולה שייחל לה. אלא, כמו איוב, שכשכבר לו נותר לו כל נכס שהמציאות יכולה לגבות ממנו אותו-  ניתנה לאהרון  מתנת האהבה רק כדי שניתן יהיה לגזול אותה ממנו. במשולש האדיפאלי של החברות האמיצה בין גדעון ואהרון ליעלי, גדעון בוגד בו וגוזל ממנו את אהבתו.

אהרון, שגם עתה עדיין לא התרסק סופית מאמץ לחזק את נאמנותו הטהורה לגדעון. הוא בולע סוכר ידידות, עמילני דבקות, חלבוני אומץ אך כל זה לא עוזר. אהרון נאלץ להודות בסימנים ברורים הנראים באור יום- גדעון השלים את ההתבגרות המינית מבלי להמתין לו. לא די בכך, אמו מגלה סימנים של היותה  הריון . זה לא רק סימן לכך שויתרה עליו והיא מתכוונת להחליפו בילד חדש, שפוי, אלא הוא גם לא מסוגל לסבול את המחשבה על המעשה המתועב שעשו הוריו כדי להביא להריון הזה. הוא גם תופס שאימו חדלה להביט בו בגלל האמונה הטפלה שאומרת שהתינוק יראה ככמו מי שהאם ראתה בזמן ההריון. כל  הסימנים האלו מציפים אותו עד לבלי החל.

כל העולם שלא תלוי עתה על חוט שערה אחת- על התקוה האחת שגדעון בכל זאת המתין לו.  ההוכחה תהיה: העדר שיער ערווה. אהרון פשוט מוכרח לגלות. באקט של טירוף מוחלט הוא מתנפל  על גדעון כמו חיה פראית קטנה, עד שגדעון הגדול  ממנו בהרבה, שפיתח כבר גבריות בטוחה בעצמה – פורץ בבכי ונמלט ממנו. אהרון, שהולך ונטרף בתוך עולמו הפנימי העשיר, שאינו יכול יותר לחלוק בו עם אף אחד מחבריו–ומתבשל לכלל רתיחה בתוך סיר הלחץ של תודעתו. דעתו הולך ומסתלקת ממנו.

הסטגנציה שהטריפה את דעתו, שמקורה היה במשאלה לדחות את הארוס, גורמת לו לייחל למשהו גדול ועצום שיקרה, שישחרר אותו. למבול שישבור בבבת אחת את כל הבצורת. את החיים שנעצרו מלכת. כשם שהספר מתחיל עם הגרניקה – הציור הידוע ביותר על זועות מלחמה, הוא  מסתיים  רגע לפני מלחמת שש הימים – בחודשי הציפיה מלאת חרדה אבל  שיש בה עבורו מעין תקוה, ציפיה לפיצוץ הגדול שישחרר אותו בדרך שהוא אינו יודע מהי. הוא מייחל לקטסטרופה שתשחרר את העולם ממצב של סכסוך מתמשך, בלתי נסבל, שכבר אין כוח לעמוד בו ושהאסון עצמו עדיף על הצפייה מורטת העצבים.

תקופת הצפיה למלחמת ששת הימים אצל גרוסמן, קשה שלא לראות פה הד לאותו מצב שאלתרמן כינה "בין טרום שואה לערב חג". שוב ושוב חוזרת תבנית של קיום בלתי נסבל שמוביל לייאוש מוחלט ולתחושה שהמוצא היחיד הוא  חורבן גדול  שרק הוא, בכוחו לתקן את כל הקיום שעוות ללא תקנה.

מוטיב התיבה מצטמק ומצטמצם: במיתוס המקראי התיבה הכילה את המטען הגנטי-תרבותי שכללה בני אדם וכל סוג חי. אצל אלתרמן –לגבר ורעייה, אצל עוז – ילד אחד וכאן- אצל גרוסמן – התיבה שמכילה את מאגר האנושיות נמצאת בתוך הילד האחד.

• קפסולה בתודעה

מגיע רגע, שאהרון תופס, שעצירת הגוף מלגדול  היה מלכתחילה פתרון רע. הגוף בוגדני, חודרני ולא עוצר מזרמים מטונפים מבחוץ מלחדור לתוכו. רגע לפני שהוא מתאבד (במתכוון או שלא) אהרון מקים "תיבה" נוספת, בטוחה יותר, בתוך תודעתו ההולכת ומתפוררת. לשם, למקום הבטוח והשמור יותר בתוך תודעתו הוא מעביר נכסים מנטלים, זכרונות יקרים, רגעים טהורים של עצמיותו. באחד הקטעים המצמררים ביותר בספרות:

אהרון אל אהרון הודעה מיידית: קח  משם את כל מה שתוכל, האם רות עבור?  חזור שנית, עבור. אהרון לאהרון אסוף הכל, כל מה ששם. כל מה ששייך לי, כל מה שאפשר, קח ותוציא ותבריח משם לכאן מיידי ובלי שאלות. הכל נוציא משם, נצא משם, סוף. והוא קם מייד ממיטתו, מבולבל ונדהם, איך לא עלה הדבר על דעתו קודם? וכעת מוכרחים לעזור לעצמו, לגייס מייד את כל הכוחות, גיוס מילואים כללי הוא מכריז בתוכו, מתנדבים והג"א ומשק במצב חירום[…] אבל הוא יברח, הוא ימלט מהתא, יפרוץ את המצור, את הסגר הימי […] וחוזר למטבח, זולל ישר מהמקרר גבינה, שמנת, מערבב עם חלבה, בשתי ידיים דוחף לפה, טוב לביצורים, להגן על המקום החדש, להרחיב אותו  עבודה עצומה מחכה לו, אהרון לאהרון מה מצאת , עבור. […] אהרון יילחם, יעשה לו חיים חדשים, מקום חדש וחי, יברח מארץ הגזירה שבמוח שלו […] אהרון לאהרון מה מצאת, דווח כבר , עבור […] הזיכרון, איך שהיה הולך להם לאיבוד כשהיה קטן, […] מייד היה שומע אותה צועקת את שמו בייאוש, בתחנונים, היה עומד ומקשיב איך היא קוראת את שמו בכל האמהות שבה, כאילו מתוך קונכיה פנימית חבויה בקירבה, אף פעם שמו לא היה כה ברור לו, כמו שלו, כמו ברגעים האלה […]ובדיוק ברגע הנכון אמא הגיעה יחד עם אבא ושניהם רצו לקראתו וקראו בשמו בקול מיוחד מאד, יבבה של חיה, וחיבקו אותו בכל גופם […] אהרון לאהרון לקחת מפה הכל? תעביר לספינה ותחזור לחפש, עבור. אהרון לאהרון, לקחת מפה הכל? גם דברים רעים? עבור.מהרהר רגע. מהסס. בשביל מה אני צריך אותם אצלי. למה לקלקל לי גם את המקום החדש? מספיק רע לי גם ככה. אבל אהרון לאהרון: קח כל: כל מה שתוכל להציל. אל תשאיר שם כלום. […] אהרון לאהרון מה אתה רואה. יש לי את הימים הראשונים עם יעלי, אבל אולי אין לך כוח עכשיו לזה, עבור. אהרון לאהרון קח הכל. את הרע ואת הטוב. את העיניים שלה, והשפתיים, את החיוך שלה, ואיך שרקדה בשבילי בשיעור הבלט הראשון, ואת ריח הזיעה בבית השחי שלה אחרי שרצנו בעמק והיא הרימה ידיים, ואת הרווח בין האצבעות שלה ואיך, שניהיה ממש קיץ, היא התחילה ללבוש את האופנה החדשה של המיני. תעביר הכל, תבריח משם, את הרע עם הטוב, כמו אויר לנשימה, כל מה שתצליח  להציל. נעשה לנו מקום חדש לגמרי. תראה שנצליח, מקום רענן וטהור וטבעי, ושלא יהיה האוייב שלי, ושיידע לעשות מה שצריך, הנה זה עבר, הגל הזה. [..] ואולי הגוף צודק. אולי בכלל אין נשמה? חושב אהרון פתאום, ומשהו בתוכו כבה לרגע: אולי הוא טועה לאורך כל הדרך…ואם יפתחו לו את הגוף ויחפשו בלב והמוח ובכל מקום, ימצאו משהו? אולי כלום? אולי אפילו לא כמה שריטות נואשות מבפנים? אבל מוכרחה להיות נשמה. חייבת להיות...יאללה יאללה את קליינפלד עם הפילוסופיות שלך[….] והילד עולה על סירת נייר שאין לה שם, מהר, בעורקים, בורידים, אהרון לאהרון, מדפיק בשבילך את הלב מהר יותר, עבור: והלב הולם, והסירה ובתוכה הילד עם הזכרון, עם זכר הריח של רגלי אבא, שטה ועוברת בחדרים, והלב מתרחב ומתכווץ, הולם ופועם […] ריח ילדות […] לו אפשר היה לברוא בחזרה מהריח הזה את הכל (296-302).

בסופו של הפרק הזה, האחרון, שרובו זרם תודעה מתפוררת ומתפצלת, אהרון דוחק עצמו לתוך המקרר שבואדי  לתרגיל  היחלצות הודיני אחרון כשהוא משוכנע שיצליח  להחלץ ממנו וגם יודע- שלא. במילים אלו נגמר הספר:

אז שמע שקוראים בשמו. אמא שלו יצאה למרפסת, וקראה לו. אביו יצא וקרא לו גם הוא. מה פתאום שניהם קוראים לו. אולי באמת הרגישו משהו. אולי גדעון הלך להזעיק אותם. שמו הקשה ריחף בחלל העמק, וכאילו לא הצליח להגיע עדיו. אפשר היה לחוש בו כמו אגרת כהה, כבדה, מרפרפרת לאיטה מולו, מכה באוויר את שמו, הלא אהוב, הקודר, החולמי. ביגיעה ובצער נישאו קולותיהם של אבא ואמא, מסתבכים בערפילים הרכים, נמהלים בהם, מוקזים אליו משם בטהרתם. אנקת יגון צרופה. קינה. הוא היטיב  את רגליו על המדף. את ראשו הרכין עד חזהו מתחת תא ההקפאה הקטן. את כל חמשת אצבעות יד שמאל הניח על כלי ההודיני שלו. (323)

העולם ה"ספר הדקדוק הפנימי" הוא עולם סמיוטי. כולו עשוי מילים, שהם סימנים, לסימנים יש משמעות שמצביעה על סימנים אחרים. הסימנים בעולמו של אהרון מנסים לחדור לתוך תודעתו ולהפר בה את עצמיותו, את עולמו הפנימי הטהור. זהו העולם שהוא גם עולם החטא שבו כולם עושים את הרע, שבו הנאות הבשר שולטות. יצר האדם רע מבגרותו. מרגע שנכנס המין הוא מטנף, אוטם את הנפש, מבהם אותה. אהרון, שפוחד מפני  זיהומו של העולם שמאיים לחדור מבעד לכל סדק, מסתגר בתוך גופו שלו ואוטם אותו כבתוך תיבה. תיבה הגוף מתגלה כלא יעילה.  העולם חודר דרך כל חרכי החושים ומאים להציף אותו מבפנים. הוא תופס, שבנה על התיבה הלא נכונה. הגוף לא ייצלח. בסופו של דבר הוא מחליט לאחסן את עצמיותו עמוק בתוך הנשמה. הוא מתחיל לבנות את התיבה החדשה, זו שבנשמה – מחזק  ומרחיב באמצעות אבות מזון: סוכר לחיזוק חדרי הידידות, עמילן- לנחישות, פחממות  – לאומץ.

כשהתיבה החדשה מוכנה הוא מעלה על סירת נייר את כל נכסיו המנטליים:  אהרון אחד נמצא בעולם , ואהרון השני  כבר על המעבורת.  אהרון משדר לאהרון במכשיר קשר פנימי-  את מה להעביר, מה לשמר, כמו הוראותיו המדוייקות של אלוהים לנוח – את מי עליו להעלות לתיבה. שם, במקום המבטחים שבנשמה, לאחר שהכל הועבר לשמירה ואיחסון במקומות בטוחים אהרון נפטר מהגוף, מהתיבה הלא יעילה –על ידי נעילתו בתוך עוד תיבה- ארון הקבורה שלו, המקרר.

אות לכך שהעביר כבר את הכל ממנו והלאה, הסימן האחרון – הוא השם. שמו, אהרון. שפעם כשהיה הולך לאיבוד והוריו קראו לו, היה:" עומד ומקשיב איך היא קוראת את שמו בכל האמהות שבה, כאילו מתוך קונכיה פנימית חבויה בקירבה, אף פעם שמו לא היה כה ברור לו, כמו שלו, כמו ברגעים האלה". עתה, אפילו השם לא נתפס כקשור אליו: "שמו הקשה ריחף בחלל העמק, וכאילו לא הצליח להגיע עדיו".  המילה "אהרון" חדלה מלסמן את אהרון.  כל כולו התפנה למקום אחר. המבול נותר כשאיפה תמידית אך שלא הגיע: הציפיה הממושכת למלחמה שתשנה את הכול, הדבר העצום שמחריב ומזעזע את כל היסודות כך שניתן להתחיל הכל מחדש, טוב יותר – לא הגיע.  קולות הפיצוץ שהרעידו את כל הבניין  בזמן שאביו  ניתץ את קירות דירתה של עדנה בלום, גאלו אותה וחילצו אותה מהחיים הבלומים, אבל לא היה בכך די עבור אהרון. בשבילו – המבול נותר כשאיפה בלבד. אוקיינוס הרוע נותר מסביב ואהרון הוא זה שהסתלק, לא לפני שהפקיד את עצמו בכספת, שיום אחד מישהו ימצא, יפתח אותו  ויברא ממנה מחדש את אהרון על כך ערכיו הטהורים. ממש כמו שאיפתו של אלתרמן שייעד לשם כך את יצירתו.

• גיבור אנטי-מבולי

עד לרגע האחרון, אהרון הוא גיבור טרגי במובן הקלאסי. לאורך כל הספר הוא נלחם בחירוף נפש לשנות ולתקן במסגרת העולם הקיים. אהרון לא מבקש למות, לא רוצה להחריב, הוא רק רוצה להשאר טהור ולשמר את עצמיותו, עולמו העשיר של הילד. הוא נלחם במה שנראה בעיניו כמטמורפוזה מוחלטת – ההתבגרות שהזמן מביא איתו. בעיניו, ההתבגרות היא הקטסטרופה הגדולה שמאיימת על קיומו. הוא נאבק בכל כוחו להיות מה שהוא, ומצליח להביא לשינויים מרחיקי לכת : בתוך עולם ממשי ומטריאלי- המשאלה שלו שלא להתגבר הביאה לעצירת הזמן , שחדל לפעול על גופו. זו לא היתה התוצאה שהוא התכוון אליה. המשאלה שלו להשאר טהור יצרה פרשנות משלה- פרשנות פרימיטיבית, כושלת בקונקרטיזציה שלה, מילולית מדי. לא הוא האשם בכך – מערכת התקשורת שבין הגוף לנפש יצרה את התקלה – כמו שיבוש של טלפון פנימי שבור.

מיתוס המבול מתחיל רק בחלק האחרון של הספר, לאחר שכלו כבר כל הקיצין והייאוש הטואטלי גבר על הגיבור הטראגי הקטן, האמיץ ומלא התושייה. היסוד הפאטלי בטרגדיה הזו היה מלחמתו חסרת הסיכוי לעצור את תהליך ההתבגרות הבלתי נמנע ולמנוע את אסון אובדן התום. טעותו הטרגית של אהרון היתה בניסיון הפאטלי לעקור מתוכו  את ארוס – תהליך שהעניק  בסופו של דבר ניצחון  מוחלט ליצר המוות.

• נפש וגוף מול נשמה

עתה אנחנו שוב  נמצאים בממלכתו של המבול: תחילתו בעולם מקוקל באופן חסר תקנה, שכולו פריצות מינית המאיימת על עצמיותו של הגיבור, מקיפה מכל עבר, מאיימת לעורר ולהפעיל בו את אותו מתג שהוא כבר חש שעולה ממעמקיו. היצר  שהופך ילדים מלאי חיוניות ודימיון – למבוגרים כבדים ונרפים, גסים ומבוהמים.

כל ניסיונותיו ההרואיים לבצר את עצמו מפניהם, לחזק את האני-העליון, את האיסורים הפנימיים שמדכאים את כוח החיים עד לכדי עצירת הגוף מלגדול – מצטברים לכלל אנרגיות של טירוף ומשאלת מוות. אהרון אינו רוצה למות, הוא רוצה להצליח להיחלץ – מגופו, מהזיהום, מהמקרר, מהזמן שעמד מלכת – אבל אינו מסוגל לעשות זאת לבדו. ואיש אינו יכול לעזור לו.

לאחר שנות ילדות של חסד בתקופת החביון, ורגע לפני שארוס מתפרץ בסערת יצרים והורס הכל על ידי  מטמורפוזה בלתי הפיכה בגיבור, אהרון מצליח לעצור את הזמן. הזמן שייך לארוס. הוא מתממש בחי. בחידלון לא מתקיים זמן. כך ברגע שאהרון הצליח ל"כבות" את מתג ייצר החיים – המוות האל-זמני השתלט ואהרון נכחד. מותו הממשי, לבסוף, הוא רק בבחינת סתימת הגולל על כל תקוה. מותו של אהרון יצא לדרך שאין ממנה חזור מרגע שחדל לצמוח.

הסיכוי האחרון שלו עתה הוא רק שינוי רדיקאלי – חיצוני לו – שינוי קטסטרופלי שיביא לכך שכל דבר בעולם ישתנה-  ואז אולי גם הוא כחלק מאותו עולם – יצליח להשתנות. להלחץ מהאסון הפרטי שלו.

האסון היה יכול להיות המלחמה הגדולה –  שבכוחה  לטרוף את כל  מרקם החיים – שינוי של הכל –  אך היא מתבוששת מלהגיע. תחת זאת הכל מתעפש סביבו בתקופת המתנה קולקטיבית  כאילו הוא, אהרון הקטן והחלש – זימן את המוות המופשט, נטול הארוס – שהקפיא את כל העולם כולו. גם למלחמה נחוץ  ארוס – נחוצה הנחישות הייצרית – הפה הפעור של הסוס המעונה מהגרניקה. מוות ללא ארוס הוא העדר פעלתנות.

ועדיין נותר משהו. הנשמה. לא הנפש. הנפש היא מקום איחסון היצרים. היצרים אינם אהרון, הם המתגים שנולד עמם, לא בחר בהם, הם המנוע העיוור שמפעיל כל אורגניזם מתחילת היות הזמן. ללא שינוי, לא הבדל בין איש לרעיהו. היצר הוא האוייב. כל מה שאהרון מבקש למנוע ממנו להפוך את אהרון לעוד מכונה אחידה שנענית ללא חופש בחירה אל צו טבע , לאותה שריקה אחידה, בלתי נשמעת אך שכולם נשמעים לה.  הנפש, אהרון מגלה לבסוף, היא הבוגדת שעושה יד אחת עם האוייב- הגוף – כנגדו. נשמה, לעומת זאת, היא אוסף הפריטים הייחודיים, האישיים, האטומים של הזכרון הפרטי, של רעיונות מקוריים, של רגשות ספצייפים של פרט אחד, העונה לשם המאחד "אהרון".  אהרון תופס זאת בסוף ומרגע זה  מתחיל לפעול בו דפוס המבול. הוא יודע עתה מה עליו לעשות. הוא מצא את התיבה הנכונה- האמיתית, היא הנשמה שלו . שם הוא מאחסן את עצמו, שולח על פני המים ומחריב בנקמנות את הבשר, אויבו.

לאחר המוות של הגוף, הקופסה שמתה כבר עוד בחייו, לא הצליחה להגן עליו מפני החוץ ובד בד לא הניחה לו, לאהרון, להחלץ מתוכה. שסגר עליו כמו כונכיה קטנה מדי שעליו להשיל  כדי להתחיל לחיות. זו המטמורפוזה הראויה – לא אהרון הוא זה שאמור להתאים את עצמו לגוף, הגוף צריך היה להתאים את עצמו לאהרון.  זה היה בלתי אפשרי לאור הפאטליזם הבלתי נמנע – היות מופעל מתוך יצרים קאמאיים ומכאניים לכן יש להפטר מהגוף  ומבת בריתו- הנפש.

גאולתו של אהרון תהיה לאחר המבול, כשיפתחו אותו ויחלצו משם את אהרון:" …ואם יפתחו לו את הגוף ויחפשו בלב והמוח ובכל מקום, ימצאו משהו? אולי כלום? אולי אפילו לא כמה שריטות נואשות מבפנים? אבל מוכרחה להיות נשמה. חייבת להיות" .

זו תקוותו. למות, כדי לשמר את עצמיותו. אהרון תופס שמוות הוא החידלון ובה בעת גם מחזיק ברעיון על הקיום הנפלא שלאחריו. חי-מת, בתוך המקרר שממנו לא ייצא לעולם, הוא ממש את הפנטזיה הילדית האוניברסלית, שברגעי עלבון צורב חולפת המחשבה "יום אחד אני אמות ואז הם יצטערו: "ביגיעה ובצער נישאו קולותיהם של אבא ואמא, מסתבכים בערפילים הרכים, נמהלים בהם, מוקזים אליו משם בטהרתם. אנקת יגון צרופה. קינה."

אהרון נפרד מהעולם מפוייס וממומש: העולם הרע הושמד מתוך תודעתו שלו, הוא מאמין שבעוד רגע ייחלץ כהודיני מתוך קיברו,  התיבה המשמשת לאיחזורו מאוחסנת במקום הבטוח ביותר – הנשמה, וכעת הוא מתענג על המשאלה – למות, וגם לדעת שהוריו מצטערים עליו. כמו במשאלת המבול: החידלון  המוחלט יביא עמו את  הפורקן המוחלט, הנקמה האולטימטיבית  ואת הפיוס הנצחי.   בספר הבא, הנקמה היא החלק הדוממנטי של מיתוס המבול:

4.      רומן רוסי –  נקמה דרך האדמה

• לולאה פאטליסטית

בליל קיץ אחד ניתר המורה הוותיק יעקב פינס משנתו בחרדה גדולה. מישהו צעק בחוץ: "אני דופק את הנכדה של ליברסון"[12]

כך נפתח ספרו של מאיר שלו "רומן רוסי" (1988). העלילה נחתמת, (פחות או יותר) באבחנה של אותו מורה: "הקרקע רימתה אותנו. היא לא היתה בתולה". (שם 287)

בין שני הכיבושים הללו, כיבוש האישה וכיבוש האדמה, נפרשת העלילה, מסופרת בסדר לא כרונולוגי מפיו של ברוך, נכדו של אחד משלושת המייסדים.

רומן רוסי הוא מעין אדפטציה ישראלית ל"מאה שנים של בדידות".  כמותו,  הסגנון הוא  ריאליזם-פאנטסטי. כמו בספרו של ג"ג מרקס, גם מאיר שלו מציג קורות מושבה אחת מבודדת שדרכה הוא סוקר את השינויים העוברים על חברה במהלך שלושה  דורות. גם "רומן רוסי", כמקבילו הדרום-אמריקאי,  כלוא בתוך לולאה פאטליסטית: מעשה בעילת האישה המתואר כ"מעשה מתועב", נחתם בתובנה  שגם כיבוש האדמה- הפולחן הקדוש של החילוניות החרופה מתגלה כמעשה תועבה.

כך, בין שני המעשים המתועבים נסגרת לולאה פאטליסטית שמתחילה בחטא אחד ומסתיימת בהבנה שכל חייהם ופועלם היו בבחינת טעות.  טעות שלנצח תחזור על עצמה וכל ניצחון של האדם מכיל כבר את כיליונו.

מכל שלושת הספרים שלעיל, "רומן רוסי" הוא הקולח ביותר, המשעשע, מענג  -אך גם הפסימי ביותר.  הפסימיות שבו היא מוחלטת. המצב האנושי על פי שלו הוא –  היות כלוא תמידי בדטרמניזם מעגלי: כל פעולה שיעשה האדם למען מטרה, תביס את עצמה ותחזיר אותו אל נקודת ההתחלה שכל מאמציו כוונו כדי להרחיק עצמו ממנה.

היצירה של שלו מפרקת את מיתוס החזון הציוני, החל מהעליה השניה ועד לשנות ה-80, למהלך של שלושה שלבים- שלושה דורות: הדור הראשון, חברי "קבוצת  העבודה על שם פייגה", צירקין, מירקין וליברסון. הם אנשי העלייה השניה שייבשו ביצות והקימו מושבה למרגלות ההר הכחול ברוח הקולקטיב ההדוק והמשותף לצורך כיבוש האדמה הבתולה.  המורה פינס (כנראה, דמות של  אליעזר שמולי, המורה האגדי של ההתיישבות העובדת, ומחבר הספר "אנשי בראשית") הוא הלא-חקלאי היחיד שנהנה ממעמד מכובד בהיררכיה של אנשי הכפר.  פינס טוען להגנתו שגם הוא חקלאי – כשם שהם מצמיחים יבולים הוא מצמיח ילדים. הטיעון הזה מתקבל ללא ויכוח משום שפינס צדק-  דור המייסדים התייחס במידה שווה לגידולי החיטה, לחיות המשק ולילדים.

גם זוגיות היתה עניין להחלטת הקולקטיב. כך מירקין, שליבו היה נתון לשלומית אהבת נעוריו, ה"זונה הקרימיניצאית"שברגע האחרון החליטה להשא ברוסיה, נישא לפייגה על פי החלטת האסיפה. למירקינים נודלו  שלושה ילדים: אברהם- הבן הבכור של המשק, אפרים ואסתר.  אסתר היא אמו של המספר, ברוך שנהר.  מירקין אימץ את ברוך לאחר שבגיל שנתיים התייתם מהוריו. זמן קצר קודם לכן  אפרים, בנו השני של מירקין גורש מהכפר.  מירקין נשבע אז לנקום בהם, ומרגע זה הועיד את היתום  הכשירו כל חייו – לממש את תוכנית הנקמה. דמותו התמהונית של ברוך, הילד המגודל של סבו, מספר לנו  את כל סיפור הכפר מראשיתו. בבית סבו ספג את כל סיפורי הותיקים, והצליב מידע על ידי האזנה  מתחת לכל חלונות המושבה.

סיפור תולדות הכפר הוא סיפור של שלושה דורות: הדור הראשון, במרכזו ארבעת חברי "חבורת העבודה על שם החברה פייגה" צירקין, מירקין , ליברסון ופייגה עצמה- הגיעו מרוסיה כחלוצים, ייבשו ביצות, הקימו משק קולקטיבי, התחתנו בהחלטה קולקטיבית, ובמהרה השממה הופרכה , הופרחה והפכה להיות מושבה  חקלאית לתפארת.

צאצאיהם, בני הדור השני בותקו מהקולקטיב על יד כוח הקסם האידיוודואליסטי: האהבה הרומנטית.  בנו של מירקין, הבן הראשון בייש את הקולקטיב  שכשפצח, בגיל תשע, בשיר אהבה ספונטני למראיה של חברת משלחת אמריקאית יפה  ומאז נחשב לאכזבה המדהדת לכל תנועת העבודה בארץ. כפי שנרשם בעתון "דבר":

"הבן הראשון אברהם  מירקין נשא שיר מטיב שאינו ברור, וללא קשר אל חיינו ומטרתנו בארץ". החברים היו מזועזעים […] במבטו של הילד חילחל ונקב ברקמת בשרה (של האמריקאית ד"ס) ריח עז של התייחמות פשוטה. שכל איכר יודע את טיבה ופשרה[..] וכל הנאספים שמעו את שאגתו של הפר ההולנדי שהתחיל להסתער על גדרתו (שם 87)

דניאל, בנו של אליעזר ליברסון, התאהב לנצח בגיל שלושה חודשיםבתינוקת של מירקין: "דניאל, בנם של פאניה ואליעזר ליברסון, היה בן גילה של אמי אסתר. הוא היה כרוך אחריה מן הרגע הראשון שבו הונחו יחד על שמיכה אחת בשדה, כשהיו בני שלושה שבועות. (שם 61).

על אהבה זו התבטא המורה פינס, בשמחה שאינה צופה את הבאות: "כמנהגו חיפש בתנ"ך רק לקחים אנושיים ואמיתות על טבע הארץ. חוקרי תנ"ך, דרשנים ועסקנים שמצאו בו משמעויות ולקחים פוליטיים, היו מאוסים עליו. 'רק לב האדם ואדמת הארץ המתהפכים ביסוריהם נשארו בעינם מאז ועד היום הזה' אמר". (שם 62-3)

במשפט של פינס טמון מפתח ארספואטי להבנת היצירה כולה, שהיא אכן נשענת על מיתוסים  מקראיים, שבמחינת המחבר עצמו הם רלוונטי למחקר על נפש האדם.  מיתוס המבול אמנם לא מוזכר בגלוי בספר, אבל הוא רוחש מתחת לפני הקרקע כמו בצה ששכבה דקה של קרקע מתורבת מסתירה את צחנתה.

הנקמה של מירקין, שבבסיס הסיפור, מכוונת לפגיעה היישר ללב: לכן פגע להם באדמה. גם הטעות הפאטלית טמונה כבר כאן. פינס, כשאר החלוצים,(וכמחבר עצמו) אהב את התנ"ך בכל מאודו, ודלה ממנו את הלקחים האנושים שלו. המייסדים חשבו שהם יוצרים אדם חדש, ניגודו של היהודי התלוש –  איכר יהודי עובד אדמה. ביהירותם, דחו את הדת ואת האידיאולוגיות כלאחר יד- מהיותם  מבני-על  נטולי חשיבות ולכן  לא שמו ליבם לסימני ההזהרה. אפילו פינס, שהכיר את כל סיפורי התנך על בוריים, "שכח" לקחת בחשבון שספורי התנך מעידים על כך  שלא  רק שהיא אינה בתולה – אלא היא מפעפעת כולה בתסס הרקב  של בצה העשוייה מאינספור גופותיהם של כל קודמיהם הסטוריים, שגם אותם הטעיתה האדמה, גם הם באו לכבוש אותה וגם אותם היא בלעה. כמו אותו חרק טרופי טורף שאלכס מזכיר ב"קופסה שחורה" , האדמה הזקנה, הבלוייה, המחוללת אינספור פעמים בהסטוריה –  פיתתה אותם בריח משגלים, סיממה, החדירה בהם את הארס הרעיל של שכחת העבר ואת הטירוף  המגלומני של רעיון הבריאה מחדש, ובעוד שהם בטוחים שהם בועלים אותה  – היא נקמה בהם ברעל הנקמה וברגע הנכון פרצה בסערת ייצרים שארוס ומוות משמשים בה בערבוביה, סדקה את המעטה הדק של הקרום המתורבת – והציפה בצחנת המוות שלה את הכפר על כל פתייו .

רק אחרי עשרות שנים הבינו את הלקח מהשיר המיוחם של הבן הראשון, אברהם: הקירבה לאדמה והנתק מהקשר ליהדות הגלותית התלושה, יצרו אדם כל כך קרוב לאדמתו עד שאפילו הפר ההולדי התייחם מאחר שלא ידע להבדיל בין האדם – לבהמה.

משולם, בנו של צירקין, היה הראשון מבני הדור השני שזנח את החקלאות – הפולחן הקדוש של דת ההתיישבות העובדת. כפיצוי על העדרה של אמו העסקנית המתרוצצת, הקדיש את חייו לתחביב שהפך לאובססיה: הנצחת מיתוס ההתיישבות, עוד בעת שכל מייסדיה היו בחיים ועסקו עדיין במלאכה. משולם הפך לטרחן של הכפר, הרודף אחר כל פריט מתולדות היישוב ומפחלץ, הלכה למעשה, את החיים לתוך מוזיאון התיישבות שהקים. כך, מפעל ההצמחה של המיסדים  הפך למפעל הנצחה בידי הדור השני: כלים שנועדו לזרוע ולקצור החלידו במוזיאון לתולדות היישוב, חגית, הפרה הראשונה של המשק תרמה את גופה למדע ההסטוריה – פוחלצה והושמה במוזיאון למורת רוחם של המייסדים וכך, עדיין בעיצומה של עבודת  כיבוש הקרקע התהליך עבר מעגל שלם וחזר לנקודת ההתחלה:  מיתוס החלוצים  הניע את המייסדים לעזוב את רוסיה ולעלות על הקרקע בארץ ישראל, תוך דור שבו נעשתה פעולה ממשית, החיים שבו להיות רק מיתוס – אגדה מסופרת. מילים.

הקולקטיב, שהתפרק לזוגות בדור השני – התפרק שוב, הפעם לבודדים: דור הנכדים  כבר לא טרח אפילו להתחבר בזוגות:  אורי, נכדו של מירקין ובנו של אברהם שהתייחם בגיל תשע למראה אמריקאית יפה – דופק את כל נשות המושבה על מגדל המים.  יוסי אחיו התאום חתם קבע ונשאר בצבא.  ברוך נותר תמיד  גולם מגודל, ייצור שנברא לשם מטרה אחת בלבד –  מוציא לפועל לנקמתו של מירקין. ברוך הפך גם להיות  לחקלאי העשיר ביותר במדינה. אלא שבמקום להצמיח עליה גידולים, הפך אותה לבית קברות.

• חטא ההשחתה

בסמוך לתקופה שבה נהרגו הוריו של ברוך, בנו של מירקין אפרים שב מהשירות בצבא הבריטי כשפניו היפות מושחתות באופן מעורר פלצות. אנשי הכפר  לא יכלו לשאת את המראה ואפרים נפגע, העמיס על כתפיו את ז'אן וואלז'אן- העגל המיוחד שקיבל במתנה מחברו הקולונל הברטי – והסתלק לבלי שוב. ומירקין נשבע לנקום. כך מירקין, אחד מארבע ה"אלים" שבראו את הכפר- ניחם על מעשה הבריאה שלו ומחליט  לנקום, להחריב ולהשיב את הכפר למצב של טרום תרבותו: הם גירשו את הבן שלי מהכפר" דקלם סבא, "אינני רוצה להקבר בביתת הקברות שלהם, אינני רוצה להיות חלק מהם. אני אהפוך את אדמתם על פיה". אתה תקבור אותי כאן" החמירו פניו, "זה השטח  שלי ושלך. אחר כך תקבור פה את שולמית, ואפשר שיהיו אחרים שיבואו. אל תיתן לאף אחד להוציא אותנו מכאן (שם 270)

חטאה של האנושות כולה כפי שהיא מיוצגת בכפר הוא חטא הנקמה, וכמו אצל עוז בדיוק,  ניחונה הוא כיליונה, כפי שהבין המורה בערוב ימיו: "סבלנית היא הנקמה כבצל של חצב, אמר, "ותענוגה הוא בשנות העידון והבישול. מתגלמת היא בחביוני הנפש, במעמקים, מתחת לקרומים דקים של שדות חיטה ועור חלק, בנקיקים ובחגווים".

• נקמה

באחרית ימיו התחיל פינס לזהות את כל הנקמות. הוא זה שהסביר  כיצד נקם סבא בכפר, כיצד נקם בשולמית וכיצד נקמה האדמה בכולנו. הוא אמר דברים שיחד עם המצבות ב"בית העולם לחלוצים" זיעזעו את הכפר כולו. "האדמה הגסה הזאת, שהורגלה בצחנת עצמות של קדושים ובמדרך רגליהם של צליינים וגייסות, פערה פיה בצחוק למראה החלוצים שנשקו אותה ושפכו עליה את מנחת דמעתם, שבעלו אותה בהתרגשות, נועצים את מעדריהם הזעירים בגופה העצום. שקראו לה אמא, אחות ואשה. יחד עם התלמים הראשונים והזרעים הראשונים, יחד עם ביעור העשב השוטה, יבוש הביצה ובירוא היער, זרענו גם את הכישלון".  וכאן נעשה קולו חגיגי והוא הוסיף: "בסופו של דבר יבשנו את הביצות, אבל מתחת להן גילינו בוץ גרוע הרבה יותר. הקשר אל האדמה, ההתמזגות עם הטבע – מה הם אם לא התבהמות ושקיעה. הקמנו דור חדש, לא עוד יהודים תלושים ועלובים, אלא דור של אכרים, הקשורים לאדמתם. מגושמים, אנשי ריב מדון, צרי דעת, עבי עור וגרם."

(שם 257-8)

מירקין מאמץ את נכדו היתום  ומגדל אותו להיות נאמן לו ולחזון הנקמה: המקום שבו אדמתו צימחה עצי פרי, יהיה קברו. ברוך אכן קובר את סבו כבקשתו, אבל עושה יותר מכך. הוא הופך את האדמה הפוריה לבית קברות לכל אנשי העלייה השניה בעבור סכומי עתק וכך הופך להיות החקלאי העשיר  ביותר בכל העמק, המצמיח מתים במקום עצי פרי. לבסוף, משולם, שאובססיית ההנצחה שלו לא באה לסיפוקה עם הכלים מחלידים, החזיר את הביצה והיתושים לשם  מצג ריאליסטי יותר של המציאות של החלוצים.

• התיבה- מפעל שימור ערכי העבר

תיבת נוח, המשמרת בסיפור המקראי כל  סוג מכל חי של רגע הבריאה כדי לשחזר את החיים תחילת הבריאה לאחר האסון, אצל אלתרמן היא קפסולה שנשלחת לעתיד לאיחזור הערכים ההומניים, אצל עוז – ילד כאדם חדש שנשלח אל העתיד לתקנו ואצל גרוסמן: עצמיות פרטית משומרת בתימצות –  כאן היא מפעל השימור של משולם שמפחלץ את החיים במצב שאינו מוות ואינו חיים ומפעל שימור המוות של ברוך – בבית עולם לאנשי העליה השניה. בתוך תיבות של עץ, ארונות הקבורה, משכן הנכד ברוך שנהר זוגות-זוגות של חלוצים מתים, למורת רוחם של אנשים הכפר כפי שעולה מתוך פרוטוקול ישיבת הועד:

הח' ליברסון: החבר שנהר עובר על תקנות המושב. שבנו אל אדמתנו להקים ישוב חקלאי, לחיות מיגיע כפינו.

עו"ד שפירא: מרשי אינו פועל בניגוד לרוח המושב. בהתאמה מלאה עם העקרונות שהזכיר אדוני, הוא אינו מעסיק פועלים שכירים, ומשלם את כל חובותיו ומסיו לאגודה, כנדרש.  [… ] מרשי משיב בהחלט את היהודים אל אדמתם ומביא גאווה וכבוד לתנועת ההתיישבות העובדת בהקימו יד לחלוציה. […] מרשי מתפרנס , פשוטו כמשמעו, מן האדמה. הוא חי מיגיע כפיו, רואה עצמו כעובד אדמה ואת הקבורה הוא רואה כענף חקלאי. הוא מפעיל כלים חקלאיים לצורך חפירה, שתילה, דישון והשקאה, ורואה ברכה בעמלו. גידולי של מרשי הוכיחו את עצמם הן מן הצד הכלכלי והן מן הצד החקלאי. הקברים שלו עמידים בפני פגעי הבצורת, מכות עכברים, קרה ומחלות שונות […] דונם קברים מכניס יותר מכל גידול חקלאי אחר […]  (שם 276)

מעבר להומור המקברי של עו"ד שפירא, מגולם פה האסבורד של רעיון התיבה: שימור החי ייתכן רק לאחר מותו. הניסיון של אלוהים לשמר את נוח ולהצמיח ממנו אנושות חדשה- לא ייצלח.  צאצאי נוח הם בני שנער/שנהר (כשמו של הגיבור המספר ברוך שנהר ) שבונים את מגדל בבל. כך, ששימור הטוב הקיים יתכן רק בהקפאת החיים שבו. כאשר מניחים לחיים להתמשך, הם יחזרו תמיד אל הרע.

גם כאן עולה שוב אותו מוטיב הקונפליקט  הדיאלקטי בין יצר המוות ליצר החיים, אלא שאצל מאיר שלו הם שרויים תמיד במעגלים של ייאוש רדיקאלי: לעולם לא ניתן לתקן דבר. יצר האדם רע מנעוריו. כל מחזור חיים צריך להתחיל בבריאה מחדש ולהכחד טוטלית בסופו כדי להברא מחדש.  אלו הם חוקי האדמה עצמה.

כמו בסיפור המקראי גם מחזור החיים של הכפר שלמרגלות ההר הכחול מסתיימים במבול. מבול ממשי :

 

• מבול מעופש

"ייבשנו את הביצות אבל אבל מתחת להן גילינו בוץ גרוע הרבה יותר", אומר המורה הקשיש. תיאורו מתאפשר בזכות קדחת הביצות של משולם, שמסתובב בטירופו ופותח שיברים המציפים את הכפר. כמה עמודים לפני כן יש  אירוע מטרים שבו מאיר שלו  מנתץ גם את המיתוס של הצבאי. רילוב, עוד מטורף קשיש מראשוני הכפר היה השומר בתקופת טרום המדינה. הוא הלך ואגר נשקים שאותם החביא בבור השתן של הכפר. במשך הזמן  הפך להיות למעין עכברוש שחי מרבית שעותיו בסליק שלו שבבור הנשק, כך עד ימי זקנתו, עד שהגיע היום שבו:

אדי חומצות השתן, שפיעפעו במשך שנים אל תוך התיבות האטומות שבבור, עיכלו, כך אני משער, ארגז נפצי השהייה כימיים. התפוצצותו של הסליק הרעידה את הכפר כולו. אלפי קליעי מאוזר ישנים, רימוני הקשה ושפשוף, וטונות של עוגות ג'ילגנטי ולבני דינמיט, עלו בסערה בנחשול שוצף של ביוב, חלב, אדמה קרועה וסטנים מעוקמים. כשהתפזרו האדים הצהובים התגלה כי מחצית חצרו של רילקוב הזקן נהפכה למכתש. דיר העגלים של דני בנו היה לחורבה של צינורות מפוחמים ואומצות בשר. מהמתבן נותרו רק אודים מסריחים שרחשו ולחשו תחת טיפות הגשם שלא חדל לרדת[…] רילוב הזקן התפזר ברדיוס של מאות מטרים […] חודשים חלפו עד שהתפוגג הריח המחריד של אמוניאק, צלי ועשן …" (336-7)

בשילוב של מראות מהתופת  והתיאור המקראי של המבול,  אירוע שבעקבותיו מצא השומר הנאמן את מותו, חלקי  גופו הפכו "עיסה מרקיבה", הוא תיאור גרוטסקי ונלעג, אבל מי שהאזין היטב לתובנותיו של המחנך הזקן הבין שאין זו התפרצות  תת קרקעי של בור השתן בלבד-  אלא שהביוב, הרפש והביצה, הוא למעשה כל מה שנמצא מתחת לאדמה שנבנתה על חטא-הבצות.

הבצה היא החטא, היא זו שעוררה את יצר הנקמה בליבותיהם של בועלי האדמה, בשל יהירותם  ובשל הקשיים שהחיים הציבו בפניהם, שהפכו אותם קשים, עקשים, שוחרי מדון ובלתי מתפשרים. אלו הם תוצרים של הקירבה לאדמה – החלפת הנשמה היהודית התלושה במטריאליזם בהמי. הבצה היא היצר הרע וברגע שקולף המעטה התרבותי של בניה של רוסיה בארץ ישראל,  כמו בחוק כלים-שלובים פרץ מתוכם היצר החייתי, הטריטוריאלי, התאווה המינית לבעול את האדמה, כל אותם רחשים קדמונים שההבל המצחין של הבצה  עורר בהם.

עתה, לאחר שהצליחו לדכא את הבצה, לייבש אותה, לעטות עליה מעטה מהוגן של רגבים ושדות, הביצה, שזרעה  את הנקמות בלבם כמו שהם זרעו באדמתה את בצל הפקעות  -הנקמות שהשולמו הופכות להיות הסדקים בלבבות, שדרכם חוזרת הבצה.  הפאטליזם ניצח,  משולם, בזקן  ארוך ששיוה לו מראה של נביאי המקרא,  ניתץ בפטיש את השיבר הראשי והחזיר את הביצה:

המים פרצו כמזרקות ולא חדלו לזרום. בתחילה חילחלו מעט, ואחר כך, כשנצמדו גרגירה הדקים של האדמה זה לזה, נהפך השדה לאגן עצום של בוץ, והמים החלו לטפס.  משולם לא חזר הביתה. כל הלילה בוסס בשדה, וכשעלו המים עד למעלה ממגפיו, העפיל על חומת העפר והתיישב עליה. עד שנשמעו זעקות הפחד מהרפתות והלולים […] רק פינס הבין מיד שהמעשה נעשה. אחרי שנים של זריעה וקציר, דמעות, רינה ולעג, נפתחו חרצובות האדמה [.. ] "גם אז לא הכל חשו באסון המתקרב" אמר לועדה התנועתית שחקרה את כל מה שקרה, והחוקרים הביטו בו ואחר כך הביטו זה בזה, הודו לו ושילחוהו לביתו. [..]התחילו המים השקופים להתעכר וקרום הסיוטים הירקרק נרקם לנגד עיני. ריח האגדה והפקפוק הוציא ממחבואיהם את נבטי הכריך והשנית (צמחי ביצות. ד"ס) ואת חלזונות השדה הגדולים, שהמתינו כל חייהם לבשורה של לחות, ומשולם ניצב מעל חומת העפר, חמוש במקל גומא עקום שהסיר מעל לקיר "צריף הראשונים" ומסמרטוט הציגיאנים של אביו, והכריז:"פה תקום ביצה"

"יהיו יתושים," צעק המזכיר, שמחיר המים השפוכים וטרדות סוף הקיץ הוציאו אותו מכליו. משולם הרים את ידו "גם יתושים" קרא. "היישוב העברי שכח את הביצה ועתה נזכרנה כולנו".

יעקובי לא נשאר ללשמוע את סוף הסיפור. הוא שאג "אתה משוגע", הסתער על מושב השופל והתניע אותו. מגח הפלדה בחומת העפר הבקיע בה פירצה של שני מטרים והאגם החל לגלוש החוצה ולהציף את השדות הסמוכים.

"לא כך" קרא משולם, נוקט היודעין את הנעימה שפינס קרא בה את נבואות הזעם בשיעורי התנ"ך. "יש לכרות תעלות, להניח צינורות של חרס, להזמין את החברים מן העיתונות לנטוע אקליפטוסים, לשיר, לחלות, ולמות" [..] "הקרום נבקע, השאול פערה את פיה" אמר פינס וחשב "באופן מעגלי" על מוחו שלו, על המחלה שפרשה בו את שמיכת הענן של השכחה. […]  מכאן ואילך אירע הכל על פי חוקיות של סיבות ותוצאות שאין עוררין עליה. המים זחלו אל שדה התלתן הסמוך, הכריעו פוררו את הגבעולים. חלקת התירס קרסה תחת מגעם הממאיר, התמוססה ונמוגה לכתמים מקציפים של ספוג. על פני המים התכדרו בועות כבירות, הומיות, שחרגו מימים אחרים, התפקעו והפיצו אד מבאיש  ונורא. קול ביעבוע רם נשצע וענן יתושים גבוהי בטן חג ונסק מיוון המצולה.  אז החילותי להבין כי אין הדברים בגדר מקרה, וכי נימי הסתר השקופות, הקושרות אותנו אל האדמה, משתרעות במרחב ובעומק שלא שיערתים, משודרגות בנקודת הציון של יונקות, פגרים ועקבות. זכרתי את לוין האומלל פוכר אבצעותיו הכחולות וטוען כי האדמה הזאת "לא העניקה כוח למי שהלך עליה אלא פעפעה את הטירוף לתוך כפות רגליו". [..](שם 341-5)

כך נקם משולם בכפר על כך שאימו העסקנית זנחה אותו בילדותו. נקמה שהצטרפה לנקמתו של מירקין דרך נכדו באדמה, לנקמתו של  אברהם, הבן הראשון שעזב את הכפר, העלה את המשק המשגשג שלו על משאיות ויצא לשליחות  בחו"ל "באיים הקריביים  חיכו לו חוזה ממשלתי, "ילדים צמאי חלב", תקציבים בלתי מוגבלים ואדמה עליזה ופשוטה שלא היתה נגועה בעצמות קדושות ובמלחים המרעילים של הגאולה והציפייה" (349-350)

ממשפט זה עולה נקמתה של האדמה, שכוח משיכתה היה במיתוס המוטעה כאילו היתה בתולה, ולמעשה עברו עליה דורות רבים של אנשים שטבעו בה את המיתוסים המורעלים, שכך פיתתה אותם לבוא  ולמות מתוך אמונה שהם הראשונים שכבשוה.  הטעות הגדולה התחילה בתיעוב של המורה מהזיקות הפוליטיות שעושים עסקנים ומטיפים אל האדמה – שגרמו לו להתעלם מכך שההסטוריה המשיחית, ועברה הנפקני של האדמה מתואר למעשה בתנ"ך האהוב עליו.  לנפילים לא היה סיכוי להקים פה חברה של יהודים בריאים על קרקע בתולה. זו היתה קרקע משרכת רגליים זקנה, שהדביקה אותם במחלת המין הטבועה בה.

את הנקמה האחרונה נקם אורי, בשל המכות שהוכה על ידי אנשי הכפר כשתפסו אותו על מגדל המים דופק את אישתו של יעקובי. המייסדים, שניסו להתרחק ככל הניתן מדמותו של היהודי החסידי הישן, נאלצו לחגוג את חתונתו עם בתו החרדית של הרב ולשאת את ילדיהם הדוסים המתרוצצים בכפר עם שמות של חניוקים. הבריחה מהדת הפכה תוך שלוש דורות לחזרה לדת וליהודי הגלותי.

סיכום רומן רוסי

ברומן רוסי ישנן אנלוגיות מהותיות לסיפור המבול, גם ברובד הנארטיבי וגם בפרשנות הפסיכואנלטית: במרכז שני הסיפורים ישנו מעשה בריאה, שבוראיו מאסו בתוצאותיו. בשניהם קיימת בחירה בהבאת קטסטרופה טואטלית – הצפת האדמה – במטרה להשיב את המצב לקדמותו – לרגע שלפני הבריאה. במרכז שניהם עומד רעיון הנקמה. נקמת מירקין במייסדים האחרים, נקמתו באהובתו, "הזונה הקרימיצאית" שנטשה אותו ונקמת האדמה עצמה במחלליה. שניהם מסתיימים בהבנה, שלא ניתן לתקן את האדם והוא נידון לשוב ב"צורה מעגלית" ופאטלית על אותם המשגים בדיוק.

"רומן רוסי" הוא הפסימי מבין כל הסיפורים. פסימי יותר מסיפור המבול. אצל מאיר שלו הדטרמינזם עצמו מעגלי:  "הקרום נבקע, השאול פערה את פיה" אמר פינס וחשב "באופן מעגלי" על מוחו שלו, על המחלה שפרשה בו את שמיכת הענן של השכחה. […]  מכאן ואילך אירע הכל על פי חוקיות של סיבות ותוצאות שאין עוררין עליה" . כל פועלו של האדם, המכוון לתוצאה-הוא מעגלי ויחזור תמיד לנקודת ההתחלה. בעוד שבמיתוס המבול הכל חזר לקדמותו לאחר הקטסטרופה, ב"רומן רוסי" –  הקטסטורפה היא שחזרה, והיא תחזור תמיד: הרצון לכבוש את האדמה מסתיים בכיבוש האדמה את כובשיה. הרצון להקים קהילה קולקטיבית בריאה, מחוברת לאדמה – תוך דחייה של תחומים הקשורים למבני-על ודבקות בפעולה מעשית  -מתגלה כמאמץ חסר תוחלת , שהתחיל במיתוס ומילים – ושב להיות מיתוס ואפילו מיתוס שקרי: מחקר שנעשה על האזור עורר את קיצפו של משולם, הוא רץ לקרוא אותו באוזני המורה הקשיש:

"המציאות בעמק, עם תחילת ההתיישבות, מלמדת על היקף קטן של ביצות" קרא נשולם, "זאת בניגוד לתמונה העולה מן המקורות שיערו את ניתוס הביצות של העמק. היקפן של הביצות היה קטן אך עוצמתן הדימויית היתה חזקה ביותר". על המילים "עוצמתן הדימויית" חזר כמה פעמים, בחרון כבוש" (288-9)

ה"תיבה"-  שבסיפור המקראי משמרת את החיים-  מתהפכת והופכת להיות ארון קבורה, מפעל הנצחה מפוחלץ וסיפור מיתולוגי המסופר על ידי הדור השלישי: "בבית העולם לחלוצים נקברו כולם, חוץ מסבי, בארונות. כך נהגו בכפרים ובקיבוצים מאז ומעולם.מאז שהודיע ליברסון שהדתיים עשו לעצמם חיים קלים גם בשיבה אל העפר" (שם 315) . משפט זה, שאין לו חשיבות אחרת לסיפור, נועד, כך אני מאמינה,  ליצור זיקה אירונית לתיבת נוח

שלא כמו בסיפור המבול, אין פיוס ב"רומן רוסי".  רק תובנה מאוחרת, שהכל היה לשווא. הניסיון להביס את הטבע, טבע הביצות וטבע האדם – לא צלח. הבצה פיעפעה לתוך האדם וזרעה בו יצר רע עד שלבסוף פרצו כל הנקמות  והציפו את הכל.

ברובד הפסיכולוגי שני הסיפורים מתחילים בחטא של תאוות בשרים, ומעשים מתועבים של בעילה. אותן מילים מתארות את הדור החוטא: "אנשים קשים היו, כך נוהגים לומר אצלנו בכפר, דור הנפילים, זקני השבט" (שם 296). לעומת : "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ, בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי-כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם:  הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, אַנְשֵׁי הַשֵּׁם." (בראשית ו פסוק ד')

הבצה המתפרצת כסימבול ליצר מודחק המבעבע מתחת למעטה הדק של אדמה מתורבת לכאורה  עד לרגע שבו לא ניתן לכלוא יותר את היצרים, והבצה פורצת החוצה, שוצפת ומחריבה את הכל. משאלת המוות שנזרעה בברוך – באה לביטויה הממשי –  בעיסוקו בעסקי הקבורה. אצל משולם היה זה הרצון של הארוס לשוב למצב של טרום-ציווילזציה, של תחילת כיבוש הקרקע וייבוש הביצה, שמשמיעה קולות פכפכוף ובצבוץ, כמו התיאור החושני של אורי על הפעם ראשונה שלו על מגדל המים עם הנכדה של רילוב:" יצאו ממנה קולות של רגל יחפה בבוץ" (251).

האנשים האלו טבעו  (תרתי משמע) בתוך עצם מעשה הבריאה שלהם את הכישלון כמו שאלוהים יצר את האדם עם יצר רע מנעוריו, ומתוך מעמקים של טינה בוצית של ביצה מהבילה   לא ידעו כיצד לתקן אלא רק על ידי חורבן מוחלט, והתחלה מבראשית. האדמה, שראתה מסוגם עוד מימי האדם הקדמון , בלעה גם אותם מבלי  שיותירו זכר אחרי ההשמדה העצמית, למעט מיתוס שעוד בימיהם נתפס כבר כשקרי.

5.      סיכום- עולם ישן עדי יסוד נחריבה

מיתוס המבול המקראי זכה לתפוצתו האוניברסלית וצלח את חלוף הזמנים בזכות היותו בעל תוכן שמהדהד רחשים בסיסיים בנפש האדם, בדומה לקומפלקס האדיפאלי. אני סבורה שניתן לראות בו מקרה פרטי של השתבשות לא שכיחה  בתהליך הקונפליקט האדיפאלי הרגיל. הוא תוצר של מצב אדיפאלי קיצוני-  שבו עקרון העונג נפגש עם מציאות אכזרית במיוחד, ולא נדיבה באופן קיצוני – עד לכדי כך שהמעבר לעקרון המציאות כרוך בכמות בלתי נסבלת של סבל בגין  הצטברות של אנרגיות ליבינליות שלא מוצאות את סיפוקן.

בשלב מסויים האנרגיה הבלומה לא יכולה שלא להתפרץ. מוות לכשעצמו, השתקת התשוקה, לא נראה כמו פתרון מספק כי חסר בו אלמנט הנקמה שהיא הרצון להשיב על כנו צדק, שעוול גדול הפר. וכך שתי הגישות חסומות: הארוס לא בא על סיפוקו והמוות דל מכדי לספק את התסכול והזעם התובע נקמה. המוצא היחיד הוא הפתרון הקיצוני ביותר:  התפרצות מתגעשת של ארוס, שבא על עונשו מצד אני-עליון מחמיר במיוחד שתובע עונש מוות כל כל הבשר.

התוצאה היא משאלה שמאחדת יחד את ארוס ותנטוס: הרצון לסיים את סבל הדיכוי של ארוס בשחרור מוחלט שלו, שיביא לחורבן מוחלט, יספק את הנקמה ואז  תגיע שלוות המוות הפוטרת מתשוקות. כל זאת כאשר במקביל מתפתחת עוד משאלה – שלאחר החידלון יתרחש שינוי ראדיקלי ביקום כולו , שיאפשר קיום ללא קונפליקטים כתוצאה מתבוסתו הסופית של יצר המוות.

הדפוס הזה רוחש מתחת לשלושת הסיפורים שבחרתי, ויש להניח שניתן למצאו ביצירות רבות אחרות. נראה, שהאנושות נושאת בתוכה את קומפלקס המבול, כתבנית מנטלית בסיסית שבא לביטוי בכל פעולה שבה ייאוש פאנטי מוביל  לתחושה שאין מה להציל במצב קיים , אין מה לאבד –ורק שינוי ראדיקלי  של חורבן מוחלט יוכל להציל את המצב.

אם נכון הדבר שזהו דפוס פנימי בתוך נפש האדם, אזי אין הכרח שמשאלת מבול תצוץ רק במצבים אובייקטייבים של הרע המוחלט. אפשר לשער שזו תחושה סובייקטיבית של אנשים שמשהו שובש בתהליך הקונפליקט האדיפאלי, שמושלך על המציאות מהפנים – החוצה. "ייאושו של הפאנט" הוא ייאוש פנימי, המופעל גם במצבים שבהם הייאוש אינו מתבקש וקיים מוצא סביר, או שניתן לתקן את הקלקול מבלי להזדקק לאמצעים ראדיקליים.

מהפכה, מעצם היותה פתרון ראדיקלי –  עלולה לקסום לאנשים שנושאים בתוכם דפוס מנטלי של תסביך המבול, וזו יכולה להיות סיבה לכך שמהפכות נבגדות.  לצד מהפכנים המונעים מתוך רצון לתקן את העולם, חוברים גם אנשים בעלי דפוס נפשי מהפכני. כל עוד המהפכה לא הושלמה – לא ניתן להבחין בין שני הסוגים. לאחר שהמפכה הושלמה והמטרות הושגו  -מתקן העולם ינוח מעמלו ויהנה מפירותיו. לעומת האדם שהמהפכנות היא הבסיס למהותו. וכפי שאלכס בספרו של עוז קובע: אין קיום למהפכן פאנט ללא מהפכה. ועל כן  הוא יפעל למענה אך יעשה ככל שלעיל ידו למנוע את השלמתה. מטרת חייו – למות על מפתנה – כמו אהרון של גרוסמן או להתחיל מייד עם ההצלחה –  לחולל מחדש מהפכה נגדית  – כמו ב"רומן רוסי" .

נוסף על כך –  נראה שבניתוח מיתוס המבול מתקיימת משאלה לעולם אוטופי של קיום ללא קונפליקטים. בעקבות פרויד ולנוכח הניתוח של עוז ב"קופסה שחורה" ניתן ללמוד, שהקונפליקטים אינם תלויים במצבים חיצוניים – האדם נושא אותם בתוכו ומביאם איתו בכל מקום ולכל מצב. הניסיון להשמיד את אחד היצרים  כדי להמלט מקונפליקט לא ייצלח: ארוס ותנטוס זקוקים זה לזה. אהרון של גרוסמן ניסה להכחיד את ארוס , ונכחד בעצמו.  גם אלכס של עוז הודה בכישלונו: "מראש לא היה לי סיכוי. כוחותיך עולים על שלי ביחס של שמש מול שלג."(עוז 85) ובמכתב אחר: "לך הרחם, לך היתרון. מראש לא היה סיכוי ולכן ברחתי מפניך" (שם 94).

אלא, שגם אילנה , ארוס, זקוקה למוות כדי ליצור את ריקבון החיים. את הרצון לתיקון ראדיקלי מיוחס אצל עוז ל"מחלה הרליגיוזית" של האדם, שגורמת לו לשאוף אל נשגב שאינו בר השגה, תוך פסילת הקיים בשל  אידאל נשגב מדי, שכל עוד הוא לא מתקיים, והוא לא מתקיים לעולם – משתלט הייאוש.

את הלקח הזה אפילו אלוהים היה צריך ללמוד. בסיפור המבול אלוהים מואס באדם על יצרו הרע ובסופו של דבר אלוהים משלים עם העובדה שזוהי מהותו של האדם  -היותו בעל יצרים: "יצר האדם רע מנעוריו". הפיוס מגיע כאשר אלוהים מבין, שעליו להנמיך ציפיות ולהסתפק בקיים – אנושות מלאה  במגרעות.

אצל מאיר שלו המצב פסימי יותר. שם, הפאטליזם הוא יסוד ביקום שכופה עצמו על כל מעשי האדם. בעוד שעוז סבור שקיימת דרך עוקפת מכשולים, שלו טוען שבכל ניצחון טמון הכיליון  החל מהרגע הראשון. לדידו, מהפכות יבגדו. תמיד.

***

 

ביבליוגרפיה

ד.גרוסמן.  ספר הדקדוק הפנימי, הספרייה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד (1991)

ע'. עוז,  (1986). קופסה שחורה. תל אביב: עם עובד

ז.פרויד, מעבר לעקרון העונג ( 1920 ); ב- כתבי זיגמונד פרויד, כרך 4

ז.פרויד, טוטם וטאבו, ב-כתבי זיגמונד פרויד, כרך 3 ("טוטם וטאבו")

ז.פרויד, תרבות בלא נחת, ב-כתבי זיגמונד פרויד, כרך 5 ("תרבות בלא נחת")

ז.פרויד, תרבות בלא נחת, ב-כתבי זיגמונד פרויד, כרך 5 ("עתידה של אשליה")

ז.פרויד, משה האיש ואמונת היחוד; הוצ' רסלינג

ע. שביט,  לא הכל הבלים והבל:  החיים על קו הקץ על פי אלתרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2007

מ. שלו, רומן רוסי, ספריה לעם , הוצאת עם עובד, 1988.

[1] פרק מונחי היסוד לקוח מתוך מעבודה שכתבתי לקורס "מרקסיזם פרוידיאני". מרצה: פרופ' צבי טאובר. אונ' תל-אביב. 2015

[2] ז.פרויד, תרבות בלא נחת, ב-כתבי זיגמונד פרויד, כרך 5 ("פירוק האישיות הנפשית")239-240

[3] ז.פרויד, תרבות בלא נחת, ב-כתבי זיגמונד פרויד, כרך 5 ("פירוק האישיות הנפשית")242

[4] עתידה 75

[5] ז.פרויד, תרבות בלא נחת, ב-כתבי זיגמונד פרויד, כרך 5 ("פירוק האישיות הנפשית") עמ. 237

[6] ז.פרויד, תרבות בלא נחת, ב-כתבי זיגמונד פרויד, כרך 5 ("תרבות בלא נחת") עמ. 127-8

[7] ז.פרויד, תרבות בלא נחת, ב-כתבי זיגמונד פרויד, כרך 5 ("תרבות בלא נחת") עמ. 127-8

[8] פרויד, ז' 1968 דביר עמ' 183

[9] עוז, ע'  (1986). קופסה שחורה. תל אביב: עם עובד. עמ'7

[10] [10]  שביט, ע', לא הכל הבלים והבל:  החיים על קו הקץ על פי אלתרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2007

[11] גרוסמן. ד, ספר הדקדוק הפנימי, הספרייה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה, 1991

[12] שלו. מ, רומן רוסי, ספריה לעם , הוצאת עם עובד, 1988. עמ' 5