מניפולציות זה כאן

stuffyoushouldknow-podcasts-wp-content-uploads-sites-16-2014-03-brainwash600x350
בשיטת לודיקו

הערב נזדמן לי לצפות בתוכנית החדשות של "כאן". מקצועיות עיתונאית לא מצאתי באף אחת מהכתבות:

כתבה על ונצואלה. ונוצואלה על סף מלחמת אזרחים. כידוע, המדינה היא יצואנית הנפט מהגדולות בעולם, אבל לאזרחים אין מה לאכול. הסיבה: שחיתות הממשלה. ואכן, בעוד שהמילה "שחיתות" הופיעה כ-5-6 פעמים, מילה אחת נעדרה מהכתבה באופן מוזר: סוציאליזם.

ונוצואלה היתה יכולה להיות מדינה עשירה עם אזרחים עשירים אבל הנה מה שקורה בסוציאליזם: המדינה מחזיקה בכל אמצעי היצור ובכל המשאבים, וכך היא יכולה לחלק בצורה הוגנת את השפע, כל אחד לפני צרכיו כשכל אחד תורם על פי יכולתו. נכון?
לא.

ראשית, כי צריך להיות מטומטם מרושע לחשוב, שוועדות יכולות להחליף את כל הדינמיקיות האנושיות של יצרנות וסחר ועוד לשמש מענה טוב יותר ממכלול כל היזמות, הרעיונות והפעלנות האנושית.

אבל בעיקר משום  שקשה מאד להניח, שכאשר פקידי משטר מקבלים לידיהם סמכות על הון עצום שאינו שייך להם, הם יצליחו שלא לעשות בו שימוש לביתם. אמנם, אין בזו כדי לומר שאין אנשים ישרים בעולם, אלא שכאשר במשרת פקיד גלום כל כך הרבה פונטציאל, יש להניח שהלא- ישרים יימשכו לשם וידיחו בדרכים לא ישרות את הפקידים הכן ישרים.

כך, ניתן גם לשער, שלכל פקיד ממשלתי כזה, עם גישה לשפע שאינו שלו, יהיה נבון דיו  לקנות בכסף שאינו שלו את האנשים שיתמכו בו ויגנו עליו. כך כל פקיד בכל הדרגים – עד שמנגנון לחלוקת השפע מכלה את כל השפע על עצמו, ולא נשאר בו שפע לחלק אותו בצורה שיויונית.

או בכלל.

עצם השיטה מייתרת את העם ואת הדמוקרטיה כי מי צריך את העם, כשיש לך צבא קטן שיגן עליו מפניו, ובכספים של העם?

זה בדיוק מה שקרה בונצואלה.

האוטופיה הסוציאליסטית קוסמת עדיין להרבה מאד אנשים בשל ההבטחה העצומה שהיא טומנת בחובה: חברה בריאה וצודקת שתצמיח רק אנשים טובים, ללא גן עדן וגיהנום, ללא שום דבר למות למענו.

אבל, למרבה הצער, התנאי ההכרחי והקודם הוא, שכל בני האדם יהיו כבר מראש התוצרים של החברה הזו. אחרת, ינצלו אותה האנשים מהאנושות הרגילה בתכלית – רעים, נצלנים, קנאיים – תוצרים קלוקלים של הקפיטליזם הדכאני . כך שלא ניתן להגשים אותה מבלי לרצוח קודם את "דור המדבר" שהם רוב האנושות. ואכן, היו לא מעט ניסיונות סוציאליסטים נועזים שכאלו ולא יכולה לומר שלא הבחנתי ברחשים נועזים חדשים, הרומצים עדיין משייריה המפוחמים של הקטסטרופות הקודמות של האוטופיה. כמו שאמר אפרים קישון: קומוניזם הוא חלום יפה. חבל רק, שאפשר להגשימו.

בכתבה "נרמז" גם, שכל עוד הצבא מגן על הממשלה, הפיכה לא תקרה. אבל למה לו, לצבא,להצטרף לצד של אלו שהמשפחות שלהם גווועות מרעב כשהממשל משלם לו מהשפע של העם כדי להגן על המנגנון, שהצבא חלק ממנו?

זה, משום מה, נשמט מהכתבה ופגם מאד בהבנת המצב בונצואלה. למעשה, בהעדר ציון הסיבה שאיפשרה את השחיתות השלטונית, ניתן היה אולי להבין, שמאחר שגם הממשלה שלנו מושחתת, גם לפה יגיע רעב ומלחמת אזרחים.

לשם השוואה, יכול להיות שביבי מושחת. אולי נתן למקורבים קצת יותר משמגיע להם, בצורה של חוזים על חשבון איש עסקים אחר. אולי אפילו נקנו צוללות מיותרות ואם יתגלה שכך, יהיה עליו לתת את הדין. אבל קניה מיותרת של צוללות לא תביא את המדינה למצב של רעב המוני. סוציאליזם תמיד – כן. כך שלא להזכיר "סוציאליזם" בהקשר של המצב בונצואלה זה כמו לא להזכיר מוסלמים בהקשר של משבר הר הבית. דמגוגיה מקצועית ברמה של "הארץ" ממש:

‏‏לכידה

אחר כך היה אייטם על חקירת הצוללות.

בפאנל היו שלושה:  כתב לענייני משטרה וצוללות שלא קלטתי את שמו. כרמלה מנשה, כתבת לעניני ביטחון, וחבר כנסת מטעם "יש עתיד" שהוא אמנם שייך למערכת הפוליטית כיריב של הליכוד אבל שימש בעבר במשטרה ושעל כן הוא כשיר לעניין.

מטעמו של הלא-חשוד העיקרי, נתניהו, לא היה איש. שהרי, אינו חשוד.

האמנם?

המגישה (שגילתה הצטיינות בכשרון לפלבל בעיניים ברוב משמעות) הציגה את כל מה שהתחדש עד עתה בנושא (מפאת האירועים האחרונים הפרשייה הכי חשובה בעולם הזו נאלצה להדחק לשוליים, לא עוד!)  אך מסתבר, ששום דבר לא התחדש בנושא:

"היום אנחנו כבר יודעים שגנור מנה שמות שאנחנו עדיין לא יודעים אילו הם".

במילים אחרות, מה שהיא כן יודעת לא חדש, ומה שחדש – היא לא יודעת.
אז למה להציג את העניין כהתרחשויות חדשות?

לאחר מכן היפנתה שאלה נוקבת וביקורתית לפוליטיקאי מ"יש עתיד",שכל מבוקשו היה, שתרים לו את הנחתה הזו בבחינת "אנא, שועל אכזר, עשה בי כרצונך רק אל תשליכני לשדה הקוצים ששם..".

הנה:
"מדוע המשטרה מיהרה לדווח, שנתניהו אינו חשוד בפרשה?"

הפוליטיקאי, שהיה פעם במשטרה, הפנה אותה לשאול את המשטרה, לא אותו. הוא רק חשב שזה לא תקין באופן יוצא מן הכלל, שלפני שמסתיימת חקירה מודיעים מראש מי לא חשוד.
על זה היה דיון לא קצר וגם פה נשכח פרט אחד קריטי:

מאחר שאמצעי התקשורת הודיעו שנתניהו חשוד עוד אפילו לפני שנפתחה החקירה, זו היתה סיבת מספקת עבורו לדרוש שיודיעו  שאינו חשוד. בינתיים…

מבלי להזכיר את הפרט השולי הזה, התקבל הרושם שנתניהו, היודע שהוא אשם מן הסתם, הפעיל לחץ על המשטרה להכריז באופן מעורר חשד וללא הקשר הגיוני, שהוא אינו חשוד.

כך יצא, שאכן נתניהו אשם כל עוד לא הוכחה חפותו הלכה למעשה ממש. הספין הזה ממש מסחרר את הראש: בתחילה, מפרסמים אמצעי התקשורת בחוסר אחריות מוחלט, שנתניהו חשוד בפרשת שחיתות חמורה. כשהוא נאלץ להודיע שאינו קשור לפרשיה,מעמידים זאת באור מפוקפק : מה פתאום הוא קופץ  אם אין לו שום קשר? מפוקפק מאד!  ואם כך מי יודע איזו עוד שחיתות מעורבת פה? האם לא נראה, שהפעיל לחץ על המשטרה? ומי יודע אפילו על היוע"מ שילבינו את פשעו הנורא?

והאם מישהו עוד זוכר, שכל הקשר של נתניהו לצוללות נולד במוחו האובססיבי של כתב שרודף את ראש הממשלה כאחוז דיבוק, והמקבל כספים זרים מהקרן לישראל חדשה עבור תנועתו: "התנועה לחופש המידע"? זה לא שדרוקר חשוד בכך שמשלמים לו להפיל ממשלה בישראל, חלילה. אבל האין זה מוזר שקרן שמבקשת להחליף את ישראל הישנה בישראל חדשה לגמרי, זו אשר "היעלמותה של המדינה היהודית לא תהיה הטרגדיה שהישראלים חוששים ממנה" מממנת עיתונאי שממש במקרה רודף את האיש שכנראה הכי מפריע לחזון הדמוקרטי הלא יהודי הנפלא הזה להתממש?

ואולי נזמין לפאנל את דוד ביטן ונשאל אותו מה דעתו על כך שכתב שרודף את ראש הממשלה ממומן על ידי קרן עויינת לישראל הישנה? ומה הוא יאמר, למה את שואלת אותי, תשאלי את היועה"מ?! כי זה בטח לא תקין בשום צורה ואופן?!

 

אני מצטערת, רבותי. רק חובבנים בונים ספין כזה, תוך זלזול באינטלגנציה של הצופים. אין לי מושג אם ביבי אכן קשור לפרשה, אבל את האמון שלי בדיווחים של "כאן", איבדתי עוד לפני שהצלחתי לאבד את אמוני בראש הממשלה. התיק של המניפולציה הזו נתפר עוד טרם חקירה והתגלה כבר ככוזב.

מאחר שהפאנל המכובד לא איכלס דובר מטעם ראש הממשלה שיענה על ההאשמות, זה לא היה פנאל כלל ועיקר. זה היה דומה יותר לזירת גלדיטורים, כשלמעט הכתב הג'ינג'י לעניני משטרה שלא היה לו כלום מה לומר, ולכן היה המקצועי מכולם שם, כל השלושה האחרים תיזמרו יחד הרמות להנחתה זה לזה, ליצירה מתוזמנת של רטוריקת הפללה מכפישנית כלפי ראש הממשלה. ואני באמת משתוממת – כיצד הצופים לא מתקוממים, ללא קשר לנטיתם הפוליטית, כנגד הניסיונות העלובים האלו לגנוב את דעתם?

האייטם השלישי היה על משורר הומו איראני, שמירי רגב הזמינה לשבועיים לארץ ואז זנחה אותו וכבר שנה וחצי אינו מקבל מעמד של פליט.

המשורר מתגורר בתל אביב, הוצאת "רסלינג" המכובדת מאד מתרגמת ומוציאה את ספרו, הוא מקליט עתה אלבום עם מלחין ישראלי, הוא מופיע בערבי שירה, מעלים הצגה ב"צוותא" מיצירותיו. אבל, כאמור, מירי רגב זנחה אותו ולכן "זה סיפור של יצירה, של תקוה וגם של הזנחה". הוא אגב גם סובל ממחלת נפש, מתאשפז מדי פעם וצריך לשלם על תרופות. זה יקר!

האם למירי רגב אין לב?!

בחיבור הכפוי והמאולץ בין אי קבלת מעמד של פליט למירי רגב, באה לביטוי העדרהמקצועיות העיתונאית. גם מהכתבה עצמה עולה, שכל מעורבותה בענינו היתה בהזמנה לביקור של שבועיים.

רגב אינה אמונה על מתן מעמד לפליטים ואם היתה מתערבת בכך זו היתה חריגה לא חוקית מתפקידה. אם אני יודעת זאת, על אחת כמה וכמה, שדסק מקצועי היה אמור לדעת זאת.

"האם זו היתה טעות לדעתך להגיע לישראל דווקא?" הגיעה בסוף השאלה הפבלובית, תחינתו של כל עיתונאי ישראלי בפני כל זר: ספר לנו כמה אנחנו רעים ואל תשמיט מילה, יש בנו רעב שאינו יודע שובע לשמוע כמה שמגיע לנו שישנאו אותנו!

המשורר האיראני גילה יכולת דיפלומטיות ראויה לציון: "אם זו היתה טעות" הוא ענה "זו טעות נפלאה"

האייטם רביעי היה על הצגת הנשים "צוחה ובוחקת". זו הצגה "מאד מהפכנית" על דברים "שבעבר, טרם קיומן של הרשתות החברתיות, נשים כלל לא דיברו עליהן" כמו הריון, לידה, אמהות והטרדות מיניות בצבא. לפחות 5 פעמים הושמעו סופרלטיבים כגון "נועזת" "עוצמתית" "נושאים שלא נשמעו בעבר!" "אמיצה!", "דיבור גלוי לגמרי!".

בין לבין , הראו קטעים מההצגה ואני פשוט נבוכתי עבור הכתבה. חמש צעירות משעשעות למדי, מדברות על נושאים שכל קבוצת קצ'קע'ז מדברות עליהן ללא הרף, בגלוי ובכל מקום, מאז ומתמיד. החידוש הוא, שמה שנחשב בעבר בצבא – גבר שעושה מעצמו צחוק מול חיילת. נחשב היום להטרדה מינית מאיימת שצריך אומץ לדבר עליה. ועוד מול קהל! והכל – ממש ממש מהחיים!

מישהו שילם כסף לעשות יח"צ להצגה בנאלית, ויצרו שלם כך סביבה דרמה, משום דבר. הצגת נשים. בשנות השמונים היה "שיחות מהואגינה". אפילו השם היה נועז יותר מכל ההצגה הזו.
ואם יותר לי. הדמונזציה שעושים לגברים סביב נושא ההטרדות המיניות פוגעת בעיקר בנשים צעירות, בכך שהעולם שלהן הופך מאיים יותר מבלי שהשתנה מאז צעירותי הרחוקה  ולמעשה, הוא הרבה יותר מוגן היום בכל הקשור ל"הטרדות".
כשריאיינו את ההורים של היוצרות (גם לזה מצאו זמן מרקע לבזבז לי) אמרה אחת האמהות את הדבר הנכון, אם כי  אני בספק, אם יוצרי הכתבה הבינו אל-נכון מה היא אמרה:

"המציאות של היום" (אני מצטטת מזיכרון) "יותר מאיימת. אנחנו לא הרגשנו ככה".

נכון.

לא, שלא היו הטרדות מיניות. אלא, שלא סבלנו מהן. מה אכפת לי אם מפקד מחליט להגחיך את עצמו באמצעותי?

ואם יורשה לי עוד ציטוט מזכרון, הפעם מילדותי הרחוקה:

"לא!" קרה הילדה המוזרה, שפרצה לחנות ברגע זה.

"לא, מה? חביבתי?" שאלה אותה אחת המוכרות

"כתוב לכם בחלון הראווה 'האם את סובלת מנמשים?' אז נכנסתי לומר לכם שאני לא".

"אבל חביבתי!" נזדעקה המוכרת "הלוא פנייך מכוסים בהם לגמרי!"

"נכון" אמרה הילדה, ששמה היה בילבי, "אבל אני לא סובלת, אני נהנת מהם!"

 

כן, ילדות צעירות שלי. בעבר אנו, הצעירות של אז, ראינו בהטרדות חיזור, ונהננו מזה. ואם החיזור היה גמלוני, או שהמחזר – מכוער, היינו מצחקקות לנו על חשבונו. מי העלתה על דעתה, אז, שזה אמור להשליך עליה בצורה כלשהי?

(וכן, קורא צדקן, אני מוכנה שיתייחסו כך גם לבנות שלי. ובטוחה שהן תדענה לקבל את זה כמו נשים אמיתיות, ותדענה להדוף נודניקים בקלות וגם מבלי לפגוע למחזרים הכושלים ברגשות).

—————–

אני יודעת שכולכם, לפחות מי שעדיין עוד צופה בערוצי התעמולה הזולה באופן מחפיר, רואה כל זאת. חשוב, עם זאת, לערטל את המניפולציות, לחשוף ולהסביר אותן – כי מניפוליצה עירומה היא מניפולציה no more

מגיעה לציבור עיתונאות מקצועית. זה מכספנו.

ואם לסגור מעגל, ככה נראית חברה סוציאליסטית: לוקחים את הכסף של כולנו, מסדרים ג'ובים למקורבים ללא קשר ליכולת מקצועית. ולנו מחלקים שפע של חרא בלבן.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: