תזה, ונתן-תזה: הפולמוס בין נתן זך לנתן אלתרמן

 

"אז מה, לא מצאו חן בעיניך /  הכוכבים שלי?  שלך יותר יפים?

(עם אלתרמן בחולות, 2002)

 

3795268583
נתן אלתרמן. איור: ערן  וולקובסקי

הפגישה האחרונה בין נתן זך ונתן אלתרמן, שני "קובעי הנוסח" בשירה העברית לדורם, התקיימה, ליתר ביטחון, מאחורי שלושה "מסכים": בחולות, בחלום, בתוך השיר "עם אלתרמן בחולות"(2002). זך היה כבן שבעים ואלתרמן, בר-מינן. זך הגיע ל"חולות" למעין פקניק עם אישה, ונתקל באלתרמן המשתומם. הם בילו את הפגישה  המקרית בשיחה חברית וגם העלו סוגיות מהמחלוקת שמזינה עד היום פולמוס שהתפרץ כארבעים שנה קודם לכן ושהדיו טרם נדמו.

ב-1959, סמוך לצאת "עיר היונה" פרסם זך את מאמרו "הרהורים  על שיר אלתרמן". המאמר היה מתקפה יוצאת דופן בחריפותה כנגד הפואטיקה של אלתרמן.
בכמה משפטים, שכולם מתחילים במשפט "אינני אוהב", מנה זך את סייגיו:
זך אינו אוהב את לשונו הארכאית והאינטונציות המלאכותיות.[1] , הוא  אינו אוהב את סגנונו הנוקשה של אלתרמן המשעבד את המילה והתוכן לצורה. את הסמלים הריקים מתוכן. זך אינו אוהב את האימג'ים, שאינם אלא תפאורה דקורטיבית, את הפתוס הממותק, את השימוש המופרז בפיגורות, כגון אוקסימורונים. את "הסנטימנטליות המוקיונית" המחפה, לדעתו, על העדר רגש אמיתי. את כשלונו של אלתרמן "לתאר נוף ממשי  ואותנטי", את האוניברסליות המדומה שמעידה על "פסאודו-ניסיון". זך גם אינו אוהב את "ריבוי  האמצעים הפואטיים". לתפיסתו המהפכנית של זך, על שיר למעט באמצעי מבע פואטיים.[2] בעיקר זך אינו אוהב את  "הריתמוס המקובע בסכימה משקלית אחידה. הריתמוס האחיד מונוטוני, משעמם, מהפנט ומרדים. הוא משתלט על התוכן ומאחד הכל. המילה הופכת להיות פונקציה בשירות הקצב ומאבדת את משמעותה: "הסכימה לכשעצמה […] מטשטשת, אונסת את הריתמוס של לשון הדיבור, מוחה את צבעה האישי של המילה, מכתיבה תנועה אובייקטיבית, מפרידה הפרדה קוטבית בין תוכן לבין צורה, מבצעת מעשה אלימות בגוף התוכן, נוטלת מן הזמן את הזמן".[3]

Ha_Ma_Le,_40th
מימין לשמאל: א"ד שפיר, ש' גינס, ד' פילר, אליהו טסלר, נתן אלתרמן,

זך מוצא בשימוש בריתמוס סכימטי גם פגם מוסרי, שמעיד עם העדר בחירה בין טפל לעיקר, בין טוב לרע. מאשים את אלתרמן כמי שמנכס לעצמו את המילים ועושה בהן שימוש אינסטרומנטלי. לטענת זך, מרבית השירים מרוכזים סביב תמה ועלילה, וניתנים לרדוקציה  מבלי להותיר שאריות. שכלתניים ונעדרי רגש: "גישה אפריורית אחת באה לידי ביטוי בכל השירים. מה שעושה עלינו רושם של מתיחות , של קיטוב בלתי פטור ממעמקי הניסיון האנושי, של חרדה אמיתית, אינו אלא דריכותם של ניגודים הגיוניים …" (שם 54).

גם השקפת עולמו של אלתרמן מותקפת: "[…] השקפת העולם הפוזיטיביסטית של אלתרמן, המבקשת להבין הכל ולסלוח הכל, כמעט להכל, והעומדת בסימן תבונת זקנים  מעבר לגהנום או גן עדן של הניסיון האנושי הממשי. אין ספק: פוזיטיביזם זה  מהווה כוח חזק כל כך בשיריו האחרונים של אלתרמן משום שקרקע גידולו היא התחושה הפטריוטית הכנה המפעמת המשורר […] פגומה אצלו היכולת להיות אדם משתתף בעולם ולתת ביטוי לכך. רק דלות יסודית של הרגש מסוגלת להסביר את ההפרדה שהריתמוס האלתרמני מפריד בין האדם לעולם ואת חוסר היכולת להמחיש סיטואציה מראה, נוף , חוסר היכולת הכרוך מצדו בהזדקקות כרונית לתחליף שבעלילה הפיגורטיבית, דלות רגשית היא אולי סיבת היובש הדידקטי שבהפשטות וערטילאיות פשטנית החזקה מכל יש, המעידה רק על חוסר האפשרות לחוש את היש , מזה, ועל העדר הפשטה אמיתית, מזה. […]לעולם תמצא את אלתרמן בצורה ובתוכן  – בדרך  אל המופשט והפשטני הסתמי, בדרך אל הגדלים השווים. הבלתי אישי מנסה להסוות את חולשתו בעזרת המפורט […]

קשה לומר שזוהי רק התקפה על הפואטיקה. למעשה, זך מפקפק בעצם אנושיותו של המשורר הנערץ

מתוך הביקורת עולים עקרונות הנוסח הנכון על פי זך:

"ריתמוס חוויתי  מתלכד עם תפישת עולם שבה  "אין דבר הזהה לחברו אומרת הרגישות היוצרת הכל מובחן, מסויים, אישי" [..]הריתמוס אמור לבטא: "ההתנגשות בין רקע סכימטי של משקל טהור, לבין הטעמות הבלתי מגוייסות של הנשימה, מוכתבות על ידי תוכן השיר והרגש שבו, יוצרת מתיחות המעוררת אותנו מהתרדמת ההיפנוטית של המשקל במידה מספקת כדי לשים לב (מודגש במקור). היא-היא המתיחות הנפשית שביסודה של כל שירה לירית".[4]  .

נכון, אבל זך שכח לומר, רק אם המשורר פנומנולוג, או אקזיסטניאליסט….

המפגש הראשון

התגובות ל"עיר היונה" היו צוננות, אבל זך לא עסק בו בלבד, אלא קטל את הפואטיקה של אלתרמן בכללותה. בערב ההשקה אלתרמן היה להוט במיוחד לשמוע את חוות דעתו של זך הצעיר. תשובתו של זך הגיעה במאמר הקטלני, שהתעלם כמעט לגמרי מ"עיר היונה" וקטל דווקא את "כוכבים בחוץ", שנחשב לאחד משיאיו של "המלך". בסרט "אלתרמניה" (2010)  מספר זך, שבפגישה שארגן אורלנד בין השניים אצל חצקל ב'כסית',  כשנה לאחר צאת הספר והמאמר, שאל אותו אלתרמן בכאב: "האם אין שום דבר טוב באלתרמן? כלום-כלום?" זך מספר למצלמה שהשאלה שברה את ליבו, אך שאינו מסוגל עד  היום  לקבל את העובדה שייסורי החיים מתוארים בפואטיקה "שאנסיונרית"[5]. בצאתו מהמפגש נצעק לעברו: "אידיוט", ואלתרמן, כך מעיד אורלנד בסרט, היסה את המעריץ ומלמל "הלוואי שהיה אידיוט". כך קיבל זך הכרה פומבית מהמשורר-האב,  והושלמה המהפכה שהחלה עם הקמת קבוצת "לקראת" בשנת 1951, שזך היה ממוביליה.

בראיון ל"הארץ" בנובמבר 2010 זך מספר לדליה קרפל:

"[…] רוב משוררי 'לקראת' עדיין היו בשנים אלה תלמידי שלונסקי ואלתרמן, להוציא עבדכם הנאמן, שכבר מאמר הביקורת שלי על ספריו הראשונים של חיים גורי, 'פרחי אש' ו'שירי חותם', ב-54', מעיד על יציאתו כנגד סגנון השירה האלתרמני, השירה ה'ממופלגת' (ביטוי של יונתן רטוש) ושירת ה'אנחנו', 'יפי הבלורית', כמו גם כל 'ההולכים בשדות', בין אם בלבם כדור עופרת ובין אם לאו, שאיפיינה את דור הפלמ"ח. חמש שנים לאחר מכן יצאתי בגלוי במאמר 'הרהורים על שירת אלתרמן'. מאמר שבמידה רבה חתם את גורלו של הדור הראשון של צעירי השירה הארצישראלית, זו המכונה דור הפלמ"ח – כמובן לא של קודמיהם, אותם ביקשתי להציל מתהום הנשייה – ופתח לרווחה את הדרך ליוצריה הגדולים של הספרות העברית המודרנית בארבעים השנים הבאות". [6]  באותו ראיון זך הבהיר בנוגע להעדר הקו של חבורת "לקראת": "בלי קו, אבל לא כמה שעלול להשתמע כגנאי אלא ככוונת מכוון, והיא להניח לכל היוצרים הצעירים של החבורה להתבטא בדרכם ובסגנונם מבלי לכפות עליהם איזו אידיאולוגיה מחייבת."

ועם זאת, זך וודאי מודע לביקורת על הדומיננטיות שבה כפה את  "הנוסח הנכון" שלו על דורות שלמים של משוררים, שהיו אנוסים ליישר קו עם פואטיקה מודרניסטית חופשית, ולהדיר עצמם מחריזה, אימז'ים, עלילה ברורה, ריתמוס קבוע , סימבוליות, או עיסוק בתמות גדולות, באידאולוגיה ופוליטיקה.

אפילו זך עצמו סבל מכך בסופו של דבר. בהקדמה לקובץ  "כל השירים ושירים חדשים"  מנחם ברינקר מעיד עליו:  "עכשיו נאבק לא רק, כדרכו, כנגד כל דפוס שירי קבוע במסמרות, אלא גם כנגד הדפוסים והנוסחאות שהעמיד הוא בעצמו בספריו הקודמים".[7]

את הייעוד שזך לקח על עצמו, להציל את השירה העברית מהשפעתו הרעה של אלתרמן  מסביר זך במאמרו "לקסמה של שירת נתן אלתרמן". במאמר זה, שמופיע בתוך המסה "זמן וריתמוס"  הוא מודה שקיים קסם  מכשף בשירת אלתרמן ולכן דווקא שם תמונה הסכנה:

"ייתכן מאד , אפוא, שבאקלים שונה מזה ההשוור קיום בארץ (1966) היתה התנצחות עם "ערכי היופי" של שירת אלתרמן מיותרת בהחלט.  יתכן גם יתכן , שבארץ בעלת מסורת של טעם, שאינו נידף עם כל רוח מצויה ושאינה מצויה, לא היה אלתרמן מסוגל לתפוס מקום לא-לו, ואפשר היה, בלב  שוקט להניח לחסידיהם של השירים […] דא עקא, שבספרות הביקורת העברית  […] ינק דור שלם של קוראים ומשוררים את מרבית השגי השירה מדדם התותב של אותם "כוכבים" [8].  (הכוכבים הם שלונסקי ולאלתרמן, וגם "כוכבים בחוץ"). לטענתו, בעוד שמשלונסקי אפשר היה להתעלם, לאלתרמן היה קסם, שפגיעתו היתה יכולה להיות רעה יותר.

אם מדברים על המודחק בשירתו של זך, אפשר להתחיל עם הדחקת האשם. כי בניגוד להצהרתו המפורשת מ-66', בראיון לבסר ב- 1996 זך מכחיש כוונת פגיעה באלתרמן:

"יכול להיות שלקראת סוף הדרך, או בעקבות זעזוע שעבר – המוניטין שלו נפגעו קשה בעקבות המאמר שלי. לא ידעתי, לא היה לי מושג[9] עד כה אדם שלא הגיע לגיל שלושים, יכול לערער מעמד של משורר, שנחשב למשורר הלאומי אחרי ביאליק. זה לא היה בכוונתי (בסר 1996, 189)[10].

המעניין הוא הצירוף של הכפלת אי הידיעה שהשתמש בו להכחשה "לא ידעתי, לא היה לי מושג" שהמדהד לא מעט צירופים כאלו בשירתו.  זך  המבקר המשכיל והדעתן כל כך, מזכיר כאן את זך המשורר, ש'אינו יודע. ליתר דיוק, אינו יודע'. למשל: "לא כך תיארתי לי את פני הדברים/ זה אינו מה שהעלתי בדעתי, חשבתי / שההתפתחות תהיה אחרת לגמרי." (לא כך תיארתי לי ).  "אולי טעיתי, וודאי לי שלא ראיתי"   וגם:  "חשבתי שעוד אהבה לא תוסיף  לחשבונה יותר משהיא מוסיפה / לחשבוני. לא ידעתי עד כמה הטרדתי […] (טליטא קומי).  או :  "מכיוון שלא הבנתי, אינני זוכר דבר, אינני יודע  מה היה אומר".   זהו מדגם חלקי, שנראה כמו ריתמוס קבוע המשמש את זך המשורר – להצטדקות.

פגישה לאין קץ

במפגש "עם אלתרמן בחולות", אלתרמן "נושא בליבו כדור עופרת".  האם זך מכיר כך,  באשמתו?

אלתרמן נשמע מפוייס:

"והרי זו הזדמנות  לומר לך, אין בלבי
עליך, מחוץ למה שיש. כבר דברנו על כך
תשאל את אורלנד. הוא עוד חי?

זך מאמץ את מוטיב ה"מת-החי" האלתרמני, כשאלתרמן עצמו, מסמל בשיר את "אלתרמן"…

"זך"  שבשיר, מפטיר:

"להיפגש כאן פגישה לאין קץ?"

אולי אירוניה עצמית  כהד לכך שהמפגש בכסית עדיין רודף אותו עד אין קץ?

אלתרמן פונה דוקא לאישה, אך  מחמיא לזך על יופיה.

מכאן בטבעיות עולה דיון על סעיף האשמה הראשון: השפה הארכאית של אלתרמן:

[…] יפה, אה?
בוצר תמיד את היפות. איך אומר זה?
נו, שכחתי את שמו, הכנעני
הזה, רטוש, חתיכה?
אתם עוד אומרים חתיכה?

מסתבר ש"אלתרמן" מרשה לעצמו לדבר בקול-הרחוב כשהוא בתוך שיר של זך.
מה אכפת לו?

תוך כך הוא "אלתרמן" שבשיר מרמז למאמר של זך על שפתו של רטוש ונזכר בחולד שלו:

וכמו מזכרון רחוק:
את עצבת ראשי המקריח, את יגון ציפורני הגדולות"ץ
ואז:
"והנה גם אתה מקריח, מה נשתנה? מביט בציפרני".

השיחה זורמת בטבעיות, מיופיה של האישה, למילה "חתיכה" שמעלה את הדיון בשפה, ומשם לזיקנה.
זך כבר זקן, אלתרמן "אפילו לא הגיע לגילו".:
נחזור
לעייננו שהוא עניינם
של מי שאין  להם
עוד עניין בעולם הזה המקריח
הרי כבר איננו מה שהיינו
כי אם מה שנהיה או, גרוע מזה
מה שעושים ויעשו מאיתנו".[11]

"אלתרמן"-שבשיר עונה לזך
אני את שלי עשיתי
לא די . האשמה כולה בי . ואתה?

מצבה של המדינה, אותה זך מכנה "סרט דו-לשוני" (כדי לא להתעלם מה"ערבאיים") ואלתרמן, מפאת זך, נשמר מלכנותה "מולדת":  "נוף – לא מולדת, חלילה".

בניגוד לאלתרמן, שניסה לטפח אתוס, (זך כותב על אלתרמן, ב"לקסמה":

"[…] הצטרף אף הוא למקהלה הגדולה של בעלי המוסר וההגות הלאומית בשירה העברית"), זך לא לוקח אחריות:

"לא נולדנו להיות
רועי-הרוח של העולם".

המשורר אינו אשם, אין זה ייעודו להיות רועה, או איש רוח, או רועה "הבלים" (רעות רוח).
זו אותה תפיסה שביטא זך ב-48', בעקבות הצורך לחנך את העם.

"אני" כך פסק בשירו "לעצמי אני שר".
"אלתרמן" מלגלג על העולם שהופקד בידיו של זך, שמא זהו קולו של "זך" או אולי של זך , כמחבר השיר? כבר אין לדעת מיהו הדובר. נוצרה האחדה לעת זקנה:

ובינתיים מה עושים שם אצלכם? בהעויה המוכרת
ומייד משיב בעצמו
עושים עושים עושים, אין להתחלה סוף

התחלה ללא סוף, היא הציונות. שלטענתו של זך היתה אמורה לסיים את תפקידה בהסטוריה עם הקמת המדינה.

עתה כבר לא ברור מי משני המשורירים הוא הדובר: "אלתרמן", שמא זהו קולו של "זך" או אולי של זך , כמחבר השיר? נוצרה האחדה לעת זקנה:
[….]דורסים בהתלהבות
את האדמה המובטחת, המופקעת. אולי נמצא כאן
את מכרות המלך שלמה, אולי גאולה שלמה בינתיים יורים
[…] שמעתי רוצחים שם אצלכם גם את התנ"ך [12], שלא
לדבר על איש את רעהו, הכל כזבים
בעיניכם. והרי לא יישאר לכם כלום"

 

"לא יישאר לכם כלום" –  השאלה האונטולוגית.

בהמשך הראיון משנת 2010  נשאל זך על הסכסוך עם אלתרמן, וענה: "זה לא היה ריב או "רצח אב", אלא רק התנגשות עקרונית בין שתי פואטיקות".

אלא שלדעתי, ההתנגשות היתה אמנם סביב סוגיות בפואטיקה, אבל שורשיה בתפיסות מטאפיזיות הפוכות, שמכתיבות, כל אחת, פואטיקה משל עצמה.
השאלה הבסיסית היא, מה קודם למה: המהות או הקיום. ליתר דיוק, מה מתנה את מה, כך שאם שומטים את האחד, לא נותר כלום.

במסה מ-1966 "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית", זך מציב את עיקרי משנתו, שמציגה פואטיקה המבוססת על תפיסות מטאפיזיות פנומנולוגיות ואקסיסטניאליסטיות. לתוך המסה זך ערך מחדש את מאמרו "הרהורים על שירת אלתרמן"- ששימש אותו בעיקר כאנטיתזה. תפיסותיו של ברגסון אודות הזמן אינן מנותקות מתפיסות מטאפיזיות של רוח התקופה: הן שייכות לפילוספיה האי-ראציונלית של קרקגור, שזך מזכיר. קרקגור, כאבי האקזיסטניאליזם מביא עמו את תפיסת ה"קיום הקודם למהות. בסיס האקזסטינאליזם הצרפתי.
ברגסון מחלק את מושג הזמן לשני סוגים: זמן גאומטרי ו"משך טהור".
להבחנתו של ברגסון הזמן הגאומטרי אינו אלא קונסטרוקט מופשט של השכל, לא נתפס בחוויה ולכן לא קיים. הוא רק חלוקה מלאכותית, מכאנית, לא אנושית ואובייקטיבית, של יחידות זמן.  הזמן הגאומטרי מיוצג בשירה הקלאסית משורר על ידי ריתמוס קאלסי, קבוע ונוקשה.

לעומתו, ה"משך הטהור" הוא הזמן הסובייקטיבי הנתפס בחוויה עצמה ואוצר בתוכו את זכרון החוויה האנושית. זך מצטט את פרוסט על זמן שמקבל משמעות מייציקת תוכן אישי:

"[…[אם רצונו של הסופר להשיב לעצמו חלק מהתרשמויותיו וזכרונותיו ןלהדגיע לדבר מה אישי – והרי זה ככל הכל החומר היחיד של האמנות (ההדגשה של זך ) עלינו להניח לאינטלקט" (שם 71).

הריתמוס ה"נכון" של ה"משך הטהור", אליבא דזך:

"גורם המציית לא לחוקיות חיצונית מכנית, אלא לדברותיה של הרגישות האנושית האותנטית. כי הריתמוס (החופשי) לא זה בלבד שהוא מדגיש  יסוד זה או אחר בשיר, מבליט מחשבה או רגש זה לעומת גוני מחשבה-רגש אחרים, ועל ידי כך נוקט עמדה לפני תובע כל דבר בעל משמעות רוחנית בעולם את תשומת לבנו לו לעצמו: אלא שהוא מאפשר לנו להזדהות בשלמות וללא מחיצה עם הדברים שהוא מוצא לנכון להטעים, כולמר, עם מה שחשוב, עם מה שאינו טפל. הריתמוס האמיתי מנער אותנו מן הניטראליות היומיומית שלנו לגבי הדברים, הוא כופה עלינו לחוש – בתמורות נשימתנו ממש – את הייסורים שמתייסר החומר בעולם ואת היסורים שמתייסרת הרוח  בעולם". [13]

לצד השפעות פואטיות מהשירה האנגלו-סכסית, משל פאונד ואליוט, ניכרות בזך השפעות פילוסופיות, לא רק מברגסון, אלא גם ממרלו-פונטי, (תלמידו הישיר של ברגסון) ,הוסרל, היידגר וסארטר.

כל אחד מהם, בדרכו, הציב את התפיסה החושית מעל לתבונה ולראציונליות ואת הקיום לפני המהות. בשדה הגידול הזה צמחה התפיסה שעל פיה מהות השירה היא ללכוד את הזמן ולמלא אותו בתוכן אישי חוויתי, סובייקטיבי, שאינו ניתן להבעה בשפה סכימתית אוניברסלית.

זך מזקק זאת בשיר "הצייר מצייר" :

"[…] אך המשורר אינו שר,  הוא הר בצידי הדרך
או עץ, או ריח,
משהו בורח,
או כבר לא, מה שהיה
ולא יחזור, כמו עונות השנה,
החום, הקור, הקרח והצחוק
של הלב, כאשר הוא אוהב,
או מים, משהו רחב, בלתי-מובן
כמו רוח, או אניה, או שיר,  משהו שמשאיר
משהו".

מעצם הביקורת של זך עולה תפיסת העולם של אלתרמן, שזך מכנה אותה "פוזטיביזם" ומתכוון להיותו איש הנאורות.
המציאות של אלתרמן כוללת סובייקט קארטזיאני מוצק, נבדל מהעולם, בעל תבונה טבועה מלידה, המאפשרת קיום אובייקטיבי בעולם ראציונלי (כמשורר, הוא בוחר לקרוא תגר על הראציונליות).
במציאות שלו, התבונה היא שמייצרת סכימות, שבאמצעותן השכל מכונן את העולם. משמע, הסכימה הכללית, השפה, הרעיון, התודעה – קודמת לקיום, ומכוננת אותו. המהות קודמת לקיום.
כל מה שזך "אינו אוהב" בפואטיקה של אלתרמן, מכוונות למעשה כנגד הנאורות, שאכן באה לביטוי בשירת אלתרמן: הטענה בדבר העדר היכולת לתאר חוויה והשימוש בשפה הארכאית – אינם כשלים אלא האופן שבו אלתרמן, להבנתו, מנסה לייצר תודעה, רעיון, או לבנות אתוס, כדי לאפשר את הקיום האנושי נעדר הקסם.  אין קיום ללא סכמה מארגנת: דמותו של אלתרמן ב"עם אלתרמן בחולות" טוענת "רצחתם את התנ"ך".
המשפט מזכיר ויכוח מתוקשר עם עמוז עוז בסוף 1967 שפרסם דן לאור ב"הארץ". בכתבה מובאת תגובתו של אלתרמן לעמוס עוז שהכריז, שכדי להמנע מהרג הוא מעדיף:
"להחיות את הנער ולהמית את הכותל"

אלתרמן עונה לעוז הצעיר:

"ברוח זו אנו שומעים […]  כי לא למען שטחים ולא למען אבנים מתות ולא למען "מקומות קדושים" יצאנו למלחמה". אלתרמן טוען שהקונפליקט מדומה. "אין כל משמעות למושגים כמו "חיים" ו"חירות" באשר הם. אם נרוקן את החיים מתוכן היסטורי, אמוני וכו' – אין לנו אומה, אין לנו תרבות, בודאי שאין לנו חירות לאומית, והשאלה היא מה נותר מחיים אלה." (לאור 2010). [14] מה יישאר לכם?"

כלום.

הקיום הממשי הנתפס בחוויתו של סובייקט אחד, שעבור זך הוא האמת, בעיני אלתרמן הוא הטריוויאלי, הממתין למשורר ליצור ממנו סכימות מעניקות משמעות אוניברסלית.

"משמעות", בעולמו של זך, היא קונסטרוקט מופשט של השכל, כללית,  מכאנית, נטולת ערך, לא קיימת כמו "זמן גאומטרי". כמו "תוכן הסטורי", אומה", "מולדת".  סכימה  מופשטת שמרחיקה את האדם ממצב של "היות בעולם". (ה-dazein ההיידגרי). מכאן מגיע כינוי הגנאי  לאלתרמן כ"פסאודו-נסיין".

אלתרמן אכן עושה שימוש  אינסטרומנטלי במילים, ומקיים חייץ עם העולם. אלו ביטויים טבעים וישירים לעמדת של הסובייקט הקארטזיאני מול העולם.  במציאות של אלתרמן, בניגוד לזו של זך, האדם לא נמצא "בתוך" העולם כחלק בלתי נפרד. להפך. הסובייקט האלתרמני הוא ה"הומו-פאבר" שיוצר לעצמו דברים מתוך האובייקטים שמחוץ לו, למען עצמו ומילים הן אובייטים לשירותו.
העולם של אלתרמן אכן חצוי. האוקסימורון, מחבר ההפכים, משמש אותו כדי לברוא עולם חדש. הוא אינו "פיגורה" אלא הוא הבסיס תמטי של בריאתו.
הריתמוס המלאכותי, משמע,  "מעשי ידי אדם", הוא החותם של האדם העמל בעולמו, כשם שעיר מסלקת את החולות בניגוד לנוף הוא חלק ממעשי האדם.  חוויה קונקרטית, מנקודת מבטו, היא רק חומר-גלם טריוויאלי.  מה גם ש"ריתמוס חופשי" הוא אוקסימורון (קצב שאין בו חזרות).

אצל זך, השיר הנכון הוא:

[…]דייקני: אין הוא מעביר בנקל דימויים
מצערו שאינו צערו"
(השיר הנכון).

זוהי מחוייבותו של זך לניכוש גשטאלטים שדבקו בחויה האמיתית. כל הפרויקט של אלתרמן הוא בהמצאת גשטאלטים, כדי  לממשמע את הקיום.

אלתרמן  וזך לא נבדלים בפואטיקה שלהם. כל אחד מהם חי במציאות אחרת לגמרי, וההבדלים במטאפיסיקה הם שמכתיבים את הפואטיקות השונות בהכרח.

הכותבת אינה יכולה להתאפק

זך הציג את טיעוניו החזקים והמשכנעים, כשלצידו ניצב קורפוס פילוסופי עצום. את טיעוניו הפואטיים, שינקו ממנו, הציג כאילו מדובר במציאות האמיתית. זו אולי הסיבה שבגללה אלתרמן, הפחות מצוי בזרמים החדשים ביותר בפילוסופיה  נכנע כל כך בקלות.  כל שהיה עליו לומר לזך באותה פגישה "הכל טוב ויפה, חביבי, אבל אני איני מחוייב למטאפיסיקה אקזיסטניאליסטית. הפואטיקה שלי נכונה לעולמי.

זך, לעומת זאת, הבין היטב שהוא מתקיף תפיסה עולם, ולא פואטיקה, אך לא חשף זאת. קשה שלא לראות בכך זדון מרושע.

***

ביבליוגרפיה

סיגל נאור-פרלמן  להיפגש 'עם אלתרמן בחולות' כרך‎ 18 (תשע"ב)

סיגל נאור פרלמן בשדות אז אולי: פואטוביוגרפיה. עיון בשירתו המאוחרת של נתן זך. הקיבוץ המאוחד. 2014

נתן זך, השירה שמעבר למילים, תיאוריה וביקורת  1954-1973. הקיבוץ המאוחד 2011.

נתן זך כל השירים ושירים חדשים  כרך א'. הוצאת הקיבוץ המאוחד

אתר נתן אלתרמן

 

 

 

 

 

[1] כל ההדגשות הן שלי. אלא אם נכתב אחרת.

[2] ב"זמן וריתמוס" (92) הוא אף מצא שיר מוקדם של אלתרמן (1935) שתומך בכך:  "אפשר להגיד 'השמש זורחת' / ואמנם זורחת ממש היא…/ למה לנו שירה מנופחת / למה לנו אימז'ים?".   זך מגיב בפונקציה פ̠אטית:  "לא יאומן, מה?".

[3] נתן זך, הרהורים על שירת אלתרמן מתוך השירה שמעבר למילים, תיאוריה וביקורת  1954-1973. הקיבוץ המאוחד 2011. עמ' 48

[4] נתן זך, הרהורים על שירת אלתרמן מתוך השירה שמעבר למילים, תיאוריה וביקורת  1954-1973. הקיבוץ המאוחד 2011. עמ' 47

[5] אולי כהד לקביעתו של אדורנו, שלאחר אושוויץ, כתיבת שירה היא מעשה ברברי

[6] http://www.haaretz.co.il/misc/1.1193119

[7] זך, נתן. כל השירים ושירים חדשים. כרך א.  הקיבוץ המאוחד 2008 ישראל

[8] נתן זך, הרהורים על שירת אלתרמן עמ. 120

[9] ההדגשות בקטע זה הן שלי

[10] סיגל נאור פלדמן בשדות אז אולי עיון בשירתו המאוחרת של התן זך. הקיבוץ המאוחד 2014. עמ.161

http://www.haaretz.co.il/misc/1.1193119

[11] "עולם מקריח", רמז אפשרי לכוונתו: בראיון לדליה קרפל, סיפר זך על קשייהם של הוריו. קרפל, משום מה, מצאה לנכון לומר ( אולי לנוכח הבעה) – אינך אשם. זך ענה " "אני לא לוקח על עצמי שום אשמה. אירועי הילדות תרמו לעיצובו של הקוסמופוליטי שבי וזה היה שיעור איך לא להיות כמו הבריונים הישראלים ולא להיות מיפי הבלורית והתואר, אבל גם לא להתקרח כמו הצעירים כיום". כך שאולי העולם המקריח  הוא, אם כן, עולם הצעירים שבו אין לשניהם עניין. בעלי הבלורית הם הזקנים מזך – דור הפלמ"ח.

[13] השירה שמעבר למילים, עמ. 50

[14] http://www.haaretz.co.il/literature/1.1198197

מודעות פרסומת

תגובה אחת בנושא “תזה, ונתן-תזה: הפולמוס בין נתן זך לנתן אלתרמן

הוסיפו את שלכם

  1. שלום גלי
    מצטער שנחסמת שוב. נהנתי לקרוא את המאמר עשית סדר בדברים. רציתי להוסיף שברוך קורצוויל הסביר בשעתו מה הבעייתיות עם הגישה הקיומית חילונית בשירה. הוא נתן כדוגמא את אליוט, פרוסט וברכט הוא טען שכל אחד מהם למרות חדשנותו המודרנית פעל מתוך אינטגרציה של המורשת התרבותית של עמו ולא בעט בה.אליוט מהווה דוגמא טובה בכל מאמריו הוא נושא ונותן בקלאסיקנים האנגלים. דבר שני הוא מצטט את שלום "אלוקים לא ישאר אילם בשפה.." מכאן ב"ק אומר שבשפה שבה נכתבו נבואות אי אפשר לכתוב שירי חולין נוסח סארטר וכיוצא בזה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: