שוברים חיילים

1796, נפוליאון נכנס לשערי מילאנו ומשחרר את הלומברדים מהאוסטרים השנואים. פבריציו צעיר נלהב שמעריץ את נפוליאון עד מוות רודף אחר מסעות נפוליאון במטרה להצטרף לצבאו. כשלבסוף הוא מצליח למצוא גדוד השואט לכיוון הנכון כנראה, הם נתקלים במהומה, אבק,סוסים, וברדק שלא ייאמן.
למחרת בבוקר הוא קונה עיתון וקורא שם שהוא היה למעשה בתוך קרב ווטרלו. ושאת נפוליאון, שהיה מוכן למות כדי לשוף בו את עיניו ולו לרגע – הוא אכן ראה אבל לא זיהה ולא הבין זאת . התשוקה הגדולה התגלתה כחוויה בלתי ניתנת למישמוע. נטולת פשר וחסרת משמעות

סטאנדל, ב"מנזר פלמה", תיאר את ההתרחשויות ברמת החוויה האמיתית שלהם ( לדעתי ניתן לכנותו אימפרסיוניסט) – וזה אכן יותר קרוב למציאות מאשר סצינות הירואיות בקולנוע היום, שבו הגיבור חולש על כל הנעשה, יודע בדיוק מה קורה וגם מצליח אפילו להציל את העולם. שזה מה שצעירים שלנו אולי מדמיינים- שזהו קרב.

אני מעולם לא השתתפתי בקרב, לא ראיתי קרב, לא הייתי בתוך קרב ואני גם מקווה שלעולם לא אהיה. אני רוצה לשבור שתיקה על ענין "שוברים שתיקה" ומראש אני אומרת פה, שבמקרה הזה אני לא מדברת מתוך יידע קונקרטי אלא רק בונה מודל מהמעט מאד שראיתי בסרטונים שצולמו בסתר והשאר- השלמת פערים מתוך קצת ידע בפסיכולוגיה.
לכן קחו את זה לא כאמת עובדתית אלא כאפשרות שלדעתי היא הסבירה:

העובדות הידועות לי: ש"ש היה ארגון שמטרתו לתת סיוע נפשי לחיילים, אולי לא הלומי קרב אבל המומי קרב. בשלב מסויים "נרתמו" אליהם גורמים מהקרנות, וסייעו בכסף וגם שלחו צוות פסיכולוגי מדנמרק (אגב – בירת הסיינטולוגיה העולמית) . עד כאן עובדות

עכשיו ככה
חייל צעיר נקלע לקרב בעזה. עובר חוויה מזוויעה של תופת כאוטי, קרב שבו יורים עליו מכל עבר, בחושך. הוא מוצא עצמו מבוהל וחסר אונים או שליטה על המצב. דברים קורים מהר מכדי לתפוס בדיוק איפה הוא נמצא ומה קורה.אולי איבד חברים לידו. פוחד פחד מוות. יוצא משם קצת משוקשק. מוצע לו , אולי ממש מטעם הצבא עצמו סעד נפשי אצל מתנדבים של עמותה. הוא אסיר תודה.

ומפה זה התרחיש הדימיוני- אם את מכירים פרטים אשמח אם תשלימו או תתקנו אותי

הוא נפגש עם הפעילים, חיילים כמוהו, יש שיחת אמון – מאיפה אתה? פלוגה ג'? מכיר יוסי? בטח – מוצאים שהיה להם מג"ד משותף. שניהם מעריצים אותו כמו אבא. הם אחים. החייל מצא בית עם אנשים שמבינים אותו ואת החוויה שלו.

מסדרים לו שיחה עם הפסיכולוג הדני, ד"ר הנס כריסטיאן אנדרסון ש"אתה לא מאמין איך הוא הוציא אותי מבלבלבות, אחי"

לפני זה – שאלון קצר ( מזה כן ראינו קצת בסרטון) – מי, איפה, כמה חיילים, איזה נשק, איפה בדיוק הייתם, הרגת בטעות אולי איזה ילד, היה לילה? היה לכם פנס? אתה בטוח שלא הרגת? לא, כי איך יכולת לראות שלא הרגת, אתה אמרת היה חושך. ולא היה בבניין אף אחד? בטוח? איך אתה יכול להיות בטוח? גם לי שיקרו, יש המון שקרים בצבא, שתדע לך. לי לקח זמן להבין אבל אתה תהיה בסדר, יש לך אותנו. בסדר אחי לא לדאוג, תכף ד"ר אנדרסן יסדר לך את הראש. תבכה. תבכה. גם אני בכיתי כמו מטורף אחרי שביצעתי רצח עם, כולנו כאן כמוך. תבכה. זה עוזר.

החייל, שנתיים יותר מבוגר מפברצ'יו, מגיע לפסיכולוג שנותן לו לשפוך. עכשיו הוא לא רק מבולבל ואשם כי אולי לא פעל מספיק להגן על חבר, אולי לא פעל לפי הפקודות ובגללו הפלוגה פישלה- אלא גם – נדמה לו שהוא זוכר במעומעם שהוא גם הרג בשוגג ילד שהוא כמעט בטוח, אולי, שראה משהו, אולי ראש קטן מתולתל באחד החלונות של הבית שהמפקד אמר שהוא מפונה אבל כבר אי אפשר להאמין לכלום. ש המון שקרים בצבא, עכשיו הוא כבר לא תמים כמו שהיה קודם.

ברגע מסויים הפסיכולוג המיומן מוצא את האירוע המדוייק שבו החייל עצמו חושב שהוא אשם- ולוחץ עליו: לדעתך יכולת להציל את החבר? איך? ולא עשית? אתה בטוח? אולי לא זה מה שמעיק עליך? מה כן? נסה להזכר. אולי אתה מרגיש אשם על משהו אחר? היו ילדים בחלון? אתה בטוח? אולי אתה מדחיק? היה בלגן, חושך, לא ראית טוב, לא כי אני שואל בגלל שהרבה חיילים שהכריחו אותם לעשות דברים בניגוד למצפון שלהם מדחיקים את זה ואז מתפרקים, כמוך. זאת תופעה מוכרת. אה. היה ילד? איפה, בחלון הימני או השמאלי? אתה בטוח שמאלי? איך הוא נראה, הילד? בן כמה? ואתה בטוח שירית לו בין העיניים ? אה, נכון, לא אמרת שירית לו בין העיניים. סליחה טעות שלי, אז מה עשית מייד אחרי שירית לו בין העיניים ? היה לך בלק-אאוט? לא? אתה בטוח שלא? כי כשיש בלק אאוט לא זוכרים את זה, ככה זה עובד, תמיד. אה אתה זוכר שהיה לך בלק אאוט עכשיו? יופי אנחנו מתקדמים, כולם נזכרים בסוף שהיה להם בלק-אאוט.

בשלב זה החייל מתפרק סופית, בוכה כל הפגישה- הוא לא התגייס לצבא להפוך לרוצח, הוא לא מבין איך זה קרה לו, בטח איבד לגמרי את השפיות שלו, הוא כבר לא מכיר את עצמו, שונא את עצמו, רוצה למות. אולי הוא יתאבד.
אבל רגע! הפסיכולוג עוזר לו, טוב שהוצאת את זה , הורדת מעליך, זה משחרר. כמה שיותר תספר את זה ככה יותר ירד מעליך ותאמין לי הדיכאון יעבור. אתה יודע מה, אני אסדר לך – בתור טיפול סדרה של ווידוים כאלו מול קהל באירופה, הכל משולם, תראה בזה טיול הבראה אחרי צבא, מגיע לך. אנחנו כולנו פה בשבילכם , החיילים הנהדרים של ישראל. צא לטיול, תתאוורר, דבר מול קהל – תוריד מעליך. האירוח – עלינו. בשבילך. מטח בשבילך

——————
זו סצינה שדימיינתי אותה מתחילתה ועד סופה. כי אני לא יודעת מה באמת הולך שם, אבל אני כן יודעת – שברגע שאדם מרגיש אשם על משהו, זה יכול להיות אפילו בטעות, או כי איבד חבר והוא נשאר בחיים- אז ניתן בקלי קלות לשתול בו את כל אשמת הרע בעולם, והוא יאמין. קל מאד לשתול זכרון שלא היה ולא נברא, במצב כזה. ולא נחוץ פסיכולוג מיומן מדנמרק כדי לעשות את זה.

ואם זה באמת ככה – שוברים שתיקה הוא הארגון הכי מתועב שניתן להעלות על הדעת ברמת הקניבליות האנטישמית שלו: נכנסים לצבא של היהודים, מוציאים מחיילים הודאות על מעשים ששתלו להם בזכרון, על הדרך מוציאים מהם אינפורמציה צבאית – כאקט של ריגול ממש, דופקים את נפש החייל לתמיד, הופכים אותו למכור להיות שפחת מין של סאדו-מאזו יהודי מתרפס בפני קהל אנטישמי- וכך גם מחסלים את תדמיתה של ישראל ויכולת ההרתעה שלה. והטריק הנוסף, הנבזי עוד יותר – מעמתים אותו גם עם העובדה – שהוא הפך להיות בוגד. וברגע שאדם מגלה שתומרן להיות בוגד – הוא ימשיך להיות בוגד ביתר שאת – כי ככה זה עובד מבחינת הנפש – אתה תעשה הכל כדי להוכיח לעצמך שלא סתם בגדת – אלא כי זה היה למטרה נשגבת – אתה הרי זה שהיה האדם היחיד הזה שלא הצדיע במועל יד…

זה הרגע שבו הקורבן הופך מגייס אחרים.

אחרי כמה שנים ימצו אותו וישליכו. הוא יגמור בסמים, בבית משוגעים או שיתאבד כי לאחר שמוצאים את כל המיץ מהיהודי את הקליפה אפשר להשליך לפח.