מהפכת השמרנות

נודע היום, ששרת המשפטים איילת שקד הצליחה להכניס לבית המשפט עליון ארבעה שופטים "שמרנים".  ואני תוהה רק, איך ייתכן הדבר שישנם שופטים שאינם שמרנים.

מדינה היא מכלול של הרבה מאד דברים. יש עם. לעם יש טווח דעות, הדעות נמצאות על הסקלה שבין שתי קיצונויות בכל פרמרטר. כל פרט מחזיק בדעה על הסקאלה. יחד – זה המכלול.

הכנסת והממשלה- תפקידן לייצג באופן תואם למדי  על ידי חקיקה, את טווח הדעות – על פי התפלגותם. זה לא תמיד עובד כך, אבל זה המקסימום שניתן להשיג.

לכל אחד בחברה נתונה יש תפיסת צדק משלו, מתוך תפיסת מוסר משלו. אבל לרוב, עם מכונן סביב תפיסת מוסר – רחבה אמנם-  אבל עדיין לא אינסופית. כך שלמעשה ניתן לזהות עם על פי ערכיו המסוימים. הערכים הם הזהות.

כל עוד שחברה אינה לחלוטין מקוטבת, חלק גדול יותר של האנשים בחברה נמצאים במרכז, במיינסטרים וחולקים אותן אינטואיציות דומות באשר לתפיסות של מוסר וצדק.

המיינסטרים חזק ויציב יותר מכל דעה אחרת, (אחרת הדעה האחרת היתה הופכת מיינסטרים).

המנייסטרים נהנה מפריוויליגיות השמורות רק לו. הוא אוסף הערכים שהמדינה מחנכת אליהם בחינוך הממלכתי. הערכים של מניינסטרים באים לביטוי בשקיפות ובגלוי בתקשורת המיינסטרימית,שהיא רוב התקשורת, לרוב. ערכי מיינסטרים זה מה שרוב המשפחות רואות כמובן מאליו שאפילו אין צורך להרהר בו (אין הרבה משפחות שחשות נחיצות לחנך את הילד לא לשרוף חתול).

פרויד כבר הצביע על כך שהחיים בחברה, גם בחברה ה"חופשית", הם חיים של דכאנות  תמידית על הייצר . איסוריה נטבעים לתוך ה"אני העליון" מינקות, ובתהליך ההפנמה נולד המצפון. בחברה שמרנית נשמרים הערכים והאיסורים כשהם מכויילים ומותאמים למצפון הפרטי וזה מייתר את הצורך של החברה לכפות על כל פרט  את חוקיה בכל רגע.

חישבו מה היה קורה לו היה עליכם  לחיות שנה באיראן. היה נחוץ אז להפעיל עליכם כוח דכאני מורגש כדי לציית לחוקי שריעה שלא טבועים במצפון ועל כן הם זרים לכם.

זה עובד גם ההפך. איראנית שקיבלה חינוך במולדתה, תחוש בלונדון את מלוא נחת החוקים הזרים לאלו שכבר הורגלה והותאמה אליהם, גם אם הם נחשבים ל"חופשיים" יותר בעינינו.

החופש לא באמת קיים לעולם. תחושת החירות אינה אלא מצב שבו איסורים של חברה כל כך טבעיים לאדם,עד שבקושי חש בהם במודע.

החינוך מילדות, מייצר בבגרות אינטואיציות מוסריות מסוימות וכך שאין לו צורך לחשוב בכל רגע על כל פעולה. (מעולם לא התמודדתי עם הפיתוי לשרוף חתול. פעולה כזו היא מראש מחוץ לרפרטואר החשקים שלי. בחברות אחרות לעומת זאת סאדיזם יכול להיות יתרון השרדותי ולכן- החינוך מכוון לשם).

החינוך שמעניקה כל תרבות לפרטיה פועל בשקיפות אוטומטית ומתעורר רק במצבים של דילמות. וכך בכל פעולה כל אדם מנציח, למעשה, את הערכים השמרניים של החברה בה צמח. ככל שהערך בסיסי יותר (לא תרצח, לעומת – לא תנהג ללא חגורת בטיחות)  הוא יותר אינטואיטיבי ליותר אנשים באותה חברה. מכלול הערכים השמרניים הם זהותה של החברה (זה נכון גם כשמדובר בחברה התוססת תמידית ברעיונות חדשניים).

חדשנות (או הפרוגרסיביות, שהיא ההתקדמות התמידית לקראת העתיד המשוער) היא ההפך משמרנות.

חדשנות חשובה כדי לקדם את החברה, להציע רעיונות אחרים מהמוכר, לנסות דברים טובים יותר (ניסיון משמעו גם להיכשל עם רעיונות שמתגלים לבסוף כלא מוצלחים כפי שנדמה היה קודם).

שיפור מושג רק על ידי שינוי, והשינוי בהכרח חדשני.

חדשנות מנערת את ריח הנפטלין מערכים מעופשים, שכבר לא מתאימים יותר למציאות גלובלית.

 חברה שמרנית ללא כל זרמים קיצוניים בשוליים, היא חברה מקובעת – שהעולם יחלוף מעליה וישאירנה מאחור, להינמק בפח האשפה של ההסטוריה.

לכן, לכל חברה נחוצה גם חשיבה פורצת דרך. מקומה של החשוב מאין כמוהו של החשיבה הזו הוא באקדמיה- המוסד לבחינת רעיונות בתנאי מעבדה. חדשנות רצוי שתהיה לא רק בתיאטרון השוליים אלא גם בתיאטרון המיינסטרימי משום שאין כל טעם במחזה שאין בו משום הצעה לחשוב מחדש. מאמרים פובליציסטיים בעיתונות נועזת ואמיצה יוצאים כנגד הזרם המרכזי המחניף לקוראיו. אופוזיציות לוחמניות ישווקו חדשנות רעיונית, כך גם חברות אזרחיות אידיאליסטיות. יש לרעיונות חדשים מקום אפילו בחינוך כשלצד חינוך לערכי ליבה שמרניים טוב ויפה לחשוף את התלמידים גם לצורות של חשיבה אחרת כי זהו דור העתיד שיוביל את החברה בקרוב.

יש רק מקום אחד  שלערכים חדשים אסור שתהיה בו  דריסת רגל. זהו כמובן  בית המשפט העליון.

בית משפט עליון הוא מוסד שכל שתפקידו אינו אלא לשמר את ערכי החברה המסורתיים (לא הכוונה לדת, אלא לערכים הוותיקים והבסיסים שבה). ערכים שמרניים הם זהותה של המדינה  והערכים שאליהם מותאמים רוב אזרחיה. בית משפט עליון צריך להיות שמרן-להכעיס. תפקידו המרגיז הוא להיות המבוגר האחראי שבולם את החברה מלהתקדם באופן נמהר ופזיז אל ערכים חדשים ומלהיבים שמרחיקים אותו מהליבה הנורמטיבית. התוצר הרגשי שאמור לייצר העליון הוא תסכול של חברה שמבקשת לשעוט קדימה. משום מה, אצלנו נוצר מצב הפוך. העליון הוא השועט קדימה, מכון את מבטו הרחק מכאן ומותיר את החברה מאחוריו, מתוסכלת ומבולבלת.

שופטים בעלי ערכים "מתקדמים" יותר מייצרים אליטה שיפוטית מנוכרת לעם שעל שמירת זהותו היא מופקדת. היא כבר אינה יכולה לייצג את מלוא הערכים שהרוב חולק בהם, מנוגדת לאינטואיציות מוסריות שפיתח האזרח ולמחוג המצפוני שלו ובעיקר –  אלו ערכים שאין להם תוקף. משום שכל מה שמתקף ערכים בעולם ללא אלוהים  זה אך ורק הוותק שלהם בחברה נתונה. ושום דבר אחר – לא. מזעזע ככל שזה נשמע, ערך מוסרי נמדד על פי פז"ם. התוקף שלו הוא הנורמטיביות. ונורמטיביות היא עניין כמותי בלבד. בעולם שהתנתק מהדת – אין מוסר שאינו נורמטיבי.

תארו לעצמכם את הכאוס שייוצר אם משרד התחבורה יחליט לחדש מדי פעם  ולשנות את הצבע האדום ברמזורים, לצבע "טוב" יותר.  ערך לא נורמטיבי משבש את המצפן האוטומטי של כל פרט בחברה.

בית המשפט לא אמור בשום אופן לייבא רעיונות חדשים, מדליקים ככל שיהיו. הם לא מתוקפים, לא זכו עדיין לאמון הציבור, שלא חונך והותאם להם – וכך הצדק לא רק לא נראה, אלא גם הלכה למעשה – לא נעשה.

אין זה תפקידו של בית המשפט לחנך את העם  גם אם זה למען ערכים "מתקדמים" יותר. די בכל שהמילה "יותר" תהיה כלולה כדי שיהיה ברור מייד  שאינם מנסים לשאוף לכוון במדויק לערכים שהחברה הפקידה בידם לשמרם.

שופטים שאינם שמרנים הם כמו שופטים זרים שיובאו מבחוץ, לשמר ערכים של חברות זרות. או גרוע מכך – ערכים שהם נחלתם הבלעדית של השופטים עצמם.

אף מדינה לא ממנה שופטים כדי שיבטאו את הערכים של עצמם בלבד, לא משנה עד כמה יהיו אלו עילאיים. עילאיים בעיני מי?  כאשר אינם מתקבלים כערכים מוסכמים?  על פי מה נמדדת איכותם של הערכים הללו? ומיהו הקובע?

כמו השופטים הלא שמרנים שחברה יכולה לסבול הוא במדויק –  שופט אחד. דעת מיעוט טובה על מנת להבטיח שלא תתפתח דוגמטיות-יתר. אבל מזג שיפוטי – הכרחי – שיכלול דוגמטיות.

דוגמטיות מבטיחה שהדוגמה, החוקה הלא כתובה אוסף הערכים האינטואיטיביים לחברה – נשמרת.

בתקופה של שינוי ערכים, מוסד בית המשפט העליון צריך להיות הגוף האחרון לאמץ ערכים חדשים. עליו לאמץ אותם רק לאחר שכבר אינם חדשים יותר- כאשר הם כבר נחלת הכלל.

מי שיש לו ערכים חדשים או מוטיבציות לשנות את החברה נחוץ לחברה מאד. כהוגה, כפובליציסט, אמן, סופר, מנהיג, הוגה, פילוסוף, אידאולוג, אולי אפילו מורה.

אבל שלא יהיה שופט.

בית משפט הוא מוסד שמהותו – היותו מעוז השמרנות. הוא המקום היחיד שמגן על חברה מפני רוחות

אפנתיות שאולי תחלופנה.