טור אורח: הרהורים במשנתו של דוד גרוסמן

250px-Hazman_Hazahov.jpg

18814150_1906650222938356_4087806868742604649_nמאת יוסי ריבלין

אפתח ואומר שאני אוהב את דוד גרוסמן, מעריך אותו מאוד, מכירו אישית, מצטט אותו רבות, ומתכנן לצטט בהערכה מספריו בהרצאה שאני עתיד לתת בעוד כשבועיים על השואה והסיפרות.

עיתון ידיעות אחרונות מקדיש בסוף שבוע זה מאמר ענק, שבעה עמודים במלאת שלושים שנה ל"הזמן הצהוב", הרפורטז'ה הענקית, המפעימה, המׇסתית, שפרסם דויד גרוסמן בשנת 87. עבדתי אז באותו מקום עבודה עם גרוסמן, הייתי עד קרוב לסימני תהליך הכתיבה שלו, ולפרסום המסמך. המדינה הייתה אז צעירה בת 39. גרוסמן היה בן 34. אני הייתי 25.5.

את הכתבה בסוף שבוע זה הפקיד ידיעות אחרונות בידיה של סימה קדמון, כך שכבר יש פה בכתבה "נוכח נפקד". אני מתכוון לעורך המיתולוגי שהפקיד בידיו של גרוסמן את המשימה לפני 30 שנה. קוראים לו נחום ברנע. אז היה עורך "כותרת ראשית" נוחו עדן.  היום ברנע יבדל"א הוא הפובליציסט הבכיר ביותר של ידיעות.

על נחום ברנע אני סומך, גם כשהוא מעצבן אותי, כי לנחום ברנע יש יושרה, ברמות הגבוהות ביותר. לסימה קדמון אין, אפילו כשהיא משתדלת מאוד. פשוט אין. היא מאלו שלמרות הוותק שלה בעיתונות וחוזקה בידיעות, היא תמיד תיתן לווישפול טינקינג שלה, למשאלות הלב הפוליטיות שלה, להוביל את כתיבתה, לא לאמת העיתונאית. נראה לי שכל חוקר תקשורת מתחיל יוכל לאמת זאת אמפירית. אז למה לא ברנע? בידיעות אין סתם.

זכורתני שיחה קצרה עם גרוסמן ב- 87 בחדר העורך באולפן "החוטים" החדשני של קול ישראל (אולפן שעתיד להיהרס בקרוב למרבה הצער). הוא סיפר על מושג שהפעים אותו, משהו שיש לערבים ואין לנו, היהודים, כך אמר, וזה "צומוד" מה זה "צומוד"? זה היצמדות לאדמה, לרעיון, לחלום . גם אם יקח "אׇלפ סׇנה" (זהו "הזמן צהוב") יש להם סבלנות. יש להם חזון. יש להם תקווה. הם ימתינו בשקט עד שנלך מפה והם יוכלו לחזור לבתים שלהם.

לאן בדיוק נלך? את זה איש לא שאל ב-87.

לא זוכר אם זה היה בעקבות שאלה שנשאלה, אולי אני שאלתי אולי מישהו אחר ("דוד, נגיע לדעתך לגיל חמישים?), ואולי גרוסמן אמר זאת מיוזמתו אבל אני זוכר אותו אומר: "אם לא יהיה פה שינוי אדיר ישראל לא תגיע לגיל חמישים". גיל חמישים נראה אז רחוק מאוד עבור גרוסמן, עבורי, וגם עבור המדינה.
שבעה חודשים אחרי "הזמן הצהוב" של גרוסמן פרצה האינטיפאדה הראשונה. זה היה בתשעה בדצמבר 87 (ולא בספטמבר גברת קדמון. כתבת מאמר בן 7,000 מילה, האם קשה כל כך לדייק בפרט, מן המשמעותיים במאמר?!) באינטיפאדה הראשונה נהרגו עשרות ישראלים, ומאות נפצעו. גם אלפי פלשתינאים נהרגו ועשרות אלפים נפצעו, בלב חשבנו – חשבתי – שזו "האינטיפאדה של גרוסמן", הנביא גרוסמן. חוזה האינטיפאדה, כן באותו רגע הוא נתפס בעיניי כנביא.

אבל האינטיפאדה גססה וגססה ולבסוף מתה. שלוש שנים אחר כך, בשנת 1990 קרה למדינה נס, נס ענק. נכון גרוסמן לא יכל לחזות אותו אולי אבל ראבעק, ניסים כאלו קורים לנו מאז 1880 אז ניתן היה. הוא לא התייחס אליו אז וגם עתה במאמרה של גברת ווישפונג טינקינג בכתבת 7,000 מילותיה לא מזכירה אותו אף לא במילה. אני מתכוון לעלייה מברית המועצות. מיליון איש שתופסים היום עמדות מפתח בפוליטיקה, בהנדסה, בהיי-טק, באקדמיה בתרבות..וכן גם בהתנחלויות שריבעו את עצמם מאז "הזמן הצהוב". ב- 93 נחתם אוסלו, לרגע חשבתי בלב "השלום שגרוסמן חזה" אבל הסכם אוסלו כשל כישלון מזעזע, מהדהד. עכשיו כבר למעלה מאלף הרוגים לנו ואלפים אלפים להם, ואני, נביא שוטה ונאמן , לא רואה אותנו בחמישים שנה הקרובות מתגברים עליו וחוזרים לתלם השלום כפי שגרוסמן והשמאל חוזה אותו. (שלום בלי פינוי ההתנחלויות הגדולות? אהלן וסהלן).

29-05-2016-15-49-43-IMG-20160527-WA0029-758x505
צומוד יהודי בשומרון

והגענו – המדינה יענו, לגיל חמישים ואף לשישים והיא אוטוטו בת 70, וצריך להגיד ביושר ההתנחלויות פורחות, כלכלית, חברתית, יזמית, רומנטית. גם אם הן ספגו מכות איומות ונוראות בדרך, במהלך שלושים שנה האחרונות. ונכון, יש צומוד פלשתינאי, עליו דיבר גרוסמן, ואני אישית מעריך ומכבד אותו, אבל לא צריך להתבלבל זה צומוד של פלשתינאים שורשיים, שחיים ביו"ש מאות בשנים ורק רוצים לעבד אדמתם הנוכחית, את החופש שלהם ואת היכולת לפרנס ולחנך את משפחתם. שב איתם לקפה ותשמע מהם געגועים לימים שלפני הזמן הצהוב. לפני 87 שהכבישים היו פתוחים לרווחה, והעסקים פרחו והם עבדו אצלנו ואנחנו ביקרנו אצלם. גם אם היינו בתוך בועה אווילית, אליבא דגרוסמן, החיים שלהם, שלהם, היו יפים מהיום.ואיפה הצומוד של אנשי אוסלו על פוליטיקאיהם וטרוריסטיהם שבאלפית שנייה מוותרים על חייהם בשביל מופע סכינאות חסר כל תוחלת. איפה הצומוד בדיוק אצל אלו? איפה הצומוד של ברגותי וחבריו? איפה הסבלנות הנערצת שלהם?

וכן, צריך גם להגיד ביושר שיש צומוד ישראלי שגרוסמן ביטלו אז במחי יד. אולי הוא לא אצל חובבי ברלין אבל יש צומוד בהתנחלויות, קודם כל , וגם בקיבוצים, במושבים, בעיירות הפיתוח, בירושלים ובעוד מקומות. גם אצלי באופן אישי.

אין דבר שמפעים אותי יותר מסופרי מופת שלמרות גלי הערצה שממשיכים להישפך על טקסטים שכתבו בצעירותם יוצקים, הם עצמם, מים קרים על הגותם דאז, שעם השנים התעמעמה קשות ונתגלו חולייה ותמימותה. אני חושב ש"הזמן הצהוב" היה מן הטקסטים היפים לזמנם, אבל היום אני סבור שניתן לקבוע שהזמן הצהוב של גרוסמן שגה. כשל.

ציער אותי שגרוסמן לא אמר זאת בקולו הרהוט, ובטח ובטח שקדמון העיתונאית כביכול, לא ניסתה כלל להוביל לכיוון הזה. להעלות תהיות עיתונאיות קצת לא נוחות. אבל האמת שמקדמון אין לי כל ציפיות.

אשמח להתייחסותם

נ"ב

ותכניות לבניית יותר מ-2,600 יחידות דיור מעבר לקו הירוק עתידות לקבל אישור בשבוע הבא.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: