החוק הבינלאומי לא חוקי

קראתי עכשיו בוואינט שגרמניה כועסת עלינו מאד "דיפלומט גרמני ציין את הקושי הגובר בשמירת היחסים החמים עם ישראל: "אם אנחנו לא מבקרים את ישראל, תוקפים אותנו בתקשורת. כשאנחנו כן מבקרים אותם, אנחנו מרחיקים שותפה חשובה". גורמים נוספים אמרו כי "אנחנו נמצאים במצב מאוד רגיש, היחסים עלולים להשתנות מהר מאוד".

טוב, אני לא מאמינה לאף מילה לא כי אני חושבת שלא כועסים עלינו, או שלא פוחדים לאבד שותפה חשובה – אלא כי הכל מיסגור. אם ישאלו דיפלומט אחר – יאמר משהו אחר. ולא זה העניין.

זה העניין:
לפורום קפה שפירא יש תקנון. בתקנון ישנו הסעיף שאומר שאסור לקלל אלא אם אין ברירה. ושחובה ליהנות. הסעיף השני הוא המלצה למרות המילה "חובה" כי ברור שאי אפשר להכריח מישהו ליהנות
הסעיף הראשון הוא תקנה.

תקנה זה חוק במסגרת קבוצה שמסכימה בינה לבין עצמה לציית לתקנון של הקבוצה ואכן, כל מי שנרשם חותם על התחייבות כזו.

תקנה, מהמילה "תקנון" מחייבת רק בקבוצה. לא, שלא הייתי רוצה שלא יקללו אלא אם צריך בכל העולם, אבל אין לי שליטה על העולם, רק על הקבוצה, כאדמין שלה. מה שלא ניתן לאכוף אותו אינו יכול להיות "תקנה". הוא אולי יכול להיות המלצה שאין בה סכנת סנקציה אם מישהו מחליט לא למלא את סעיף 9 ולא ליהנות.

תקנה היא איפוא כלל שבהסכמה מראש. היא לא חייבת להיות הגיונית, מוסרית, לא צריכה להיות לה סיבה. זו הסכמה הדדית לשמור על תקנון.

כך גם כאשר מדינה חותמת על אמנה בינלאומית, זה נקרא "תקנה". ישראל חתומה על אמנת ז'נבה ולכן מחוייבת לתקנון. גם שם – לא צריך שהתקנות תהינה הגיוניות או מוסריות או מוסכמות על כלל העולם.

עיקר הסיבה לחתום על אמנות היא עקרון ההדדיות. אם מדינה מוכנה להתחייב לא להתייחס רע לשבויי מלחמה בתמורה להבטחה שלשבויים שלה יתייחסו יפה – מוטב לה לחתום. אמנה בינלאומית אינה אלא חוזה של אינטרסים הדדים.

אמנת הפליטים למשל, שישראל חתומה עליה אך לא אישררה אותו – מיותרת לנו לחלוטין. כל הרעיון בפליטים הוא שהם מגיעים ממדינות שלא מכבדים בהן תקנות, חוקים או זכויות אדם. על פי התקנה מדינה מתחייבת לאפשר להם להיכנס ולהעניק להם תנאים מסוימים. פה אין שום הדדיות. כי אם אזרחי מדינת ישראל יהפכו לפליטים, מי שחתום על האמנה חייב לקבל אותם תחת האמנה גם אם ישראל לא חתומה עליה. ומנגד,  כשחתומים על אמנה ומפירים אותה – המדינה כן צפויה לסנקציות כנגדה.

בניגוד לתקנה, המילה "חוק" היא המושג החילוני של המילה "דת" או "דין".  חוק הוא כלל (מהמילה "כללי") שמשמעותו שהוא תמיד נכון, מוצדק, הגיוני ומוסרי.

בעולם אמוני, די במילה "דת" כדי החוקים שלה יהיו חוקים. בעולם שבו אין ריבון עולם כל יכול שממילא אוכף את חוקיו תמיד ובאופן סופי ומוחלט – "חוק" חילוני הוא מושג בעל משמעות רק כשלצידו קיימת יכולת אכיפה על הכלל. ("חוק" שמראש ידוע שלא ניתן לאכוף אותו על קבוצות מסוימות בחברה לא יכול להיות "חוק" מתוקף הגדרת המושג).

מאחר שהקהילה הבינלאומית לא יכולה להכריח את כל המדינות בעולם לציית לתקנות שלה, כי יש מדינות חזקות מדי כך שאם ינקטו נגדם סנקציות – הן יחזירו בעונשים משלהן על מי שמטיל אותן – ממילא לא יכול להיות קיים דבר כזה "חוק בינלאומי" .
(שלא לדבר על כך שאין ולו הסכמה בינלאומית אחת על מה נכון ומה לא. גם לא על רצח-עם).
חוקים יש רק בתוך מסגרת של מדינה. שבה לריבון  יש כוח וסמכות לאכוף את חוקיו על כולם. (זה אמנם לא תמיד מצליח אבל אי ההצלחה במדינה מתוקנת היא מקרית וביצועית ולא קבועה ואינהרנטית למערכת).

במסגרת בינלאומית יש רק תקנות, בכפוף לחתימה על אמנות – שאגב – גם אם חתומים עליהן תמיד ניתן לצאת מהן.

חוק חייב להיות מוסרי, צודק הגיוני ונכון תמיד לכולם (עד שמשנים אותו) והאכיפה שלו היא כללית ומוחלת על כולם.  הקהילה הבינלאומית אינה אלא זירת אינטרסים ואין בה חוקים. מקסימום- המלצות.
כך שגרמניה, יפה שהיא כועסת. אם זו לא היתה מדינה שלא מזמן השמידה עם באופן מתודי וגם ניסתה להשתלט על העולם אפילו הייתי אומרת – זכותה.

אבל גם אם "גרמניה" היה לא כועסת, או אפילו להפך, יוצאת מגדרה משש מרוב אהבה אלינו – אין לזה שום משמעות. כי הקהילה הבינלאומית אינה אלא  זירת למאבק בין אינטרסים.

אם גרמניה היה אוהבת אותנו, אבל היה לה פחות משתלם לתמוך בנו – האהבה לא היתה באה לביטוי בשום דבר בזירה הבינלאומית. הם היו מניחים בעצב לאיראן להשמיד אותנו – כי אחרי הכל – עם איראן ניתן לעשות עסקים.

אם, לעומת זאת, גרמניה מתעבת אותנו (כהרגלה) אבל הצבעה נגדנו באו"ם היתה גוררת סנקציות מצדנו  כנגדה (ויש לנו אפשרויות, אנחנו רק פוחדים להשתמש בכוחנו ) גרמניה היתה חורקת שיניים במועל יד – ולא מצביעה כנגדנו.

מוסר יכול, ומן הראוי שיהיה, במסגרת המדינה: אם בא לנו לשחק אותה חסידי אומות עולם ולהכניס לפה את כל אפריקה – זו רק החלטה שלנו. לא צריך להתחייב בפני העולם אלא פשוט לעשות את מה שנראה לעם בישראל  – כעשיית הדבר הנכון. אין שום צורך להתחייב לקבל עונש מהעולם בתמורה לכלום.
בזירה הבינלאומית צריך לשחק את המשחק הנכון- משחק האינטרסים.
אלא, שמתוקף מבנה יהודי נפשי ייחודי וטראומות עבר, אנחנו תמיד מבלבלים אהבה עם אינטרסים, וחוק עם תקנות, וכל זה – עם מוסר.

אנחנו לא צריכים שיאהבו אותנו בעולם, אלא שיפחדו מאיתנו.
ואגב, כשיהיה מה להפסיד מאי- אהבה אלינו, גם לא ישתלם לא לאהוב אותנו. אבל זה לא חשוב כלל הזירה בינלאומית, היא אינה  מקום לא לרומנטיקה, ולא לחוקים. היא המקום שבו כל מדינה שוטחת את דרישותיה על פי האינטרסים הצרים שלה, בזירת המאבק בין אינטרסים צרים אחרים מותך הנחה שאם יש קצת יותר טוב מאשר רע בעולם – הטוב אולי גם ינצח מעת לעת. זה כלל אינו מובטח ולא יכול להיות מובטח. וגם אם באיזשהו עולם אוטופי –  יתאחדו כל אומות העולם תחת חוק אחד, היו סמוכים ובטוחים שליהודים לא יהיה מקום בסדר החדש הזה. מיליארד וחצי מוסלמים לא ישבו איתנו בקואליציה העולמית והעולם החפץ להתאחד יעדיף לוותר על מדינת היהודים המזערית מאשר על רבע מאוכלוסית העולם. כי ככה זה.