שמנופוביה

Funny overweight plump man with duck lips wearing undersize t-shirt with belly hanging out of pants, keeping hand on waist, posing for selfie, holding cell phone, trying to seem attractive and sexy

ה"נאורות" החדשה היום היא:"יציאתו של האדם מהאחריות האישית שלו מתוך הבנה שכולם אשמים בכך שאינו מרגיש טוב עם עצמו  ורק הוא לא אשם בכלום"

האבולוציה נתנה יתרון לחיות שמסוגלות לחוש בושה. כי הבושה היא המוטיבציה לשינוי ושיפור עצמי.

חברה היא היכולת לברור בין כל הרפרטואר האנושי האינסופי – מה לא לקחת ממנו. לא מה לקבל אלא מה לא לקבל. זה כולל גם אי-העדפת שמנים בברירה המינית. אחרת היינו עדיין על העצים (לפחות על עצים עם ענפים עבים מספיק).

 

מסתבר שפעם הציע ח"כ מוחמד ברכה לשנות את ההמנון לשיר "אני מאמין" מאת שאול טשרניחובסקי. הצעה זו נומקה על ידי חבר הכנסת מוחמד ברכה בטענה ש"מסריו של השיר הם אוניברסליים, ושגם לאזרחי המדינה הלא-יהודים יהיה יותר קל להתחבר אל מילותיו. שיר זה מדבר על האמונה באדם כאדם, ללא קשר למוצאו ומי שהוא, אמונה במאבקיו וביכולותיו."

אני יודעת שזה נשמע כמו "מה רע בזה שגם לא יהודים ירגישו שייכים?" זה נשמע טוב למי שמטומטם.

ראשית, יש הרבה מאד דרוזים ובדואים, שכשהם מרגשים באמת שייכות למולדת, ההימנון לא מפריע להם. להפך, הם גאים בו כי הוא אולי לא מזכיר את המיגזר שלהם אבל הוא מייצג בעיניהם את המדינה שלהם.

אבל בעיקר כי הימנון לאומי הוא ההפך מאוניברסלי. היה צריך להבין את זה המילה "לאומי"

האינטרנציונל הסוציאליסטי הוא המנון "אוניברסלי". שיר הלאומי של מדינה הוא השיר הלאומי של המדינה הזו. ולא של לאומים אחרים, מיגזרים ומיגדרים אחרים. הולא אין לזה סוף. סמל הוא הכללה, המנון הוא ייצוג של הכללה. ואין לזה סוף. הלוא כל מי שיחוש עצמו נעלב אחרי שיכניסו את הייצוג הייחודי של כולם ואז יתגלה שנוצר סיווג חדש שתובע את הכנסתו לקאנון. זה לא ייגמר עד שההמנון יהיה הקראת כל השמות של כל פרט במדינה – על פי סדר אלפאבתי

זה רק עוד אחד מסממני האיוולת של ה"פתיחות" נטולת ההיגיון של הפרוייקט הפרוגרסיבי הטוטליטרי – לטמטם את כולם באופן מוחלט ושווה.

זה מתחבר היטב לתוכנית הטלוויזיה  שצפיתי בה בטעות, על שמנופוביה.

כן. כן. כמה מרואיינים במידות גדולות שכל אחד מהם סיפר כמה עוול החברה עשתה לו כל החיים האומללים שלו, במקום לקבל אותו כמו שהוא.

בתור מי שהיתה ילדה שמנה בעמה (זה ממש לא היה כייף) אני רוצה להזכיר לכולנו  שלהיות שמן זה אחד הדברים שהכי הכי תלויים באדם עצמו. נכון,לא קל לרזות (אני לא הצלחתי, עד שהגעתי לצבא ושם הרוב נשר ממני בלי כוונה) וברור שיש סיבות פסיכולוגיות,  ונכון, הסביבה לא תמיד עוזרת. אבל הגישה הזו שמחדירים לצעירים – שהם בסדר גמור לא משנה מה יעשו או לא יעשו – החברה חייבת לקבל אותם – זה מבטיח את הכישלון מראש. כל האנרגיה ההולכת על צבירת עלבונות צדקנים, במקום על דיאטה אחת.

מאיפה אלו מביאים את החוצפה לתבוע שכו-לם ישתנו רק כדי שהם ירגישו טוב עם עצמם ועם העובדה שמעצמם הם לא דורשים אפילו לאכול פחות?!
כל אחד מהמרואיינים סיפר כמה סיפורים קשים מנשוא (אזהרת טריגר!):  "פעם קניתי בסופר והקופאית אמרה לי כל הכבוד שאתה אוכל פירות").

כלומר- צריך לחנך את כל החבר-  עד הקופאית האחרונה – לכלל אפס מוחלט של מקרים לא נעימים, רק כדי שהשמן יוכל לחיות בעולם שבו הוא מוכן לקבל את עצמו כמו שהוא?!

למה הקופאית הזרה, עם הצרות שיש לה על הראש – צריכה לקבל אותו  וכל כל האנשים בעולם – לפני שהוא יהיה מוכן לקבל את עצמו – בכוחות עצמו?  או לעשות משהו עם זה?

מיהם המטומטמים שבכלל מעלים תוכנית טלוויזיה כזו?! זוהי ה"נאורות" החדשה?  האם קאנט אמר "נאורות היא הכניסה של האדם לחוסר האחריות שלו, מתוך הבנה שכולם אשמים ורק הוא לא"?

לכל אדם יש חזקות וחולשות. כל אדם מרגיש לא נוח עם משהו בו. בפני כל אדם עומדות שתי ברירות עיקריות: לקבל את עצמו כמו שהוא, או לשנות את מה שגורם לו להרגיש לא טוב עם עצמו.

ראשית, כי זה הדבר הנכון. שנית, כי זו משמעותה של תרבות: לשדר לאנשים שאינם מוצאים חן בעיניה, מכל סיבה שהיא, שאם הם ימשיכו ככה לא יאהבו אותם. ככה כל אדם לומד מה עליו לעשות, כדי שכן יאהבו אותו. אהבה היא ברירה שיש בה אפליה. לאהוב את כולם  זה לא לאהוב אף אחד אף פעם. זה לא להבין בכלל מהי אהבה.

חברה היא היכולת לברור בין כל הרפרטואר האנושי האינסופי – מה לא לקחת ממנו. לא מה לקבל אלא מה לא לקבל. אחרת היינו עדיין על העצים. למצער על עצים עם ענפים עבים מספיק.

שנית, אין שום סיבה לאף אחד בעולם, להרגיש טוב עם עצמו. במיוחד לא בסטנדרטים האוטופיסטיים שמציבים לחברה אלו שדורשים מכל אחד לקבל כל דבר.

ללא הרגשה לא טובה עם עצמך, אין שום התפתחות.

האבולוציה נתנה יתרון לחיות שמסוגלות לחוש בושה. כי הבושה היא מוטיבציה לשינוי ושיפור עצמי. אין קלון בלהיות שמן, אבל מה לעשות, ששומן לא אטרקטיבי. לכן יש סיבה טובה לא להרגיש טוב עם עצמך, אלא אם בא לך לעולם לא להצליח לצאת מהבדידות. ומה השלב הבא? להכריח אנשים להזדווג עם בני זוג לא אטרקטיביים בעיניהם?  זה כבר קיים בדיסאוטופיה של האקסלי, אבל כל עוד זה לא קיים, הרגשה הלא טובה עם עצמךזו הטובה שהחברה עושה לך – בכך שהיא מביישת אותך לעשות את מה שטוב לך (אלא אם את/ה רוצה להשאר בתול). מוטיבציה, שלא הצלחת בטוב, לייצר למען עצמך.

לתבוע מכל החברה עד אחרונת הקופאיות – לקבל את כל מי שהחברה נוטה להסתייג ממנו – לפני – שהשמן עצמו יהיה מוכן לקבל את עצמו (או לרזות)- זה בערך כמו לתבוע מהמדינה לרצף את כל הרחובות בסוליה, עבור יחפים שמרגישים רע עם זה אין להם חשק לקנות נעליים.

חברה היא מוסד מבייש. ככה היא יוצרת ומעצבת את הפרטים שבה – להיות מה שהם אמורים להיות באותה חברה. זה לא רק בסדר. זה הכרחי. וזה לטובת האדם שאותו מביישים. האלטרנטיבה היחידה לכך היא חברה שכולאת ומוציאה להורג. כי תרבות היא הברירה בין הרצוי ללא רצוי.

ה"שיימניג", לעומת זאת, הוא כל מה שרע בחברה פוליטית

בעוד אותו זרם פרוגרסיבי תובע ממש מהחברה להיות אחידה כולה בקבלה מוחלטת של כל סוג של שונה, או שונה בעיני עצמו – ללא כל שיפוט – התביעה הזו מלווה בשיימינג חברתי של יריב פוליטי, שלא לטובתו: הומופוב, טרנספוב, איסלמופוב, שמנופוב פאשיסט, גזען, מיקרו-אגרסיבי. מה לא.

כל ההבדל הוא בכך – שהשיימינג הוא אסטרטגיה (נאלחת שיש בה קלון) לשרת את הדובר ואת  האג'נדה שלו ולא לסייע לחָָברֵת את רעיהו

אם כך, מהיום אני  שיימופובית. ואני  קוראת לכל השמנים לעשות דיאטה, להומואים ולטרנסג'נדרים לקבל את עצמם בעצמם כך שלא יצטרכו להמתין עד שכל החברה תקבל אותם לפני שהם יזיזו את הביצה השמאלית. אני תובעת מכולם לקבל אותי כמו שאני, כדי שאוכל להרגיש טוב עם עצמי כנאצית פאשיסטית וכלבה ביקורתית שחושבת שהגיע הזמן כבר שכל החברה תשדר לכל מי שקשה לו עם עצמו – שיפתור בעצמו את הסוגיות המחורבנות שלו לבד ויעזוב לי את ההימנון הלאומי- כהימנון לאומי ולא כשיר לכל מי שלא מסוגל לחיות בתרבות – עד שהתרבות לא תחרוט אותו עצמו על דגלה. לתלות אותו על עמוד קלון יהיה כבר רעיון טוב יותר.

המשימה של לקיחת אחריות על עצמך, כולל גם לברור את מה שנכנס לפה, ולמנן את הכמויות – זה כמעט פרוייקט בלתי אפשרי. הסיכוי היחיד, הקטן, שיש לנו הוא האמונה שהאחריות היא עלינו.

זה לא מבטיח הצלחה בשום צורה ואופן, אבל לקחת מאדם את האשליה שיש לו אחריות על עצמו – תוך ניסיון לשנות את כל הדרך שהחברה כולה חושבת עליו – זו הדרך הקצרה והמובטחת ביותר – לכישלון מוחלט וקולוסלי.

וזה גם סופה של הציויליזציה.  בתביעה להתייחס לחברה כמוסד מקבל-הכל – אוניברסלית – במקום מה שהיא –  מוסד המציב גבולות ומחסומים לרוב המוחלט של הרפרטואר האנושי – ולהשאיר רק את הביטויים המוצלחים ביותר של האנושות ומשם להתחיל לשפר אותה. על ידי כך שכל אחד משפר את עצמו במאמצים אדירים, כדי שיוכל להפוך לאדם שיש לו סיבה להרגיש טוב עם עצמו

מודעות פרסומת

תגובה אחת בנושא “שמנופוביה

הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: