במסגרת איחזור מילים גנוזות, נדבר הפעם על המילה "כבוד". כבוד היא מילה ללא כבוד. לא נאה לרדוף כבוד, ובוודאי לא להלחם עליו. אנחנו בני אדם ראציונליים, שלא נלחמים על דברים מיותרים כמו כבוד. כי מה אכפת לנו מה חושבים עלינו? למה להלחם על שטויות?
אביעד קליינברג, שהיה מורי לימי הבינים ומאד אהבתי את השכל שלו למרות שתמיד הגעתי למסקנות הפוכות משלו, הציג את שירת רולן במאה ה-12 כניצני המעבר מחברה הלוחמת על כבוד אל חברה בורגנית, שבה כל דבר נתון לסחר חליפין, בסופו של דבר גם בכסף .
רולן יוצא לקרב אבוד למען הכבוד ומאבד את כל אנשיו ואת חייו. אבל המוות שווה לו, כדי ש"ישירו עליו שיר יפה". אביו החורג, גאנלון (שנתפס עדיין כנבל בתקופה ההיא) מייצג כבר את המורכבות של החיים: לא על כך דבר צריך להלחם עד מוות. לא רק הכבוד חשוב. גם החיים חשובים.
היום רק ערסים נלחמים על כבוד. גיבור "קזבלן" , קזה, הוא פרא אציל, ולכן כשהוא שר "למי למי יש יותר כבוד" הוא מייצג תפיסת עולם לא מערבית, אך נוגעת ללב כי אחרי הכל, הוא היה חייל גיבור והמסר הוא, "ערסים, ערסים, אבל עם לב זהב. "
אני רוצה להציג תפיסה מחודשת למושג "כבוד".
ראשית נצא מתוך הנחה, שכל רגש, או תכונה אנושית שקיימת היום, קיימת משום שהיא אסטרטגיה מנצחת באבולוציה האנושית.אחרת, לא היתה שורדת. הטבע מאד חסכוני.
רגש הוא אסטרטגיה. אפילו תינוקות לומדים זאת. בבתי יתומים, היכן שאיש לא טורח לגשת לתינוק בוכה, התינוק לומד לותר על הבכי. בכי הוא אסטרטגיה כושלת מבחינתו, שמבזבזת אנרגיה חיונית.
למרות שהכבוד האינטלקטואלי שלנו כבר מזמן קבר את השאיפה לכבוד כרגש פרימיטיבי מחרחר מלחמות מיותרות, לשמירה על הכבוד יש יתרונות שרצוי שלא להתעלם מהם:
בכל מצב אנושי מתקיימת מלחמת קיום, על משאבים, על שטח, על קיום עצמו. בטבע, בוודאי שכך. אלא שגם בטבע הטרום תרבותי, חיות מבינות שלא רצוי להגיע למצב שבו כל מאבק הוא לחיים ולמוות. אתה לא רוצה להגיע לעימות, כשהוא כבר בתוך העורף שלך ועל היקר לך מכל.
התפיסה ההפוכה אומרת: בואו לא נכנס לעימות אלא אם אין כל ברירה אחרת. זו תפיסה ראציונלית ו"בורגנית". למה להכנס למאבקים על דברים פחותים. כמו "כבוד" למשל?
חיות נלחמות על כבוד- אריה צעיר יקרא תגר על אריה זקן, והמפסיד לא תמיד יקרע לגזרים, לעיתים, רק כבודו יפגע. פגיעה כזו גוררת הפסד כואב מאד של סיכוי להתרבות. אבל לפחות – נותרת בחיים. היה בכך סיכון, מיותר בדיעבד עבור המפסיד. ואולי הלביאה בבית היתה נוזפת בו על היותו חמום מוח שמסכן הכל בשביל קצת כבוד, אבל אם היה מנצח, היה לוקח את כל הקופה והאריה הותיק היה פורש, מושפל, מנושל, אך חי.
במובן הזה, להלחם על הכבוד זה לקחת את המלחמה הבלתי נמנעת על היקר לך מכל, הרחק ממנו – אל זירה שבה הפסד אפשרי אינו הפסד קיומי. כואב, אבל לא קריטי.
האלטרנטיבה היא – לצאת למאבק רק כאשר כבר מאיימים על היקר מכל וכך כל מלחמה תהיה בדיוק עליו, ובכל עימות אתה מסכן את הכל, ועלול לאבד את הכל.
אנחנו, ישראלים יהודים, אלופי העולם ב"בורגנות". אנחנו הכי ראציונליים שיש, לכן אנחנו מוכנים תמיד לותר על הכבוד, לותר על אדמות, לותר על "הכרה במדינת ישראל". הערבים מנצלים זאת, חומסים מאיתנו קודם את כל מה שויתרנו עליו למען המטרה הקדושה שלנו – השלום, עד שלא יהיה לנו יותר על מה לוותר למעט על עצם קיומנו. אנחנו עצמנו מכריזים על עצמנו שהערך היחיד שחשוב לנו הוא קדושת החיים. כך שהאויב מבין, שניתן לקחת מאיתנו כל דבר אחר ללא כל סיכון עבורו. ולבסוף, גם את החיים.
כך, הראציונליות הצרה שלנו היא אסטרטגיה לא ראציונלית, שמביאה תמיד את המלחמה ישר אל קודש הקודשים שלנו.
מאבק על כבוד, לעומת זאת, אינו מאבק עם מטרה ראצינלית, אבל הוא אסטרטגיה ראציונלית כי הוא מאבק שמרחיק את המלחמה ממה שבאמת חשוב לנו.
בנוסף כמו שכל ערס יוכל לומר לכם, כבוד הוא אסטרטגית הרתעה. אם פעם אחת ביססת אותו – במחיר של מלחמה מטורפת על ערך טפשי שכזה – יתכן מאד שזה ירתיע אויבים מלהתעסק איתך. מה שימנע לא רק את המלחמה על היקר מכל אלא גם מלחמות עתידיות על שטויות כמו כבוד.
מנגד, כבוד לאומי הוא אחד מהגורמים המאחדים את ההמון לכלל עם, יחד עם דברים נוספים, שמביאים את הכבוד: אהבת מולדת, אתוס, אתרי מורשת, הדת שלנו, שעל כולם ניתן לומר, אם מתעקשים, שזה סיפור דימיוני שסיפרנו לעצמנו, כאילו יש בנו משהו טוב יותר משל אחרים. כאילו אנחנו "העם הנבחר", כאילו "אור לגויים". כאילו התרבות שלנו טובה משל אחרים. כאילו המדינה שלי צודקת רק כי נולדתי בה.
כן, כן, הכל כל כך טפשי, אתנוצנטרי, לאומני, צר אופקים,פרימיטיבי. לא "אוניברסליים" בכלל.
אלא, שהדברים הטפשיים הללו מבטיחים, שאם וכאשר אוייב ייאיים על עצם קיומנו, אלו הן האמונות שבגללן נתגייס כולנו כאחד – ונצא להלחם להגנתנו. בלעדיהם, אין דבק שיאחד אותנו וכל אחד ייאמץ לו את השיקול הראציונלי מבחינתו: למה לי לסכן את חיי בשביל להגן על סתם בני אדם,שאין לי קשר אמיתי אליהם, במדינה שרק במקרה יצא שנולדתי בה?
בשנות השבעים אמר עמוס עוז הצעיר על הכותל :"אין אף אבן בעולם ששווה את שערת ראשו של חייל אחד" . זו התפיסה הרווחת היום. שגם יוצאת כנגד אלו שחושבים שצריך להלחם על אבנים – כפאנטים מסוכנים שיגררו אותנו למלחמות מיותרות.
על כך ענה נתן אלתרמן, שעם שלא מוכן להלחם על האבנים הקדושות שלו, לא יהיה מוכן גם להלחם על חייו.
ונדמה לי, שאכן אנחנו מתחילים להגיע למצב הזה בדיוק.
ראציונליות היא האופן המושכל שעל פיו פועלים להשיג מטרה או להגן על היקר לנו. בראייה צרה – אכן יש להלחם רק על מה שהכי חשוב – החיים עצמם, ולא על מקומות בעלי ערך סנטימנטלי או דתי. אלא, שראציונליות שכזו ממש מושכת את המאבק תמיד היישר אל המקום היקר ביותר, הבטן הרכה וקודש הקודשים שלנו.
לעומת זאת מאבק על מטרות "לא רציונליות", קרי, סנטימנטליות, סימליות -על כבוד לאומי – על זכותנו לנרטיב שלנו. על הצדק שלנו – מרחיק את זירת הלחימה למשהו, שאם חלילה מפסידים בו, מאבדים רק את מה שכעת אנחנו מוותרים עליו מראש.
ואם מנצחים במאבק הזה – מרחיקים יותר את המלחמות התמידיות על הקיום עצמו.
לכן, הבה נשיב את הכבוד לכבוד, כערך וכאסטרטגיה חשובה לקיום. כשפוגעים בכבוד הלאומי שלנו,שלא לדבר על פגיעה בחיים עצמם, יש לגבות מהפוגע את המחיר היקר לו ביותר. במקרה של מוסלמים -לא החיים שלהם- אלא הכבוד.
אז. כבוד זו לא בושה כזו גדולה והבה גם לא נשכח, שמה גורם לאינטלקטואלים אנינים לסלוד ממושג הכבוד הלאומי ("הזיקפה הלאומית", בפיהם) הוא, שלמטה מכבודם לדבר במונחים כל כך לא נאורים. את כבודם שלהם, הם יודעים לשמור יפה מאד.
טעון גיבו"ח - גלי בת חורין 
פוסט מצויין וקולע.
אהבתיאהבתי
יש סיבה לכך שהכבוד אינו נמנה על הערכים היהודיים – הגולה.
במשך דורות גרמה עמידה של יהודי על כבודו, בדרך כלל, לישיבת שבעה. לכן אנחנו מקדשים את חיי האדם ומתרחקים מכל סממן של כבוד – לא בשל בורגנות כמו בגלל מנגנון הישרדותי. העובדה שיש לנו מדינה עצמאית, צבא ומפעל למצעים איכותיים בנגב, לא משנה את התפיסה הגלותית כל כך מהר…
אהבתיאהבתי