טור אורח: שיווין בדיכוי – המלחמה הפמניסטית

עדי בן חור הוא משפטן, בעל תואר ראשון בשפה, ספרות ערבית ואסלאם, עיתונאי ובלוגר.

בדיונים הנוגעים לפמיניזם המודרני עולה, לא פעם, שאלת הקשר בין התורה המרקסיסטית הדכאנית וגישות דכאניות בכלל לבין הפמיניזם, בעיקר, בצורתו הרדיקלית. המגנים ומגנות על המגמות של הפמיניזם המודרני, בעיקר בגישתו הרדיקלית, טוענים שמדובר בסה"כ בתורה המעוניינת לקדם את מעמד האישה, ומי שמנסה להתנגד לה או לשייך אותה לתורות דכאניות כלשהן, מנסה לחנוק מאבק זה.

ראוי לציין לא כך מציגים את עצמם גופים שונים, המבהירים שעבורם המאבק הפמינסטי הוא מאבק כולל לשינוי פני החברה בכל מישור שהוא, באופן חד משמעי, מאבק הכולל, לא פעם, הצגת כל דבר שלילי כ"גברי".

כדי להדגים מגמה זאת נתייחס לפסק דין שניתן ע"י בג"ץ בשנת 2004, שעסק בעתירת ארגונים פמיניסטיים כנגד שידורי ערוץ פלייבוי בארץ.

פמיניזם נגד שוויון

בשנת 2004 פסק בג"ץ בעתירה שהוגשה ע"י ארגון "ש.י.ן – שוויון בייצוג נשים" ועותרים נוספים נגד המועצה לשידורי כבלים ולוויין.[1] דרישת העותרים הייתה כי המועצה תאסור על שידורי ערוץ פלייבוי בארץ, מאחר והערוץ מבזה את האישה ופוגע בכבודה, בניגוד לאמור בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק התקשורת.[2]

בראש ארגון ש.י.ן עומדות ד"ר רבקה נרדי בעלת דוקטורט בפסיכילוגיה חברתית ומגדר. יחד עמה עומדת בראש הארגון פרופ' אסתר הרצוג, לשעבר ראש ההתמחות באנתרופולוגיה במכללת בית ברל וזוכת הפרס הישראלי לביקורת התקשורת ע"ש אברמוביץ'. בשנת 2004 איחדה הרצוג כוחות עם חנה בית הלחמי ופרופ' סמדר לביא מתוך מטרה למנוע את ביטול חזקת הגיל הרך.

ארגון ש.י.ן אחראי להקמת שני גופים בולטים: הראשון הוא "פרלמנט הנשים", שהוקם בשיתוף עם קרן פרידריך אברט ועיריית הרצליה. הפרלמנט פועל בכל הארץ. משנת 1999 ועד שנת 2006 הוא קיים 44 מושבים. הפרלמנט פועל למען חיזוק מעמד האישה, ושינוי חקיקה. בין השאר, הוביל הארגון בשנת 2002 חקיקה על-פיה יוגבלו שידורי הפורנוגרפיה בטלווזיה יחד עם המפלגות הדתיות והחרדיות.

הגוף השני שלהקמתו אחראי ארגון ש.י.ן הוא "התנועה לשלום ושוויון בין המינים". בשנת 2005 התנועה שיתפה פעולה עם מפלגת מרצ בכנס שכותרתו: "שוויון ושלום בין המינים: איך בכלל עושים את זה?". בין הנושאים בהם עסק הכנס נדונו השאלות:

"..כיצד מונעים את התפשטותן של תפיסות כוחניות ושוביניסטיות במערכת הצבאית ואת חלחולן אל תוך מערכות החיים האזרחיות?  מהן הפעולות הנדרשות בשדה התקשורת על מנת להנחיל את רעיון השוויון והשלום בין המינים לפלחי אוכלוסיה רחבים ככל האפשר? (..)".

מרקס נגד פלייבוי

זה אחד הגופים, אם כן, שפנה לבג"ץ על מנת שיאסור את פעילות ערוץ פלייבוי בטלוויזיה. מה שמעניין הוא האופן בו בחרו העותרים להציג את טיעוניהם (שנדחו על הסף) בפני בית המשפט. הארגון התייחס בעתירתו לסעיף 6(כה)(3) לחוק התקשורת, המגדיר שידור אסור כ: "..הצגת אדם או איבר מאיבריו כחפץ זמין לשימוש מיני..". הסעיף הנ"ל חוקק כחלק מתיקון החוק רק בשנת 2002. כאמור, חלק מן העותרים לקחו חלק בניסוח תיקון זה.

השופטת דורנר מסבירה כי:

"..לדידם של העותרים, המחוקק בחר לאמץ את המונח "חפץ" (בחוק התקשורת) השאוב בהקשר הנדון מן הפמיניזם הרדיקלי; הנאמן למשנתו של קאנט הרואה בכל אדם תכלית לעצמו; ל"המניפסט הקומוניסטי" של קארל מרקס היוצא כנגד "החפצת" העובדים (שניתן להשוותם ליסוד העבד שנשתייר באישה); למלחמה בפשיזם; לביקורתה של אסכולת ה-Critical Legal Studies) CLS), ובכך לצאת חוצץ כנגד השקפת העולם הגברית-הקפיטליסטית..".[3]

הטיעון שהעלה הארגון בפני המשפט הוא כי תיקון לחוק התקשורת שחוקק בשנת 2002, מושפע מה"מניספט הקומוניסטי" וממקורות המונעים מרצון להיאבק בפשיזם ובהשקפת העולם ה"גברית-קפיטליסטית".

העותרים (כ – 60 במספר) מבהירים בצורה חד משמעית: הפמיניזם הרדיקלי "נאמן" למשנת קאנט, מרקס, למלחמה בפשיזם, ולביקורת היוצאת "חוצץ כנגד השקפת העולם הגברית-הקפיטליסטית".

סביר להניח כי הטיעון של העותרים נבע מהעובדה כי ארגון ש.י.ן יחד עם ארגוני נשים אחרים, היו אחראים לתיקון החוק יחד עם המפלגות הדתיות. העותרים באו וטענו, למעשה, כי הם היו חלק מהליך שינוי החוק, ועל כן, המחוקק אימץ את הקו הפמיניסטי-מרקסיסטי רדיקלי שלהם. עיון בדברי ההסבר בנוגע להצעת החוק מבהיר כי הדבר לא כך:

"..במסגרת דיוני ועדת החינוך של הכנסת בהצעת החוק, נשמעו בפניה הערכות ולפיהן תעשיית השידורים הפורנוגרפיים מתבססת על ניצול נשים וילדים, וכי קיימים מחקרים שלפיהם קיים קשר הדוק בין תעשיית הסחר בנשים ותופעת האלימות נגד נשים ובין תעשיית הסרטים הפורנוגרפיים..".[4]

אין כל אזכור בדברי הסבר אלה למלחמת מעמדות, פשיזם או ל"השקפת עולם הגברית-הקפיטליסטית". הדבר העיקרי שמטריד את המחוקק הוא האפשרות ששידורי פורנוגרפיה יכולים להוביל לניצול נשים וילדים. הדבר הגיוני, לאור העובדה כי מציעי הצעת החוק מגיעים – רובם ככולם – מהמפלגות הדתיות, שאין להן דבר וחצי דבר עם המגמות הללו. ספק אם ח"כ יגאל ביבי (מפד"ל), שהציע את החוק, היה מסכים למילה אחת שטענו העותרים בנוגע לה.[5]

מעבר לכך, ההישענות של העותרות על ה"מניפסט הקומוניסטי", כחלק מן הניסיון למנוע את שידורי ערוץ פלייבוי, בטענה כי הערוץ פוגע בכבוד האישה מעוררת תמיהה, בעיקר כאשר העותרות אמורות להיות נשות אקדמיה רציניות המכירות את מרקס ו"המניפסט".

למי שלא יודע במה דברים אמורים, נציין כי בפרק השני של "המניפסט" נכתב:

"..אין דבר מגוחך יותר מהזדעזעותם המוסרית המופלגת של הבורגנים שלנו בשל שיתוף-הנשים-הרשמי, כביכול, של הקומוניסטים. אין צורך לקומוניסטים להנהיג את השיתוף-בנשים, הוא היה קיים כמעט תמיד.

הבורגנים שלנו, שאינם מספיקים בכך, שנשי הפרולטרים שלהם ובנותיהם עומדות לרשותם, שלא להזכיר כלל את הזנות הרשמית, רואים תענוג גדול ביותר לעצמם לפתות איש איש את אשת רעהו.

הנישואים הבורגניים הם למעשה שיתוף בנשים הנשואות. לכל היותר אפשר היה להאשים את הקומוניסטים בכך שבמקום השיתוף-בנשים הסמוי, על דרך הצביעות, מבקשים הם להנהיג שיתוף-נשים רשמי, שמתוך גילוי-לב. אגב מובן-מאליו, שעם ביטול יחסי-הייצור הקיימים עתיד להיעלם גם השיתוף-בנשים הנובע מהם, כלומר, הזנות הרשמית והבלתי-רשמית..".(כל ההדגשות שלי; עב"ח).[6]

הטיעון של מרקס ואנגלס הוא שהדרך להפסקת שיתוף הנשים הקיים בחברה הבורגנית הוא ע"י שיעבוד מוחלט של כלל האוכלוסייה למטרות החברתיות שהם קובעים. מעבר לכך, הם ממשיכים וקובעים, בדרכם הסותרת את עצמה בעקביות, כי מוסד הנישואים המונוגמי מהווה זנות "בלתי-רשמית", מאחר וכל הבורגנים (בלי יוצא מן הכלל), קושרים עצמם במוסד מונוגמי, רק כדי להפוך "זנות" זאת לרשמית.

הנישואים מהווים "שיתוף נשים". שיתוף הנשים הקומוניסטי, באם הוא קיים, הוא לפחות לא צבוע.

כך או כך, לאחר הפרויקט הגדול של מרקס, הכולל את החרבת החברה, ביטול חופש הקניין ודיכוי הפרט, הזנות הרשמית והזנות הבלתי רשמית עתידות להתבטל, לפי שיטתם.

החורבן המוחלט, ההרס ודיכוי חופש הפרט יובילו לביטול דיכוי האישה, כל זאת בהתאם לתפיסת העולם של אדם שקרא לשלטון של עריצות ולדיקטטורה.

אנגלס הבהיר בשנת 1849 כיצד "שחרור" זה של החברה ייראה ("שחרור" שיוביל ל"שחרור" האישה), בנוסח תורת הגזע הדארווינסטית שהיה שמור לו ולמרקס בהתכתבויות הפנימיות שלהם:

"..המלחמה העולמית הבאה לא רק תעלים מעמדות ריאקציונריים ושושלות שלמות מעל פני האדמה, אלא גם עמים ריאקציונריים שלמים. וגם זו קידמה.."[7]

זה המקור שהשפיע על המחוקק, לפי העותרות, כאשר חוקק את התיקון לחוק התקשורת בשנת 2002, במטרה לשמור על כבוד האישה. זאת התפיסה שהשפיעה על ש"ס, יהדות התורה והמפלגות הערביות אשר תמכו בחוק, לפי שיטת העותרות.

תגובת הנגד

בג"ץ דחה על הסף את טענת העותרות, וקבע בפסק דין שניתן ע"י השופטת דורנר, את אחד מפסקי הדין הקיצוניים ביותר שניתנו בארץ בסוגיית חופש הביטוי, על-פיו חופש הביטוי וחוק יסוד: חופש העיסוק פורסים את חסותם החוקתית גם על תעשיית הפורנוגרפיה.

פסק דין זה היה אבן דרך נוספת שהפכה את חופש הביטוי לזכות כמעט מוחלטת, שאין למדינה יכולת להתערב בה.

מה שמעניין בפסק הדין הזה הם הטיעונים שהעלו הארגונים השונים, ובהם ארגון ש.י.ן, בפני בית המשפט. הגופים הנ"ל החליטו כי הפרשנות הפמיניסטית הרדיקלית – המזהה בין מאבק בכיבוש, בקפיטליזם, בפשיזם ועוד –  יכולה לשמש גם כטיעון משפטי תקף.

כיצד הגיעו העותרות למסקנה כי חוק הנועד למנוע פרסומי תועבה שואב את מקורותיו מתפיסה הבאה להילחם בפשיזם ובשיטה ה"גברית-קפיטליסטית"? ברור לפי ניסוח הדברים כפי שמופיעים בפסק הדין כי בעיניהם כל מה שהוא גברי הוא רע. פורנוגרפיה, קפיטליזם, כיבוש, דיכוי – הכל אותו דבר. צריך להילחם בכל הדברים הרעים שהגבר אחראי להם. חוסר יכולת של העותרות להבחין בין הנושאים הללו גרם להן להעלות טיעונים בלתי קוהרנטיים, המערבבים בין סוגים שונים של עוולות – קיימות ודמיוניות.

פסק הדין הזה מספק הצצה למגמות שונות בפמיניזם המודרני והלך הרוח של המובילים אותו. הוא לא מחפש שוויון או צדק, הוא מחפש להיאבק בגורם כל הרע, הגבר. לא מדובר בהלך רוח בקרב כל הפמיניסטיות כולן, אבל בהחלט מדובר בחלק משפיע וקולני, וכדאי לתת על כך את הדעת.

[1] בג"ץ 5432/03 ש.י.ן – לשוויון ייצוג נשים ו-11 אח' נ' המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין, נח (3) 65

[2] חוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982

[3] פסקה 6 לפסק דינה של כבוד השופטת דורנר.

[4] https://www.nevo.co.il/Law_word/law17/PROP-3096.pdf

[5] על הצעת החוק חתומים חברי הכנסת: יגאל ביבי, זבולון אורלב, יצחק גאגולה, שמואל הלפרט, צבי הנדל, שאול יהלום, נחום לנגנטל, יאיר פרץ.

[6] https://www.marxists.org/hebrew/Cm/CM.htm

[7] Barer, S. The Doctors Of The Revolution 19th-Century Thinkers Who Changed The World  Thames & Hudson, United Kingdom, 2000, p. 1084; תרגום שלי.

---

תודה רבה לעב"ח על מאמר מלומד. ברצוני, גב"ח,  להוסיף על תובנותיו.

כותב עב"ח: "טיעונים בלתי קוהרנטיים, המערבבים בין סוגים שונים של עוולות – קיימות ודמיוניות."

ההבחנה הזו עולה בקנה אחד עם האבחנות שלי, שעל פיהן אג'נדות מרכסיסטיות, שמהותן חתירה למהפכה ראדיקלית, מכתיבות חלק מהשיקולים בהכרעות משפטיות מסויימות, ושעל כן המחוייבות של הפוסק/ת אינה לחוק, להגיון, למידתיות או אפילו לטובתם של הצדדים, אלא בראש ובראשונה לאידיאולוגיה ולאופן שבו הפסיקה תשרת את החברה כולה- כצעד לקראת אוטופיה מרכסיטית.

נוסף על כך וחמור לא פחות. הסתירה ממש (ושאינה דיאלקטית, משמע מתח בין ניגודים קיימים) נמצא במהות המרכסיזם עצמו, ושוכן בין הקביעה של מרקס שהקפיטלזים ממילא יכלה את עצמו כתהליך דטרמניסטי בלתי נמנע, והמהפכה תגיע כש"לפועלים לא יהיה דבר יותר לאבד, למעט את כבליהם". לבין מרקס הצעיר יותר שקבע שיש לפעול על מנת לזרז את חבלי המשיח:

"ההסטוריונים תיאורו את העולם אלא שהגיע העת לשנותו", משמע – יש לפעול על מנת להביא את המהפכה (התזה ה-11 על פויירבך).

כך, שמרכסיסטים חלוקים סביב השאלה על עצם נחיצותה של פעולה.

סתירה נוספת קיימת סביב השאלה האם לקדם את שינוי ההסטוריה באופן פוזיטיבי, קרי, להמשיך ולשפר את הקיים, תוך דחיפה מתמדת לשלב הבא: עוד שיוויון, עוד קעקוע הקפיטליזם, עוד דחיפה פוליטית לנושאים חברתיים, עוד חינוך לקומוניזם – שלב אחר שלב עד שכולם ישתחררו מתודעתם הכוזבת ויביאו את המהפכה המיוחלת, או – שיש להביא את החברה למקום שבו יהיה כל כך רע לכולם עד שהפתרון הגואל יהיה המהפכה, שתגיע על גבו של המון זועם, אלים ומורעב.

(על הקשר המעניין שמצאתי בין תורת היצרים של פרויד – למרכסיזם, כאן. (או בקצר יותר, כאן) הטענה העיקרית היא שיצר החיים (או המין) ויצר המוות, שניהם פועלים למען אותה מטרה- נירוונה. קרי מצב של איזון שבו אין תשוקה שאינה נענית. יצר החיים שואף לממש את תשוקותיו ודחפיו, ויצר המוות שואף לשכך ולהשתיק את כאבי התשוקה  בשל צרכים שאינם באים לסיפוקם)

מרכסיסטים שוחר פתרון הלניניסטי שעל פיו "קודם יהיה רע לפני שיהיה טוב" פועלים במרץ להרוס את מרקם החברה, להתסיס תמידית את ההמון בדרישות לזכויות שיביאו לקריסתה של הכלכלה, לפלג ולשסע בין  כל שתי קבוצות ולהפריד גם ביניהן: נשים נגד גברים, אמהות נגד אבות  תימנים נגד אשכנזים, חילונים נגד דתיים, דתיים נגד חרדים, שמאלנים נגד ימניים, הומוסקסואלים נגד פמניסטיות, שחורים כנגד לבנים וכן הלאה.

בעמדות המפתח בכל תחום בחברה הישראלית משולבים נציגים מרכסיסטים (על זרמיהם השונים והסתעפויותהם השונות) דומיננטיים מאד, שכל אחד מהם מייצג אחת מהדוקטרינות הנ"ל, שאמורות להביא את המהפכה המשיחית, למען "חברה טובה וצודקת יותר". אין הכרח לאדם להיות מרכסיסט מודע, די בכך שהוא או היא מקדמים פעולות שצמחו בתוך הדוקטרינה המהפכנית כענף אחד ממנו. המאחד בין כולם הוא השאיפה לשנות דבר מה חברתי, באופן ראדיקלי, ובניגוד לרצון הרוב ש"אינו יודע מה טוב עבורו מפאת היותו בעל תודעה כוזבת"

כולן כאחת אינן יכולות להיות חלק לגיטימי במימסד של מדינה דמוקרטית מהיותן חתרניות כנגדו בפועל:

א. לא מתקבל על הדעת שבית הדין ירשה לעצמו לקדם אג'נדות פוליטיות חברתיות על חשבון המנדט שלו כמקום לפתרון סכסוכים על פי חוקי מדינה קיימים או ירשה לעצמו להגמיש את פרשנות החוק מעבר לטווח פרשני סביר, כדי להתאימו לאג'נדה. בהעמדת שיקולים משפטים והכרעות על יסוד שיקול זר לעצם הנושא הנידון — זו בבחינת מעילה במנוי והרחבת יריעה אל עבר שיקולים שאינם כלל ממן הענין.

ב. גם לא מתקבל על הדעת שבלב הממסד יתאפשרו שיקולים על פי רעיונות ראדיקליים השואפים באופן מהותי לשנות את אותו הממיסד מהיסוד. זה נוגד את התפיסה הדמוקרטית הבסיסית שעל פיה העם הוא הריבון שבוחר את אופני ההתארגנות של החברה על פי רצון הרוב. בכל מצב ענינים, מהפכה  אינה רצון הרוב שאם לא כן, לא היתה נחוצה כלל ועיקר וההתארגנות החברתית החדשה היה מקבלת ביטוי בבחירות. לדוגמה, כל עוד סיעתו של דב חנין אינה הסיעה הגדולה בבחירות. הרעיונות של חנין אינם יכולים להיות אלו המכתיבים את ההתנהלות הציבורית. אלא, שבפועל זה מה שאכן קורה.

ג. לא כל שכן, לא ניתן להעלות על הדעת שגורמים רדיקליים שגם דוגלים בהרס מכוון של המימסד ישמשו בתפקידים ובמוסדות שכל תכליתם הם שימור הסדר הקיים.

ד. קידום רעיונות, תפיסות, אידיאולוגיות ואג'נדות למיניהם, מקומם אך ורק בזירה הפוליטית, שהיא זירת המאבק בין רעיונות. גרירתם של רעיונות כאלו אל מוסדות המשפט – מקעקעים את הדמוקרטיה על ידי ביטול הפרדת רשויות.

קעקוע שכזה אינו מפחיד את סוכני השינוי, משום שזה עולה בקנה אחד עם הרעיון שיש להביא לקריסה מוחלטת של מוסדות השלטון על מנת להביא למהפכה המיוחלת, בבחנת "עולם ישן עדי יסוד נחריבה" ברם, אין זה אינטרס של הרוב הגדול במדינה כלל ועיקר, וכל פעולה כזו ראוי שתקרא בשמה הנכון: "פעולה חתרנית" .

היום, נחוץ שינוי "מהפכני" בשני הרשויות, המחוקקת והשופטת, כשעיקרה של "המהפכה" אינה אלא חזרה להצמדות לחוק כפי שהוא כתוב, לפרשנותיות שלו בטווח ההגיוני והסביר והשבת הסדר החוקי והדמוקרטי טרם נחטף על ידי פרשנות אלטרנטיבית, המונעת על ידי שאיפות משיחיות להביא לקץ ההסטוריה שהיא או הטוב שבכל העולמות או סוף העולם, שעל פי תפיסות ראדיקליות ממילא כלל אינו ראוי להתקיים בצורתו הנוכחית.