הגש"ש העיוור

להיות הגרמני שלא שתק

מרוב שאני מזכירה את זה בלגלוג על שמאלנים, הבחנתי לבסוף עד כמה שזה בעצם גם סוגייה אישית שלי. אולי כי גם אני קיבלתי את אותו חינוך.
אני מבינה שזה משהו שהולך איתי כברת דרך. והיו לי על הדרך כמה תובנות. אני חושבת שזה נראטיב בסיסי של מי שגדל על ספורי שואה. לא מהבית אמנם אבל מספרים ומבית הספר. נדמה לי שבשלב מסויים כל ילד תוהה על עצמו – איך הוא היה נוהג.

ואני חושבת היום שיש טעות מאד בסיסית באופן שגררתי את הנרטיב האישי שלי שאולי לא טרחתי לפתח אותו מאז שחשבתי עליו כילדה.

עכשיו, שנתתי לכך את הדעת , אני מבינה שהמשמעות הראשונה והמשמעותית ביותר בלהיות הגש"ש זה לא להיות גיבור בעיני עצמך. בדיוק להפך.
זה לחיות בתוך חברה, שכל כולה תופסת את ההתנהלות הבזויה – כמוסרית, נכונה ורצויה, ורק לך יש, משום מה, דעות שונות, הפוכות לגמרי. שאין להן תיקוף למעט רחשים פנימיים עמומים , שאומרים לך שזה לא בסדר להרוג עם באופן שיטתי.

יכול להיות, אמנם, שעוד אנשים חושבים כמוך אבל אתה לא יכול לבדוק את זה – כי מסוכן מדי לדבר על זה. מבחינת החוויה שלך – אתה לבד בעולם, עם רעיונות שנדמה לך שהם הנכונים אבל לא רק שאין להם כל הד או אישור מאחרים, שאתה יודע בוודאות שהרוב ימצא אותם כרעיונות מותעבים ממש. רעיונות אסורים, רעיונות שנוגדים את החוק, רעיונות שמסיבות מסויימות (תעמולה, דינמיקה חברתית, הסתה, שקרים) – כל החברה מסביבך חושבת שההפך הוא הטוב.

להיות הגרמני שלא שתק זה להיות מתועב מעצם המחשבות שלך, ולא, כפי שאולי נדמה לאנשים ממבט לאחור מתוך כך שהם חיים בחברה אחרת שחושבת אחרת ושהם גם בצד של הזדהות אישית עם הקורבן -מישהו צודק באופן ברור. לא. לגש"ש לא היתה דרך חיצונית לדעת שהוא צודק, שהוא לא משוגע.

כשאדם שואל את עצמו איך היה נוהג. או אפילו לא נוהג, אלא לפחות משמר את המחשבות ההומניות שלו בתוך כל הרשע, ואני יודעת שלא מעט אנשים משוכנעים בוודאות שהם לא היו נגרפים לקונפורמיזם שנירמל והפך את הרשע – למשהו שאנשים מאמינים שהוא הטוב – שישאל את עצמו קודם כל אם יש לו די אומץ להיות בעל הדעות המתועבות (אך שהוא מאמין שהוא צודק) בחברה שבה הוא אכן מתועב.

והנה ניסוי קטן (שאני נכשלתי אפילו בו) . כתבה כאן מישהי , שהיא מגיבה הפורומים אנטישמיים ואנטי ישראליים. זה האומץ להיות מתועב בתוך רשע. זה אומץ קטן יחסית למה שנדרש מגרמני בגרמניה הנאצית, שעצם המחשבות שלו אולי מסכנות את חייו, אולי את משפחתו. זה רק לשבת בבית מול מקלדת – ולהביע את האמת שלך הבזויה בעיני הכלל ולהגן על ישראל . לי אין את העוצמות הנדרשות אפילו לכך – לספוג טונות של שטנה. (למזלי אין לי גם את האנגלית הנדרשת בכתיבה… )

אלו שמגינים על ישראל בפורומים – זה קל יחסים לחיות בישראל, בין עוד המון ישראלים שחושבים טובות כמוך ישראל. אבל להיות אחד, בודד – שחושב אחרת כמו אותו גרמני, -זה קודם כל דורש את היכולת לשמר את העצמיות שלך- כאדם בעל ערכים משלו – ולהצליח לשמר אותם עם כל הפיתוי של ההונאה העצמית. אף אחד לא רוצה לחשוב על עצמו כמי שכולם היו רואים בו מתועב לו ידעו מה דעותיו. רוב בני האדם יתפתו בשלב זה או אחר- ליישר קו עם הכלל. להתפתות להאמין שהרוע מוצדק. שצו המצפון שלהם טעה קודם.

גם צו מצפון הוא לא מה שאולי חושבים.

המצפון הוא החלק באישיות שמשקף את הערכים של החברה המופנמים בו. כך שקשה לחשוב על מצפון אחד ויחיד- שמחוג המצפן שלו מצביע על כיוון אחר לגמרי משאר המצפנים.
כל אחד מסביבו הוא מגנט – ויחד – כל צווי המצפון מיישרים קו עם כולם אפילו מבלי לחוש זאת. דינמיקה קבוצתית היא הרבה יותר אפקטיבית ממה שאנחנו מדמיינים שהיא. תוך זמן קצר מאד רוב בני האדם בקבוצה מסויימת מתיישרים מבלי להרגיש,  גם בקבוצה עם רעיונות מאד מאד רחוקים מהנורמה שלהם עצמם.

(כל מי שעבד פעם המקום עבודה חולני יודע – שתוך כמה ימים ה"אמת" הפסיכית של המקום הופכת להיות אמיתית גם כשאתה יודע שהיא לא, אבל היא כן. בתוך העולם האלטרנטיבי של המשרד היא האמת האלטרנטיבית המוחלטת, זו סתירה שמשום מה יכולה לדור בשלום בעולם התחושות הפנימיות)

וזה המכשול הפנימי החזק יותר שאדם צריך לצלוח כדי להיות גש"ש. ולמעשה אין לו סיבה להיות כזה. כי מרבית האנשים הראציונליים לא אמורים להניח – שכולם טועים ורק הוא הצודק. יותר מכל – זה סממן לאי שפיות. ואין לגרמני שלא שותק שום נקודת אחיזה שעליה הוא יכול לעגן ותקף את הרחשים הפנימיים, הקולות שבראש שלו בלבד- שאומרים שהכל לא בסדר באופן מוחלט. ורק הוא הצודק . זה כמעט בלתי נתפס – שיהיה אדם אחד כזה.

ואת כל זה אני בעצם יודעת כל הזמן, בתוך השיח הפנימי שלי והוא חי וער בי. ומעת לעת זו בחינה שאני צריכה לעשות עם עצמי – האם לא איבדתי את השידרה הפנימית ונסחפתי ממנו והלאה. וכדאי לכל אחד לנהל את השיח הזה עם עצמו.

אין פרמטרים אובייקטיבים באופן מוחלט. אבל כן יש קריטריונים.
חגי אלדד, למשל, שהלך לעמוד מול האו"ם – וקרא לעולם לתקוף את ישראל – היה יכול להיות דוגמה לאדם שעומד על האמת שלו עם דעות שהוא יודע שיתפסו כמתועבות.

אם ורק אם היה משלם את המחיר שבוגד מוכן לשלם על בגידתו.

מאחר שלא שילם, ואף זכה מצד קבוצת ההתייחסות שלו דווקא לכבוד וייקר – הוא פארסה נלעגת של חיקוי הגרמני שלא שתק, ללא הדבר המהותי של להיות כזה – אדם המוכן לשלם מחיר.

גם השאלה העולה, בהכרח, בנוגע לסבלו של העם הממוצא – דורשת רענון מדי פעם – בחינה מחדש של הנתונים . מבחינתי, אני חיה בשלום לגמרי עם ה"אשמה" של ישראל. יש לי מספיק נתונים אובייקטיביים מהמציאות – שבבחינה שלהם ישראל תמיד עדיין עולה כצודקת. וכחיזוק נוסף – אין לי כל תועלת אישית מהיותי בעלת דעות ימניות – אלא להפך – אני משלמת על כך מחיר אישי בתוך קבוצת ההתייחסות שלי.

גם השמאלנים, למרות ובניגוד למה שנדמה להם על עצמם – אינם הגרמני שלא שתק ולא יכולים להיות . כי הם ממש לא לבד. ובתוך קבוצת ההתיחסות שלהם הם לא רק זוכים להד מצד הסביבה – אלא מקבלים אהדה רבה יותר על כל ביטוי של הקצנה.

גם – לא מתקיים פה מצב – שבו ה"שלטןן" "מסית" ומשפיע על צורת חשיבה קונפורמיסטית. צר לי לנפץ אשליה – אבל מנגנוני התעמולה הם של השמאל באופן בלעדי- בתקשורת, באקדמיה, בבתי הספר ובבית המשפט העליון – הגוף שקובע את כיוון המצפון הקולקטיבי. כך שגם להם כדאי מדי פעם לבחון את עצמם בכנות – ולבדוק אם הם הגרמני שלא שתק – ששמר על עצמיותו בתוך עדר קרנפים. שמא – בדיוק להפך – הוא חלק מעדר קרנפים – קונפורמיסטים לחלוטין להבניייה החברתית של מנגנוני תעמולה – שמכוונים אותם להאמין – שיש להתנגד לשלטון דווקא (החלש, הבלתי נשמע, התבוסתני והפחדן- הניצב אל מול מנגנוני ענק בינלאומיים )
מהיכן שאני רואה את הדברים – זה אכן המצב.

ובכל מקרה. המצב היום בכל העולם המערבי הוא מאבק על שתי מטאפיזיקות הפוכיות, עם תפיסות הפוכות של מוסר.  אחת מהן מוטעית. בהכרח. מוסר אחד אינו מוסרי אלא מתחזה לכזה. ואבל למעט קיומן של סתירות לוגיות – אין שום נקודת אחיזה אחרת לבדוק אם הבחירה נכונה. קל לשמאל לדמיין שיש מצב דומה לנאציזם מול פל-טינים. בדיוק באותה המידה -ממבט של הימנים- ישנה אנלוגיה מובהקת ומהותית – בין הנאצים – לפל-טינים.

בשני המקרים זה דימיון חיצוני מטעה. באף אחד מהמקרים אין הזדמנות להיות הגרמני שלא שתק – משום שלכל צד ישנה קבוצת תמיכה – מה שמבטל באופן מוחלט את התכונה הנדירה של היות גרמני לא שותק.

הדרך היחידה שאני מכירה לשמור על הערכים האותנטיים ולא להסחף בזרם הכללי – מה שקורה באופן כל כך אוטומטי שלעולם לא מרגישים כשעושים את זה – היא להיות במצב קבוע של דיאלוג פנימי עם עצמך. לדבר ללא הרף איתך, לשאול את עצמך שאלות קשות, ולענות לעצמך בכנות ככל הניתן. לזכור את המסרים ששלחת לעצמך כילד – לעמוד איתם במשא ומתן תמידי – ולהשמר שלא לבגוד בו יתר על המידה. לבחון מעת לעת את יכולת העמידה – ולוודא שאינה מדרדרת לדוגמטיות. ומאידך – שלא התרחקת יותר מדי מעצמך מתוך פחד מדגמטיות. אין לזה קריטריונים, רק רחשים עמומים – שאם לא קשובים אליהם – הם נבלעים ברעש החיצוני.

אישור מהסביבה לעולם לא יכול להיות מצפן. אין בעולם דעה – שלא יימצאו לה שותפים נלהבים. בשיח הפנימי שלנו – כולנו לבד לגמרי. ממש כמו הגרמני שלא שתק. ואולי זו הסגולה האמתית של היות אותו גרמני . לא בתוכן הדעות, לא בערכים כאלו או אחרים אלא – ביכולת לשמר עצמיות – את מי שאתה באמת , מבלי לבגוד בילד שהיית, בהחלטות הכנות שלך מבלי להתקרנף בעדר ה"קרנפים" זה או בער ה"לא קרנפים" – שההבדל היחיד בין שני העדרים – הוא רק – הקרן…

ואולי זה המקסימום שניתן לצפות מאדם. ולדעתי זה הרבה. בהתחשב בכך שאנחנו בני אדם רק מזה 3 מיליוני שנה, ובבונים היינו לפחות מילארד.