עיתון לאנשים פוסט-חושבים

עיתון הארץ הוא תופעה של גאונות צרופה
רק שוקן ואלוהים יודעים איך העיתון הזה הצליח לחולל סביב קוראיו מציאות מדומה ומסוייטת של חיים תחת שלטון טוטליטרי בתוך שואה כלכלית בין אזרחים עם קרניים וזנב, בעוד שרובם ככולם למעשה מעשירי הארץ, קוראים את העיתון במשרדם המפואר שבקומה ה20 של מגדל יוקרה, משקיפים מטה אל עיר תוססת עם מסעדות ובתי קפה הומים מאדם, על כביש שתנועתו זורמת בשלל מכוניות שנת 2016 ועדיין מאמינים שביבי הרס טוטלית את הכלכלה כי כך כתוב להם בעיתון ולא שמים לב שאם המשטר לא היה אולטרא-דמוקרטי גדעון לוי לא היה יכול לכתוב את השטויות שהם מצקצקים ברגע זה למקראם.

הנחמה היחידה שלהם היא שלפחות הם נמנים על האליטה המוסרית המזערית מהסוג הנדיר של גדעון לוי ,מבלי לתת את הדעת על כך שאם היה מאמין לדברים שהוא מפרסם , כל רגע שבו הא עדיין חי במדינת הרשע הצרוף הוא רגע של קריסה מוסרית מוחלטת מצדו ומצד השוטים שמאמינים לו ולא של אלו שאותם הוא מכפיש – חיילי צה"ל (ששומרים עליו מפני הנגזלים הדימיוניים עליהם הוא כותב,) שחיים ומקריבים יום יום מתוך אמונה בצדקת הדרך.
ובעוד שמרבית הישראלים הפסולים בעיניו מוסרית, פוסלים לאחר יד את העדויות שלוי אוסף מדימיונו הקודח של ערבי פלסטיני מכחיש שואה. (כאילו, על שואה שלמה הוא משקר,קטן עליו להמציא לטמבל הזה עם פרצוף המלנומה סיפור אחד לשבוע), גדעון לוי ושלושת קוראיו חיים הם אלו שממשיכים לחיות במדינה נאצית , ולא חדלים לעשות את הונם מאזרחיה הסאדיסטים

מדהים עד כמה שרק קוראי העיתון טועים עד כדי כך, שהם משוכנעים שרק הם היחידים בעלי חוש הביקורת, כשלמעשה הגאונות של העיתון הזה היא בכך שהוא מציע שירותי אאוטסורסינג לביקורת עד כדי כך שהקוראים שלו הם היחידים שחוש הביקורת האישי בהם פיתח תלות כל כך מוחלטת בעיתון עד שהם מאמינים אפילו למה שכתוב בו – למרות שבמקרים הנדירים שבהם מופיעות שם עובדות – ולא רחשי הלב וההוראות איך ומה להרגיש כלפי מה, ומי – אז הם מאמינים לכתוב, שהפוך סימטרית למראה עיניים שלהם
ושיא האירוניה הוא, שאחרי כל זה הם משוכנעים גם, שזה עיתון לאנשים חושבים, ושהאנשים החושבים – זה בשיא הרצינות- הם.