קמפיין השנאה של הארץ כנגד הערוץ הציוני

beqyyA6j_400x400

כתבתו של יובל דרור בעיתון "הארץ" אתמול (6.9.17) היא  חלק מקמפיין הסתה של "הארץ"  שמטרתו  לאיים על מקבלי החלטות לסגור את הערוץ באופן שמבהיר להם לאיזה צד נידח של השיח ישתייכו אם יעזו להגן עליו מפני סגירה.

וזה עובד. תמיד.

כי אין יותר פחדנים מאשר אינטלקטואלים שמאלניים ופקידים, שמישרתם תפגע אם "הארץ" יחליט לתקוף אותם בדרכו נטולת המעצורים, ובשפה הבוטה ביותר. ככה יצרו פה דה-לגיטימציה לכל יריב פוליטי, ושלא תטעו. מבחינת "הארץ" – הציונות היא היריב המר. מו"ל העיתון, עמוס שוקן, אמר לי באופן הברור ביותר: "מדינת ישראל אינה מדינה לגיטימית". אני מניחה, שהשותף עם העבר הנאצי, שותף גם לדעתו.

לא מאמינים:

שוקו

 

לטענת הכותב,יובל דרור, ערוץ 20 מלבה שטנה.

לשם נוחות סימנתי – לא את הטיעונים – אלא רק את המילים בעלות הקונוטציות המעוררות שנאה. ואם כי קיימת הטייה ברורה לטובת "הארץ"  – משום שבעוד שזוהי רשימה המדברת על שנאה – ועל כן נזהרת במילותיה יחסית לכל רשימה אחרת בעיתון התעמולה וההסתה לשנאה, עדיין נמצא – שישנן יותר מאלו מאשר המילים שהכותב בחר בקפידה רבה – כסמן הקיצוני ביותר של ביטויי השנאה בערוץ 20. כך, קבלו, חד וחלק – מדד שנאה.

מפתח:

פנייה לרגש שנאה מצד ערוץ 20 בכחול מודגש (ואין לי ברירה אלא לסמן את המילים שנדמו לרושם הרשימה, כשנאה)

פנייה לרגש שנאה מצד תעמולן  הארץ – באדום מודגש

הערות שלי: [באדום]

"ערוץ 20 הוא ערוץ מתעתע. למתבונן מן החוץ הוא נראה כערוץ חדשות לכל דבר: יש לוח שידורים, ויש תוכניות שנפתחות בפתיחים גרפיים מרשימים. השפה הוויזואלית היא של ערוץ חדשות: תנועת המצלמה דרמטית, והפתיחים מושקעים. יש מנחים, יש אורחים וכולם יושבים מסביב לשולחן ומדברים."

[ הצגת מצב ממשי כאילו הוא ההפך מכך. מניפולציה דיאלקטית מרקסיסטית טיפוסית. היו ערים לה תמיד.]

 הערוץ אפילו משלם כסף לשני אנשים על מנת שישחקו את תפקיד "הכתב המדיני" ו"הכתב הצבאי". (דה-לגיטמציה ודיס-קרדיטציה מקצועית) אבל מי שיצפה בתוכניות המרכזיות של הערוץ יום אחר יום — כפי שעשיתי אני, על לא עוול בכפי —(רטוריקת הכפשה)  יבין שכל אלה הם לא יותר מקליפה חיצונית: נייר צלופן צבעוני, שעוטף מכונת שנאה משומנת. (רטוריקה מכפישנית עם המילים הבוטות ביותר שניתן למצוא) מבחינה זו, ערוץ 20 הוא אולי ערוץ הטלוויזיה האפקטיבי [מילה שנבחרה כדי לאותת שמדובר במנגנון תעמולה מכוון מטרה. ובהתחשב בכך שזה מגיע מ"הארץ" ביטוי גרוטסקי לחוסר רפלקסיביות) ביותר שפועל כיום בנוף התקשורת הישראלי.

ערוץ 20 החל לשדר בקיץ 2014 תחת השם המשעשע (הלעגה) "ערוץ המורשת". בנספח ג' לתנאי הרישיון שלו נכתב שהוא ישדר "תוכניות מידע והעשרה בנושא מורשת ישראל, תוכניות בידור ותרבות אשר עוסקות במורשת ישראל, תוכניות לילדים ונוער בנושא מורשת ישראל ותוכניות אקטואליה בראי מורשת ישראל".

לי־אור אברבך, באותה עת כתב התקשורת של "גלובס", חשף (רמז לקיום קנוניה) כי ארבעה חודשים אחרי הקמתו שלחו עורכי הדין של הערוץ מכתב למועצת הכבלים והלוויין, ובו טענו שכאשר קיבלו את הרישיון הם לא דיקדקו בפרטים ולא שמו לב שיש נספח כזה, ואם שמו לב — לא ממש הבינו שכאשר כתוב שעליהם לשדר שידורי מורשת, הם אשכרה צריכים לעשות את זה. טעות שלהם. מצטערים! (טכניקת "מבע משולב" הכותב "מדובב" את אנשי המקצוע של הערוץ בשפה נמוכה. באופן אפקטיבי…)

וההמשך ידוע. תוכניות המורשת נעלמו מלוח השידורים בזו אחר זו. הערוץ ביקש אישור לשדר חדשות, ובדצמבר 2016 הוא גם קיבל אותו. מה שהחל כערוץ מורשת הפך למשהו שהקשר בינו ובין מורשת דומה לקשר בין חקלאות לאופרה.

[סילוף ואי רלוונטיות: אין "חדשות מורשת". כל העניין במורשת הוא, שאינה חדשותית]

אבל מה שמעניין בערוץ 20 הוא לא הדעות שמושמעות בתוכניות שמשודרות בו. מה שמעניין הוא האופן שבו כל מרכיב בערוץ — מהגרפיקאי ועד הבמאי, מהמנחה ועד האורחים — נרתם לתחזוקת ההצגה, [האשמה ביצירת תעמולה, ללא ראיות ממשיות למעט שנאתו של הכותב לתכנים שאינם מיועדים לו ממילא) ובה בעת מייצר אקולוגיה תקשורתית שכל תפקידה לעודד כעס ושיח של שנאה. [ביטויים בעלי קונטוציה רגשית עוצמתית, כשהראיות בהמשך לא תומכות בכך. ויהיו שיאמרו, שזה דווקא ההצגה של "הארץ", ועם ראיות שאני לבדי מביאה דבר יום ביומו]

קחו לדוגמה את שלוש התוכניות המרכזיות של הערוץ: "לפני כולם" בהנחייתה של דנה סומברג, "הפטריוטים" בהנחיית אראל סג"ל ותוכניתו של אמיר איבגי, "היום הזה עם אמיר איבגי".

ביום ראשון בשבוע שעבר נפתחו שלוש התוכניות, שמשודרות בזו אחר זו, בסרטון שבו נראה אחד המפגינים בפתח תקוה כשהוא תוקף מילולית אדם חרדי. הוא קרא לו "להוריד את השטיח מהראש" ו"לגזור את השערות מהפנים".

ב"לפני כולם" אמרה מאי גולן, שהתמודדה בבחירות לכנסת ה–19 במפלגה הגזענית (הבעת דעה אישית שהיא בבחינת דה-לגיטימציה מכוונת ואפקטיבית לפסול מפלגה שלא נפסלה על ידי מי שתפקידו לפסול על גזענות] עוצמה לישראל ושעיקר פרסומה מגיע ממאבקה במסתננים המתגוררים בדרום תל אביב:

"אנחנו רואים פה את השמאל הנאור, היפה נפש, הגזעני, המתלהם, האליטיסטי והמנותק במיטבו. השמאל יצא מדעתו".

[אכן, הכותב בחר בקפידה את אחת מהדוברות השנויות ביותר במחלוקת, אפילו מבין אנשי המאבק למען זכויות תושבי דרום תל אביב. ועדיין, "נאור, יפה נפש, אליטיסטי"  אינם מילים בעלות קונטציות שמסיתות לשנאה. "גזעני" – היא אולי כן, אך זו המילה שבה משתמשים תמיד לתאר דווקא את הימין, מצד מחנה השמאל. ו"מתלהם"- ובכן, המילים באדום מודגש ולו רשימה זו בלבד – מצביעים על כך שהגב' גולן רק תיארה את המציאות כפי שהיא. ]

אלירן טל, הכתב המדיני של הערוץ, אמר שהגיע הזמן לוותר על הסאגה הזאת של ההפגנות בפתח תקוה, כיוון שזה "לא מוסיף לדמוקרטיה הישראלית".

[נו. ו…? אלו הביטויים הגרועים ביותר שמצאתם? לנוכח "סוף הדמוקרטיה!" שמצווחים כל הערוצים האחרים לנוכח ימני שהשתמש בזכות הביטוי?]

ב"פטריוטים" אמרה עירית לינור, שיושבת בפאנל על תקן השמאלנית שהתפכחה ושמקפידה לשמור על ארשת פנים וטון דיבור של מי שנמצאת מעל לכל הזוטות האלו, [ כשלא ניתן להאשים בהתלהמות, מאשימים בהסתרת הרצון להתלהם] שהיא:

"מתייחסת בחשדנות לאנשים שמגיעים להפגנות. הם מתייחסים בצורה כל כך רגשית לפוליטיקה. משהו משובש אצלם".

 

[זו דוגמה לשיח שנאה?  בוודאי! לינור היתה רוצה להשמיע דברי שנאה אבל היא הרי שומרת על ארשת פנים וטון דיבור – לכן – עלינו לקרוא את דבריה כאילו היו דברי שנאה. גרועים יותר מכל התלהמות…! אכן, משהו משובש אצלם.

את תוכניתו המשודרת לאחר מכן פתח אמיר איבגי בהצגת הסרטון, ששודר בפעם השלישית באותו ערב. הוא הצליח לאתר את המפגין, שוחח איתו בטלפון ודרש ממנו התנצלות. המפגין סירב. איבגי עבר לעסוק בנושאים אחרים, רק כדי לחזור אל הנושא ולשדר את הסרטון בפעם הרביעית.

[ומה בכך? הסרטון מציג שנאה, איבגי לא ייצר אותה אלא חשף  – כל מה שערוצי התקשורת האחרים רצו להסתיר]  

לאחר מכן עבר לאייטם ארוך ומייגע [דעה אישית. מן הסתם, הוא שנא את מה שראה..] בנוגע לאחד, אייבי בנימין ממפלגת העבודה. אני מודה שלא שמעתי עליו מימי, [מוזר, אפילו אני שמעתי עליו ואני לא צופה בטלוויזיה כלל גם לא בערוץ 20] אבל איבגי, בתחקיר שלא היה מבייש את "60 דקות",[לשון סגי נהור לצורך הכפשה. ולא כל שכן סרקזם – משום שכידוע, אסור לערוץ להעלות תוכניות כמו 60 דקות. זו כבר קנילבליות- להאשים ברדידות ערוץ שכפו עליו שלא לעסוק באקטואליה] הציג ציוצים שלו ופוסטים שכתב בפייסבוק ונסמך על חשיפות של אתר מידה ואתר 0404. [דיס-קרדיטציה מוסווית לשני גופי התקשורת המוכרים כאילו מובן מאליו לכל, בהסכמה כללית שאינם מהימנים. האמת רחוקה מכך. ו"מידה" הוא מגזין אינטלגנטי, אמין ורציני כמו ש"הארץ" היה יכול רק לחלום, להיות] .

הוא כינה את בנימין "מנהיג המחאה מפתח תקוה". [אכן, מילים קשות..] מה? אחרי שש דקות של תחקיר הוא התיישב מול בנימין וביקש את תגובתו. איבגי הקדיש לשיחה 05:10 דקות, אבל מתוכן נתן לבנימין רק 02:15 דקות להשיב.[אבל מי סופר…. ראית פעם את איילה חסון? אתה אמור להיות מחוסן]  בשאר הזמן הוא צעק עליו, נכנס לדבריו, לעג לו.

[ מעניין, התקשורת השמאלנית "שואלת שאלות קשות", מקשה", "נחושה ואינה מוותרת" ואילו  ימנים רק צועקים צווחים ולועגים. זו דמגוגיה מפיצת שנאה]

באופן כללי, הוא לא נתן לו לפתוח את הפה.

[לעדותו של הכותב, המרואיין דיבר 2:15 דקות. בפה סגור, אולי? הנייר סופג הכל….ובטח לא כמו במיינסטרים האמריקאי שתמיד נותנים למרואיין לסיים משפט גם אם הוא יריב פוליטי. לדוגמה: CNN]

 

יום שני הוקדש לבג"ץ ולפסיקתו בעניין המסתננים. הפרשנית מאי גולן: "בג"ץ ממשיך באג'נדת השמאל שלו. בג"ץ הוא סניף של מרצ לכל דבר ועניין".

 

[זו דעה לגיטימית ורווחת, עם אינספור ראיות. אני אישית סבורה שזה להפך –בג"צ מכתיב למרצ את הססמאות הנבובות. מה הבעיה?  אסור להעביר ביקורת על בג"צ?  זו הבעת שנאה?! הסתה לשנאה? ]

 

טל, שממשיך להתחפש לכתב המדיני, הביא תגובות מהמערכת הפוליטית וקינח: "בשמאל מברכים, כמה צפוי".

 [והשנאה, היכן? נכון, שימנים לא אוהבים את רעונות השמאל, אבל נדמה לי שזה עדיין מותר? ] ב"הפטריוטים" זעקה [תיאור מכפישני של אחת הנשים הדעתניות, הרהוטות והלא צעקניות. האם המשפט – "הזכות להפגין עולה על הזכות לשקט", זעקה מרים נאור"- נשמע סביר? באיזו זכות, דברים שאומרת סופרת מוערכת הם "זעקה"?! ]

גלית דיסטל־אטבריאן: "יש את המדינה הפיאודלית, הלבנה, שיושבת בה מרים נאור, ויש את הבוכריות ואת המרוקאיות ואת הפרסיות בדרום תל אביב שעליהן כולם גוזרים קופון. זה מגעיל אותי, מגעיל אותי, מגעיל".

[ "מגעיל". זו הפניה היחידה לרגש. גם ללא-שמאלנים יש רגשות, כמו לאלפי רמאי ה"ליכודניקים החדשים" ש"מקיאים בפה" ומתפקדים למפלגה מאוסה בעיניהם. מותר להביע רגש. העניין הוא המינון. אם רק מוחקים את כל כשלי הפניות- לרגש מדפי הארץ, היה נשאר אולי דף אחד.וגם הוא -חד צדדי].

והפרשן שמעון ריקלין קינח: "בג"ץ לא רוצה מדינה יהודית".

[זו עובדה.

נכון, שהיא אולי משניאה את בג"צ על הציבור, אבל מה לעשות? שיח זכויות אדם שעל פיו ישק בג"צ הוא שיח פוסט-לאומי, פוסט-ציוני כמקרה פרטי ובעד מדינת "סך כל אזרחיה". את האמת הברורה הזו, כל אמצעי התקשורת חשבו להסתיר מהעם. ה"שנאה" היא – בחשיפה של ראדיקליות הבג"צ לציבור. כה לחי !]  

אחרי שגמרו עם בג"ץ [רמז לביצוע חיסול ממש. זה אמנם סובלימטיבי אבל מייד מתלבש על הפרנויה של קוראי הארץ, ומיוחס לאלימות הימין המדומיינת] חזרו "הפטריוטים" לעסוק בנושא שמעסיק את כל הערוץ כל השבוע: המפגינים בפתח תקוה. שמעון ריקלין, שביום הקודם נעדר מהפאנל, חזר אל המפגין שהתעמת עם האדם החרדי וטען:

 "הדיבורים על החרדים הם דיבורים אוטו־אנטישמיים במקרה הטוב ובמקרה הרע, דיבורים ניאו־נאציים".

והנה דילמה. אנסה לדון בה מתוך יושרה, תכונה שזה מכבר חדלתי לצפות לה מהמחנה היריב:

למילים עצמן יש בין היתר- כוח רגשי. המילה "שנאה" מעוררת גם רגש שנאה. כך שמי שמשתמש בה לרוב מעוניין לעורר אותה. אלא אם הכותב מבקש לטעון, שמישהו אחר מנסה לעורר שנאה ואז אין לו ברירה אלא לנקוב במילה. כמוני, כאן, ובאופן סימטרי, גם כותב הרשימה.

המשפט ששמעתי כל כך הרבה פעמים: "הימין מלא שנאה" הוא אולי נכון, ואולי לא. אבל מה שבטוח ללא ספק כי הוא נובע ישירות מתוך המשפט עצמו: הוא קורא לשנוא את הימין. כי מה יותר שנוא עלינו – מאשר השנאה עצמה? או השונא עצמו?

אבל מה עושים במקרה שהמשפט נכון עובדתית?

פה נמצאת דילמה, שמזכירה פרדוקסים רקורסיביים, נוסח: "המשפט הזה הוא שקרי".

כך קורה גם כשמאשימים מישהו בהסתה – זה יכול להיות נכון, ואם זה לא, זה לכשעצמו – הסתה כנגד ה"מסית".

כך גם עם האשמת הפילוג: היא לכשעצמה כבר מפלגת – כי היא מצביעה על מישהו בקבוצה, כלא ראוי להיות בה. במיוחד כשמאשמים בזה זרם פוליטי שלם. פה, גם אם זו אמת לאמיתה, זה עדיין גם בבחינת פילוג-נגד.

כל, קשה להצביע על מישהו לטעון שהוא מלבה שנאה, מבלי שבעצם המעשה יהיה  בבחינת ליבוי שנאה. ואם זה נכון איך ניתן לומר זאת בלי להרבות עוד יותר שנאה בעולם? או להתפס כדמגוג הפונה לרגש כדי להסית?

כאן, אין ברירה אלא לחרוג לרגע מהאנליזה הנקייה של ספירת מילים בעלות קונטוציות ולחדור לתוכן עצמו, כדי לבחון אם תיאור של ביטוי שנאה תקף ומוצדק  או  – עושה שימוש מניפולטיבי שמייחס שנאה לזולת וכך למעשה מסית לשנוא אותו.

ברשימה הזו של הארץ, עד כה אני לא התרשמתי מהאמירות המובאות  שהן בכלל קרובות אפילו לליבוי שנאה. בטח שלא באופן ישיר ובוטה.הן מבטאות בעיקר דעות, שהכותב שונא.

לעומת זאת הבחנתי, שכותב הרשימה "מדביק" תוויות "שונא" כאלו על אנשים עם ביטויים לגיטימיים, לא מתלהמים, לא חורגים מעובדות או מהבעת דעה. זה – ליבוי שנאה.

כל זאת, עד ההאשמה הקשה ברוע הגדול מכולם: "אוטו-אנטישמיות" ו"נאו-נאציות". כאן, אם העובדות לא תקפות, השנאה חוזרת אל הדובר. ריקלין, במקרה זה.

אך, חושבני, שלמול סרטון בו נצפה יהודי דתי מותקף על ידי קריאות כמו "תוריד את השטיח וגזור את השערות מהפנים" כשהכוונה לכיפה, קל מאד לקבוע שזו התנהלות מסוג שלו  -לא-יהודי – היה נוקט בה היה ברור לחלוטין שיש לו זיקה לנאצים, שגם הם פעלו כך. ומאחר שאנטישמיות היא מהות הנאציזם ממש, וגם – שהתוקף היה יהודי על סמך זה אני קובעת שתיאור ההתנהגות הצדיק את המילים הקשות של ריקלין שהיוו תיאור פרשני שהלם היטב את הסיטואציה.  במקרה הזה, נדמה לי, ייחוס השנאה לריקלין על ייחוס השנאה לתוקף, חוזר כבומרנג – לכותב.

אני, לעומת זאת, משתדלת לדווח על הרשימה מלאת השנאה, באופנים שיהיו מדוייקים מספיק כך שלא אחטא בהפצת שנאה בעצמי. אם כי אני משוכנעת שיהיו כאלו שישנאו אותי בלהט על הרשימה שלי. זאת אולי משום שהשמאל כבר מראש מלא בשנאה…

נמשיך

לאחר מכן הוסיף שאלה שנדמה שמציקה לו זה זמן רב: "אני רוצה להבין למה לשמאל מותר להשתמש במוטיבים ניאו־נאציים ולימין אסור?" צודק. [מה. לא צודק? צודק, הפעם לא בלשון סגי נהור]

ארי שמאי, פאנליסט נוסף ב"פטריוטים", ניסה להשחיל מילה ואמר שהמפגין מגעיל אותו, אבל מצד שני "לעשות כזה עניין ש…" אופס, הזמן נגמר. הבאזר נשמע, עוברים לאייטם הבא.

[הכותב, שהעיד על עצמו כמי שצפה 4 ימים ברצף ידע שהזמן קצוב מראש. משום מה נשמע פה  כאילו ערכו זאת במתכוון.  כמו שנהוג למשל ב-CNN  במקרים שבהם מרואיין מביע דעה הפוכה מהמצופה ולפתע נגדע השידור עם תקלה.]

אמיר איבגי ריאיין את שר המדע והטכנולוגיה, אופיר אקוניס, בנוגע לאיום האיראני. הגיוני: אם יש אדם שנחשב כסמכות בנושא, זהו אקוניס. [נכון. שר אינו סמכות, אבל כל שחקנית תיאטרון היא אורים ותומים של מוסר, אסטרטגיות צבאיות ואיבחונים סוציולוגיים על החברה כלל. ואיפה השנאה המובטחת?]

לאחר מכן שאל איבגי את אקוניס אם ירצה להגיב על הסרטון ששודר אתמול. אקוניס אמר שיש לו רק דבר אחד לומר על הסרטון הזה: "בושה".

 [אה. אז זו השנאה. על פי קריטריון זה, כל שחקן/זמר/בדרן ש"מתבייש להיות ישראלי, יקרא מעתה "שונא". אני בעד. באמת.]

אקוניס הביט באיבגי. איבגי הביט באקוניס. אקוניס הבין שמצופה ממנו להמשיך, ולכן אף על פי שהיה לו רק דבר אחד לומר הוא הרחיב עוד ועוד את תגובתו, עד שאיבגי בא על סיפוקו. לאחר מכן איבגי שידר שוב את הסרטון, השמיע שוב את הראיון הטלפוני עם המפגין ובעיקר המחיש שהוא כועס — ממש כועס — על כך שהמפגין התנצל על דבריו

[וכידוע, ימני כועס הוא ימני שונא, הוא ימני רוצח. לסגור את הערוץ הרצחני!]

אבל בחר לעשות זאת בערוץ אחר, ערוץ 2, אף על פי שהוא — איבגי — נתן לו הזדמנות להתנצל יום קודם בערוץ 20.

[והנה מה שהתוקף פעיל השמאל אברהם פורת כן אמר: " "מכיוון שיש לי בעיה קשה עם החרדים שמוצצים את לשד המדינה, תעשה עם זה מה שאתה רוצה. אם צריך ללכת עם זה עוד פסיעה, אלך עם זה עוד פסיעה. אין לי שום בעיה. אני לא חוזר בי ולא מתנצל"]

ללא ספק, איבגישמיות.

[אה, לא אנטישמיות?  מוצצים את לשד המדינה" – לא שנאה? אין מובאה אחת מדברי הערוץ שיש בהן שטנה מכוערת יותר מהדברים האלו, שנשמעו מגרועי שונאינו. אז – הוא בסדר. איבגי הוא השונא…]

יום שלישי. שוב "הפטריוטים", שוב בג"ץ. גלית דיסטל־אטבריאן פירשה: "למדתי דבר אחד נכון במדעי החברה — החזק לא מוותר על הכוח שלו. מי ששולט עכשיו במערכת המשפט זו אליטה שלא תוותר על הכוח שלה. יש פה שני כוחות טקטוניים שנלחמים, ולא קל לנצח את האויב הזה, וזה אויב".

האויב, למי שלא מבין, הם שופטי בית המשפט העליון.

[ למה לומר "מי שלא מבין"?  הרבה מאד ישראלים כבר מזמן מבינים ולא היה נחוץ לשם כך ערוץ 20 אלא די לראות את התנהלותו של בג"צ. למי שעדיין לא תפס: בג"צ פועל על פי תפיסה פוסט לאומית, המנוגדת ישירות לתפיסה ציונית ולרעיון מדינה להיהודים. וגם אם השרה שקד העידה כמי שכפאה השד, שבג"צ ציוני, היא לא שכנעה אנשים, שמסוגלים לחצוב רעיונות מתוך טקסטים ומתוך התנהלות. בג"צ אינו ציוני. תמודדו עם זה. וטוב שיש מי שיש לה אומץ לומר  זאת. אגב, מי כן האוייב, יובל דרור? איני סבורה שבפרדיגמה הפרוגרסיבית שבאה לביטוי אצלך – ניתן עדיין לסמן אוייבים. בעידן פוסט-לאומי, יש רק בני אדם. האוייב הוא רק הימין. כי הוא עדיין מסמן אוייבים].

בהמשך דיברו על שר הביטחון אביגדור ליברמן ועל ההצהרות שלו, שנתפסות בעיני חברי הפאנל כשמאלניות. דרור אידר אמר לחברי הפאנל:

"אני לא מאמין למילה של ליברמן. הוא סוס טרויאני בתוך הימין. האיש הזה לא שייך לימין. הוא יודע לשסות את הציבור בערבים, אבל זו לא חוכמה". גם ריקלין התייחס ואמר שליברמן "הוא פישר קטן".

בשני המקרים ראוי לשבח את חברי הפאנל — הם כנראה מדברים מניסיון אישי.

 [איפה השנאה פה?  נאמרה ביקורת מתוך ימין, על הימין. וכך, באותה רטוריקה דיאלקטית מרקסיסטית –  כל עוד נאמר על ידי יריב פוליטי אז: מה שרע, רע. מה שטוב, גם רע. עוד יותר רע..]

הפאנל עבר לדבר על נציב הביקורת על הפרקליטות, השופט דוד רוזן, שאמר שעובד ציבור לא יכול לקבל מתנות. ריקלין הסביר: המחוקק יותר חכם מהשופט הזה. "אם פעם ב… חברים של ראש הממשלה הביאו לו סיגר כי הם יודעים שהוא מעשן סיגר, תגידו, אתם מטורפים?"

[איפה השנאה? "מטורפים"?! זו דיאגנוזה!]

הני זובידה הגיב ב"שונא מתנות יחיה", וגרם לדיסטל־אטבריאן להתפרץ: (כי ימנים לא מדברים, הם מתפרצים ללא כל שליטה על עצמם]

 "אוי, די כבר! אני לא אוהבת את הפוזיציה הטהרנית הזאת. תצאו מהסרט הזה של לחזור לשנות ה–50. מתנות זה אחלה, שמפניה זה אחלה, הכל זה אחלה". אחלה.

[אז, הכותב לא תמים דעים עם דעותיה של גלית. איפה השנאה?  הובטחה הוכחת שנאה ברשימה הזו. שמא, קול בימנית  – ערווה?]

יותר מכל, מה שמעניין בערוץ 20 הוא לא התוכן,

[למה? כי אין בעיה עם התוכן או שהתוכן לא מעניין את הכותב?  אותי התוכן כן מעניין. שנינו לא קובעים כך שאין לאמירה כל ערך].

אלא האופן שבו כל נושא ממוסגר ומובא לדיון. דנה סומברג למשל, פותחת כל תוכנית במונולוג. ביום ראשון היא קבעה ש"השמאל מתעניין רק בכיבוש אבל הוא לא מתעניין בדרום תל אביב".

[זה תוכן. ומה הבעיה? הגילוי, שימנים חושבים דברים רעים על שמאלנים? אז פה השנאה? אגב, היא טועה לדעתי. השמאל מאד מתעניין בדרום תל אביב ופועל נמרצות נגד תושביו היהודים הותיקים. זו עובדה.]

בהמשך סיפרה על הבדואים שמשתלטים על אדמות מדינה וצעקה [ימנים לא מדברים בנחישות. שואלים, מקשים. רק "צועקים"] על יועץ התקשורת ליאור רוטברט: "את עמונה פינו בכוח, אני רוצה לראות שגם את הבדואים מפנים בכוח!" כאשר רוטברט הזכיר לה את אום אל־חיראן היא אמרה לו: "תעזוב את אום אל־חיראן".

[ והשנאה,השנאה היכן? כלומר, למעט בדבריו של הכותב? כותרת המאמר היא השנאה של ערוץ 20. איפה היא?]

לדבריה, המדינה הציעה הסדר פשרה לבדואים, אבל הם דחו אותו. למה? כי "הם מקבלים שיתוף פעולה פלסטיני יחד עם האיחוד האירופי שמיישבים אותם שם בניגוד לחוק. יש פה התערבות של ממשלות זרות!" כזכור, סומברג היא המנחה.

[ ראשית הגיע הזמן שמה שהוסתר מהציבור באופן מחפיר ונפשע, מתגלה סוף סוף. ימנים מודעים לפעולות הקרנות הזרות, הם – לא זקוקים ל"הסתה" . התקשורת, הפוליטיקאים ואנשי האקדמיה מבוהלים בצדק – הסתרתם את האמת היא מעילה ובבגידה –במושג האמת, במקצועם ובעמם. לעניין "מנחה" שעונה לבדה על שאלות למומחים, ראית פעם את איילה חסון? אם לא התלוננת, שתוק עכשיו]

ביום שני סיפרה סומברג על ראאד סלאח, שקבל נגד שירות בתי הסוהר בטענה שמקשים עליו להתפלל בזמן מעצרו ושהוא מוחזק בתנאים לא ראויים. סומברג התלוננה על הזמן הארוך שהתלונה גזלה מבית המשפט ועל כך שחבר הכנסת אחמד טיבי ליווה את סלאח לאולם הדיונים. "רק אצלנו יכול להיות מצב אבסורדי שכזה", אמרה בזעזוע, (או, סוף סוף ימנית אומרת, ולא צועקת. זה כנראה כי היא מוכה כולה זעזוע,ממשהו שלא צריך לזעזעסאותה. ככה הם הימנים, אמוציונלים וטפשים]  כאילו לא ראתה את סגנית יו"ר הכנסת, נאוה בוקר, מנשקת את אלאור אזריה ואת משפחתו באולם בית הדין הצבאי רגע לפני שהערעור שלו נדחה; וכאילו שראש הממשלה לא קרא לחון אותו רגע אחרי שנקבע שהוא ירה למוות ובדם קר במחבל פצוע, דקות ארוכות אחרי שהתקרית הסתיימה.

אני מדלגת על כל שאר ההבלים בלי לטרוח לקרוא אותם ומביאה רק את דברי הסיכום, שהוא מפגן מרהיב ממש של העדר רפלקסיה, ולדעתי מקרה פסיכולוגי קלאסי של השלכה (פרוייקציה) של השנאה של הכותב, על מושא תיאורו. המצחיק הוא, שהוא מעיד על עצמו את כל מה שאכן השתמע מתוך תחושותיו, רחשי ליבו הממשיים, ממש כפי שפרוייקט "הארץ" מנסה והצליח  לייצר בו: שנאה לכל אספקט קיום פה. אלא, שהוא מאשים את הערוץ היחיד, שלא מלבה שנאה לישראל אלא מרבה באהבה אליה. קראו, תצחקו או תבכו:

ניסיתי לצפות בערוץ 20 במשך שבוע. החזקתי רק ארבעה ימים, וזה לא מפני שהערוץ מפסיק לשדר עם כניסת השבת. אחרי כמה ימים של חשיפה למנות של שנאה שמומלצות לאדם בריא במשך שנה תמימה, התחלתי גם אני לשנוא. אני שונא את המדינה, את הפקקים, את אלו שטסים לחו"ל ונהנים, את החום, את הזיעה, את הטעם של הקפה, את המוסך, את השכנים. אני שונא את כולכם. ואם לרגע אחד מתגנבת אלי טיפה סוררת של סימפתיה, קורטוב בוגד של אהבה, הקשבה ואמפתיה, אני יודע בדיוק מה עלי לעשות כדי לטפל במחלה.

אכן, מחלה. ללא כל ספק! ישנה פתולוגיה כללית כזו שנובעת ישירות מתוך זרמים הגותיים בשמאל: מי שהותנה להם, רואה אף ורק את התבנית הפרשנית שלו וסבור בטעות שאת המציאות הוא מתאר. פה לוותה גם השלכה: הכותב שונא את כל מה שערוץ 20 מייצג, ולכן הוא מוצא שם שנאה.

אלא, שהיא שנאתו שלו.

 

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: