פוסט-קוסמופוליטיות: האיוולת שבאשליית ה"ערכים האוניברסלים"

germany-migrant-riots-900x350

ברשימה זו נדב איל  מתייחס להתעצמותו של הגל  הלאומי במערב ותוהה "האם זוהי שעה של בין דמדומים, לא ברור אם הכל מאפיל או עומד לזרוח. האם העולם שוקע לתוך הכנה לקראת עימות?"

על דרך הדיאלקטיקה הלניניסטית, תקותו של איל היא, שה"רשע", קרי, התעצמות הלאומיות במערב מבשר  אולי דווקא את התקוה למהפכה הסופית, זו שתביא איתה שלום עולמי נצחי: "ואולי דווקא רוח הפופוליזם והלאומנות שהחלה רודפת שוב את המערב, היא רק אוושה כבדה אחרונה, רגע לפני ניצחונם הגמור של הגלובליזציה וערכים ליברליים, אוניברסליים."

איל מאשים את הפוסטמודרניזם על שהכחיד את הראציונליות והאינטואיציות המוסריות האוניברסליות, ונתן לגיטימציה לשקרים. שהביא עמו רלטיביזם מוסרי, העדר הבחנה בין טוב לרע,  אובדן המידתיות, העדפת "נרטיבים" על פני האמת.

ואמנם הדיאגנוזה מדוייקת להפליא, וכאדם בעל שני תארים במדעי הרוח חזקה עליו שהיה מצוי ברעיונות פוסטמודרניים –ששלטו בכיפה במשך שלוש העשורים האחרונים בכל החוגים של מדעי הרוח בישראל, כמו גם בארה"ב.

אלא שנדב איל הוא דווקא אחד מנציגיו הבולטים של  אותה רוח פוסטמודרנית וזה ניכר  מהיכולת שלו ללהטט במילים מתוך ביטחון פוסטמודרניסטי שאם רק יסדר אותן כהלכה, הן תעבודנה עבורו שעות נוספות בנחישות קדחתנית להוכיח את הנחת המבוקש.

הדבר הבא לביטוי בנטילת חירות אגבית משלטונה הדכאני והבררני של האמת וכבליה המכבידים, למשל בקלילות המשובבת שבה סובב הכל כך שיצא, שה"פוסטמודרניסטים" הם בדיוק כל אלו, שבעולם האמיתי ששם, מחוץ ללהטוטי השפה, הם התקווה הגדולה ביותר של כל המייחלים כבר שלושה עשורים לשמוע את התו האחרון שתשמיע השואה-האינטלקטואלית הזו כשתתרסק כבר בקול נקישה עמום בצד השני והאפל של ההסטוריה ותפטור אותנו לנצח מפגיעתה הרעה, איוולת ועוולותיה.

כל אחד מאלו שכל כך מאיימים על איל, פוטין, לה-פן, טראמפ וחירט וילדרס- הם אלו המסמנים את תחילת תהליך ההבראה של העולם מההשאה הסוגסטיבית הזו, שהצליחה להשכיח ממליוני בני אדם את קוד הכניסה למוח שלהם.

איל הוא פוסטמודרניסט. נחוץ להיות כזה כדי לשווק היום את האמונה ב"ערכים אוניברסליים". האמירה של אורוול שרק  אינטלקטואל יכול להיות עד כדי כך אוויל מעולם לא היתה מתאימה כל כך  כמו למי שמאמין לעצמו כשהוא טוען לקיומם של ערכים אוניברסליים.

ערכים אוניברסלים מניחים שקיימים ערכים בסיסיים שכל בן אנוש הגון אמון עליהם. היות שנדב איל ליברל, אני מניחה שלדעתו – כל האנשים ההגונים בכל המגוון הרב-תרבותי – ליברליים כמוהו.

אלא, שמה לעשות והמציאות לעיתים איננה  מתנהגת כמו קהל הצופים שלו ולא מיישרת קו עם כל משאלות לב  וכך יוצא שכל עוד יש קומץ אנשים שלא איבד הנגישות אל התבונה יכול להבחין בקיומים של מיליארד וחצי מוסלמים. אלו, באם הם תומכים באיסלם  חזקה עליהם שהם  מחזיקים בהכרח בערכים הפוכים  דווקא, מהערכים ה"ליברליים" בסגנון עדות האוניברסליות.

למעשה, קיימת "אוניברסליות" באיסלם. היא התפיסה, שכל העולם אמור להפוך למוסלמי תחת חוקי השריעה. מה  שהופך את תרבות האיסלם לאידיאולוגיה אימפריאליסטית גזענית, נטולת כל סובלנות ל"אחר", בין אם הוא בן שבט אחר, או בעל פרשנות אחרת על האיסלם, או "כופר" נוצרי וגרוע מכך-  יהודי.

למעשה-  כל עוד קיים איסלם, וגם קיים נדב איל – די בכך כדי להבין  שאין "ערכים אוניבסליים". כשאיל מכנה את הגל הלאומי השוטף את המערב: "רשע" , הוא מוכיח שגם הוא עצמו לא מאמין בקיומם של ערכים אוניברסליים. לראייה, הוא לא חולק איתם את אותם הערכים.

המושג, "אוניברסליות" מניח שישנן אידאות וערכים משותפים לכלל האנושות. אם לא שוללים את הרעיון שמוסלמים אינם חלק מהאנושות, אין מנוס אלא לקבוע, שלא מתקיימת בעולם  מערכת מוסרית אחת וכך שבאופן פרדוקסלי, התפיסה המאמינה בקיומה של "אוניברסליות מוסרית" אינה אלא רק עוד אידיאולוגיה צרה ומקומית אחת בתוך מגוון אידיאולוגיות נוספות. שהערכים היחידים שלה הם האשליה  השירותית, כאילו קיימים ערכים אוניברסליים.

האידיאולוגיה הזו נטולת כל ערך , תרתי משמע. באידיאולוגיה של האיסלם יש ערכים: המצווה להחיל את השריעה על העולם. לאידיאולוגיה לאומנית יש ערכים: השאיפה לקדם אינטרסים לאומיים צרים על פני אינטרסים של האחר. למרקסיזם יש ערכים. ללנין היו ערכים. "אוניברסליות"- כלל  אינה ערך. היא תבנית ריקה שלתוכה אמורים להכניס ערכים – לאחר שנמצאו כמוסכמים על כלל האנושות, ומכיוון שאין כאלו –  זוהי תבנית ריקה ובניגוד לערך אמיתי, אין לה היכולת להכתיב ולו הכרעה מוסרית אחת. היא נטולת כל תוכן.

חתירה לחברה אנושית אחת תחת אותם ערכים מחייב התממשותם של אחד משני התנאים הבאים:

  • חברה שבה מתממש כל מגוון הערכים של כל התרבויות תחת ערך עליון מכונן ומארגן: סובלנות לכל צורת ביטוי של כל ערך מכל תרבות. קרי, פמניזם מערבי ותרבות מיזוגנית של האיסלם. אימפריאליסם אסלמי מול "אוניברסליות" מערבית מכילה. קל לראות שמצב זה מתקיים כבר. כל תרבות מחזיקה בערכיה היא – ואלו – מתנגשים זה עם זה והם אלו שיוצרים את כל העימותים והחיכוכים. נכון, שבמאבקים מסויימים, כמו בהפגנת נשים כנגד טראמפ, נשים מערביות פמיניסטיות ונשים מוסלמיות התומכות בהחלת חוקי השריעה איחדו כוחות ביניהן. אלא, שכל ניצחון של צד אחד – פמיניזם או שריעה  תוצאתו תהיה דכאנות של פמיניסטיות, או של תומכות חוקי השריעה. האפשרות השניה היא חיים בחברה שבה לאישה יש גם חירות מוחלטת וגם העדר מוחלט של חירות. זו סתירה לוגית.
  • הדרך השניה להשיג את חזון האוניברסליות תהיה על ידי קולוניאליזציה תרבותית אלימה ל"ליברליזציה" של כל תרבות שאינה כזו. או, בדרך הקלה יותר- לסייע למהלכים האימפריאליסטיים של האיסלם ולהביא לכך שכל העולם יחיה תחת חוקי השריעה – כחוק אוניברסלי אחיד. כך או כך, האוניבסליות הזו שוללת את ערכי החירות, הגיוון התרבותי, הפלורליזם – וזאת עוד רק במקרה של קולניאלזציה תרבותית לליברליזם. במקרה של איחוד ערכים עם האיסלם יש לצפות לאובדן ערכים נוספים.

הכותב נקט באופציה השלישית: חירטוט פוסטמודרני נפוץ – שימוש ברטוריקה טהורה, ותייג בשרירותית לא מתוקפת את הערכים של האחר כ"רשע" על דעת עצמו  תוך הדרדרות אינטלקטואלית כל הדרך לאחור עד לגנוסטיקה שמחלקות את העולם לבני אור ובני חושך. ואז, הפלא ופלא, מתגלה לפתע תופעה מענינית: אם רק נתעלם ונדחה בשאט נפש כל ערך אחר, יתגלה פתאום שבכל העולם שולטים רק הערכים ה"נכונים" אוניברסלית: "כולם מסכימים פה אחד, ומי שלא – לא קיים ". כך מתקיימת לה אשליית הערכים האוניברסליים ללא הפרעה.

סתירה זו היא  סתירה לוגית-אנליטית- עוד אפילו לפני שהצאנו ראש מהחלון להתבונן אמפירית באלימות והטרור האיסלמי שאינו "אוניברסלי" אפילו בינו לבין עצמו-  ובשעה שהוא מציב  בפני העולם את האתגר הממשמש ובא  של ההתפרצות הקטקליזמית הצפויה של האיבה בין סונים לשיעים. הר הגעש הזה  הוצת במשמרתו של הנשיא הכי "אוניברסליסט" שהיה אי פעם בארה"ב. זאת, משום כשהעולם מתנהל על פי רעיון סותרני ולא ראציונלי, יש לצפות לכך שהאנושות רק תתרחק ממטרותיה. שהן אכן – התקוה לקץ המלחמות והמאבקים בין בני אדם.

תחושתו של איל כאילו העולם היה כבר על סף השגת היעד נובעת מאופטימיות נאיבית לאור איחוד כוחות בין פמיניסטיות מערביות ופעילות חברתיות מוסלמות התומכות בחוקי השריעה ( כמו לינדה סרסור, כדוגמה אחת) כנגד אויב משותף: הנשיא הנבחר של ארה"ב.

איש תקשורת ותיק כנדב איל  היה אמור לגזור זאת מתוך העובדה שתופעות כמו הפגנה משותפת כזו של מוסלמיות ופמיניסטיות נוצריות כופרות –  לא נצפתה עדיין במדינות שבהן האיסלם כבר שולט. גם לא במתונות שמבינהן. היכן הם, איפוא, הערכים האוניברסליים כאן?

לא היו אלו  אין אלו חבלי משיח ולא עמידה על סיפה של מהפכה, אלא שוב אותה תופעה הסטורית חוזרת כפארסה נלעגת:  תוקפן חלש תופס טרמפ על מהפכת שחרור – רק על מנת לצבור כוח.

בבוא היום המהפכה תיבגד לטובת האינספירציות הטוטלריות, במקרה דנן, של האיסלם וחוקי השריעה. היום הזה היה כבר קרוב מאד. למרבה המזל העולם  נעצר בחריקת בלמים ברגע האחרון,ממש על סף התהום.

לאור זאת, מאות מיליוני בני אדם במערב התעוררו סוף סוף לתבוע מחדש שלטון שמוכן להתחייב על ההבחנה  בין טוב לרע על פי תפיסת מוסר פחות שאפתניות אולי, אבל לפחות כאלו שלא לוקות בסתירה עצמית. להכיר באומץ בעובדה  שלתרבות האיסלם יש מוסר שלם ומובנה, משל עצמה. מוסר שאינו מערבי, יודו-נוצרי , הומאני, אינו  ליברלי, רב תרבותי או הדוגל בחירות הפרט.

והנה, אין צורך להיות ליברל רב-תרבותי כדי  להכיר בזכותו של האחר להשאר באחריותו מבלי לנכס את זהותו  על ידי ההנחה המרדדת כאילו האחר אינו אלא מי שכשל באופן עקבי ומתודי מלהיות "אני" . אלו הם הלא-ליברליים שמחזיקים בתפיסה שזכותו של האחר להחזיק בערכים שונים משלו וכמתבקש, שגם לתרבות שלו יש זכות להגן על עריכה מפני האחר המבקש לכפות עליה את ערכיו הבלתי מתקבלים על הדעת. בהכרה בכך שאין מוסר אחד ושלמעשה תרבות אחת נבדלת מתרבות אחרת בעיקר בהבדלים של תפיסות המוסר וערכיו  לא מתחייב כלל, שכולם חייבים לקבל בהבנה וסובלנות – ערכים "אחרים" ומתועבים על תרבותו. בעולם יכולות וצריכות להתקיים תפיסות שונות של תרבויות אחרות, אבל כל אדם יכול להחזק רק בתפיסת מוסר אחת, שלמולה –  התפיסה של האחר תחשב כלא-מוסרית ואף מתועבת, וגם לדעת-  שזה נכון גם מנקודת המבט של האדם בתרבות האחרת, שהוא מתבונן בו.

זו המשמעות האמיתית של הגל הלאומי-פטריוטי. מקורו בהבנה, שלא ניתן לקיים חברה שערכיה נמצאית תמידית בהתנגשות חזיתית. שלא ניתן לשמר את הערכים הבסיסים של חירות הפרט, שיוויון האישה, חופש הפולחן, לצד תרבות –שאם מתירים לה את חופש הפולחן היא מעוללת זוועות לבנותיה, ושהדרך למנוע את הזוועות היא לדכא את חופש הפולחן.

הרעיון הלאומי הוא הרעיון של רב תרבותיות ומגוון אנושי ממשי. רק בזכותו  האנושות משמרת המגוון התרבותי ומגוננת עליו באמצעות גבולות וחומות. מדינה מסוגרת מאחורי גבולותיה זה מה שמאפשר לאזרחיה לחיות בעולם התואם את ערכיהם התרבותיים והמוסריים הייחודיים ללא הכורח לדכא את החירות של האחר לחיות על פי ערכיו  השונים– או – לגלות סובלנות כלפי ביטויים של תרבות שהמוסר שלה נמצא כל כולו מחוץ למוסר, מנקודת המבטה הלא-אוניברסלית שלה.

השאיפה המופרכת לאוניברסליות ערכית היא החורבן של הערכים הליברליים היפים והראויים, אלו, שהלכו שולל אחר החזון האסכטולוגי הזה לא הצליחו לתפוס, שזאב לא יכול לגור עם כבש כל עוד הוא נשאר בזאביותו וגם לצפות שהכבש לא ייטרף. הם גם לא תפסו שבחתירה הטהרנית שלהם אל פארדוקס נשגב, הם נגררו לפשיטת רגל מוסרית ולוויתור על הערכים הלירליים הבסיסיים. כך הסכינה  אירופה לחיות בשלום עם הרעיון, שמאות אלפי מקרים של מילת נשים מתרחשת בעריה. בשם הסובלות, ויתרה גם על האמת בכל פעם כששמענו אותה ממלמלת ככפויית שד את המנטרה "האיסלם הוא דת של שלום ואהבה". או, כאשר באופן מביש הכחישה את זיקתו של העם היהודי לבירתו, ירושלים ובכך גם לשמוט את הבסיס של המורשת הנוצרית שלהם המעוגן כולו בתנ"ך.

ראינו גם קלונו של הנשיא האמריקאי שלא מסוגל לבטא את המילים "טרור איסלמי"  גם כשזה היכה במלוא רשעותו במועדון של צעירים שכל חטאם היה נטייתם המינית. אירופה הסכינה להעלים עין מהעליה העצומה במקרי האונס  שהביאו איתם פליטים ממדינות מוסלמיות, (שחלקם מאמינים, שמותר להם לשחרר דחפים אלימים באופן מחריד ב"כופרות" כרצונם).

אירופה, שחלק לא מובטל בנכונותה לקבל את האחר בשל  רגש אשם מוצדק על שעוללו ליהודים, הסכימה לסבול, בשם הפלורליזם התרבותי  והכלימה הקולקטיבית את האנטישמיות הבוטה, את  הקריאות "מוות ליהודים" מפיהם של ה"אחרים" שעצם קבלתם היה הניסיון לכפרה.

הכניעה ללא קרב לאנטישמיות המוסלמית היא ללא ספק הקלון הסופי והמוחלט של המערב  שבניסיונו הנואש והמביש להמשיך להחזיק באשלית האוניברסליות –ולצד הצורך בשיכוך הדיסוננס הקוגניטיבי – התממש במעשה הפחדני והמביש של האשמת הקורבן – ושוב- אותו קורבן תמידי ונצחי. שלא לדבר על הנוחות באופן שבו  הראציונליציות האלו איפשרו להם גם להתענג מחדש על שנאת יהודים ישנה – במסווה של צדקנות מפורכסת ומצועצעת באותה תאווה לקיטש, מוות  ורצח יהודים.

בתהליך המביש הזה, אבדה גם אמת המידה שעל אובדנה מבכה עתה איל כאילו הכשל נולד עם עליית ה"נאצים הלאומנים".  אובדן אמת המידה אובדן האובביקטיביות, העלמתו של קריטריון השיפוט ויכולת המידרוג  זה היה מה שדרדר את האו"ם, שנסיבות הקמתו והריזון-ד'אטרה שלו היה ההחלטה הנחושה שלעולם לא לאפשר לשואה נוספת לקרות – בחר להתעסק בעשרות גינויים קטנוניים על ישראל ובו בזמן מעל בייעודו היחיד –  והפקיר העם הסורי לגורלו.

זה- רשע.

רשע שמצא לו אוהדים רבים מקרב אנשים טובים ותמימים, שנגרפו לסחרור של טירוף משיחי בחסות הפוסטמודרניזם, הזרם הפורה ביותר ליצירת ראציונליזציות לכל מעשה רשע מתועב עד שהתאיינו כל הערכים כולם בניסיון מגלומני להמשיך להחזיק בהזיית קיומם של ערכים אוניברסליים.

לא כולם תמימים וטובים באותה המידה. היה גם מי שהטעה ביודעין ובמכוון, פיתה ושידל את הציבור לאמץ את האידאולוגיה המשיחית. לוותר על האמת, המוסר, הפטריוטיות והערכים למען רעיון גדול מדי נטול כל ערך אמיתי ובעל אפס סיכויים להתממשותו. בהם ניתן למנות אנשי תקשורת בכירים, בעלי השכלה במשפטים ובהגות פוליטית – שאין כל ספק שמצויים בהלך הרוח הפוסטמודרני ושבחסותו מצאו את החירות לחסל את אמינותה של המדיה בעזרת שקרים, חצאי אמיתות, החירות להסתיר ידיעות מהציבור (ידעתם, למשל, שלפחות אחת לשעה מתבצע פשע שנאה פלסטיני ביו"ש?), את החופש לסלף אחרות ולהביע דעה במסווה של ידיעה משום שממילא הכל רק נרטיב. כך, לדוגמה איל:

"לא יודע מה רצה כשאמר פעם לעיתונאי שהוא לניניסט ששואף להשמיד את המדינה כמוסד (לניניזם ממש איננו שואף לעשות את זה, כעיקרון)".

נכון, לא כעיקרון, אלא ממש הלכה למעשה, הנה, מפי הסוס עצמו ניקולאי לנין (וולדימיר איליץ):

"…אלה הם המאפיינים העיקריים הייחודיים של הדמוקרטיה שמנסים ברוסיה, שהיא סוג גבוה יותר של דמוקרטיה, שמתנתקת מהעיוות הבורגני [של דמוקרטיה ליברלית], ומהווה את המעבר לדמוקרטיה סוציאליסטית, ולתנאים שמשמעותם תהיה תחילת הסוף של המדינה."

cover

איל מדבר במונחים בולשביקיים של "יצוא המהפכה" – על ה"ערכים האוניברסליים"  שלה.  מי שמדבר בשמם של ערכים אוניברסליים – מניח בהכרח שהערכים המסוימים בשמם הוא מדבר הם האמת האחת והיחידה שיש לכפותה על כל האנושות.  מי שמכנה "פטריוטיות" – כ"רשע" ועדיין גם "לא מבין"  על מה באנון מדבר כשהוא טוען להשמדת מוסד המדינה – הוא או בור או שקרן. ואיל אינו בור.

לא מפתיע, אפוא, שאלו הם גם אותם אנשים שמאשימים עכשיו את היריב כאילו הוא זה הנגוע בפוסטמודרניזם. זהו המשכו הישיר של הקו הפוסטמודרני – האלרגי לאמת- וכמתבקש ממנו.

מודעות פרסומת

תגובה אחת בנושא “פוסט-קוסמופוליטיות: האיוולת שבאשליית ה"ערכים האוניברסלים"

הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: