סיימתי עכשיו עוד פרק במרתון שלי עם הילדה בצפייה בפרקי once והחלטתי להביא לכם משם את המושג "סימולקרה".
ז'אן בודריאר אחראי על הפרשנות העכשוית של המילה הזו: העתק ללא מקור. בודריאר הוא אחד ההוגים המזוהים ביותר עם הפוסטמודרניזם וכמו רובם הוא סוג של מרקסיסט. הטענה שלו היא, שהמציאות הקפיטליסטית הפכה כל כך שקרית עד שיצרה מצב שבו כולנו חיים לא בתוך המציאות ואפילו לא בהשתקפות שלה אלא בתוך חיקוי למשהו שאין לו מקור במציאות. ולמעשה המציאות מחקה את ה"העתק" שלה.
דוגמה משעשעת אחת: יש לכם סלון מחובר למטבח? זו סימולקרה. בשנות ה60 הטלויזיה האמריקאית יצרה סדרות משפחתיות, וכדי שיהיה קל יותר לצלם, יצרו ארכיטקטורה של דירת מגורים כזו. מאחר שכל אחד ראה את הסידור הזה, התחילו לבנות דירות כאלו. ואנשים הרסו את קירות המטבח' כך ש"חיקוי" דירת מגורים אמריקאית שמעולם לא היתה קיימת הפכה להיות המבנה האמיתי של דירות "אמריקאיות" כאלו בכל מקום בעולם שבו אנשים רצו לחיות את החלום האמריקאי.
אבל מה שמרגיז הוא לא שסימולקרות לא קיימות. הן וודאי קיימות אלא שזה הפשע העיקבי שהפוסמודרניזם עושה: לוקח תבנית משמעות, נניח "אהבה". מפרק אותה לגורמים: משיכה, חיבה, פחד מבדידות וכו. וכך "מוכיח" שאין "אהבה" באף אחד מהמרכיבים המבודדים ולכן אהבה לא קיימת והיא לא "אמיתית"
שזה נכון כמו לנסות להבין את "משמר הלילה" של רמברנט באמצעות טרפנטין.
הסידרה "עד עצם היום" היא על תושבי סטוריברוק, שמגלים יום אחד שבעברם כל אחד מהם היה דמות באגדה מוכרת. בכמה פרקים שבהם צפיתי עכשיו היו סביב האגדה "מלכת הקרח" של אנדרסן.
פה יש דוגמה מדליקה לסימולקרות על גבי סימולקרות. אנדרסן הדני כתב סיפור על, ובכן, מלכת קרח. למלכה יש מראת קסמים שגורמת למביט בה לראות רק את הרע והמכוער בכל דבר.
על בסיס לא ממש צמוד למקור (שגם הוא בידיוני, כלומר, לא "אמיתי") יצרו אולפני דיסני ב2012 את "פרוזן" המפורסם שלו.
ב"עד עצם היום" הדמויות והעלילה של שני המקורות, זה של אנדרסן ושל דיסני, עם שינויים משלו. אבל מה שמצחיק הוא, שהדמויות (של שחקנים חיים) ב"עד העצם" דומות מאד ל"מקור" של דיסני כאילו ש"פרוזן" הוא המציאות וב"עד העצם" זה ניסיון לחיקוי המציאות. סימולקרה,
עצם קיומה של מראה היא כבר רמז לסימולקרה- השתקפות – וגם כאן המראה משקפת את מה שלא קיים. או – רק את הרע בעולם, וזו אינה מציאות אלא סימולקרה – כי העולם אינו רק רע.
וזו לכשעצמה השתקפות של פוסטמודרניזם – שהוא סוג מראה פרשנית על העולם – שמציגה רק את הרע, הלא אמיתי, המזוייף.
אבל האם זה לא אמיתי?
ובכן, איך שג'ורדן פטרסון אוהב לומר "תלוי מהה אנחנו מכנים "אמיתי"
בוודאי שזה אמיתי!
אנדרסן כתב דברים אמיתיים על איך שאנשים מסויימים לא מסוגלים לראות שום דבר טוב במציאות שלהם ואיך שזה מקרר את ליבם. משם בדיסני לקחו את דמותה של מלכת הקרח לספר סיפור על נאיביות והיציאה הכואבת ממנה בדרך הקשה. על הפחד שלנו מפני העוצמות הפנימיות שלנו, ה"קסם" שיש בנו, הכוח שבתוכנו שיכול להפוך אותנו למפלצות.ועל הדרך שבה אנחנו יכולים ללמוד לרסן את העוצמה ולתעל למטרות ראויות יותר מאשר הרס. זה סיפור אמיתי לגמרי על בדידות, ועל נאמנות, ועל המסע האישי הכואב של כל אחד מאיתנו מילדות לבגרות -הכרוך בהתפקחות כואבת, בהקרבה, באומץ ובניסיון להשאר נאמנים לעצמנו, גם כשאנחנו לא יודעים מי אנחנו עדיין, כי איזה ילד או מתבגר יכול לדעת מי הוא? ואיזה נער או נערה אינם חוששים מהאופל ששוכן בהם, וממי יודע אם ומה יצמח מהם, והאם בכלל יצא מהם משהו טוב?
בגיל 18 השתכנעתי שאני לגמרי מיותרת לעולם, ממילא לעולם לא יאהבו אותי, לא ראיתי לעצמי שום עתיד וחשבתי להתאבד רק כדי לפטור את העולם ממני. וזו היתה לדעתי הפרופורציה הנכונה כי איך יכולתי לדעת מי אני לפני שעשיתי משהו בכלל?
הסיפורים האלו לא קרו. לא היתה מלכת קרח. אין קסמים בעולם שלנו. ליתר דיוק, לא כאלו שאנחנו לא רגילים אליהם ולוקחים כמובן מאליו. כמו אהבה, למשל. שאם לא מפרקים אותה לגורמים, היא כן קיימת בעולם. והיא נס בכל פעם מחדש.
כי אם חושבים על זה – לא מובן מאליו כלל שגבר ואישה יסכימו מרצון לוותר על החירות שלהם ולהתמכר זה לזה. כך שלפעמים מאבדים את הרצון לחיות כשמאבדים את אותו אדם אהוב. מי צריך את זה בכלל?
אהבה היא קסם.
היא קסם גדול ומופלא יותר מאשר יכולת לבנות ארמון קרח בהינף יד. אנחנו יוצרים ובונים ארמונות כאלו כל הזמן: כל יצירה היא בריאה של משהו. כזו גם האגדה של אנדרסון "מלכת הקרח" ו- "פרוזן" ו"עד עצם היום". גם זה קסם.
יש קסם בעולם. העולם מלא בו כל כך עד שאנחנו מתייחסים אליו כמובן מאליו והיחידים שלא רואים אותו הם אלו שקוללו בהצצה במראת הקסם השחור והרואים רק את הרע.
ואלו הם ללא ספק המרקסיסטים שלא מוצאים שום דבר טוב במציאות שלנו והפוסטמודרניסטים שמספקים להם עוד ועוד "ראיות" על ידי הקסם השחור של הדקונסטרוציה: פירוק של כל מה שהוא בעל משמעות בעינינו – רק כדי להוכיח שאם זה מתפרק, זה גם לא שווה כלום.
וזה תמיד מתפרק כי המשג "משמעות" הוא מושג של משהו מורכב מכל מיני יחידות בסיסיות יותר, חסרות משמעות לכשעצמן. ההרכבה שלהן היא, ובכן, בעלת משמעות.החל מאהבה אישית ועד אתוס של עם.
ומי שרוצה לחפש רק את הרע, ומי שמפרק כל משמעות – חי חיים עלובים ורעים, וחסרי משמעות.
והבעיה היא, שהאנשים האלו רוצים לקחת אותנו איתם, לארמון הקרח הקר שלהם, עולם של בדידותם נטולת האהבה והקסם, שנוצר מתוך ייאושם שלהם, שהם עצמם אשמים בו.
טעון גיבו"ח - גלי בת חורין 
להשאיר תגובה