השמאל הישראלי: ניצוד או צייד?

אמש שודרה  בטלוויזיה תכניתה  של אושרת קוטלר: "ציידי השמאלנים" על איך שמדינת ישראל הופכת להיות מדינה שמשתיקה את מבקריה. אני סבורה שרמת החוצפה היא לא פחות ממדהימה ומקווה שזהו תחילתו של תהליך שבו האליטות מטעם עצמם  הפנימו סוף סוף את הפארנויה האידאולוגית בה לקו ושאותה שיווקו לעם כאילו היתה מציאות במשך שלושת העשורים האחרונים. אני מקוה גם ושמעתה והלאה ימשיכו לחיות בחשש שמא יעוללו להם את כל מה שהם עצמם עולל עד כה ליריביהם. ובכל מקרה אין ספק שביקורת עליהם תועיל להם מאד ותועיל בוודאי גם לקורבנות שלהם – צופי הטלוויזיה.

לפני הכל, מי שכבר מכיר אותי יודע אני מעדיפה לכלות את זמני בפייסבוק ולכן אין לי זמן לכלותו בצפייה בטלוויזיה כך שאולי ההלם והתדהמה מכל מה שמצאתי בתוכנית של קוטלר אינם ייחודיים רק לה (ולמעשה אני נתקלת בעדויות על כך שאין פה תופעה יוצאת דופן) ואם כך הדבר, נא לראות רשימה זו כאילו אינה מכוונת ישירות לקוטלר אלא לכל התופעות בתקשורת שקוטלר היא מקרה ייצוגי פרטי שלו.

אמירתו של ד"ר גיא בכור, שהתקשורת הישראלית מבצעת לוחמה פסיכולוגית בצופיה, לא יכול להיות יותר נכון פה. מצאתי פה כתבה מניפולטיבית באופן נלעג כל כך שפשוט לא ייאמן איך מישהו בכלל מסוגל לצפות בה מבלי להתקומם על הזלזול המחוצף באינטליגנציה שלו.

נתחיל  עם ההגשה. אני מעולם לא הבנתי מדוע גננות מוצאות להן לנכון לדבר אל ילדים קטנים באינטונציה מעושה מגיל חמש הפגנתי תיעוב כלפי התופעה, לא כל שכן כשמגישי תוכנית רצינית למבוגרים עושים זאת. מי מוכן לצפות בתכנית שבה מתייחסים אל הציבור כאל ילדים בגנון? הלוא זה מקומם עוד לפני שבכלל מדובר על התוכן!

האם השמאל הוא מחלה?

עלתה בתוכנית הטענה כאילו השלטון המסית מתייחס לשמאל כאל מחלה ועלה שוב החשש למדרון החלקלק של אובדן הדמוקרטיה בשל רדיפת אנשים בעלי "דעה אחרת". זו לכשעצמה טענה מוזרה כשזה מגיע ממחוזות שמספידים את גסיסתה של הדמוקרטיה כבר יותר משלושים שנה.  דומה, שהדמוקרטיה מתפגרת פה בקצב אטי יותר מזמרת אופרה מהרגע שנטלה את הרעל ועד לסוף המערכה השלישית. מוזר גם שאותם אנשים שסבורים ברצינות שהם חיים במדינה פאשיסטית מצליחים להיות מופתעים בכל פעם מחדש מראיות למה שהם ממילא כל הזמן טוענים.  כמו אותם  "מתקשרים" נוכלים שבכל פעם ש"תיקשור" ש"מצליח" להם,  הם עצמם נדהמים יותר מכולם.

כמובן שהשמאל אינו מחלה.

השמאל  הכרחי היום  כתמיד לדמוקרטיה כאופוזיציה לוחמנית עיקשת כנגד רוב "ימני"  (למעשה מדובר לא ב"ימין" אלא בציונות ישנה וטובה, שיש בה גם ערכים של לאומיות לעומת שמאל, שהיה בעבר לאומי-ציוני והיום תרומתו החשובה היא בעיקר בנושאים חברתיים). מבחינתי השמאל הוא אוסף ערכים שעם חלקם אני מזדהה אישית: פתיחות, סובלנות, שאיפה לשלום על פני כיבוש וטריטוריאליזם, תפיסת עולם חילונית הומניסטית שדוגלת באינדיווידואליזם ובזכותו וחובתו של האדם לעצב את גורלו ולהיות אחראי עיקרי לו. ולמעשה, כל הערכים  שגלשו אל ה"ימין" כששמאל איבד עצמו לדעת במחוזות הפוסט-תבוניים של פרוגרסיביות אוניברסליסטית, רב-תרבותית, עם רלטיביזם מוסרי ויחס עויין לאמת. 

מהיותו אוסף רעיונות שיצאו והתפתחו מבית מדרשו של מרקס השמאל תמיד דיאלקטי, מתעתע ועם ועם נטיות לרמאות. ההנחה של רבים מאנשי הדוקטרינה, ובמיוחד החל משנות השישים של המאה הקודמת היא, שאדם בחברה קפיטליסטית הוא תוצר של מנגנוני תעמולה שיוצרים בו  תודעה כוזבת כך שאין כל טעם לגלות לו את התוכניות הגדולות לשחרר אותו מעול הקניין הפרטי שלו, משום שהוא צפוי להתנגד מתוך בורותו, קוצר דמיונו ולהיות שטוף מוח מטעם ההגמוניה ששולטת בתקשורת ובמוסדות הלימוד.

לא כל שמאל הוא מהפכני. קיימות תפיסות מתונות יותר, כמו השמאל הציוני הישן של ההתיישבות העובדת במומנט ההסטורי שבו השכיל להתנתק משמש העמים. זה השמאל היפה והראוי בעיני. כך שברור שהשמאל אינו מחלה. להפך,  במקרים רבים הוא תרופה.

קיצוניות היא המחלה

וכאשר קיצוניים מסוגה של קוטלר, והיא קיצונית  בין אם היא תופסת זאת או לא – מלעיטים את התודעה של כולם דרך שתי מדורות השבט – התקשורת והאקדמיה – זו  מחלה חברתית מסוכנת.

קיצוניות אידאולוגית היא מצב שניתן לאפיין אותו כעומד ביחס לעד כמה אדם מוכן להקריב את כל ערכיו האחרים למען רעיון דומיננטי אחד: פאנט לאומני  או דתי שמוכן להקריב את חייו, את חיי אחרים, ולהרוג למען חזונו האוטופי – הוא קיצוני בכך שהוא מעדיף את החזון שלו אפילו על פני ערך שימור וקדושת החיים (קדושה היא מילה נכונה- בהקשר הדתי שפה).

אין הבדל מהותי בין הפאנט המשיחי לבין המהפכן. המהפכה היא קיצונית כי היא ראדיקלית:(מן השורש). היא מבקשת לשנות את כל החברה מהיסוד. מהפכה יוצרת שני מצבים ממשים קוטביים: או שאדם הוא מהפכן, או שהמהפכה היא האויב שלו.  אוין אויב גדול יותר עבור מהפכן –ממי שמבקש לשמר את המציאות באופן שאותה רואה המהפכן כפגומה מהיסוד עד כדי כך שאין כל ברירה אלא להרוס הכל כדי לבנות הכל מחדש (כיניתי זאת "קומפקלס המבול" ואם אתם מזוכיסטים אתם מוזמנים לקרוא).

ולהפך-  אין ללא-מהפכן אוייב יותר גדול ממהפכן כי בעוד שבין אוייבים "רגילים" – יש סכסוך על דבר מה – המהפכן רוצה לקחת בבת אחת את כל האספקטים של המציאות המוכרת. זה הכל או כלום.

כך שהשמאל- כל עוד הוא מתקרב צעד אחר צעד אל עבר שינוי ראדיקלי  ונישא על גבי המונים שלא ממש תופסים שהאידיאולוגיה שהם מחזיקים בה אינה אלא שלב- ייעצר רק היכן שיעצרו אותו. ממש כמו כל דת. לא בטוח שכוונת דתות להקצין, אך הן מקצינות. השמאל המהפכני המודע יודע שהוא מבקש להגיע אל קץ ההיסטוריה שלו. כל עוד שלא היו לשמאל  טורפים טבעיים הוא התכוון להמשיך בכל פעם לשלב הבא –  עד למהפכה כשהוא נישא על גבם של אידיוטים שימושיים שמשווקים לשאר הציבור רק את הרעיונות של השלב הזה, שהם עצמם כבר "רכשו".

הליך רכישת הרעיון הוא באקדמיה. שם מלמדים את הסטודנטים שהתודעה שלהם היא היחידה שיש לה הסיכוי לצאת מהמטריקס שבו שרוי ההמון. אני מכירה מעט מאד צעירים, שמצליחים לעמוד בפיתוי של התחושה כאילו הם יודעים יותר וגם מוסריים יותר  מכל שאר האנשים (ששווים כולם בכל…זה טיפשי כמו שזה נשמע, רק שזה לא נשמע כך אלא מרופד באינספור תעתותים מרהיבים של פלפול תלמודי דיאלקטי).

מי שעומד בפיתוי יחשב אידיוט לא שימושי ולא יתקבל למישרה רצינית בתקשורת. זו לא מזימה או הוראה מגבוה. זה שיבוט טבעי. הבידול והניכור מהשאר כל כך גדול עד שאף מנהל לא יבחר בשונה באופן מוחלט (והמגונה) וכך יוצא שכל מה שאנחנו מקבלים זה את הבררה- אנשים שהיו אגוצנטריים מספיק כדי להאמין. מהפכנים מרקסיסטים אמתיים יש מעט מאד, כי כדי להיות מרקסיסט צריך להיות בקי בתורה המרקסיסטית שזה תהליך לימוד של כל החיים, מול אלפי כתבים, עם אינסוף ויכוחים דיאלקטיים ופרשניים – ממש כמו לימודי גמרא (אולי לכן מרקס, כמו רוב המרקסיסטים המוכרים הם יהודים. למי יש סבלנות ללמוד דבר אחד כל החיים?)

קל לזהות מרקסיסטים אמתיים על פי כך שהם חדורי להט אמיתי, תרבותיים מאד, לא מתנשאים ולא מיסיונרים. אני מכירה כמה כאלו ויש לי אליהם הערכה רבה וכבוד לדעה האחרת שלהם. בתקשורת אין כאלו . קיבלנו רק את המיסיונרים מבלי דעת.

המהפכה המרקסיסטית היא כלל-עולמית

אחת nהמסקנות של הזרמים הממשיכים את המרקסיזם היא – שלא ניתן לקיים חברה קומוניסטית טובה וראויה במסגרת מדינות לאום. בדומה למהפכת האיסלם, שלום* הוא עולם שבו מתקיימים חוקי השריעה (או החזון הקומניסיטי) כאשר מכל עבר אם קיימות מדינות אחרות – הן מדינות זהות לאידיאולוגיה שלהם. (אם מביטים על האיחוד האירופי ניתן לראות שם את התהליך שכמעט והושלם. לא "ארצות הברית" של אמריקה אלא גוף אחיד שמנשל עצמו מזהותו ושמנוהל על ידי מנגנון אחד עלום וכל-מיטיב בבריסל).

חלקים מסויימים בשמאל עברו לשלב הבא – הפוסט-לאומי. חיסול רעיון נחיצותם של מדינות שונות ותפיסתן שקולוניאליסטיות ומנשלות ילידים. (ובין היתר על ידי החדרת מושגים כוזבים וחתרניים

כך שזרמים פוסט-לאומיים בשמאל הם למעשה מתנגדים לרעיון של מדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי. מצד ה"בית הלאומי"- לאום זה פאסה.(למעט מדינה אחת – פלסטינית, מדינת הלאום הלגיטימית היחידה). ובעיניהם של זרמים שמאלניים המצדדים בשיח-זכויות אדם -"לעם היהודי" –  זו בבחינת גזענות.

לכן לא יהיה שגוי לומר שעבור מי שכן ציוני, פוסט-ציונים הם אוייב לא פחות מאוייב שנלחם בך עם פצצות כדי לחסל את מדינת הלאום שלך. לשניהם אותה מטרה ולא ברור כלל מי יותר מסוכן להישרדות המדינה היהודית.

מלחמה תרבותית על תרבות פוסט ציונית היא לא תגובת-יתר. הפחד – מוצדק לגמרי מפרספקטיבה ציונית אל מול אוייב הציונות. (אגב שמישהו כבר יעדכן את אושרת – מקרתי צדק. ) כשהם פועלים כנגד הציונות מתוכה, הם בוגדים בה.  המילה "בוגד" הוצאה מהמילון רק על ידי  פוסט-לאומיים. רק כשאין מחנות ולאומים  אין במה לבגוד. חשייבה במונחים של המילה "בוגד" הופכת את מי שמשמיע אותה לפאשיסט, משמע, אדם שכן דוגן ברעיון מדינות הלאום. (מוזר שדווקא הזרם הקיצוני הזה רגיש מאד לבוגדים בשורותיו ויודע להעניש ביד קשה). ומאחר שאיני פוסט-לאומית, בעולם המושגים שלי בהחלט קיים המושג הזה.

אם אכן קיצוניות היא נכונות לבגוד בכל ערך למען הערך האחד קוטלר אכן עונה להגדרה שמאלנית קיצונית משום  שהיא מוכנה לבגוד אפילו במושג האמת. (אין לי מושג מהו הערך האחד, לדעתי-  ההזיה שצריך להציל את ישראל מפאשיזם שקיים רק במוחם), כי למרות שהאמת עברה תהליך ארוך מאד של ריסוק וירדה לחלוטין ממעמדה –  עדיין היפוכה – השקר המודע – הוא ערך שלילי באותו מובן שפעם האמת היתה ערך חיובי.

ועתה-  לשקרים שבכתבה

"משרד הפנים סירב השבוע להעניק רישיון עבודה לפעיל זכויות אדם, בטענה כי הוא פועל "כמנגנון תעמולה פלסטיני". הצעד הזה מצטרף לשורה ארוכה של מעשים של הממשלה ושל ארגוני ימין הקשורים לה שמטרתם אחת – להוקיע מתוך החברה הישראלית את מי שחושב אחרת."

קשה להניח שקוטלר אינה ערה לכך שפעילי אירגונים לזכויות אדם אינם ארגונים תמימים למען בני אדם אלא הם בעלי אג'נדה מובהקת, אנטי ישראלים, פרו-פלסטינים במובהק. נוח לה להיתמם. אלו פועלים באופן מוצהר ובגלוי  – בין שאר פעולות האיבה שלהם כנגד ישראל , גם כמנגנון תעמולה פלסטיני. בצלם כדוגמה אחת פועלים במודע  להפללת הצבא גם על ידי שקרים מבוימים כמו בעלילת הדם בפרשת א-דורה, כדי הביא ללחץ בינלאומי.

מאתר בצלם:

"כארגון ישראלי, מייחד בצלם את עיקר מאמציו לשנות את מדיניותה של ממשלת ישראל בשטחים שכבשה, להעמידה על חובתה לשמור על זכויות האדם של כל תושביהם, ולקיים בקפדנות את הוראות המשפט הבינלאומי".

אם יום אחד מישהו ישרוף את הר הבית, כדי לשנות את מדיניות הממשלה ולהעמידה על חובתה להרוג ערבים, איך זה יישמע? גם בדמוקרטיה יש גבולות.  ישראל לא אמורה להרשות לאזרחים לכפות את האג'נדה שלהם על הכלל. ואם זה עדיין נשמע לכם בסדר ,זה רק בגלל שהמדינה ניצבת חסרת אונים בכל הנוגע לקביעת גבולות לגבי מה עוד אפשר לעולל לה.

כי זה כבר לא בבחינת "דעה אחרת".  זו אכן דעה, ולא ספק, "אחרת"  אבל מה שיש בה שהופך אותה לסכנה היא העובדה שלצד הדעה מגיעה פעולה בזירה הבינלאומית כנגד ישראל. לא רק הממשלה. כלומר לא רק הדמוקרטיה בסכנה פה אלא יש פה ערעור של הלגיטימציה של המדינה להתקיים.  הנה עוד געה אחרת: "צריך לאנוס את קולטר", זו כמובן מתועבת לכשעצמה, ופעולת האונס זה כבר לא רק דעה  אלא פשע חמור מאד. עוד לא קרה שאנס יטען שרודפים אותו פוליטית בשל ה"דעה האחרת" שלו. אני כותבת זאת  מתוך הבנה שמישהו עלול לתבוע אותי על הסתה לאונס רק בשל מילים ומחשבות– וזה יהיה בדיוק האקט שימחיש עד כמה ש"דעות אחרות" –  זה לא מונח תמים כמו שקוטלר מנסה להציג פה –  מתוך חוסר כנות בולט. פעילי "זכויות אדם"  בעלי הדעה האחרת שקוטלר מצקצקת מזעזוע בשל "רדיפתם"  אונסים הלכה למעשה את התודעה העולמית והעובדה שמדובר בארגון  "ותיק מאד" – רק מוכיחה שמישהו ישן פה על האף במשך שנים רבות מדי.

גלריות ומוסדות תרבות לא ממש באמת נסגרים

"מוסדות תרבות נסגרים, אמנים מן השמאל מוחרמים, ונגד שופטים שחשודים בקשר עם עמותות שמאל מתנהל צייד מכשפות. כזה הוא לדוגמא ישי גליק שפועל נגד גלריית ברבור בירושלים, שלאחרונה עלתה לכותרות בשל הרצאת ארגון "שוברים שתיקה".

"עמותות שמאל" מיסודה של קרן פורד (מממנת האירוע האנטישמי ב"ועידת דרבן") ששינתה את שמה  לאחר מכן מסיבות של תדמית ל"קרן לישראל החדשה" –  הם אירגונים אנטי ישראלים במובהק עם קשר ישיר לארגוני BDS . אבל גם כך, גלריה ברבור לא נסגרה. ובטח שלא בגלל גליק. זה פשוט שקר. חיפוש קצר ברשת יגלה גם לקוטלר, שכבר ב2015 ראש העיר התכוון לסגור אותה לטובת גן ילדים. כאן. מה כן?  כותרת מטעה ב"הארץ" שישמשה "תיבת תהודה" לשקר של אושרת, שצוטט ויצוטט עוד ועוד עד שאפילו מבקרי הגלריה יאמינו שהיא נסגרה. זה כבר שקר בוטה לצרכי הסתה. מעיריית ירושלים נמסר כי "הסגירה באה בעקבות שימוע קודם שנערך כבר לפני כשנה, ולפיו מפעילי הגלריה הפרו את השימוש המותר במבנה". Fake news by the book . מזעזע!

510844
משה תמם ז"ל

ואולי תיאטרון אל-מידן נסגר? אה. לא. "הארץ" ינואר 2017 "אחרי סערת המימון: תיאטרון אל־מידאן חוזר השנה לפעילות מלאה". בעקבות הסכם עם מירי רגב הפאשיסטית.  תיאטרון אל-מידן עמד בפני סגירה בשל ההצגה "הזמן המקביל"  על מר גורלו של המחבל שחטף עינה ורצח את החייל משה תמם זכרונו לברכה. אני יודעת זאת למרות שלא ראיתי את ההצגה. גם גליק לא ראה את ההצגה ועל כן המראיין קובע – שהוא מסתמך על שמועות. האם המראיין ראה את ההצגה? לא. גם הוא – מסתמך על שמועות אחרות, שהוא קובע שהשמעות של גליק לא נכונות.על שמועות אחרות, שהוא קובע שהשמעות של גליק לא נכונות.  היי, אתם שם. אתם באמת חושבים שהציבור עד כדי כך מטומטם?

סופרלטיבים ודמגוגיה

והנה גם קצת דמגוגיה זולה.  אמרנו כבר בעבר, שסופרלטיבים בשפה נועדו לייצר רגש, ולהסית לשם את הדיון הרחק מפני מחוזות השיפוט של התבונה. שימו לב גם לאינטונציה של קוטלר- הדגשתי פה את ההדגשות שלה:

"שימו לב לתיעוד המזוויע הזה, שבו נראית מאבטחת בתחנת משטרה מצלמת החשאי את הטלפון הסלולרי של שוטרת שהעזה להתכתב עם חברה הדרוזי".  פעולה אחתשאין לדעת את הקשרה האמיתי  מתוך אינספור פעולות שונות ומשונות שעושים מילוני האזרחים בישראל, הופכת להיות אחת ההוכחות בקטגוריה כנגד המדינה הרודפת "לא רק שמאלנים אלא אפילו סתם אנשים עם חבר דרוזי".

ברצינות, קוטלר?

יש מישהו לא רואה את התעמולה הגסה? ואם כבר, אז אדרבא. מי צילם את המאבטחת מצלמת את הטלפון?  מי שידר את זה בטלוויזיה?  אם מה הפעולה ה"מזוויעה" שעשתה השוטרת, כשריגלה אחר שוטרת אחרת למטרות הלשנה, איך תכני את מה שאת עשית כאן, למול כל האומה?

בהמשך מסתבר, שרדיפת הממשלה לא מסתכמת במאבטחת מלשנית, אלא שלא פחות-  פעיל ימני נמצא בקשר עם שרת התרבות! למה לא. בעצם? לא. ברצינות. למה פעיל זכויות למען האדם הישראלי לא יכול לשלוח מכתבים לשרת התרבות ולראש עיר?

"בקיצור, הבנתם, גליק הוא ציד שמאלנים. יש מי שימצא את התחביב הזה משונה קצת אבל הוא, נהנה  מכל רגע". אומר הקריין. גליק פועל כדי לסגור את תיאטרון אל- מידן שמשפחתו של החייל משה תמם צריכה לסבול את הידיעה -שמענה ורוצח בנה זוכה לאמפטיה על תנאי המאסר שלו מצד ישראלים אחרים. הוא מבקש לבטל מימון מדינה מהצגות כמו  "פלסטין שעת אפס" של עינת ויצמן שעוסקת כמו עוד מאות יצירות אחרות ב"חובר הרצון של הישראלים לראות את הסבל של הצד השני" למען האמת, לא זוכרת יצירה ישראלית שלא עוסקת בראיית הסבל של הצד השני. השחקן הראשי הוא סמי מ"סמי וסוסו"  והוא חושב ש: "נורמליזציה שאינה יכולה להתרחש בין כובש לנכבש. יתירה מזאת, אני גם חושב שאסור שתהיה״.

לישי גליק יש נקודה. אפשר לא להסכים איתה אבל זה בסדר לא להסכים. סוסו לא מסכים אפילו לנורמליזציה בשעה שהוא מתלונן שביטוח לאומי מעכב את הקיצבה שלו ושרת התרבות תוקפת את זכות לבטא את השטנה לישראל. זו דעה אחרת. לגליק יש גם דעה אחרת – שלא צריך לממן את הסוסו. מה לא בסדר בזה, קולטר? יש לך משהו נגד דעות אחרות?  אגב  גם ההצגה הזו לא הורדה. ממש צייד מכשפות. עוד שקר, במדינה שלא יודעת לרסן את התקשורת ולכפות עליה כללי אתיקה כנגד הסתות והפחדות כוזבות.

חובתה של המדינה 

מדינה היא בסך הכל כלי ריק – שיש לו רק מנדט אחד מוחלט ובסיסי. מדינה היא תפיסה שלא מתחייבת ממנה  דמוקרטיה, לא מתחייב ממנה להיטיב עם הפרט, מתחייב ממנה רק דבר אחד בסיסי: להגן על אזרחיה. מדינה היא מנגנון שמופעל על ידי חוזה עם אזרחים על מונופול על האלימות. המדינה מתחייבת להגן על האזרח, ובתמורה האזרח מוותר על זכותו להגן על עצמו באמצעים אלימים ישירים.  אם מאיימים עליו, על האזרח לפנות לרשויות שמתחייבות מצדן לשמור על האזרח שנפרק מנשקו (בארה"ב אפילו לזה האזרח לא מחוייב). כדי שמדינה תוכל לעמוד בהתחייבות האחת הזו, עליה קודם כל להגן על עצם קיומה. הרבה לפני שמדינת ישראל הדמוקרטית מחוייבת לדמוקרטיה  היא מחוייבת למעטפת ולמנגנונים שתפקידם להגן על הדמוקרטיה.

עכשיו,  אם המדינה הופכת את קיומה לערך יחיד  זהו פאשיזם.  אבל אם מדינה מתעלמת מחובותיה להגן על עצמה- היא פשוט לא מדינה יותר. גם אם עוד לא חוסלה. זה מנגנון שמעל במטרתו האחת. מרגע זה, למדינה אין יותר זכות למנוע מכל אדם להגן על משפחתו ולירות במי שעשה לו עוול כנקמה. זו זכותו המוסרית וחובתו של הפרט, בהעדר מדינה. (חובה,אגב, שה"פליטים" מסודן למשל מעלו בה, והם מגיעים לכאן בהמוניהם, גברים צעירים בגיל לחימה שהפקירו את הנשים, הילדים והזקנים שלהם לזוועות המשטר שם).

וכך, ש"רדיפה" של המדינה  את הקיצוניים שנשתלו למנגנוני שליטה מתוך כוונה לפעול כי לכפות אג'נדה תוך עקיפת מנגנוני השלטון הדמוקרטים ובמיוחד-  לסיום הכיבוש "הציוני הקולוניאליסטי" בארץ ישראל – היא חובתה הראשונה של המדינה לאזרחיה.  זכות האדם שלי במדינה מחייבת, שלא יניחו לגורמים קיצוניים לחטוף לי את מציאות חיי, את זכויותי כאזרחית ולא יניחו למי שלא נבחר – לכפות את האג'נדה הקיצונית שלו, ושלא יהנדסו  לי  את תודעה ויבצעו בי אינדוקטרינציה קיצונית כפי שהתקשורת בכלל וקוטלר בפרט עושים תוך ניצול מעמדם כמי שמאחורי המקרופון של המדינה.

ועכשיו, אני יכולה בקלות לדמיין את קוטלר וחבריה מגחכים ולועגים ל"פארנויה" שלי –  ימנית קיצונית שחושבת שהם ה"קיצוניים".

והנה פרמטר נוסף למושג קיצוניות. לצד ערך מונוליטי אחד- שעבורו יקריב הקיצוני את כל שאר הערכים כולל את האמת –  קיצוניות היא גם מושג מרחבי:  די בכך שמישהו ממרכז הסקאלה ואחר-  שנמצא בקצה הסקאלה יביטו אלו באלו – כל אחד מהם יראה קיצוני בעיני השני. והשאלה היא – מי מהם קיצוני "באמת"?  זה כמובן תלוי באיזו סקאלה מדובר.

אם מדובר בטווח האנושות כולה, אני  כיהודיה ציונית  -קיצונית שבקיצוניים:  רבע מאוכלוסיית העולם היא מוסלמית. אנטישמיות באיסלם וכאן היא אחת מהבסיסיים עליהם היא "מושתתה" ולא תועיל הכחשה, יעיד על כך כל מוסלמי, גם בארצות שבהן מעולם לא ראו יהודי. נוסיף על כך גם את תרבות המערב, שלא ממש מזמן היתה מוכנה להניח לנאצים לשרוף ילדים יהודיים, ואת ארה"ב, שעד לא מזמן היו בה חוקי גזע נגד יהודים – ועל כך נוסיף גם את ארגון האו"ם- שהצהיר לא מכבר שאין כל זיקה שנראית לו מהותית בין יהודים לעיר, שבספרי הקודש שלהם עצמם כתוב שהיא קדושה ליהודים-  כל זה מציב אותי, כיהודיה וכציונית –  במקום בבדידות מזהרת במקום הכי קיצוני ביקום, בת לעם בן 12 מיליון איש בלבד, שלאף אחד אחר לא ממש אכפת מגורלו. זו, למעשה, אחת הסיבות העיקריות להיותי ציונית.  אני גם לא משלה את עצמי שיהיה לי מקום בהתארגנות העולמית החדשה נוסח האוטופיה השמאלנית: ראינו כבר כיצד בארגונים "שמאלנים" "למען זכויות" ו"נגד גזענות" – קיימת אנטישמיות מובנית "חדשה". (ומה רע היה לנו עם זו, הישנה?) .

קוטלר לא חייבת לאמץ את הדעה שלי. היא גם לא חייבת להיות ציונית. אבל גם על פי תפיסת המוסר והצדק שלה – אם ראוי לפעול כדי שלפלסטינים תהייה מדינה – ראוי שגם ליהודים תהיה מדינה. קוטלר וחבריה שייכים לרוב ולמרכז. אבל לא לרוב ישראלי אלא לקהילה הבינלאומית. לדעתי- הרעיונות הללו רוויים כבר באנטישמיות. היא לא חייבת לראות זאת כמוני, אבל היא לא יכולה לשווק את הרעיונות האלו בטלוויזיה של היהודים הכן ציוניים.

במדינה הזו, ובה בלבד – קוטלר הקיצונית הראדיקלית. אז, אנא, אם לא מוצא חן בעיניך – האוניברסליות כולה פרושה לרגליך. אין שום סיבה להיטפל למדינת יהודית מזערית אחת. חסכי מאיתנו את שקרים, האינדוקטרינציות, חצאי האמיתיות, המסגורים, האינטונציות האנטי-פתיות שאפילו לא מנסות להסתיר את האיבה. את  המצמוצים והעוויות, את ההערות העוקצניות כגון "עמותות שמאל, רחמנא ליצנן" שנועדו לייצר מצד שווא כאילו שעמותות שמאל אינן לצנינים בעיני הרוב. הם אכן בבחינת "רחמנא ליצנן". ללא כל אירוניה.

"אני? קיצוני?! או : ביצה של רעיונות שהתעפשו ונדפקו מרוב נישואי קרובים 

עוד אינדיקציה לקיצוניות מונוליטית בולטת לעין היא מה שכולם מכנים פה "צביעות השמאל".

המונח הנכון הוא אובדן הרפלקסיה "אי ראיית הדבשת של עצמך". התופעה אופיינית לכתות ולאידאולוגיות מונוליטיות כמו שרואים לעיתים אצל טבעונים לוחמניים, פמיניסטיות שאיבדו את זה, וגם וג'יהדיסטים.  כשאדם מוצא עצמו מחוייב לערך האחד הוא מתחיל לשכוח על קיומם של ערכים אחרים.  משם מוצא לעצמו סביבה שבה יש עוד אנשים כמוהו בדיוק.  אלו – מלבים זה את זה עד לכדי עוד הקצנה מוחלטת , ומשם כבר נמצאים במצב שבו הם כל כך צודקים בעיני עצמם עד  שהם מונעים מעצמם מרצון כל ערבוב עם דעות אחרות. ("דעה אחרת". כמה אירוני).

ובינתיים תהליך ההקצהמסלים עוד  ועד למצב שבו כל כולה של החברה שלהם היא –אותו מעגל קטן וסגור ששכנע את עצמו ששם, בין הניואנסים המזעריים של אותה אידאולוגיה קיצונית – נמצאות כל הדעות הלגיטימיות והשפויות ושמחוץ להן- נמצא כל ההמון הברברי.

וכך גם מגיעים למצב שכשמישהו מעיר את עיניהם על הקיצוניות שלהם – הם נדהמים תדהמה אמיתית. אני? קיצוני?  פוסט-ציוני? אני האדם האחרון שניתן לומר זאת עליו! כן. יכול מאד להיות שבקבוצה המטורללת שבה שוהה הקיצוני כל ימיו, יחסית אליהם הוא באמת נחשב כמתון. אבל כל כולה של הקבוצה כבר פרשה לה כנפיים והתעופפה הרחק אל מחוץ למציאות. אני מכירה אישית את המלייה הזה. ולא מצליחה להראות להם כמה מטורפים הם נדמים מפרספקטיבה של מעגל רחב בהרבה של דעות, שהם מוכנים להכיר בקיומם רק כדי להכפישם-  אבל בכל פעם שהם נתקלים מחדש, שוב ושוב הם נדהמים מחדש עד  כמה המצב גרוע אף יותר משחשבו.

זה לא המצב שגרוע. זו התבנית הפרשנית שלהם, התיאוריה שמסננת את התופעות במציאות ושיש בה גם מנגנון תמידי של התססת ההקצנה.

אני יודעת. הייתי שם. השלב הבא הוא אנשים שלא משתמשים בתבנית פרשנית לסינון המציאות. אלא רואים כבר רק את התיאוריה, ללא כל התערבות של מציאות. ראיתי את זה קורה ולא האמנתי למראה עיני. גם לא למשמע אוזני.

"איך הופכת מדינת ישראל למדינה שמשתיקה את מבקריה ומטילה בהם מורא?" תוהה קוטלר.

הייתי יכולה לדבר על הטרור ההשתקות השמאלני באקדמיה ובמוסדות התרבות, אבל זה יהיה מייגע. אומר רק שאני שמחה על כך שהם מתחילים לפחד עכשיו שמא יעוללו להם כל מה שהם עוללו לצד השני של המפה הפוליטית.

ביקורת, אושרת, היא דבר טוב. חשוב שיהיו למדינה מבקרים, אחרת הרעיונות שאינם מוצאים אופוזיציה להשתייף עליה  וללא אוייב טבעי, הולכים ומתעפשים בתוך אותה ביצה, הולכים  ונהיים דפקטיבים מרוב נישואי קרובים. זה בדיוק מה שקרה במוסדות האינטלקטואליים בשלושת העשורים האחרונים, גם פה וגם בכל המערב והגרוע מכל  – בארה"ב.

קוטלר, לשיטה היא, היתה אמורה לברך על כך שאנשים כמו גליק מתנדבים להעביר ביקורת. הלוא בדיוק כמו שפובט ציונים עושים זאת מתוך אהבה למדינה ודאגה אמיתית, גליק עושה את כל זה מתוך אהבת השמאל. הוא כולו חרדה שמא השמאל ישקע  עוד יותר בסטגנציה. ולעומת, הוא עושה את זה בהתנדבות. השמאל לא משלם לו להכפיש את השמאל, כמו שמדינת ישראל משלמת לך ,להכפיש את המדינה.

אז למה לרדוף את גליק רק כי יש לו דעות אחרות?

טוב, פה מאחורי קוטלר עומד קורפוס שלם של אידיאולוגיות מרקסיסטיות ופוסט סטרוקטורליסטיות שעל פיהן המדינה היא תמיד הרע המוחלט, אוייב העם, בעלת הכוח המופרז –  ושעל כן כל ביקורת היא לגיטימית רק כשהיא חד צדדית –  מ"העם" על המדינה ולעולם לא ההפך.

והנה פה טמון כל העניין ועולה כל ההבדל בינינו. אם כי אני סבורה שחשוב מאד לבקר את מוסדות השלטון – אני לא רואה בהם את האוייב. להפך, המדינה על מוסדותיה היא המגן שלי מאוייבי (כן, מי שחושב במונחים של פאשיזם – "יודע"  ששלטון תמיד ישתמש באוייבים מדומים על מנת לבסס את שליטתו הדכאנית. כך אותם שוטים לא מכירים לעולם בקיומו של אוייב חיצוני, לתפיסתם – זה תמיד הבנייה פאשיסטית מצד השלטון. רואים רק את התבנית הפרשנית ולא את המציאות. זוכרים?).

אי לכך אני חושבת שביקורת היא לגיטימית גם מול מוסדות כוח אחרים, עם נטייה להקצנה והשחתה לא פחות –התקשורת, למשל. אם קוטלר מייצגת את רוחה של תקשורת ה"מיינסטרים", ממש לא פלא שכל כך הרבה ישראלים מחזיקים בדעות נחרצות מאד, כאלו שאפילו גורמות להם לנתק בכעס קשרים חברתיים אישיים ואפילו משפחתיים עם בני אדם שאהבו פעם, עד שהפכו ימניים רחמנא ליצנן.  ויחד עם זאת, הפלא ופלא, הם לעולם לא מצליחים לנמק או להסביר את הדעות הנחרצות הללו או להגן עליהם אל מול "דעה אחרת".

מוזר, אם חושבים על כך. אני יודעת שהדעות שלי הן דעות שנבטו ממחשבה מודע. ואני יכולה תמיד לשחזר את הליך החשיבה שלי ולהציגו בפני אחרים, כפי שנימקתי אותן לעצמי כשהגעתי אליהן.

בניגוד לכך, התחושות העזות להחריד שאני מזהה בידידי האינטליגנטים והמשכילים לגבי הדעות השמאלניות שלהם לא מצליחות להתגבש לכלל נימוק שמעבר לצווחות זעם של ססמאות שהייתי אני יכולה בקלות להתמודד מולן, לו היו חברי מגלים נכונות כלשהי להאזין.

אבל הם לא מוכנים להאזין.  ואני חושבת שכל מי שנמצא פעם במצבי זיהה כבר – שעומד מולו לא איש שיח  אלא יותר –  מנגנון אוטומטי לפליטת ססמאות נבובות עם הוראת תיכנות נסתרת –  להגן עליהם מפני כל סוג של התקפה מטעם "דעה אחרת".

כשצופים בתוכנית  כמו אלו של קוטלר, ניתן להתחיל להבין את התעלומה הזו. כל מה שעלה בתוכנית הזו הן לקט מיקרי לגמרי של עובדות לא מתוקפות, לא מהותיות, לא נכונות ולא קשורות ממש לממשלה ( למעט שרת התרבות, שבניגוד לשקרים – לא סגרה עדיין שום דבר). כל הדלות הזו מלווה בהרבה "פרשנות" מניפולטיבית, שרוב רובה מכוון לרגש הפחד (זוכרים?  האופן שבו הפאשיסטים מבססים את שלטונם הדכאני?)  ולרגש הסלידה מפני אלו שהמנגנון לשטיפת מוח אינו חפץ ביקרו, וזה כבר באופן ישיר וללא מטאפורה – בית מדרשו של גבלס.

יש גבול לכל דבר. חופש דיבור אינו  החופש להתחזות לכתבות תחקיר על מנת לשדר מציאות ממסוגרת ומצוצה ברובה למען שיווק אג'נדה. מגיעה לנו עיתונות הוגנת שחותרת לאובייקטיביות ולא להבניית תודעה – ולמעשה – לדילוג מעל לתודעה היישר להפעלת כפתורי רגש – להפעלת האינדוקטרינציה.

אני קוראת פה לשר התקשורת, מי שלא יהיה –  לעשות את הדבר הנכון:  הקמת ועדת אתיקה עיתונאית המורכבת מאנשים מהימנים, שיהיה לה הכוח לשלול שלילת הזכות להלעיט את הציבור בלוחמה פסיכולוגית כנגדו. אלו לא יהיו צעדים פופולריים ומי שמזדעק עתה על השתקה שלא היתה, יזדעק שבעתיים על השתקה ממשית. הטוב ביותר יהיה לסגור להם את המיקרופון שיזדעקו להם בחדר סגור אקוסטי ומרופד, כך שלא יפריעו את מנוחת השכנים. No more fake news

————–

*דאר אל-אסלאם: דאר אל-אסלאם מתאר את כל הארצות שבהן מוסלמים יכולים לקיים את דתם באופן חופשי. תנאי זה מתקיים בדרך כלל בקהילות בעלות רוב מוסלמי, שבהן השלטון מבטיח הגנה למאמינים המוסלמים. רוב ארצות דאר אל-אסלאם מוקפות ארצות מוסלמיות אחרות (רוב העולם המוסלמי נמצא ברצף גאוגרפי).

מודעות פרסומת

5 תגובות בנושא “השמאל הישראלי: ניצוד או צייד?

הוסיפו את שלכם

  1. אז הנה משהו נוסף
    תקשורת סמולנית בעד פייק ניוז לא רק בישראל גם בארה"ב.
    כלי תקשורת מרכזיים בארה"ב, שיבשו את הכרזת טראמפ שיצא בקריאה "נגד תקשורת מזייפת" כאשר השמיטו את המילה מזייפת באמצעות ציטוט שיקרי "טראמפ מכריז שהוא נגד התקשורת". וואללה שמביא את נאום אובמה המוחה על הזיוף, חוזר בוואריאציות שונות בכותרת ובכותרת המשנה על הזיוף.
    מהמשפט: טראמפ נגד תקשורת מזייפת, ה"מזייפת" הושמטה, ושוב קיבלנו את אותה תמונה מעוותת. המקור לפניכם
    http://news.walla.co.il/item/3043506?utm_source=facebook

    אהבתי

  2. פגם טכני
    כתבתי תגובה עשיתי לייק ולא רואים אותה. עדין אני מקבל הערה "תהיה הראשון שעושה ליייק"
    חזרתי פעם שניה על אותה תגובה, קיבלתי הערה שתגובה כזאת כבר שלחתי, אבל אני לא רואה אותה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: