הדיון האמיתי הראשון ששמעתי באוניברסיטה, ואופטימיות זהירה עבור תושבי דרום ת"א

162842_476226381887_4388867_n

משהו מעניין קרה הערב. אני עוד לא לגמרי מבינה מהן המשמעויות שלו אבל אני חושבת שקרה משהו חשוב.

היה הערב כנס קליניקות משפטיות באונ' תל אביב. למי שלא יודע, אלו ארגונים חברתיים בתוך הפקולטה למשפטים, שמאפשרים לסטודנטים למשפטים להתנסות מעשית,בין היתר בהגשת בג"צים תוך כדי לימודים. על הדרך הם מגישים בג"צים בכל פעם שהכנסת מחוקקת חוק שיאפשר לחלץ את תושבי דרום תל אביב מהמצוקה האיומה של המסתננים, הקליניקות מגישות עתירה לבג"צ שמצידו בולם את המהלך. אבל איך אפשר בכלל להאשים אותם? סטודנטים אמורים להתאמן על מישהו, לא? גם אם זה במחיר רצח קשישות, כמו אסתר גלילי ז"ל, אונס דרך קבע של האוכלוסיה העוד יותר חלשה – הפיליפיניות האומללות וכתוצאה מכך חיים של פחד תמידי.

במושב הראשון שאני הגעתי אליו ישבו דוקטורנטית במכון שלי שעוסקת בנושא הדמוקרטיה, ח"כ מירב מיכאלי שעוסקת בזכויות האישה, עו"ד ברק "אני מחרבן עליך ועל הכל המשפחה שלך" כהן שעוסק בלחרבן  ועוד פרופ' בשם ישי.
חלק מהדברים היו מעניינים. מיכאלי היתה קצת פחות מטורללת מהרגיל. ברק כהן סבור שיש לפרק את המדינה לגמרי על פי קבוצות אתניות וגזעים אבל נוכחותו המכובדת במיוחד השרתה אווירה אינטלקטואלית בשל הפגנת מזג שיפוטי מרשים, בעיקר בכך שהפעם לא חירבן על עצמו.

היו הרבה דיבורים על הימין.
אין להם שום מושג. כלום.
הם נאבקים מול איש קש שנראה להם כמו תערובות של לה פמיליה והצל. הימין זר להם כמו שבט נידח ואקזוטי במדינה רחוקה שכל רגע יקום ויגזול מהם את הליברליות ושכדי להתגונן אין להם ברירה אלא לחסל את הליברליות. בערך כמו אישה שמפרקת את המשפחה כי היא חושדת שבעלה בוגד בה, מה שעולל לגרום לפירוק המשפחה…

בנוסף מסתבר, שהם חושבים על עצמם שהבעיה שלהם שהם ראציונלים מדי ולא רגשיים מספיק. התאפקתי מאד שלא לומר להם, שאלו שתי בעיות יחידות , שמהן הם לא צריכים לחשוש.  הבעיה היא , שאף אחד לא אומר להם את זה כי הם מגיבים באופן רגשי ולא ראציונלי לכל סוג של ביקורת.
הבורות שלהם טרגית.
ממש .
אמרתי לדוקטורית שלומדת איתי מהפאנל שעליהם ללמוד להקשיב לימין. היא הביטה בי כאילו הייתי חתיכת צואה וברחה להקיא בשירותים

בפאנל השני דיברו על בעיית המסתננים.

עכשיו, זו הפעם השניה שאני נמצאת בכנס באוניברסיטה שבו דנים על בעיית דרום תל אביב ומסרבים להזמין את שפי פז, נציגת מאבק התושבים ומפעילות השמאל הראשונות שהתגייסו לפעול למען תושבי דרום תל אביב.

תחת זאת, הזמינו את מותאסים עלי, מסתנן מדרפור שקיבל מעמד פליט מישראל, לומד משפטים על חשבון מישהו אחר, מנהל את חייו בין ישראל לניו יורק ומשתמש בכוח הפוליטי שלו לא כדי להסב את תשומת לב העולם על המצב בסודן, ממנה נמלט והפקיר את הקהילה והמשפחה שלו למותם האכזרי אלא כדי להכפיש את ישראל הגזענית על כל במה ארץ ובעולם בתלונות על השירות הלא מספיק טוב שקיבל פה כפליט. (למי שלא מבין את הצביעות והציניות של גבר צעיר וחסון שהפקיר את הקהילה שלו כדי לבוא לכאן לקטר לעולם על חוסר הנוחות שלו במקום לעשות הכל לסייע לתושבי מדינתו:  צר לי עליכם)

מותאסים שבה את לב הקהל כשהודה שהסבל של תושביה היהודים של ישראל מאד נוגע לליבו והוא מאד מבין לליבה של הכלבה הנאצית שעומדת בראשם (מפאת ביישנות השמיט הפעם את הכינוי הרגיל שלו לשפי )
הקהל נמס ממש כשגילה חמלה כלפי הקורבנות שלו ושל האוכלוסיה שהוא מייצג, תוך שהוא מתעלם מכך שלו הוא היה נשאר להגן על משפחתו בדרפור, תושבי דרום תל אביב לא היו קורבנות כלל וגם התווה את תפיסתו ההומנית לגבי עתידה המוסרי של מדינת ישראל , כעם שעבר את השואה ושעל כן עליו לגלות יותר נדיבות אליו ואל הפליטים "תודה להיטלר" האחרים שלמענן רווחתם הוא נאבק במדינה שהעניקה לו מעמד.

כצפוי, נאומו זכה לתשואות רמות מצד העם שעבר את השואה מתוך אסירות תודה על היותו סמן מוסרי עליון לעם היהודי וגם לדעתי מתוך השתאות על כך שהוא גם שחור, וגם יודע להזיז שפתיים בעצמו כמעט לא עזרת כל הפיתומים הפוסטציונים שמפעילים אותו

שפי פז  ביקשה מראש לדבר בכנס אבל נענתה על ידי המארגנים שהעיסוק בשכונות לא נוגע אליה. וסורבה. מנגד, הוצעה לה הצעה מאד הוגנת. לשבת בקהל ולהציג שאלות למותאסים עלי, לברר היישר מפי הסוס על דעתו לגבי עתיד דרום תל אביב בפרט ועתידה המוסרי של ישראל בכללותה.

הנה קטעים נבחרים 

שפי קיבלה את ההצעה הנדיבה וההוגנת מאין כמוהו הגיעה להיות הקהל בתיאטרון של חייה. היא הגיעה עם דניאל פן, (הנה דוגמית של פן בפעולה) פעיל צעיר וסוג של גאון קומי .

שפי, שיש לה ביצים של שור זועם קטעה את הדיון התרבותי בהערות ביניים ברבריות על שטויות כמו הגיהנום שבו חיות קשישות קשות לילה – שמסתננים לא מרשים להן לחזור לביתן לעת ערב בטענה שזה אזור רק לשחורים. או – בבעיות הגזעניות של אמהות, שמעזות להסתיר את הבנות שלהן בנות השש מפני אריתראי חרמן שחושק בהן.

פרצה מהומה באולם בקריאות לסתום לשפי את הפה. שפי מצידה טענה שאם היו נותנים לה לדבר בפאנל לא היתה צריכה להתפרץ מלכתחילה. אני דווקא שמחה על כך כי היה פשוט ענק לשמוע אותה ואת דניאל בתיאטרון מתוזמן ביניהם באופן מושלם של הערות ציניות שכמו נכתבו מראש על ידי חנוך לוין לפחות.
כתוצאה מכך, לראשונה בכל שנותי באקדמיה שמעתי דיון אמיתי – כלומר – דיון שיש בו יותר מדעה אחת.
היה מאלף, מצחיק, תוסס, מפתיע

בינתיים , לא מעט אנשים בקהל תפסו, שאכן זכותה של שפי להשמיע את דבריה לחצו על המארגנים לתת לה לדבר מעל הדוכן ובאופן מפתיע במיוחד חסידי זכויות הפרט, האדם והחופש הביטוי איפשרו לשפי לדבר, למרות שהיא תת אדם, חלאה פאשיסטית וגזענית מסריחה אין זאת אלא שממש אין גבול לפלורליזם באקדמיה וברור איפוא, שהקוד האתי מיותר לגמרי (או לחלופין, הפחד ממנו הוא שהפך את הבלתי ייאמן לאפשרי – שמישהו לא "משלהם" קיבל זכות ביטוי)

שפי , היחידה שלא הגיעה לשם מוכנה עם רשימות, הציגה את העמדה שלה כמו ששפי יודעת: בישירות, בבוטות, ללא מורא וכך פגעה ברגשותיהם העדינים של חלק מהקהל שמפאת אנינות מעדיף כמובן להתעלם מכך שכמה עשרות אלפי תושבים קשי יום חיים בגיהנום מוחלט הרבה מאד הודות לפעילות המבורכת של הקליניקות למען זכויות אדם סלקטיביות. לכן מקצתם עזבו בזעם את המקום, כולל זו שאני אמרתי לה שהבעיה שלהם היא שהם לא מקשיבים לאחר.

גם נחום שחף, שבמקרה היה גם במקום, קם כמה פעמים בלי רשות וטען טענות של טעם אל הדובר, אביגדור פלדמן.

נחום-שחף-לצחי-וזאנה-4 (1)
נראה משלנו. נחום שחף

שחף, בסגנונו הפלגמטי המנאנפף, במראה המתעתע של שמאלני טען את טענותיו בשלווה, מתעלם לחלוטין מכל הצעקות שקראו לו לסתום. כך שלא היה להם ברירה אלא להקשיב לו (אני מכירה את התופעה הזו אצלו, לדעתי הוא חירש קצת, כי כשאני משוחחת איתו ומנסה לעצור לרגע את שטף הדיבור שלו בתואנות כגון שהילדים שלי נופלים עכשיו מהמרפסת – לעולם אני לא מצליחה להפריע לו להמשיך לדבר)

פלדמן הפתיע לטובה וענה לו לעניין, כולל התחייבות להתגייס אישית לסייע משפטית לתושביה הזרים של דרום תל אביב, כלומר, המיעוט היהודי הנרדף.

מכאן, ובהמשך הערב אנשים התחילו להקשיב.
ואני מתכוונת, ממש להקשיב
והם גם הבינו.

זה לא היה מס השפתיים הרגיל הכולל הציקצוק המתבקש על מצוקת התושבים ושמה לעשות, 'הממשלה אשמה' ולכן הם פטורים מחמלה (אם כי יש לציין שגם במקרה של הסודנים הממשלה הסודנית אשמה ובכל זאת על סודנים כן חומלים)

הפעם הם הבינו, לדעתי, שכשילד בן 20 ומשהו מגיש עתירה לבג"צ שקובעת את גורלם של 200 אלף איש שאינו מכיר, יש פה אולי משהו לא בסדר.

מפה – קרה משהו מדהים. האנשים האלו שעד כה קבעו באדישות מוחלטת את חייהם הקשים בלאו הכי של תושבי דרום תל אביב הבינו סוף סוף שבכל הנוגע למסתננים, השותפים שלהם לפתרונות הם לא המסתתנים –אלא התושבים – שאותם צריך לשתף אותם בדיונים על עתידם של המסתננים ושל התושבים שמארחים על כורחם.

הם גם הבינו סוף סוף, שלאמלל את תושבי דרום תל אביב כדי שאלו יפילו עבורם את הממשלה – אינו מוסרי ולא יצלח .

אה, בשלב מסויים פלדמן התבלבל וטען שתושבי תל אביב מתקוממים כי מירי רגב הסיתה אותם.
לא, כי בני אדם שחיים תחת איומים תמידיים, אלימות, פשע,זרים אימתניים, שמשתינים להם על הדלת וקוראים אליהם "תודה להיטלר", "תחזרו לאושויץ" ו"זה לא מדינה שלכם זה מדינה של ערבים" מדי כמה זמן רוצחים קשישה או שתיים – צריכים שמירי רגב תסית אותם כדי להבין שהם חיים בגיהנום כבוש. אין זאת אלא שבלי רגב, היו משוכנעים שהם בגן עדן עלי אדמות. ואני מצטערת שחטאתי פה בהכללות. חלקם מאד אנושיים כמו אותה אריתראית שדפקה לאחת התושבות המבוגרות מכות רצח אבל בסוף חסה עליה והשאירה אותה בחיים בטעות, כשהמסמר על הקרש פספס במילימטר עורק ראשי. על פי מוסר הציפיות האפסיות, לא אתפלא אם התוקפת תקבל את אות חסידת אומות העולם השלישי.

שפי הבהירה לו את טעותו והוא התנצל . ולא חזר יותר על הטעות המרדדת והמשפילה הזו

כשהכנס נגמר, קרה עוד נס. אנשים יצאו החוצה ודיברו זה עם זה. כלומר, עם הפאשסיטים הגזענים, השתולים של בנט וכשר ושל נירי רגב, הצל, לה פמיליה וכל המתנחלים.
טפו

לי אישית (גם אני נקלעתי לשם במקרה, אם לא ברור מהתיאור המפורט), היתה שיחה טובה מאד עם אחד מהסטודנטים שהגישו את העתירה לבג"צ.לזכותו יאמר שהוא הקשיב להטפות שלי במשך שעתיים וחצי בעמידה בחצר. ואני חושבת שהוא הבין עתה את מלוא כובד האחריות שיש לו על האנשים שאת גורלם הוא חורץ.בסוף השיחה הצעתי לו את בתי.

בסופו של דבר למדתי מהערב הזה, שכשמוצאים את הדרך לגרום לשמאלנים באמת להקשיב (וזה ממש לא קל. היתה פה עבודת צוות מושלמת – כשבכל רגע קם עוד מישהו שנראה כמו קהל רגיל והתגלה כפאאשיסט גזען תומך שפי. חלקם אפילו באמת היו כאלה שלא הבאנו מהבית ) – בכל אופן , מסתבר שלפעמים כן ניתן לעזור לשמאל להבין שהוא טועה. לזכותם של האנשים שם, הם ידעו להודות בטעות, להציע פתרונות, להציע עזרה ולעניות דעתי- זה מסמל נקודת מפנה ביחס המחפיר עד כה – של עמותות השמאל אל תושבי דרום תל אביב

יצאתי משם מלאת אופטימיות, עם תקווה חדשה ותחושה שמרגע זה והלאה דברים יתחילו להשתנות לטובה. פעילי זכויות האדם הבינו סוף סוף שגם תושבי דרום תל אביב הם בני אדם, והם האנשים שצריך להעמיד במרכז כל שיח על פתרון לכל שאלת בעיית המסתננים. מה שאמור היה להיות ברור מלכתחילה, כי גם אם הם יעדיפו את רווחתם של מסתננים עדיין המפתח הוא ביד של האוכלוסיה המארחת. שכאמור, התגלה היום בהפתעה רבתי, שמדובר באנשים.

אני, לעומת זאת, שרפתי וקברתי את עצמי סופית באקדמיה ומהיום אצטרך להתרגל לרעיון שאני שלולית קיא בעיני הנאורים יפי הנפש. אבל למדתי בכנס מפי פרופסור ישי, שכדי לפעול למען הדברים שאין לאדם ברירה אלא לפעול למענם, יש לשלם על כך מחיר אישי.
מנגד, מי יודע? אולי אני באמת מלשינה של בנט – אז כדאי להם לא להתעסק איתי כי כשיפרוץ הפאשיזם אני עוללה להצביע על כל מי שלא היה נחמד אלי מספיק וזה יהיה הסוף שלו . בווווווו!!!!!!

וחוץ מזה היה לי מזל לא רגיל. מכונת השתיה של האוניברסיטה גנבה לי 7 שח על רדבול שלא המליטה. התקשרתי למכונה, שיחררו לי עוד רכישה ונפלו לי ליד שני רדבול במחיר אחד. מזל כזה זה אחת למיליון שנה. אלא שלמרבה חוסר המזל, הפחית השניה נשפכה כולה על רצפת האודיטוריום.

אבל,  אלו הם החיים. לפעמים מקבלים שני רדבול ולפעמים שופכים אותו.

 

מודעות פרסומת

2 תגובות בנושא “הדיון האמיתי הראשון ששמעתי באוניברסיטה, ואופטימיות זהירה עבור תושבי דרום ת"א

הוסיפו את שלכם

  1. גב"ח:
    משהו מעניין קרה הערב. אני עוד לא לגמרי מבינה מהן המשמעויות שלו אבל אני חושבת שקרה משהו חשוב.

    היה היו כנס קליניקות משפטיות באונ' תל אביב. למי שלא יודע, אלו ארגונים חברתיים בתוך הפקולטה למשפטים, שמאפשרים לסטודנטים למשפטים להתנסות מעשית,בין היתר בהגשת בג"צים תוך כדי לימודים. על הדרך הם מגישים בג"צים בכל פעם שהכנסת מחוקקת חוק שיאפשר לחלץ את תושבי דרום תל אביב מהמצוקה האיומה של המסתננים, הקליניקות מגישות בג"צ שבולם את המהלך. אי אפשר להאשים אותם, מישהו הרי צריך לשלם את המחיר בחייו, כדי שסטודנטים יוכלו להתאמן בפרקטיקה. כמה קשישות שנרצחו זה מחיר משתלם לשלם למען סטאז' מוקדם לסטודנטים למשפטים.

    במושב הראשון שאני הגעתי אליו ישבו מירב מיכאלי, דוקטורנטית במכון שלי שעוסקת בנושא הדמוקרטיה, ברק כהן, שעוסק בלחרבן על שרת התרבות ועוד פרופ' בשם ישי.
    חלק מהדברים היו מעניינים. מיכאלי היתה קצת פחות מטורללת מהרגיל. ברק כהן סבור שיש לפרק את המדינה לגמרי על פי קבוצות אתניות אבל נוכחותו המכובדת במיוחד השרתה אווירה אינטלקטואלית לצד הפגנת מזג שיפוטי מרשים, בעיקר בכך שהפעם לא חירבן על עצמו.

    היו הרבה דיבורים על הימין.
    אין להם שום נושג. כלום.
    הם נאבקים מול איש קש שנראה להם כמו תערובות של לה פמיליה והצל. הימין זר להם כמו שבט נידח ואקזוטי במדינה רחוקה שכל רגע יקום ויגזול מהם את הליברליות ושכדי להתגונן אין להם ברירה אלא לחסל את הליברליות.

    בנוסף מסתבר, שהם חושבים על עצמם שהבעיה שלהם שהם ראציונלים מדי ולא רגשיים מספיק. התאפקתי מאד שלא לומר להם, שאלו שתי בעיות יחידות , שמהן הם לא צריכים לחשוש.
    הבעיה היא , שאף אחד לא אומר להם את זה כי הם מגיבים באופן רגשי ולא ראציונלי לכל סוג של ביקורת.
    הבורות שלהם טרגית.
    ממש .
    אמרתי לדוקטורית שלומדת איתי מהפאנל שעליהם ללמוד להקשיב לימין. היא הביטה בי כאילו הייתי חתיכת צואה וברחה להקיא בשירותים

    בפאנל השני דיברו על בעיית המסתננים. עכשיו, זו הפעם השניה שאני נמצאת בכנס באוניברסיטה שבו דנים על בעיית דרום תל אביב ומסרבים להזמין את שפי פז, נציגת מאבק התושבים.

    תחת זאת, הזמינו את מותאסים עלי, מסתנן מדרפור שקיבל מעמד פליט, לומד משפטים על חשבון מישהו אחר, מנהל את חייו בין ישראל לניו יורק ומשתמש בכוח הפוליטי שלו לא כדי להסב את תשומת לב העולם על המצב בסודן, ממנה נמלט והפקיר את הקהילה והמשפחה שלו למותם האכזרי אלא כדי להכפיש את ישראל הגזענית על כל במה ארץ ובעולם בתלונות על השירות הלא מספיק טוב שקיבל פה כפליט. טוב, אני בטוחה שגם ההורים הנטבחים שלו שמחים לוותר על הכל כדי שהילד יגדל להיות עורך דין יהודי.

    מותאסים שבה את לב הקהל כשהודה שהסבל של תושביה היהודים של ישראל מאד נוגע לליבו והוא מאד מבין לליבה של הכלבה הנאצית שעומדת בראשם (מפאת ביישנות השמיט הפעם את הכינוי הרגיל שלו לשפי )
    הקהל נמס ממש כשגילה חמלה כלפי הקורבנות שלו ושל האוכלוסיה שהוא מייצג, תוך שהוא מתעלם מכך שאילו הוא היה נשאר להגן על משפחתו בדרפור, תושבי דרום תל אביב לא היו קורבנות כלל גם התווה עתידה המוסרי של מדינת ישראל , כעם שעבר את השואה ושעל כן עליו לגלות יותר נדיבות אל פליטים "תודה להיטלר" כמוהו . נאומו זכה לתשואות רמות מצד העם שעבר את השואה מתוך אסירות תודה על היותו סמן מוסרי עליון לעם היהודי וגם לדעתי מתוך השתאות על כך שהוא גם שחור, וגם יודע להזיז שפתיים בעצמו כמעט לא עזרת כל הפיתומים הפוסטציונים שמפעילים אותו

    שפי ודניאל, שהיו במקרה באולם (זה מה שהוצע להם – לבוא לשבת בקהל ולשמוע את הפתרונות שמותאסים הגה עבור בעיית היהודים בדרום תל אביב. הותר להם אפילו לשאול אותו שאלות לגבי דעתו על עתידם.

    אבל שפי, שיש לה ביצים של שור זועם קטעה את הדיון התרבותי בהערות ביניים ברבריות על שטויות כמו בעיית הביטחון של קשישות קשות לילה – שמסתננים לא מרשים להן לחזור לביתן לעת ערב בטענה שזה אזור רק לשחורים. או – בבעיות הגזעניות של אמהות, שמעזות להסתיר את הבנות שלהן בנות השש מפני אריתראי חרמן שחושק בהן

    פרצה מהומה באולם בקריאות לסתום לשפי את הפה. שפי מצידה טענה שאם היו נותנים לה לדבר בפאנל לא היתה צריכה להתפרץ מלכתחילה.

    אבל מזל שלא הציעו לה כי היה פשוט ענק לשמוע אותה ואת דניאל בתיאטרון מתוזמן ביניהם באופן מושלם של הערות ציניות שכמו נכתבו מראש על ידי מחזאי אבסורד מחונן.
    כתוצאה מכך, לראשונה בכל שנותי באקדמיה שמעתי דיון אמיתי – כלומר – דיון שיש בו יותר מדעה אחת.
    היה מאלף, מצחיק, תוסס, מפתיע

    בינתיים , לא מעט אנשים בקהל תפסו, שאכן זכותה של שפי להשמיע את דבריה לחצו על המארגנים לתת לה לדבר מעל הדוכן ובאופן מפתיע במיוחד חסידי זכויות הפרט, האדם והחופש הביטוי איפשרו לשפי לדבר, למרות שהיא תת אדם, חלאה פאשיסטית וגזענית מסריחה . אין גבול לפלורליזם באקדמיה. הקוד האתי מיותר (או לחלופין, הפחד ממנו הוא שהפך את הבלתי ייאמן לאפשרי – שמישהו לא "משלהם" קיבל זכות ביטוי)

    שפי , היחידה שלא הגיעה לשם מוכנה עם רשימות, הציגה את העמדה שלה כמו ששפי יודעת: בישירות, בבוטות, ללא מורא וכך פגעה ברגשותיהם העדינים של חלק מהקהל שמפאת אנינות מעדיף כמובן להתעלם מכך שכמה עשרות אלפי תושבים קשי יום חיים בגיהנום מוחלט בזכות הפעילות המבורכת של הקליניקות למען זכויות אדם

    לכן מקצתם עזבו בזעם את המקום , כולל זו שאני אמרתי לה שהבעיה שלהם היא שהם לא מקשיבים לאחר.

    גם נחום שחף, שבמקרה היה גם במקום, קם כמה פעמים בלי רשות וטען טענות של טעם אל הדובר, אביגדור פלדמן.

    שחף, בסגנונו הפלגמטי המנאנפף, במראה המתעתע של שמאלני טען את טענותיו בשלווה, מתעלם לחלוטין מכל הצעקות שקראו לו לסתום. כך שלא היה להם ברירה אלא להקשיב לו (אני מכירה את התופעה הזו אצלו, לדעתי הוא חירש קצת, כי כשאני משוחחת איתו ומנסה לעצור לרגע את שטף הדיבור שלו בתואנות כגון שאחד הילדים שלי נופל עכשיו מהמרפסת – לעולם אני לא מצליחה להפריע לו להמשיך לדבר)

    פלדמן הפתיע לטובה וענה לו לעניין, כולל התחייבות להתגייס אישית לסייע משפטית לתושביה הזרים של דרום תל אביב, כלומר, אלו שנולדו שם.

    מכאן, ובהמשך הערב אנשים התחילו להקשיב.
    ואני מתכוונת, ממש להקשיב
    והם גם הבינו.

    זה לא היה מס השפתיים הרגיל הכולל הציקצוק המתבקש על מצוקת התושבים ושמה לעשות, הממשלה אשמה ולכן הם פטורים מחמלה (אם כי יש לציין שגם במקרה של הסודנים הממשלה הסודנית אשמה ובכל זאת על סודנים כן חומלים)

    הפעם הם הבינו, לדעתי, שכשילד בן 20 ומשהו מגיש עתירה לבג"צ שקובעת את גורלם של 200 אלף איש שאינו מכיר, יש פה אולי משהו לא בסדר.

    מפה – קרה משהו מדהים. האנשים האלו שעד כה קבעו באדישות מוחלטת את חייהם הקשים בלאו הכי של תושבי דרום תל אביב הבינו סוף סוף שבכל הנוגע למסתננים, השותפים שלהם לפתרונות הם לא המסתתנים –אלא התושבים – שאותם צריך לשתף אותם בדיונים על עתידם של המסתננים ושל התושבים שמארחים על כורחם.

    הם גם הבינו סוף סוף, שלאמלל את תושבי דרום תל אביב כדי שאלו יפילו עבורם את הממשלה – אינו מוסרי ולא יצלח .

    אה, בשלב מסויים פלדמן התבלבל וטען שתושבי תל אביב מתקוממים כי מירי רגב הסיתה אותם.
    לא, כי בני אדם שחיים תחת איומים תמידיים, אלימות, פשע,זרים אימתניים, שמשתינים להם על הדלת וקוראים אליהם "תודה להיטלר", "תחזרו לאושויץ" ו"זה לא מדינה שלכם זה מדינה של ערבים" מדי כמה זמן רוצחים קשישה או שתיים – צריכים שמירי רגב תסית אותם כדי להבין שהם חיים בגיהנום כבוש. אין זאת אלא שבלי רגב, היו משוכנעים שהם בגן עדן עלי אדמות. ואני מצטערת שחטאתי פה בהכללות. חלקם מאד אנושיים כמו אותה אריתראית שדפקה לאחת התושבות המבוגרות מכות רצח אבל בסוף חסה עליה והשאירה אותה בחיים בטעות, כשהמסמר על הקרש פספס במילימטר עורק ראשי. על פי מוסר הציפיות האפסיות, לא אתפלא אם התוקפת תקבל את אות חסידת אומות העולם השלישי.

    שפי הבהירה לו את טעותו והוא התנצל . ולא חזר יותר על הטעות המרדדת והמשפילה הזו

    כשהכנס נגמר, קרה עוד נס. אנשים יצאו החוצה ודיברו זה עם זה. כלומר, עם הפאשסיטים הגזענים, השתולים של בנט וכשר ושל נירי רגב, הצל, לה פמיליה וכל המתנחלים.
    טפו

    לי אישית (גם אני נקלעתי לשם במקרה, אם לא ברור מהתיאור המפורט), היתה שיחה טובה מאד עם אחד מהסטודנטים שהגישו את העתירה לבג"צ.

    לזכותו יאמר שהוא הקשיב להטפות שלי במשך שעתיים וחצי בעמידה בחצר. ואני חושבת שהוא הבין עתה את מלוא כובד האחריות שיש לו על האנשים שאת גורלם הוא חורץ.

    בסופו של דבר למדתי מהערב הזה, שכשמוצאים את הדרך לגרום לשמאלנים באמת להקשיב (וזה ממש לא קל. היתה פה עבודת צוות מושלמת – כשבכל רגע קם עוד מישהו שנראה כמו קהל רגיל והתגלה כפאאשיסט גזען תומך שפי. חלקם אפילו באמת היו כאלה שלא הבאנו מהבית ) – בכל אופן , מסתבר שלפעמים כן ניתן לעזור לשמאל להבין שהוא טועה.

    ולזכותם של האנשים שם, הם ידעו להודות בטעות, להציע פתרונות, להציע עזרה ולעניות דעתי- זה מסמל נקודת מפנה ביחס המחפיר עד כה – של עמותות השמאל אל תושבי דרום תל אביב

    יצאתי משם מלאת אופטימיות, עם תקווה חדשה ותחושה שמרגע זה והלאה דברים יתחילו להשתנות לטובה. פעילי זכויות האדם הבינו סוף סוף שגם תושבי דרום תל אביב הם בני אדם, והם האנשים שצריך להעמיד במרכז כל שיח על פתרון לכל שאלת בעיית המסתננים. מה שאמור היה להיות ברור מלכתחילה, כי גם אם הם יעדיפו את רווחתם של מסתננים עדיין המפתח הוא ביד של האוכלוסיה המארחת. שכאמור, התגלה היום בהפתעה רבתי, שמדובר באנשים.

    אני, לעומת זאת, שרפתי וקברתי את עצמי סופית באקדמיה ומהיום אצטרך להתרגל לרעיון שאני שלולית קיא בעיני הנאורים יפי הנפש. אבל המחיר היה שווה, כי למדתי היום מפי פרופסור ישי, שכדי לפעול למען הדברים שאין לאדם ברירה אלא לפעול למענם, יש לשלם על כך מחיר אישי.
    מנגד, מי יודע? אולי אני באמת מלשינה של בנט – אז כדאי להם לא להתעסק איתי כי כשיפרוץ הפאשיזם אני עוללה להצביע על כל מי שלא היה נחמד אלי מספיק וזה יהיה הסוף שלו . בווווווו!!!!!!

    וחוץ מזה היה לי מזל לא רגיל. מכונת השתיה של האוניברסיטה גנבה לי 7 שח על רד בול שלא המליטה. התקשרתי למכונה, שיחררו לי עוד רכישה ונפלו לי ליד שני רד בול במחיר אחד. מזל כזה זה אחת למיליון שנה. אלא שלמרבה חוסר המזל, הפחית השניה נשפכה כולה על רצפת האודיטוריום. אבל אלו הם החיים. פעם מקבלים שני רדבול ופעם שופכים אותו.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: