אישי הפעם וזה עוד כלום

לפני בערך שלושים שנה לחתול שלי היו תולעים. היה לי מרשם לכדורים. קמתי בבוקר ויצאתי מהבית לבית מרקחת שור טבצ'ניק ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב.

הדגש הוא על המילה "בוקר". מילדות, בבקרים המוח שלי היה עטוף צמר גפן. אני הייתי מתעוררת, הוא – לא. ולא רק בבוקר. למוח שלי היתה הוראה פנימית משלו: בהינתן שלא קורה משהו מענין למשך כמה דקות, כבה את עצמך.

זה היה בסדר גמור בדרך כלל, כי זה הותיר בכל זאת תורן לפעולות אוטומטיות להבחיון במקרים יוצאי דופן שדורשים חזרה מיידית ומלאה לעבודה. לא תמיד היה לגמרי בסדר, במיוחד כשהייתי יוצאת עם מוח ישנוני  מדלת הבית בדיוק כשאיתרע מזלו של שכן, או שכנה, לחלוף באותו רגע על פני  ואז התורן שנשאר ער במתכונת שבת היה בין רגע מאותת שהבלתי צפוי המוחלט קרה.

במצבים כאלו, הנוהל  הרגיל היה להורות  לגוף לזנק שני מטר באוויר ולפלוט בו זמנית צווחה מקפיאת עורקי השכן. זה היה מפעיל  בדרך כלל  תגובת שרשרת, כי מסתבר שהמנגנון האוטומטי של השכן- הורה: בהישמע צווחה פתאומית –  צווח בפתאומיות בחזרה. כך לעיתים די קרובות היה ניתן למצוא בחדר המדרגות שלנו שני אנשים בוגרים קופצים לגובה לסרוגין כשהם פולטים קולות רמים ולא לגמרי אנושיים.

ברוב המקרים זה היה דועך מתישהו כי זה היה די מתיש. לשני הצדדים, אני מניחה.

יכול להיות שזה קרה גם באותו בוקר, כשיצאתי לקנות תרופה לתולעים של החתול (הכונה היא לא שהתרופה נועדה עבור התולעים, אלא נגדם), כי מה שבטוח, שהמוח לא התעורר גם כשכבר הייתי בבית המרקחת.

הקטע הזה ליווה אותי רוב חיי . לא  מעניין אותי לברר מה זה היה, כי מספיק לי שרטלין, כשהמציאו אותו סוף סוף, הפסיק את זה. גם אין לי שום טענות כי זה היה בסך כל די משעשע למרות שזה היה על חשבוני וחוץ מזה התרגלתי לזה כבר.

אני מניחה שיש לי ADHD  כי אחרת קשה להבין איך זה שהיו עלי תמיד שתי חוות דעת סותרות. במפגשי הורים בבית הספר המורה היתה פותחת ב"תראי, גלי היא ילדה מאד חולמנית ויש לה דימיון מפותח. קצת יותר מדי, אולי"

ואז אמא שלי היתה פוערת עיניים בתדהמה: "מה?! אבל בבית היא פרא אדם! גרועה יותר מעשרה בנים!"

יכול להיות שפשוט הייתי פרא אדם יותר מעשרה בנים חולמניים. מצד שני יותר מתקבל על הדעת שבבית המוח שלי היה מתעורר אחר תרדמת שיממון בבית הספר ומנסה להשלים בכמה שעות אינטנסיביות את כל הזמן שהתבזבז לו סתם, כשהדרך שלו להות עירני היתה בעיקר להריץ אותי אחרי חבורת בנים בשכונה, כשאני גרועה יותר מכל עשרה מהם.

ואז אני הייתי מתעייפת בזמן שהוא עדיין ערני כך שהיה ניתן לשתול אותי לבהות מול חלון לפתח את הדימיון המפורז. היה אפשר אחר כך פשוט לבוא לאסוף אותי מאותו מקום ומאותה תנוחה  אחרי שמי שהניח אותי סיים את כל הסידורים שלו, עשה שני תארים, הקים משפחה והרוויח את המיליון הראשון שלו.

ההתנהלות המשונה שלי לא עברה תמיד בשלום ככה שיצא לי לצחוק הרבה בדרך לעונשים, לכשלונות לא צפויים ולכמה מקומות שלא היה לי נעים לחזור אליהם, כמו למשל בית הספר.

החטיבה באליאנס היתה רצף בלתי ניתק של בלק-אאוט אחד גדול. חברי לספסל, אילן היה לדעתי גם כזה כמוני. למזלנו לעיתים היינו עירנים בתורנויות כך שכמעט תמיד היה בינינו מוח אחד ער. ישבנו תמיד שולחן ראשון באמצע. ממש מתחת לעיגולי הזיעה של המורים וקרה שמירפקתי אותו כי המורה ממש התקרבה מרחק מסוכן והיתה יכולה להבחין שצייר אותה  באופן לא מחמיא עם דגש מופרז על בית השחי. כשדחפתי לו את היד נמתח לא הכוונה קו בדיוק כששקד על השיער. אילן זינק במקום, נעמד על רגליו, הצביע ובלי לקבל רשות הלשין: המורה! גלי תלשה לך שערה!

או, כמו שאני לא תיכננתי בכלל שמרוב הפתעה מהגילוי שהעבירו את הצ'ילבה שלי  לספסל מאחורינו, שהאצבע המשולשת שלי תשלח מעצמה ושבגלל זה ישלחו אותה יחד עם כל האצבעות האחרות שלי ליועצת יחד עם כל הידיים של ההורים.

לא בטוחה לגמרי גם שאילן התכוון בקורס אספרנטו לשלוח רגל ארוכה ישר לפרצוף המרצה כשזה אמר "…ואת הספר הזה כתב עבדכם הנאמן". אילן גם עוד ליווה למחווה הרגלית הצעה לעבד הנאמן : "שק לי ברגל!" אני לא חושבת שהוא תכנן את זה.

בתיכון לא היה יותר טוב. היה מורה להסטוריה משעממת כל כך שהמוח אפילו לא טרח לנסות. היתה לו בנוסף גם נטיה להתהלך כל השיעור מצד לצד ובחזרה (הכוונה למורה ולא למוח שלי, שלא יכול לשוטט כי אין לו רגליים). באחת מהשעמומונים המורה ההסטורי נעצר פתאום ממש באמצע המהפכה הצרפתית  ומבט מעניין של השתוממות וזעזוע פשט על פניו. אני והמוח התעוררנו מעילפוננו מלאי תקוה וסקרנות. מסתבר שמה שעצר אותו החבל שהיה קשור אליו שנמתח עד הסוף. הוא נראה מופתע בדיוק כמוני למראה שכן בחדר מדרגות והגילוי המסעיר שקיים עולם ככה שלא אתפלא שזה בגלל  גם המוח שלו התייאש ממנו ונרדם באמצע שהוא דיבר. אבל עכשיו גם הוא היה לא רק עירני אלא גם מלא תושייה. לא כל מורה קשור להסטוריה היה חושב ללכת בעקבורות החבל ומקורותיו. בדקה הבא,ה הפרצוף המשתומם שלו היה במרחק מילימטרים ספורים בלבד מהפרצוף המשתומם שלי, ושנינו פרצנו יחד בצווחת השתוממות.

בסופו של דבר מסתבר שזו היתה רק אי הבנה משעשעת. כנראה מרוב שעמום לא שמתי לב שהורדתי את שתי הרצועות מהתיק שלי. קשרתי אותן יחד בלי כוונה, צד אחד קשרתי בלי משים לשולחן שלי ואת הצד עם הקליפס הקפיצי תליתי במקרה על החגורה שלו, כנראה באחת הפעמים שחלפה לידי. כל זה נעשה לגמרי בהיסח דעת וללא שום כוונת זדון. ללא שום כוונה בכלל, כי בשביל לתכנן צריך מוח ושלי התאבד בגללו  וחזר לחיים במפתיע רק בצבא, בטקס סיום קורס מורות, בתיאטרון ירושלים, שם ישבנו בשורה ראשונה מתחת לבמה, שני מחזורים יחד, וחיכינו שיקראו לנו לעלות לבמה ללחוץ ידי מכובדים ולקבל תעודה. בינתיים התחילו עם הקורס השני, ככה שלא היתה שום סיבה להעיר את עצמי בזמן שמשמיעם שמות שאני אפילו לא מכירה. האקוסטיקה היתה נפלאה, לא היה נחוץ מקרופון כדי להכריז ש-רה  חו-רי כדי ששרה חורי תשמע, ותעלה על הבמה. אבל לפני ששרה חורי הספיקה אפילו לקום, כרוז נוסף קרא באותו קול רם, באותה אינטונציה: "ח-רא סו-רי". ושוב נדהמתי לגלות שזו היתה אני.

היה עוד משהו, אבל פה היו  לי חילוקי דעות תמידיים עם אסנת. זה היה ביום הראשון בתיכון. עמדתי למעלה וככה יכולתי לראות את אסנת ניגשת בנונשלנטיות לתור ארוך של תלמידים שחיכו בסבלנות להעתיק את המערכת שלהם, שהיתה תלויה על הקיר. סגורה בתוך ארון זכוכית לאמור: לראותה בלבד. אסנת כנראה לא דוברת ארונית ככה שהיא עקפה את כל התור, פתחה את הארון, הוציאה את גיליון המערכת והלכה משם בלי להביט בשורה שלמה של לסתות שמוטות. זה היה הרגע שהחלטתי שאני חייבת שהיא תהיה חברה שלי.

לא הייתי מזכירה את זה אם זה לא היה כרוך בבילבול מסויים. העניין הוא, שאסנת התעקשה שהפכתי את הדברים, לא היא עשתה את זה אלא אני ובחוצפתה גם הביאה כראייה את העובדה שהמערכת עדיין אצלי ביד. מה שכמובן נחשב לעדות נסיבתית בלבד בעוד שלצידי עומדת ההוכחה שאנחנו באמת הפכנו להיות חברות ממש כמו שהתכוונתי כשראיתי אותה. רבנו על זה שנים, ובסוף נפרדנו דווקא בגלל מריבה אחת אחרת. אבל זה כבר סיפור אחר.

כך או כך, אין ספק שעד המצאת הרטלין היו לי חיים מאד מעניינים ומפתיעים וזה משהו שכל אחד היה מאחל לעצמו גם אם לא תמיד הדברים האלו נגמרו טוב. אבל לא תמיד זה לא נגמר רע- לי.

המורה להסטוריה, למשל, פרש באותה שנה ולמרות שאז נראה לי שהוא בטח פשוט מת מזיקנה, אני מבינה עכשיו שבטח היה צעיר בהרבה ממה שאני היום, ולי אין שום כוונה למות מזיקנה בקרוב. או בכלל. ככה שיש להניח שלאירוע ההוא היה חלק בהחלטתו הנבונה ויצא שהצלתי דורות של מוחות רעננים ממוות מוחי.

במקרים אחרים זה היה המזל הרע של החתול שלי, כי כשהלכתי לקנות תרופה נגד תולעים, לא חזרתי איתה. אולי זה היה דווקא מזלם של התולעים. מה שמזכיר לי שעל כל דבר אפשר להתסכל מכמה כיוונים. כמו הפעם הזו, שהבנתי משהו מאד עמוק עלי, בזמן רכיבה.

אגב, רכיבה היא תחליף מושלם לרטלין כי אפילו אנשים שמשתעממים מהר נשארים עירנים כשמשאיות רודפות אחריהם כדי להרוג אותם במזיד, ואני, האהדה שלי לכל אחת מהעצמות שלי מעניין אותי מאד כל פעם מחדש. יחד עם זאת, שלמותן של עצמות זה לא מסוג הדברים שצריך לחשוב עליהם כל הזמן. כך שזה מספיק לשמור על מוח ער ועדיין להשאיר בו מקום להרהר.

פעם כשרכבתי מהאונ' הביתה וחשבתי על העבודה שאני רוצה לכתוב על מושג החירות. היתה לי אינטואיציה לגבי שיש המון חירות, כמעט כל החירות הנחוצה לכל אחד, ממש בין שתי האוזניים ומכיוון שלרוב האנשים יש שתיים מהן ועם רווח באמצע,  זה אומר שהחירות במצב טוב משחשבנו.

אבל  בדיוק זה היה אחד מאותם רגעי חירום שבהם אני ואוטובוס ניסינו לא בכוונה להגיע נורא מהר יחד לאותו מקום בדיוק, ומשני כיוונים הפוכים ופתאם כן התחלתי לחשוב על שלון של עצמות. מה שעושים במקרה הזה הוא קודם כל מנסים להתרכז כדי למנוע את זה. והכוונה היא לא לנסות להפנט את האוטובוס אלא למצוא דרך מהירה מאד לוותר לו על המקום שלי, במצב שבו יש עוד מכוניות בסביבה שזזות מהר ולא יודעות שצריך לפנות לי את המקום שהן התכוונו להיות בו בזמן שאני מנסה להיות בכל מקום אחר רק לא איפה שאני עכשיו. אז בבת אחת הייתי צריכה את כל הכוחות של המוח. כדבר ראשון השתקתי את המחשבה שהיתה בקידמתו.הקרבתי את  המסה שלי על החירות לשם הגנה על המסה שלי. וזהו.  המוח פלט אנחת רווחה והגביר את המנועים, בו בזמן שכל שאר העולם נשאר בזמן הרגיל שלו. זה יוצר אפקט סובייקטיבי של הילוך איטי ככה שיכולתי להסתכל מה קורה במחשבות שלי בזמן שאני מנסה מאד שלא יהיו לי כאלו.

אבל בגלל שהמוח לא תמיד נשמע לי, מצאתי שאי שם ברקע אצלו המוסיקה מתנגנת עדיין באיזה שיר ששרתי לעצמי קודם בלי לספר לי. אז כיביתי אותה בנזיפה. אבל ברגע שזה כבר לא הציק לי, מצאתי שבמחסן נסתר וסודי בירכתי המוח, שתיים ממני התווכחו ביניהן אם אני צריכה לעשות דיאטה או שאני אעזוב שטויות ומענין מה יש לאכול בבית. בינתיים בלי לשים לב טיפלתי במצב החירום על הכביש שעבר מהתרעת צבע אדום למצב אחותי-הכל-טוב-תרגיעי. אז נרגעתי, ופתאום קול פנימי השמיע לי מילה אחת: בטטה.

כי, בכל המהומה הזו לא שמתי לב שיש עוד חדר דיון אחד בראש שלי, שממש ברגע זה מנסה להזכר (ומצליח) איך קוראים לפילה  ב"ספר הג'ונגל", בהפקה עם תום אבני.

בטטה.

(על זה יש לנו ספור משפחתי קטן. בארוחת ערב הילדים ואני ניסינו להזכר בדיוק בזה. כי היא הנחילה לנו מטבע לשון: "יופי, בטטה". ואנחנו זכרנו באותו רגע  רק את ה"יופי". האנגלי לא מתערב בשיחות שלנו, כי הוא לא שומע עברית. גם לא אנגלית. הוא חרש באוזן אחת ובשניה הוא לא מקשיב)לכן לא היה לו מושג למה פרצנו בצחוק כשמישהי הפילה משהו והוא הרים את הראש ופלט "יופי, בטטה!")

אבל ככה גיליתי שיש משהו בתיאוריה שלי. אנחנו לא מודעים עד כמה המוח הוא מערכת בידור אולטימטיבית ותפורה במיוחד רק לנו, עם מחשבות, רעיונות ודימיונות בזרימה חופשית , שכל תכליתה הוא רק לגרום לנו הנאה אפילו בלי לספר לנו, וזוהי חגיגה תמידית של חווית חירות מוחלטת כי המחשבות האלו כל כך נטולות ערך שלא צריך לזכור, ממילא אף אחד לא ירצה לקנות אותן.  הן אפילו לא צורכות כמות חשמל במוח ששנת לילה רגילה לא יכולה להטעין מחדש ל-100%. ככה שבעוד שלנו נדמה שמה שקורה במציאות הוא חשוב, האמת היא שאלו רק חומרי גלם לדבר האמיתי- מערכת הבידור המושלמת שמותקנת לנו בראש, שקיבלנו חינם כמתנת לידה. ומי שמבין את זה מבין שהוא לא צריך כמעט כלום מהעולם בחוץ.

המצחיק הוא, שהיחידים שלא זוכים להנות  מכל זה הם תלמידים שחייבים להקשיב לדבריו של מורה משעמם להסטוריה ככה שהמוח לא יכול לשחק עם עצמו וזו סיבה מספיק טובה בשבילו למאוס בחייו ולשים את נפשי בכפו, לכבות את עצמו ולהתאבד מוות מוחי. אני באמת מאמינה בזה. והיתרון שיש לעשרה בנים חולמניים הוא, שהם מגלים את זה בשלב מוקדם יותר מכל הבנות הלא גרועות בעולם.

בכל מקרה, רכיבה היא מצב אידיאלי למוח לכן כשיש לי בעיה לחשוב עליה, אני יוצאת לרכיבה. באופן תיאורתי בלבד, משום כשכשאני לא ברכיבה אני חושבת שאלו שטויות, ואמונות טפלות. אלא אם נגמרו לי הסגריות, ואין לי ברירה אלא לצאת לרכיבה לקנות אותן וחוזרת עם פתרון לבעיה שהייתי צריכה למצוא לפני שנגמרו הסיגריות.

כל מה שאי פעם הבנתי, הבנתי ברכיבה. למשל, שזה לא נכון שזו קארמה רעה שכל פעם שמגיע לידי סכום כסף לא צפוי, מייד צצה הוצאה לא צפויה באותו הסכם אלא להפך – קארמה טובה- כי בכל פעם שצצה הוצאה, איכשהו מגיע כסף לכסות אותה.  (אני מספרת לכם את זה בשביל להסביר לאיזה הברקות גאוניות אני יכולה להגיע, כשאני והמוח – שנינו עירניים יחד, ברכיבה). התוצאה היא אותו דבר בדיוק אבל ההבדל הוא בין להגיש דפוקה כל החיים לבין התחושה שכל הזמן קורים לי ניסים זה הבדל עצום באיכות חיים של בן אדם, בלי ששום דבר ישתנה במציאות.  חבל רק שבתחילת חיי לא היה לי עדיין קטנוע להבין את זה. כי אז אולי לא הייתי מרגישה צורך להמלט מבית המרקחת שור טבצ'ניק ולחתול שלי דאז, לא היו תולעים, דאז גם כן.

בשלב זה של חיי, בסביבות העשרים המוקדמות, יש לי רק חתול אחד שיש לו  תולעים ובעצם מאחר שהחתול כולו שלי, אפשר לומר שגם התולעים הם שלי. ועכשיו אני במרקחת שור טבצ'ניק כי חשבתי לשמור לעצמי את רק החתול ולהפטר מכל שאר התוספות . אז אני עדיין בתור. לפני עומדת אישה בגיל 30 או 120 (בגילי אז  כל מי שמעל 30 יכול להיות בן מאה, או מת, לא טרחתי אז להבחין בין סוגים של זקנים מדי) לפניה בחור בן פחות מ-30, שנראה קצת נרקומן לפי זה שהוא היה בקריז לאדולן והמוח שלי עדיין ישן  לגמרי, כי שום סכנה לא נשקפת לו כל עוד  בית המרקחת לא נע במהירות של 140 קמ"ש מול משהו גדול ממני בהרבה שגם נע במהירות אלי.  וחוץ מזה גם בוקר, ובבקרים המוח שלי רגיל לישון, הרגל שרכש בבית ספר יסודי, והוא יתמיד בכך עד שתתפרץ ברגע זה לחנות אחת מעובדת המקום, כשהיא כולה מתמרמרת בבכי. שזה כבר מעניין, אבל גם בוקר, ואצלנו בוקר זה חזק יותר ממענין.

וזה מה שהלך שם ואם למדתם פסיכולוגיה בשנים מסויימות אולי שמעתם את הסיפור הזה, כי ספרתי אותו פעם לחברים  שאחד מהם היה מרצה בחוג לפסיכולוגיה והוא אמר לי שכל שנה הוא פותח איתו את הקורס. מרוב טפשות לא שאלתי על מה הקורס ככה שאין לי מושג מה יש לי, למעט חתול ושהוא מצידו, יש לו תולעים.

אז ככה בדיוק זה היה:

עובדת (בוכה) : אל תשאלו מה קרה לי! (מייבבת ) אני בכלל עמדתי באדום ופתאום בום (פרץ בכי מחודש) מישהו….ככה, בום! נכנס…. כל המאחורה של האוטו…. (בכי מרורים) הלך! (התעלפות).

מוח: וואלה

אישה בתור: מה?! זה עוד כלום! תגידי לי את לא מתביישת ככה לבכות על אוטו?! מה זה אוטו?  (פורצת בבכי ) אחות שלי! אישה יפיפה, עוד לא ארבעים, נפטרה, מסכנה! על אוטו את בוכה? מה זה אוטו? חתיכת פח ….?

מוח: הא…?

נרקומן :  זה עוד כלום!  אני אחיין שלי ילד בן שש מת לי בידיים מת לי

(מישהי): זה?! זה עוד כלום! אני, לחתול שלי יש תולעים יש לו

–

–

–

–

מוח: אוקי עכשיו את בשקט בשקט יוצאת מפה בפה סגור בלי להשמיע עוד ציוץ

(מישהי): הו, שלום לך? ואיפה היית עד עכשיו אם אפשר לשאול?

—

אז אחרי שצחקו עלי קצת, למה נזכרתי לספר לכם את כל זה? ראשית אם יוצא לכם ילד משונה קצת, אל תמהרו לדפוק אותו על ריטלין. הוא כנראה יהיה בסדר בסוף ועד אז תצחקו המון.

שנית, כי לי ברור ממש מניסיון אישי כמה אין קשר בין מה שאומרים, למה שמתכוונים, למה שעושים. וזה לא רק לבעלי הפרעות קשב. רובנו לעיתים לא קשובים גם בלי הפרעה, לסביבה, לאחרים ובעיקר לשטויות שיוצאות לנו מהפה ולדברים שעוברים לנו בראש.

שלישית, מסתכנת בלהשמעובססיבית אבל נכון  זה קשור לאלאור אזריה. העניין כבר ממילא סגור אין יותר טעם לנסות להשפיע על דעת קהל. אבל חשוב מכך, כן ניתן להבין כמה הכל כל כך לא בסדרבמשפט:

רק מהקראת פסק הדין למדתי שלאזריה יש הפרעת קשב.

עכשיו, באמא שלכם?! לא להתחשב בזה?!

זה לא שכל מי שיש לו הפרעת קשב הוא רוצח פוטנציאלי, אבל הוא בטוח מבולבל פוטניצאלית! לי פשוט לא היו הזדמנויות לגרום לנזק רציני כי מעולם לא דחפו לי נשק ליד ושלחו אותי למקומות שהורגים בהם. מישהו מפקפק בכך שזה מצב מבלבל?

בכל אופן, לא בית המשפט, משום שבלבול עקב טראומה היה הנימוק מדוע לחייל שהפליל את אזריה היו 14 גרסאות שונות לשאלה "האם נאמרה לך המילה נקמה? כן/לא?".

אישית, לא מאמינה שאמר זאת, אבל גם אם אמר. אלוהים! אם היו לוקחים מיליארדית ממה שאני אמרתי כאילו באמת התכוונתי לזה, זה היה עילה למאסר עולם! נכון שהרבה פעמים חטפתי על זה מכות אבל לפחות זה עשה אותי הילדה הכי חזקה בעולם אחרי בילבי. פעם באמצע סערה צעדתי נמרצות אל רס"ר הבסיס ושמעתי את עצמי אומרת לו שאחד העצים הולך ליפול. למזלי הוא היה כל כך מטומטם שהלך באמת להחזיק אותו.

שום דבר לא מוכיח בכך כוונה אמיתית ישירה, לא מסביר טוב יותר מ"בלק אאוט" למה ירה לעיני מצלמות וקצינים (האפשרות השניה היא, שבאמת חש סכנה, ומוזר שבית משפט מחליט להפעיל טלפטיה ולקבוע שהוא לא, למרות שטען כך, ולעומת זאת נקבע שכן חש רגש נקם, למרות שהכחיש.

וגם, מדוע הוחלט לא להאמין לו בגלל ששינה גרסאות, והוחלט כן להאמין לחייל שהפליל אותו למרות שגם הוא שינה גרסאות. על פניו, אין פה קריטריון שיפוט, וללא קריטריון, השיפוט עצמו על הפנים.

נוסף על כך, בית המשפט הדגיש מאד שחלפו 11 דקות מאז שהמחבל נוטרל עד היירי, אבל התעלם מכך שהניטרול הפך שנוי במחלוקת מרגע שנקלטה תזוזה. וזה עוד כלום: ביה"מ התעלם מכך שהמחבל לא עבר בדיקת חבלן,  התעלם מכל הכשלים של ניהול הזירה, התעלם מכך שהמ"פ התגלה כשקרן מה שאמור להעלות את השאלה, לשם מה משקר מפקדבמטרה להפליל פקוד שלו במעשה, שלכאורה הוא אחראי גם על החייל וגם על המעשה? האם זה לא מעורר תהייה שמא אולי  נעשתה  שם איזו עסקה מסוג עד-מדינה? אתה תעזור לנו לסגור את ההרשעה ובתמורה נתעלם לגמרי מכך שאתה היית אחראי על הזירה, הברדק והחייל?

אני לא יודעת. אבל האין זו שאלה ראויה? האם היא נשאלה?

ובמיוחד שהיה ידוע לאחראים  שהחייל היה במצב דיכאוני כמה ימים טרם המקרה, שהאב צ'ארלי התקשר למפקד בדאגה כמה ימים קודם.

בית המשפט, על כל מה שהוציא תחת ידו, שלקח שעתיים וחצי רק להקריא, הצליח בכל זאת להתעלם מההשפעה של דברי הרמטכ"ל עוד היום האירוע , דחה על הסף את האפשרות שההכרזות הללו אולי השפיעו על השופטים, כולם ת"פ שלו, כולם קיבלו מאז קידום, ובאופן לא עקבי טען גם– שהיתה השפעה מהתבטאויות של פוליטיקאים. על פי איזה קריטריון נדחתה השפעה של פעולה אחת בעוד שהשניה, חמורה פחות – נבחרה להלקח בחשבון?

בית המשפט החר להתעם מהאירוע עצמו!  מכך שהיה שם מכלול שלם התרחשויות  ולא שבריר אחד מבודד מכל קונטקסט, שעשה חייל צעיר ולא מנוסה עם בעיות נפשיות וקוגניטיביות שירה במחבל שיצא לפעולת התאבדות לרצוח חיילים, שהיו שם לפחות שמונה אנשים מוכנים במקום על מצלמות, שצעקות- המחבל ממולכד, נשמעות היטב בסרטו, שהחייל לא הלך לחפש ערבים לרצוח אותם אלא שכל הסיטואציה הנפיצה היתה כבר שם, כולל העובדה שהמחבל נורה קודם, והושאר למות ממילא. ושהוא רוצח,  ושהובא תקדים חמור יותר שסורב להצגה,

ואכן, אם מתעלמים שמכל מה שהופך את הפעולה ללא-רצח, כל מה שנותר זה  באמת-  רצח.

ומאחר שכל זה מעמיד את בית המשפט באור לא מחמיא, עולות ממנו שאלות קשות: אם כבר ממילא  הפרטים מהאירוע לוקטו בפיצטה סלקטיבית, מדוע דווקא נגד החייל ולא בעדו? לי נראה הגיוני יותר שאם כבר מתפשרים ממילא על מקצועיות, אז לפחות לטובתה ולטובת חייל שהיא עצמה שלחה.

למה?

בהתחשב שכל זה פוגם גם במוטיבציה של חיילים, מעלה את המוטיבציה של טרוריסטים,מוציא שם רע לישראל, מעודד את הטרור, משסע את העם, מעורר ביתר שאת את השד העדתי בין אם מסיבות מוצדקות או לא ומציב תקדים לאלפי תביעות נוספות על כך מחבל שלא ייצא חי מזירה, כי כבר עתה ניתן לטעון, שכל  ירי לנטרול מחבל במהלך פעולת חבלה ממש – הוא רצח ולראייה, רגע לפני שמת, היה עוד חי. וברגע שמת, היה כבר חסר אונים. ואולי התכוון ממש ממש ברגע האחרון להכנע, להסגיר עצמו, להצמיח כיפה, לשנות מין  ולהצטרך לנשות הכותל? מי יכול לדעתבוודאות מוחלטת, שלא?

כי, לתפיסתי, החייל רצה להיות יותר מדי גיבור כמגן המולדת, המשפט שנתפס בעיני רבים מאד כלא צודק, עלול להפוך אותו לגיבור של חבורות של נקמנים באמת, שהלוא בית המשפט עצמו קבע שכך פעל.

וכך ש"המסר" על גבו של החייל מחליש, מחד, את ביטחונם הביצועי של החיילים הראויים, יוצר "דמות מופת" לחיקוי של ויג'לנטים

ומגביר מאידך, את האמונה בצדקת הנקמה.כך יוצרים צבא מסורס כשבד בבד יוצרים פאשיזם. אמיתי הפעם..