המכנה המשותף הנמוך

בעיני מבקרי תיאטרון בארץ, חשיבה ביקורתית היא תמיד רק לבקר את מה שכולם מבקרים.

תהיתי היום איך ייתכן, שאנחנו חיים במדינה קפיטליסטית (יחסית) שבה אמנים ואנשי תרבות נאלצים למכור את מרכולתם על פי רייטינג ושווי שוק – ועם זאת – התיאטראות , הסופרים, המשוררים והפרפורמרים – מעדיפים להציג חומרים אנטי ישראליים ואנטי יהודיים. זה הלוא ההפך המוחלט מההגיון שאומר, שבקפיטליזם האמנות אמורה להחניף לצרכן שלה.
ואז הבנתי שזה בדיוק מה שתעשיית התרבות עושה:

צרכן התרבות היהודי נהנה לצרוך רגש אשם. זו הסחורה, שהפרנסים הקפיטליסטים של התרבות מספקים. כי זה מה שמוכר כרטיסים וכך מתחנף לקהל.

אבל כמו בכל טרגדיה טובה ישנו גם קטרזיס: כאשר יושב צופה בתיאטרון ולומד שוב ושוב מכל המחזות הקאלסיים שנכתבו על המשטרים הגרועים ביותר, כתמיד, כחובה קבועה מצויין על חוברת המינויים כי ההצגה "אקטואלית יותר מתמיד"- (גם כאשר מדובר בשייקספיר האלמותי, שעצם היותו אלמותי הופכת את ההצגות שלו לאקטואליות יותר מתמיד -תמיד, לא משנה באיזה מומנט הסטורי נמצאת במקרה ההצגה ה"אקטואלית") — ובכן כאשר צופה עובר חוויה מכפישנית "אקטואלית" על המדינה, הוא זוכה לכפרה מיידית – מעצם היותו חלק מאליטה מובחרת, שמוצבת מעל לכל "מנשקי הקמעות" אשר הביקורת היא עליהם ולא עליו. לכם, ולא לו.
כל מי שמבקר בהצגות מקור מכיר את הגיחגוך – אותו גיחגוך מוכר בקהל ישראלי, כאשר מועברת ביקורת שבקריצה – בכל הרצאה אי פעם.  צפיתי פעם בעיבוד איום ונורא למחזה קומי אמריקאי אנכרוניסטי טרום-פמניסטי  שעסק במלחמת המינים באופן ששום דבר שם כבר לא היה אקטואלי להיום. בשלב מסויים שורבבה, רפליקה קלישאתית כמו כל המחזה, שכיונה חיצי לעג מרומזים לרעיית ראש הממשלה. הקהל געה מצחוק והשכנה שישבה לידי לחשבה לחברתה בהתרגשות: "אל תראי את זה ככה! יש פה עומק!"

גם באולמי ההרצאות זה כך. עוד לא נולד המרצה, שגם אם הנושא שלו הוא מתמטיקה בימי הביניים שלא ימצא לו רגע להעיר בתחכום רב הערות כמו: "בעצם לא ההודים אלא אנחנו היינו אלו שהמצאנו את האפס" כשכצפוי, מייד ומישהי מתוחכמת מהקהל תפרש את הבדיחה :"כן, ראש הממשלה…"

כל פרפורמר יודע שהלצה מכפישה על ישראל לא צריכה להיות בעל ערך קומי כדי לבדר את הקהל המתוחכם ולחלץ ממנו שאגות צחוק. לעיתים קרובות, די באיזכור שמות. "מירי רגב" (הקהל פורץ בצחוק). אורן חזן (הקהל על הרצפה). "ביבי" (בליווי קריצה מופרזת והעוויות ליצניות:  הקהל נעמד על רגליו ונשכב על הרצפה אוחז בכרסו)

לא נמאס לכם?
כמה מתוחכמים אתם נדמים בעיני עצמכם, כאשר אתם יושבים בהצגה גרועה שכל יתרונה הוא בכך שהיא מספקת לכם תחושת ערך במחיר מוזל של ועדי עובדים, שומעים ומשמיעים את אותה הביקורת, אותן אנלוגיות למשטרים אפלים, אותן הערות שהיו ממולחות אולי בפעמים הראשונות אבל שבמהלך שלושים שנה כבר הפכו לבדיחה של בדיחה?
אינכם שמים לב עד כמה אתם חוזרים על עצמכם? מדשדשים באותם מי אפסיים דלוחים שמעלים צחנה משנים של עמידה במקום? איך כל זה עדיין מעניק לכם תחושת עליונות על משהו בכלל? ועוד מול הצגה עשויה נורא, ממומנת למעשה ברובה על ידי המדינה ובמיעוטה על ידי הוועד של החברה העלובה שבה אתם תקועים כבר שנים בלי קידום- עם מינוי לתיאטרון שנס ליחו המתקיים על הסכמים עם ועדי עובדים, שהיו"ר שלהם משומן בנדיבות על חשבון מיסי הועד שלכם?
כמה פתטים אפשר עוד להיות או לא להיות, על סקאלת האיגנורזיס  שבין פארסה לטרגדיה?

מודעות פרסומת

2 תגובות בנושא “המכנה המשותף הנמוך

הוסיפו את שלכם

    1. לא טענתי טענה כה גורפת. אלא שאנחנו חיים כאן ועכשיו בתוך התארגנות חברתית קפיטליסטית כך שכל מה שאנחנו עושים, כולל אמנות, נעשה בתוך העולם הזה. התיאטרון הוא אמנות שתלויה בכסף, בתקציבים במשלמי כרטיסים ולכן בהחלט מושפע מאד.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: