אדם הוא אדם. האחר הוא האחר. מה שנכון, נכון.

monkey_netsuke_01
סוליפסיזם הוא התפיסה הפילוסופית שאומרת שאין שום דרך לדעת שהעולם החיצון קיים נחוץ לתודעה האחת – התודעה שלי. ב"עיבל" הנפלא של אברהם הפנר מתוארת התפיסה הזו באופן כל כך מלבב שזכרתי אותה כמעט בעל פה- ומשהו עדיין נותר בי אחרי 35 שנה. הוא מתאר איך כשהגיבור שלו היה בן 6 , נברא הים:
 
"בראשית נברא ריח הים. כשהלכנו, אבי אני במורד רחוב בוגרשוב. לקראת פרישמן נבראו קולות הגלים וכשהגענו להרברט סמואל – נברא הים ככחול ורחב מימדים"
(משהו כזה)
 
לפניו , הפילוסוף ברקלי טען ש"להיות, זה להיות בתפיסה". גם הוא טען שאין שום הוכחה לקיום עולם חיצוני – כי כל אובייקט בעולם הוא לכאורה אובייקט של החומר אבל כל מושג שיש לנו על האובייקטים האלו – הם מושגים. ומושגים הם אובייקטים של התודעה ולא של החומר . ("שולחן" – ברגע שנתפס הופך להיות המושג "שולחן".  אין לנו שולחן חומרי קטן במוח. ומה שאין לנו מושג עליו, לא קיים. הרי אנחנו אפילו אומרים עליו "אין לי מושג" )
 
ברקלי פתר את בעיית קיום העולם בקביעה – שכולו נמצא בתפיסה עליונה אחת – של אלוהים.
 
אם אתם זוכרים את אליס של קרול , כשטווילדי וטווידלדם מזהירים אותה שלא תעיר את המלך הישן כי הם נמצאים כולם בחלום שלו ואם יתעורר הם יתפוגגו – פה קרול קצת הסתלבט על "היות הוא להיות בתפיסה" של ברקלי.
 
לסוליפסיזם היתה עדנה קצרה שהפילוסוף והמתמטיקאי הגדול ברטרלד ראסל אימץ  את התפיסה הזו וטען – שאין לו שום דרך רצינית לדעת שהעולם קיים מחוץ לתודעה האחת שלו.
והאנקדוטה המשעשעת (את הפילוסופים לפחות) מספרת על כך שיום אחד קיבל ראסל מכתב ממעריצה: "ראסל היקר, שמחתי לשמוע שגם אתה סוליפסיסט ממש כמוני"
 
(זה עבר לו, לראסל. בעיקר – כי הסולפסיזם אינו פורה. מרגע שאמצת את התפיסה הזו, אין יותר מה לומר על העולם.)
 
סוליפסיזם הוא תפיסה פילוסופית עם נימוקים קוהרנטיים. למעשה, המשפט שהתחיל את כל הפילוסופיה של העת החדשה נבע מתוך ספקנות מתודית סוליפסיסטית "אני חושב, משמע אני קיים". כלומר אם אני מחליט להטיל ספק בכל דבר בעולם, כולל בקיום של עצמי, אני עדיין לא יכול להטיל ספק בכך, שאני מטיל ספק.
מאמת ראשונית ברורה ומובחנת זו – המשיך דקראט להוכיח את קיומו של כל העולם (בעזרת הנחה אחת – שאלוהים קיים ומתקף אותו)
 
סוליפסיזם זו אולי תפיסה מוזרה, אבל למעשה כולנו מכירים אותה . כל הילדים סוליפסיסטים באופן טבעי. לוקח לילד זמן ללמוד – שלא כל מה שהוא רואה בעיניו – גם אחרים רואים. אנחנו תמיד משועשעים לשמוע ילד מספר לזר גמור על הגננת יפית , ומזכיר שמות של ילדים מהגן כאילו מובן מאליו שהזר מכיר אותם כמוהו .
 
אמא שלי, גם היא סוליפסיטית. היא מעולם לא ממש האמינה – שאני מאכילה את הילדים גם כשהיא לא רואה את זה קורה – או – ליתר ביטחון -זו שמכינה את האוכל.
 
(ההפך המוחלט מסוליפסיזם מייצגת אחת הדמויות ב"זמנים קשים" של דיקנס, כשעל ערס דווי היא מתלוננת: "יש פה איפשהו כאבים בחדר")
 
היום קיימת תופעה מוזרה של סוליפסיזם קולקטיבי  מצד כל אותם שוחרי "האחר הוא אני" – שמעצם המשפט הזה עולה כל הטעות האפיסטמית – והיא אכן הפכה להיות דרך מסולפת להביט ולפרש את העולם:
אלו האנשים ששונאים אחרים על כך שהאחרים שונאים את האחר.
אבל הם עצמם מקבלים את האחר, רק כי הם לא מצליחים לתפוס – שהאחר הוא אחר. הם יראו במחבל ג'הדיסט אדם "בדיוק כמוני וכמוך" ( למעשה, לא "כמוך" אם אתה ימני) -אבל רק כל עוד הם אפילו לא מצליחים להעלות בדימיונם אדם שאינו בנוי בדיוק נמרץ בצלמם בדיוק, ובדמותם בדיוק . רק כך הם יכולים לקבל את האחר. שהוא אני.
על אחיהם ב"ימין" יטענו "זה לא העם שלי". מנגד, כשישאלו אותם מדוע אינם מבקרים את הגזענות של ה"אחר" – הם ישתוממו באמת: "מה זה העניין שלי?! לי אכפת לתקן רק את הגזענות של עם שלי"..
זה ממש ביטוי של מי שסולפיסיזם קולקטיבי ביטל אצלו את היכולת להבחין באופן עקבי  – מה יחשב ל"אחר" (שהוא "אני") מה אני, מה האחר שאינו אני – ולכן הוא אחר ולא אני, או אני ולא אחר. סולפיזם קוניליימלי.
 
ואז – ה"אחרות", שהיא בדיוק לא אחרת לעולם – הופכת מסתם קושי לדמיין תודעה שונה מהתודעה של הסוליפסיט הקולקטיבי – לתבנית הסברית על העולם:
 
אם האחר הוא אני, ועם זאת, אני רואה שהוא לא בדיוק מתנהג כמוני – אז בהכרח  מישהו אשם. זה תמיד הימין שהרגיז אותו, הקפיטליזם שרמס, ישראל, שכבשה.
 
ומתפיסת עולם שגויה, שמקורה בחוסר קוהרנטיות וחוסר דימיון  – זה הופך לאידיאולוגיה: "לא תפרידו אותנו" צועקות היום פמניסטיות לוחמות צדק חברתי יחד עם "פמניסטיות" ג'יהדיות. כי כן, אם מישהו טוען שאין מכנה משותף בין שוחרות שיווין האישה, לבין לוחמת למען הכלת חוקי השריעה בארה"ב – הוא האשם בסיכסוך… 
 
ומאידאולוגיה – זה הופך לחקיקה. כי אם אדם הוא אדם באשר הוא, לא חשוב אם הוא נולד למדינת שפע חילונית וקיבל חינוך הומני- או גדל בעולם השלישי וקיבל חינוך מוסלמי שמייעד אותו למצוות הג'יהד – אז אין זכות למדינה להעדיף את אזרחיה, ואפילו לא – להגן עליהם מפני רצחנותם של בני אדם בדיוק כמוהם – אחרים.
כי אם הם רצחנים-הם אחרים ולא יכולה להיות אחרות באמת, אז מישהו חייב להיות אשם, שהאחר באמת אחר – וזה בהכרח בגלל הנרצח. משום שלא יכול להיות בעולם שום מצב עניינים שבו זה הגיוני  שאדם כמונו, סתם ככה קם בבוקר ויוצא לשוק עם סכין.
אלא אם הוא ימני, כי ימנים באמת אלימים בלי שום סיבה. 
 
———-
קו התפר בין שמאלנים, לבין שמאלנים לשעבר הוא לדעתי המפגש עם האחר. השוק המטאפיסי שאדם חוטף, כשהוא  מגלה עד כמה שהאחר – באמת באמת אחר.
 
זה – מניב שתי תוצאות הפוכות:
הרוב- פשוט תופס שעד כה טעה טעות ילדותית מתוך סוליפסיזם קלוקטיבי  נאיבי (שתמיד הוחדר במערכת החינוך) , לוקח שני צעדים לאחור  בבעתה – ונמלט כל עוד מוחו בו למחנה "האחר הוא האחר".
 
המיעוט- בשמעו באותה בעתה את ה"אחר" – ישמוט מייד את כל הזהות של עצמו, את הנרטיב שלו, השייכות שלו – ויתאחד לחלוטין עם הזהות והנרטיב של האחר, וכך שוב – האחר הוא האני החדש שלו. וכך ישמר לעצמו את הסוליפסיזם הקולקטיבי כזהותו ממש. 
 
היום, המיעוט הזה כל כך רדיקלי – עד שהוא מבריח את כל מי שרוצה לחשוב על עצמו כשפוי. לכן אין היום שמאל שפוי בארץ. כן יש שמאלנים שפויים – שפשוט לא מוכנים עדיין להודות בכך.
כל מי שהתווכח בשנים האחרונות עם שמאלנים נתקל בכשל הלוגי הזה: השמאלן הוא הפלורליסט שמקבל את האחר ולכן רק הדעה שלו מקיפה את כל הדעות האפשריות ופתוחה לכל רעיון. אבל רק כל עוד זה הרעיון הצר שלו – כי רעיונות "לא פלורליסטים" לא יכולים להיות  קיימים בשום מציאות אפשרית. הם הזויים, מרושעים ומתועבים! ולא יכולה להיות "אחרות" ששונה ממנו באמת.
 
 
 
 
 
 
 
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: