מדריך דופנשמירץ להחרבת הציוויליזציה בעזרת המוסרוטרון

נסכים, בתור  התחלה, שאין פה ולו קורא אחד, שאינו הומניסט.

להומניזם יש לא מעט הגדרות.

נסכים, לצורך הדיון, שהומניזם הוא שם של אוסף הנחות יסוד, ושל ערכים הקשורים בזיקה מסויימת אלו לאלו, ולמושג "הומניזם".

הנחות היסוד הן שיש אדם. נדמה לי שקשה מאד להתווכח על כך. ושרוב בני האדם הם סוג של סובייקט ניתן לזיהוי ועקבי (מעטים המקרים שבהם אני קמה בבוקר ונדמה לי שאני מישהו אחר)

הנחה נוספת היא, שלאדם יש לפחות אחריות מסויימת על הבחירות שלו, שיש חופש בחירה ברמה זו או אחרת, שלאדם יש תבונה, ושמין הראוי שיעשה בה שימוש

הערכים של ההומניזם קשורים, איפוא, לאחריות שיש לאדם על עצמו ועל הזולת.  לכך שהוא פועל מתוך חירות מסויימת ושהחירות היא ערך חשוב שכדאי להגן עליו. שישנם דברים שהם ראויים, לעומת אחרים שהם לא. למשל ראוי לעזור לזולת, לא ראוי לרצוח אותו. בבסיס של הדברים כולנו יודעים פחות או יותר מה טוב ומה רע וגם – שלהיות מוסרי זה יותר טוב מלהיות לא מוסרי.  גם גנבים מבינים שהם עושים משהו לא טוב. הם רק בוחרים לעשות אותו למרות זאת. הבעיות מתחילות כשיש דילמות. דילמות מוסריות מתעוררות במצבים שבהם האדם ההומני, כלומר, כולנו, ניצב מול התנגשות של שני ערכים הומניים ומתקשה להחליט –  על איזה ערך צריך לוותר.

למשל אם נתקלתי ברחוב בז'אן ולז'אן וראיתי אותו גונב כיכר לחם. אני יודעת שבמקרה של גניבה, עלי לעצור את הגנב או לדווח למשטרה. מצד שני, אני מכירה אותו ויודעת, שאם הוא גנב לחם, זה רק כדי להציל מישהו ממוות מרעב.

אין דילמה מוסרית שהיא לא התנגשות של שני ערכים,  או – התנגשות בין ערך מוסרי, לבין רצון שיש לי. מצבים בחיים שלא מעוררים דילמות מוסריות, הם לא עניין למוסר בכלל.  מוסר הוא קבוצת ערכים, שהיא עצמה שייכת לקבוצת הערכים תחת הערך "הומניות" . למעשה, היא המוסר ההומני

מכיוון שכולנו הומניים, יש לנו מוסר דומה. אנחנו נבדלים רק באופן שבו אנחנו מעדיפים ערך אחד על פני השני במקרה של דילמה.

למשל, כולנו נסכים, שטוב יותר לעזור לנזקק, מאשר לא לעזור לו. ולנו גם יודעים, שחירות היא ערך חשוב. מה עושים כאשר העזרה לנזקק פוגעת בחירותו?  אני רואה נערה מרעיבה את עצמה למוות. האם למנוע ממנה בכוח ולפגוע בחירותה, או לא לסייע?

מכאן, שמוסר הוא הבחירה הנכונה (בעיני אדם) בתוך דינמיקה של ערכים.

נסכים גם שאין הומניזם ללא מוסר, ואין מוסר ללא ערכים, והפעולה המוסרית העיקרית היא בחירת ערך בתוך דינמיקה.

מכאן, שהדינאמיות הכרחית למוסר.

להמחשה. נניח שהיינו נולדים עם מחשבון שיכול לשקלל כל מצב של דילמה  בדיוק מתמטי, ולהציע לי את הפעולה המוסרית יותר מהאחרות. אז, מוסר היה בפשטות – הבחירה בין הרצון שלי, שמתנגש עם עשיית הדבר הנכון. זה כבר לא היה הומניזם, אלא דת.  אלוהים יכול לומר לי בכל אירוע – באמצעות שליחיו, הכוהנים שלו, המורים וההורים – מה נכון יותר לעשות.

הומניזם הוא לא בהכרח חילוני, אבל יש לו זיקה גדולה לרעיון, שהאדם הוא שקובע, ולא יישות כל יכולה העומדת מעליו

כך, שתנאי הכרחי למוסריות, שמקנה לי את הזכות לכנות את עצמי אדם הומני, הוא קיומה של דינמיקה תמידית של ערכים, שמאלצת אותי לבחון כל אירוע ואירוע לגופו.

(לכל הקופצים – אפילו הציווי הקטגורי דורש בחינת דילמה לגופה. קאנט לא אמר מה מותר ומה אסור – אלא דרש שנשמע למוסר של עצמנו.)

עכשיו אני מגיעה לעניין.

נניח לרגע, שאני שד מתעתע בדמות אדם. ושאני רוצה לשמיד את ההומניזם ולהכרית אותו מעל פני העולם. למה לי?  ככה. אני שד, וככה זה אצלנו.

לא רק שאני יכולה לעשות את זה בכוחות של אדם אחד, אלא שזה גם קל. הנה התוכנית המרושעת שלי:

אני יודעת שדינמיקה של ערכים היא תנאי הכרחי להומניזם. אם אצליח לעצור אותה, אפיל את כל מגדל הקלפים עד לקריסה מוחלטת של ההמוניזם לתוך עצמו.

דינמיקה היא כמו מערכת של גלגלי-שינים. די בכך שאעצור גלגל אחד קטן. אעשה זאת בקביעה, שלגרום סבל זה רע.

מישהו יכול להתנגד לרעיון הזה? אם אתם מסכימים עם הקביעה הזו, אז תסכימו בוודאי, שטוב יותר אם נקבע ש:

לעולם ובכל מצב יהיה רע לגרום סבל.

זה כמעט הרי מתבקש, לא?

זה אפילו מאד עוזר לאדם המוסרי וההומני. עתה, הדילמות נפתרות ביתר קלות.  הנערה האנורקטית בוודאי סובלת מאד. מניעת סבל הוא ערך מוחלט, כמו קלף אס במשחק "מלחמה" –  תמיד לוקח את קופה. מכאן, שעלי לעזור לה, גם בכפייה, כי בחופש מול סבל, סבל לוקח.

מה עושים, כאשר הדילמה קשורה לסבל בשני אגפיה? מה הבעייה? משקללים היכן יש יותר סבל, ועל פי זה קובעים.  פליטים מסודן עלולים למות אם יוחזרו למולדתם, תושבי הדרום סובלים, אמנם, אבל אין מה להשוות בין ויתור קטן על איכות חיים , לבין סכנת מוות.

נכון?

מוות הוא הסבל האולטימטבי. אנחנו מסיקים את זה מכך, שברוב המצבים רוב בני האדם מוכנים לוותר על הכל – תמורת חייהם.

לכן, אם אסור לעולם ולבכל מצב לגרום לסבל, אסור בוודאי להרוג. גם בשום מצב.

מה קורה בזמן מלחמה?  מלחמה היא במהותה – הרג המוני. זה אסור עוד יותר מבחינה מוסרית.

האם מותר, לפחות, להרוג כהגנה עצמית?

תכלס, הציווי הוא למנוע סבל. והוא מוחלט. זה אומר, שאסור לי גם לגרום בכוונה סבל לעצמי. לכן, חובה עלי להרוג להגן על עצמי, בתנאי, שאדע באופן מוחלט, שהפעולה אכן מנעה את הרצח שלי.

מכיוון שמאז שחרב בית המקדש, נותרה הנבואה לשוטים, אין לי שום ידיעה וודאית  – האם אם לא הייתי יורה ברוצח שלי, הוא היה הורג אותי.  וזה עוד מקרה מובהק. רוב המקרים הם פחות מובהקים:  לפני כמה עשרות שנים, בתקופת ההסתננויות בצפון, גבר שמע  בלילה רעשים מחוץ לדלת ביתו. ללא היסוס, ירה והרג דרך הדלת מחבל, שהיה ללא ספק טובח את משפחתו.  הסיפור התפרסם והאיש היה לגיבור מקומי. לאחר זמן, גבר אחר שמע בלילה קולות פריצה מחוץ לביתו. הוא כבר ידע מה לעשות – ירה דרך הדלת והרג או"מניק שיכור שאיבד את דרכו…

מכיוון שרוב המקרים לוקים באי וודאות, ואם כי מותר לי להציל את חיי, כמעט תמיד יהיה ברור שמדובר בהצלה עצמית רק כאשר יהיה ברור שמדובר בכוונת רצח, כלומר – מאוחר מכדי לפעול.

משמע, רוב אלו, שפעלו כדי להגן על עצמם יסבלו ייסורי מצפון מתוך אי הוודאות, שמא הרגו אדם ללא צורך.

כלומר, הזכות להגנה עצמית היא זכות, שכמעט שלא נמצא בעולם מצב שבו ניתן לממש אותה ולהשאר מוסרי.

מצד שני. אם מניעת סבל היא צו מוחלט, ומוות הוא הסבל המוחלט, לא יכולה להיות לעולם מטרה, שראוי למות למענה. מוות הוא סבל אולטימטיבי לכן החיים- קדושים באופן מוחלט.

אמנם, יהיה מוסרי למות למען הצלת חיים רבים. אבל –  ראשית עלי לדעת בווודאות מוחלטת  שזו אמנם תהיה התוצאה.  אם ראיתי שסיר לחץ עומד להתפוצץ בגן מלא בילדים ואין זמן אלא להקריב את חיי להציל את כולם, עלי לדעת שלא יהיו ניצולים ושלפחות שתי נפשות יהרגו בוודאות, במחיר של הנפש האחת, שלי.   הניסיון מראה, שתמיד יש ניצולים, גם במצבים הכי פחות צפויים. לפחות, אבל, לא אסבול מייסורי מצפון, כי אהיה עסוקה מדי בלהיות מתה.

אם הרג למען הגנה עצמית מוטל תחת תקנות מחמירות וכמעט בלתי ניתנות לוודאות, לא כל שכן כל ערך אחר. זוכרים?  "סבל"  הוא האס –  הערך המקובע והמוחלט, שלא נתון לתוך דינמיקה.  אין בחירה במצב של סבל מול ערך אחר. עלי תמיד ובאופן מוחלט לבחור את מניעת הסבל.

חופש, כפי שאנחנו יודעים, הוא ערך שיש להלחם למענו. אנחנו מכירים לפחות איום אחד ממשי על החופש כערך.   האיסלם הקיצוני רואה בערך החופש  את הניגוד המוחלט למוסר שלו. המילה "איסלם" פירושה – כפיפות. כפיפות לאל, אמנם  אבל אנחנו יודעים גם שלא מעט קבצות מפרשות את דתם –כציווי לכפות על אחרים את הדת שלהם.  ג'יהאד היא מלחמת קודש.  קודש, משמע, למען הדת. מלחמה למען הדת יכולה להיות רק מלחמה לכפיית הדת  אחרת, לא היה צורך במלחמה. לא?  סליחה אם נפגעתם מההסבר, אבל נראה שאפילו נשיאי מעצמות לא מבינים את המשמעות הכל כך ברורה של המונח  "מלחמת-קודש"

אז – במצב של מלחמה מול כפייה דתית – חופש מול חיים  – אסור לי להגן על עצמי, או על החופש.  כי רק האיסור לא להרוג הוא מוחלט. על חופש מותר להתפשר – ומלחמה על החירות כנגד אוייביה החמושים וחסרי הערכבות תדרוש ממני סדרה של פעולות אלימות במיוחד, ולמעשה, חיים שלמים של פעולות שגורמות סבל רב לאוייבי.  במקרה כזה, אולי אצליח לשרוד, אבל במחיר של חיים  מנוגדים באופן מוחלט לתפישת העולם המוסרית שלי, ואם כן, ללא ספק היה עדיף כבר שאקבל על עצמי ללא כל התנגדות את הכפייה הדתית.  ממילא, ההגנה עליהם משמעה לוותר על ערכי.

עכשיו, אם כפו עלי את חוקי הדת, לא חשוב איזה – אני כבר לא בת חורין מתוקף הגדרה. אני תחת חוקי האיסלם שאוסרים את החופש כערך, וגם כל פעולה שהיא, מתוך חירות.

אבל נניח, שוויתרתי על החופש כערך, לא נלחמתי על חירותי, אבל איכשהו, הג'יהאד בדיוק נעצר , דרך מקרה, על סף ביתי, קיבל התקפת לב  ומת.

האם החופש שלי ניצל?

ממש לא. אם ציווי מוחלט שאוסר עלי להלחם ולהגן על החופש שלי, הוא תמיד מאויים, וברור, שיום אחד אוייבי החופש, שיודעים שאסרתי על עצמי להתגונן –  יגיעו, ויטלו  ממני את חירותי.

חירות שמותנית בזמן, איזה מין חירות זאת?  כמו אדם שקשור לעמוד, ויש לו החירות לנוע ככל שירצה, במעגלים סביבו. כך שגם כל עוד טרם נגזלה חירותי בכוח מסויים, די בכך שאסור לי להגן עליה כדי לקבוע, שאין לי שום חירות.

העדר חופש, משמעו העדר בחירה.  אם אין לי בחירה, אני לא יכולה להחליט על מעשי או לקחת עליהם אחריות, לכן לעולם לא אוכל לפעול על פי מוסר הומניסטי, שמשמעו – בחירה.

נותר לי רק ערך מקודש אחד, שעומד מעל לכל פורענות- הערך שאומר שעלי לפעול לעולם כנגד סבל.

אמנם, חוש הצדק, והשכל הישר יתקוממו מהמחשבה שעלי לנסות למנוע מאדם שבא לאנוס אותי –  את סבל כאבי ביצים, במידה שאמלט ממנו. פה כבר אציב את הגבול, ואברח.

אני אדע שלא טעיתי, שעשיתי את הדבר הנכון. אבל מאחר שהערך העליון  שמכונן אותי הוא – מניעת סבל –  אני אסבול מיסורי מצפון.

שזה לכשעצמו סבל.

ואם יגברו עלי מאד, אולי בפעם הבאה שיתקוף אותי אנס,  אעדיף לבחור בגרוע פחות – אשכב על הגב, אחשוב על בריטניה ואקווה שיגמר מהר.

אגב, מה הסיכוי, שאישה אחת רגילה ונורמטיבית תעבור יותר מניסיון אונס אחד?

זהו, שאם כל אנס פוטנציאלי היה יודע, שאותה אישה מחוייבת לרעיון שלעולם אסור לגרום סבל, יש לצפות לכך שהיא לא תתגונן ביעילות גדולה מדי. כך, שאותה אישה צפוייה לעמוד בפני ניסיונות אונס תכופים מאד מאד.

וכך מסתבר, שכאשר קובעים ערך כמוחלט – ולו הערך היפה והבלתי מזיק ביותר – כמו  – לא לגרום סבל  –  מחריב את הדינאמיקה ההכרחית לעשייה מוסרית, דילמות הופכות להיות רק שיקלול סטטיסטי של כמות סבל אחת למול שניה.  החירות אובדת פעמיים –  ראשית משום שאין בחירה לעולם במצבים של סבל מול כל דבר אחר, כולל מול חירות, ושנית משום שבאופן מעשי, מי שלא מגן על חירותו – היא נלקחת ממנו על ידי אויבי החירות.

שאין בחירה ואין חופש, אין טעם בכלל לחשיבה עצמאית. לפחות לא בכל הנוגע ללבטים מוסריים. ברגע שנקבע קלף אחד שמנצח בכל מצב – כל סיבוב מוכרע תמיד בדיוק באותו אופן.  (במשחק קלפים אין מוחלטות כזו, כי רק לעיתים נדירות יש לכם אס ביד. במקרה של ערך עליון – הוא תמיד איתכם, ותמיד עליון )

מה נהיה לנו?  איבדנו את החירות, הבחירה, החשיבה העצמאית. איבדנו את ההומניות, בשם ערך הומני  אחד קדוש.

למי ששרד עד עתה, הנה האנלוגיה.

הביטו במציאות סביבכם. האם לא נראה לכם שהעולם המערבי כולו נמצא באותה מצוקה, הולך ומזכיר יותר ויותר את תופעת הלויתנים החופים?

בואו נניח רק לשם שעשוע, שבמקום שד מתעתע, היתה מתישהו ישיבה שכתבה את הפרוטוקולים של זקני הנאצים שניצלו מהמשפטים ומצאו מסתור, נגיד, בברית המועצות.

ונניח, שמתוך שיתוף אינטרסים – שנאת המערב, למשל, השלטונות ברוסיה הניחו להם לנפשם כמעט לגמרי, באיזה מדור ראשון כלשהו.

ונניח שנדרש מהם לחשוב על תוכנית להשמדת המערב ללא ירייה אחת. עדיף, שהמערב ישמיד את עצמו.

ואז הם עלו על הטריק: תחדירו למערב את הרעיון, שהמוסר שלהם יהיה מוסרי יותר – אם יוחלט שערך אחד שלהם עצמם, יהיה עוד יותר מחייב, למעשה. מוחלט.

קשה להבחין מה לא בסדר בערך יפה, כשהוא מקבל חשיבות עליונה.

זה נשמע מאד מאד ראוי. במיוחד במערב מוכה אשם, ובצדק.

מכאן אתם כבר יכולים לתחיל לתת משמשעות לכל פעולה גורפת שנעשתה במערב לאחר מלחמת העולם השנייה.

קבלת מיליוני "פליטים"- שחובה למנוע את סבלם, (גם אם ברור שהם עצמם גרמו לו), האיסור המוחלט לפגוע ברגשות ה"סובל".

מכאן הדרך  קצרה מאד לתפישה, שהצדק תמיד בצד של מי שנחשב לסובל. זאת, בניגוד לתפישה, שצדק הוא עניין של שיפוט על פי מעשים ובחירות של מישהו. היום, די בכך שאדם נולד במקום שבו הרבה אנשים סובלים, והוא כבר יותר צודק ( למעט מדינה אחת, שכל תושביה הם צאצאי רדיפות ושמקצתם הם אותם אידיוטיים שימושיים, בעלי עוצמת אינטלקט עצומה, שפיתחו מאד את רעיון הערך המוחלט)

הפוליטיקלי קוקרט נולד מתוך החשש למנוע את סבל הביקורת, מאלו שמעשיהם היו עלולים למשוך אליהם את הביקורת הגרועה ביותר. כשנאסר להביע ביקורת בשם הנימוס, נחמסה זכות הדיבור, משמע, נרמס החופש. לאחר זמן, הבורות גברה בתחומים שעליהם אסור לדבר, כך שאפשרות לשיפוט אפילו לא עלתה יותר לשיח.

בצירוף מקרים מדהים, מסתבר שאותם מיליוני פליטים מסכנים, מגיעים מתרבות שהחופש הוא חטא. זה אולי מסביר קצת, מדוע היו פליטים מסכנים מלכתחילה.  וגם, שאותם פליטים למודי סבל כלל לא סבורים, שמה שגרם להם לסבול הוא אותה דת, שמשמעה "עבדות". להפך, לתפישתם, מדובר במערכת ערכים שיש לכפות על כל כופר. למזלם, אותם כופרים מהמדינות שפתחו את שעריהם כדי למנוע את סבלם של הסובלים, עשו זאת מתוך התפישה , שמניעת סבל היא ערך מוחלט, ושמכאן, שלכל התגוננות מפני "סובל"  היא דבר רע מיסודו.

איכשהו, דברים תמיד מסתדרים כך, שכשיש תרבות שלא אוהבת להתגונן, תמיד צצה לה תרבות, שאוהבת לתקוף.

וכך, בשם ערך עליון יפה אחד, אך מוחלט, ההומניזם השמיד את עצמו.

ולי יש הרגשה, שאי שם נמצא אדם אחד, או קבוצה קטנה, שהגתה  תוכנית זדונית, שגאונות לא היתה נחוצה בה, ושכל הנדרש היה להחדיר רעיון אחד, מקובל על פי כל, ורק להכניס בו את הטוויסט הקטן של המוחלטות.

הם ידעו, שאנשים טובים בעולם ימהרו להקים ארגונים למניעת סבל עולמי. שאנשים אחרים, טובים כמוהם, יתרמו מכספם למען המטרה הנאצלת. שלארגונים הנאצלים יקומו סניפים, אגודות, קרנות.

הם גם ידעו מראש, לא צריך להיות גאון גדול –  שערך מקובע אחד בתוך מערכת דינמית, מקבע את כל שאר הערכים. שערכים מקובעים ישמידו את האינטלקט ויהפכו את בני האדם לעבדים לסיסמאות חסרות כל תוכן, או אפילו סותרות את עצמן: "free Palestine " – כלומר, "השמידו את ישראל" בשם הרעיון, שחופש זה טוב תמיד. אז מה אם מדובר בטרוריסטים רצחניים . freedom זו הרי מילה כל כך יפה וראויה.. "שלום" – זה ערך ראוי מאין כמוהו. אז מה אם "שלום" באיסלמית, זה מצב שבו כולם עברו כפייה לדת האיסלם? "שיויון" – מה יותר צודק חברתית ממנו? אז מה אם התוצאה היא – שכולם יהיו עניים מרודים בצורה שווה? "כיבוש" – זה רע מוחלט. מה זה קשור , אם עוד לא ראינו ולו חברה מוסלמית אחת, שבהנתן לה "עצמאות" – נתיניה לא היו תחת דיכוי של רודן?

אין זאת אלא, שיש היכשהו איזה שדון, שמצחקק לעצמו עכשיו, על ההצלחה שאפילו הפירר לא פילל לה –  ההצלחה להפוך את החברה המפותחת ביותר בכל תולדות האנושות – לחבורה של אידיוטים מועילים – אחד אחד. שניחש, שברגע שיהפוך סוגיה מוסרית אחת למוחלטת, לא ניתן יהיה לעצור את השמדת ההומניות, ושכל מי שיתריע על כך יושתק  בשם המוסר, או יצנזר את עצמו מתוך בושה חברתית.

שנה טובה, חברים שלי, שלום, חופש, שיוויון והעדר סבל מוחלט לכולכם. אנא, השתחררו מהבושה החברתית ומחוסר הנעימות לחשוב מחשבות ביקורתיות, שמכרו לכם אותם תחת השם השיווקי הגרוע "גזענות". אולי יש עוד סיכוי להציל את העולם החופשי – מעצמו .

‏19 ספטמבר 2014‏ ב-‏01:49‏