אלוהים-סיפור שאינו נגמר

העולם נחלק למי שמאמין באלוהים וגם בטוח מעבר לכל ספק בכך שאלוהים קיים, לבין אלו שלא מוצאים בדל של סיבה להניח את קיומו ובוודאי שאינם מאמינים בכך. אני משתפת כאן הרהור פרוע שעל פיו ניתן אולי להניח – ששני הצדדים צודקים לחלוטין וללא שתהיה בכך סתירה.

לפני 30 שנה התארחתי שבוע אצל אבי ששהה בדיסלדורף בעניני עסקים. באחד הימים הייתי לבד בדירתו השכורה וקראתי את "הסיפור שאינו נגמר" של מיכאל אנדה, שהוא לא ספר רק לילדים.
בשלב מסויים התחיל להחשיך, וזרות המקום כנראה השפיעה גם, כך שכשהגעתי למקום מסויים בספר אני זוכרת שממש זינקתי ממקום מרבצי שעל הספה וקפצתי מתוך עורי ממש.

הסיפור בקצרה: בסטיאן, ילד כאפות חלש בורח בילדים בריונים, מוצא מקלט רגעי בחנות ספרים שם מוכר נרגן קורא בספר "הספור שאינו נגמר". לשאלתו, המוכר אומר לילד שזה ספר "לא בטוח". בסוף יוצא ככה שהילד גונב את הספר (כפי שהמוכר יתכוון שיקרה) מאחר לבית הספר וננעל שם בעליית הגג.

הספר מספר על מקום בשם "פנטזיה" שנמצאת בסכנה כי הלא-כלום הולך ומשתלט עליה.כדי להציל את פנטזיה שולחת הנסיכה-הילדה את אטריו – ילד גיבור – לחצות את גבולות פנטנזיה ולהביא איתו ילד אמיתי.

אטריו יוצא לתור אחר גבולות פנטזיה, ועובר הפרתקאות של רומן חניכה, שבהן הוא לומד בעצם את מה שצעיר צריך לעבור כדי להתבגר.

בשלב מסויים הוא מוצא עצמו במערה עם גמורק – זאב אימתני שעובד בשירות הלא-כלום האפל. שניהם לא מזהים בתחילה זה את זה כאויבים ומתפחת שיחה. אטריו שואל על מקום המצאם של גבולת פנטזיה. גמורק פורץ בצחוק רע: "פנטזיה" היא מרחב הדימיון האנושי (הלא כלום הוא הריקנות שנוצרה כשילדים הפסיקו לקרוא ספרים, והדמיון מצטמם)- ילד טפש, הוא אומר, לדימיון אין גבולות!

זה היה הרגע שבו זינקתי באוויר:

אני יושבת וקוראת על המתרחש בסיפור הדימיוני, אבל כל מה שקורא שם כתוב בספר – ובה בעת "מתרחש" בתוך מרחב הדימיון שלי. בדיוק כפי שכתוב בספר! וכך, כל מילה שאני קוראת- אכן מתרחשת באמת הממשית במקום שהיא אמורה על פי הספר להתרחש בו – הדימיון האנושי שלי!

וכך כאילו הספר "קורא" למעשה אותי! וכותב בו את מה שאני מדמיינת בדיוק כשאני קוראת אותו! הכל אמיתי! הספר באמת "לא בטוח"!

ואטריו, הוא באמת יצא מגבולות פנטזיה והביא עמו ילד אמיתי! אותי! בכך שעקבתי אחריו בעולם הממשי שלי, הוא גרר אותי לפנטזיה הספציפית הזו! והיא אכן ניצלה מהלא-כלום כי דימיינתי אותה.

הנס המוזר הזה הוא רגע קסום של איחוד בין אונטלוגיה (מה שיש) לאפיסטמולוגיה (מה שניתן לדעת). בדומה להוכחה האונטולוגית לקיום האל, ה"קיום" זינק יש מתוך הידיעה. נס כזה קרה גם עם "אני חושב משמע אני קיים" טיעון הקוגיטו של דקראט אלו שלושת המקומות שאני מצאתי. שבהם חל מיזוג פלאי כזה.
——–
הפסקה ועצירה בתחנה נוספת, ליתר דיוק – קפיצה קוונטית:

על פי עקרון אי הוודאות של אייזנברג, מטאפורת החתול בתא גזים – הוא חי או מת. לא – או-או אלא ממש כך "חי או מת" כששתי האפשריות נכנות יחד. זה קשור לתופעה מוזרה מאין כמוה שבה זוג אלקטרונים שזורים יחד – כך שאם ידוע שלאחד יש ספין חיובי, אז בהכרח לשני יהיה ספין שלילי. המוזריות היא כפולה. ראשית, כי יש להם השפעה אלו על אלו גם במרחק, היא מיידית ובניגוד למגבלת מהירות האור.

המוזריות השניה היא, שכל עוד אף אחד לא יודע מהו הספין של האחד, הספין של השני לא מקובע. (אין לי מילים ממש להסביר את זה, למעט שכל עוד לא יודעים מה עושה האחד, הספין של השני הוא בבחינת כל האופציות יחד. הוא חתול חי או מת. רק ברגע שמישהו יודע מה הספין של האחד, השני "מתאים את עצמו" ומתנהג כצפוי – בספין הפוך לתאומו.

כלומר, הסיבוב עמצו של האלקטרון הוא תלוי בשני, וגרוע מכך הוא תלוי בכך שתודעה אנושית תדע משהו על אחד מהם! אם ייודע לי אחרי עשר שנים מה הספין של האחד. בדיעבד – הספין של השני היה הפוך לו (אין פה טעות הקלדה: "היה" הפוך)

המצב הזה,המכונה סופרפוזיצה אינו משהו שמציית להגיון המוכר , אבל הוא נכון ומוכח לעילא כתופעה. ופה אלוהים נכנס לי לתמונה – בעזרת אנולוגיות לשני הסיפורים שלעיל:

כל דבר שקיים בתודעה שלנו, הוא
– או קיים רק שם, כלומר -בדימיון, כמו הילד בסטיאן שקיים כדמות בדויה.
– או שהמשהו קיים גם בדימיון וגם בעולם החומרי ואז אנחנו קוראים לדמיון הזה "ידע" . בסטיאן קיים בדימיון שלי, והספר עצמו – שאני מחזיקה ביד – י ד ו ע שהוא קיים

אלוהים לא קיים בחומר מתוקף הגדרה (בין אם קיים או לא).לכן אין טעם לדבר על קיום שאנחנו תופסים כ"ממשי" כלומר קיים בחומר ולכן ניתן לידיעה.

הקיום שלו הוא באמונה. אם לא היתה אמונה (וידיעה אין) – גם אם היה קיים- לא היה נתפס בשום צורה בתודעה וכך שבכל הנוגע לנו, לא היה לו קיום כלל מבחינתנו.

אבל אלוהים, כמו הדמויות שקיימות בפנטזיה ולכן כשקוראים על מעלילהן ב"פנטזיה" הם קיימים גם בדימיון וגם במציאות הממשית במקומן האמיתי – בדימיון – כך אלוהים קיים באמונה, שם המקום האמיתי בו אלוהים אמור "לשכון".

ומאחר שאמונה של בני אדם , ממש כמו דימיון – היא תופעה ממשית ממש בעולם, כך אלוהים קיים באופן ממשי ממש באמונתם של אלו המאמינים בו. והאמונה שלהם בו בוראת את קיומו הממשי באמת. (אטריו באמת הביא לפנטזיה יצור אנושי – בכל צורה שרק מתסכלים על זה זה אמיתי ממש)

מי שלא מאמין באלוהים- אלוהים באמת לא קיים

אז היה ניתן לומר, שאלוהים הוא כמו ספר, או שולחן: או אלקטרון: אני מאמינה שהספר בתיק שלי. אבל לא בטוחה. ומישהו אחר חושב שהוא יודע שהספר לא נמצא שם. ואם נוכל לבדוק נגלה – או שיש ספר או שאין ספר בתיק. אחת מהשנים ולא יכול להיות גם וגם.

אלא אם כן אלהים הוא תופעה של אלקטרון בסופרפוזיציה ואז הוא קיים ולא קיים:

אצל מי שמאמין באלוהים, אלוהים קיים ממש, וגם ניתן לומר, שמאחר שאלוהים מתקיים באמונה, והאמונה קיימת ממש באדם המאמין כתופעה בעולם ממש , אז המאמין לא רק מאמין אלא גם י ו ד ע שאלוהים קיים וגם צודק לחלוטין. ובאופן ממשי: עצם היות בעל אמונה – מממשת את אלוהים

וכך, כשקיימת אמונה, אלוהם נמצא בה וקיים באופן ממשי בעולם.
במקום שאין בו אמונה (כמו בתודעה שלי) הוא לא קיים כלל
ושני המצבים הללו, לפחות בפרשנות של עקרון אי הוודאות – אינם סותרים אלו את אלו. וגם אף אחד מהמצבים אינו מקבע את קיומו או אי קיומו של אלוהים.

מה הנכון? אלוהים יודע..