כל אחד יכול לחשוב לבד. מושגון דמוקרטיה בסיסי

Fotolia_169191034_Subscription_XXL.jpg

כל אספקט בשאלת ההתארגנות חברתית הוא כבר סבוך מאין כמוהו. לא מועיל, איפוא, שגורמים שונים הנמצאים בתוך מערכות של מאבקי כוח, כגון מערכת המשפט, המערכת הפוליטית, מערכת החינוך והתקשורת  – מערפלים, מבלבלים ומפוגגים במתכוון את גבולות המושגים הבסיסיים ביותר כדי לנכס אותם לעצמם.

ניסחתי פה שוב כמה מושגים בסיסיים שיעזרו לעשות סדר. זו אמנם לא אמת מהתורה, אבל אלו פרשניות בסיסיות שנמצדות להיגיון בסיסי בעידן של בלבול מכוון.
אתם מוזמנים לבקר אותי – על סמך ניתוח הגיוני. אין צורך לדעת משהו מעבר לנכתב, להפך, כל ידע שמגיע מחוץ למושגים ולהגדרות יהיה נגוע בפרשנויות יצירתיות מדי.

אין פה גם הצגת עובדות  שניתן להתווכח או דעות שנויות במחלוקת (כמעט ולא. כמה כאלו נוספו בעריכה) כך שדי בניתוח סמנטי – להבין, לקבל או לסתור.

הנחת היסוד היחידה שלי היא, שכולנו גדלנו פה באותה מערכת חינוך, שהבטיחה לכולנו שאנחנו חיים במדינה יהודית ודמוקרטית וזה החוזה שנקבע בינינו, האזרחים לבין המדינה. וכך שרובנו מאמינים שבאופן הבסיסי המדינה שייכת לנו, אזרחיה ושדמוקרטיה היא צורת השלטון הטובה ביותר.

הגדרות חדשות של מושגים שאנחנו כבר נותנים בהם את אמוננו – היא בבחינת מחטף. הלוא, לא נסכים לרעיון – שאין לנו זכויות אזרח. ועם זאת, פרשנות יצירתית של המושג "דמוקרטיה"  יכולה להיות גם "אי זכויות אזרח".ואז אנחנו עלולים למצוא עצמנו או מנושלים מזכויות או מתנגדים לדמוקרטיה.

אם מחר תוגדר ישראל כ"מולדתם ומדינתם של הפלסטינים", זו אולי לא תהיה יותר מדינה שנרצה לתמוך בה. ולכן, יש לדבוק בהגדרות המוסכמות והמסורתיות של המושגים הבסיסיים, שאם כי ניתן להרחיב אותם, הם אינם מתרחבים עד אין קץ. למושגים יש טווח,שמעבר לו, הם מתפוגגים או מתהפכים.

הרחבת ממושגים אל מחוץ לטווח שלהם אינה, כפי שאולי מנסים לשווק לנו – בגדר פתיחות מחשבה אלא להפך- השמדת אבני הבניה של המחשבה. כשכל דבר יכול להתפרש ככל דבר אחר, איאפשר לחשוב, להגיע להסכמות משותפות ואז אין ברירה אלא להיות תלויים במועצת חכמים שיחשבו במקומנו על כל דבר ועניין. ואולי זו מטרת המהלך כולו – שליטה.

מושגים:

1. דמוקרטיה היא שלטון העם. 
כל פרשנות אחרת של המושג יוביל בהכרח לסתירות לוגיות. כולל "דמוקרטיה מהותית" (שמשמעה: לא-דמוקרטיה). דמוקרטיה גם לא יכולה להיות מוגדרת על פי אחת ממאפיניה: "הגנה על זכויות הפרט". היא מובנת כשלטון העם

ההחלטות בה הן על פי דעת רוב העם. לא על פי דעת מיעוט העם, או קומץ מומחים (זו תהיה מריטוקרטיה, תיאוקרטיה, אוליגרכיה או שלטון מלוכני) או על פי דעת רוב בני האדם בעולם (כמו פיקציית בית הדין הבינלאומי) . אלא על פי הרוב במדינה.

2. דמוקרטיה היא צורת ארגון חברתי הקשורה ישירות למדינה, ותלויה במנגנוני האכיפה שלה. אין דמוקרטיה ללא מדינה. אין חוק, מחוץ למדינה, אין זכויות אדם – מבלי שמדינה מאפשרת אותם ומגינה עליהם.

מנגנוני אכיפה של מדינה, בין יתר תפקידם הוא להגן על הפלורליזם, קרי, על זכותו של כל אזרח לקחת חלק בזירת המאבק על הרעיונות.
כך, ורק כך, נשמרות זכויות מיעוט וגם זכויות רוב. זכות המיעוט משתמעת מתוך רעיון הפלורליזם, והפלורליזם הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה אך הוא אינו – הדמוקרטיה עצמה.

הדמוקרטיה היא האופן שבו הרעיונות מתחלקים ומדורגים, כך שאמנם כל אחד יכול להשמיע דעה, אבל הדעה בעלת הרוב הגדול ביותר היא זו שנבחרת להוביל.

זה הבדל קטן, אך שעושה את כל ההבדל בין דמוקרטיה שהיא שלטון הרוב לבין העדר דמוקרטיה על פי רעין "הגנה על מיעוט".

3. מפלגה היא ייצוג של אוסף מסויים ומוגבל של רעיונות, במרחב הרעיונות הכולל, במדינה.
כך, שהבוחר יכול לברור לעצמו מפלגה התואמת ביותר לרעיון שלו. מפלגה לא יכולה לכלול את סך כל הרעיונות – משום שסך כל הרעיונות המדינה הוא הדמוקרטיה עצמה.

לכן הטענה כאילו כל אחד רשאי להתפקד לכל מפלגה, מבלי להסכים עם רעיונותיה – אינו אלא חתירה תחת הדמוקרטיה וביטול של הקול של האדם הפשוט והתמים, שחושב שהוא מצביע לרעיון אחד, בשעה שחבורה של אנרכיסטים ציניקניים חטפו אותה לאג'נדה "טובה יותר" מכפי שהבוחר התכוון לה (להלן תרמית "ליכודניקים חדשים" ).

4. מכאן, שאין ולא יתכנו ככלל- מפלגות "פלורליסטיות" (כמו שמרצ מכנה עצמה, מתוך בלבול וכזב) ללא יוצא מהכלל, כל המפלגות לא פלורליסטיות. מעצם הגדרת "מפלגה" (מלשון "פלג").

5. מפלגה המכנה עצמה "פלורליסטית" – אומרת למעשה – שסך הרעיונות שלה – הם כל סך הרעיונות הלגיטמיים בשיח, מבחינתה, וכל מה שלא שייך לרעיונות שלה – אינו לגיטמי.

זה תיאור של תפיסות טוטליטריות, מה שאכן תואם את זרמי השמאל השונים משום שעל פי מרבית הוגי השמאל, כל מי שאינו שייך לאוסף הרעיונות שלהם – אינו לגיטימי כלל בזירת הרעיונות. (כך אולי תוכלו להבין מדוע ה'פלורליסטים' הם סותמי הפיות המתודיים: לתפיסתם, הדעה האחרת שלכם היא במקרה הטוב תוצר של תודעה כוזבת ולעיתים, לא דעה כלל אלא הסתה לתועבה)

כך מטעים את הציבור ע"י שימוש במושגים שגויים , פרשנויות שגויות של מושגים וכך, צעירים תמימים שרוצים להחשב פלורליסטים – מצביעים למפלגה שהיא ההפך המוחלט מפלורליזם.

6. שיח זכויות אדם

איש אינו חולק על כך, שיש לראות בכל אדם באשר הוא, בעל זכויות בסיסיות על פיהן אין לפגוע בחייו, בגופו, רכושו וכבודו. משום שאין חולק על כך, ניצל הוגה חוק יסוד כבוד אדם וחירותו את ההסכמה הרחבה הזו, לקבע חוק על פי שיח זכויות אדם מבית המדרש הפרוגרסיבי, שעל פיו לא קיימות מדינות לאום, לא קיימים לאומים, אין להבחין בדתות שונות וכך בפועל השיפוט במדינת ישראל אינו מפלה לכאורה בין אזרח לפולש או לאוייב. (לכאורה, כי האפליה קיימת, ותמיד בכיוון אחד – נגד האזרח ולמען ה"מיעוט"). פועל יוצא מתחייב מכך הוא, שלמדינה אין יותר כל רשות להעדיף את אזרחיה. לכן מעמד האזרח מרוקן מכל תוקף משפטי. אין כל הבחנה בין אדם לאזרח. ומכאן, שאין כל תוקף למדינת לאום, או למדינה בכלל.  אם ממילא גוף שלטוני מעניק לכל אדם את כל הזכויות, לשם מה להיות אזרח ולשלם בחובות?  מובן, שאם כולם יבינו את זה, תתפרק המדינה ואיתה השלטון, ואז גם לא יהיה מי שיעניק זכויות לאף אדם, אבל זה בדיוק לאן שחותרים הזרמים העולמיים החתרניים – שפירקו את המרקסיזם לעשרות תכנים נבלדים, מנותקים לכאורה מהרעיון המהפכני. אלא שכל אחד מהם פועל את פועלו לפירוק מדינות הלאום, פירוק הכלכלה, ויצירת אינסוף משברים כך שיגיע הרגע שבו יהיה כ"כ רע, עד לבני אדם לא יהיה מה לאבד, למעט את כבליהם. ואז תגיע המהפכה

7. מקור הראשי לבלבול הוא בג"צ : כל התרמיות הללו, ועוד רבות אחרות, הן תוצר ישיר של הלך רוח סותרני, מתעה ומבלבל את כל הערכים – ברוח המפקד של השלטון הטוטלטרי של בג"צ

7. בג"צ מציג עצמו כמגן הדמוקרטיה.לכן, ביקורת על בג"צ מתפרשת כהתקפה על עצם הדמוקרטיה.אך איש לא מכריח אתכם לאמץ את ההגדרה הרדיקלית של בג"צ למושג דמוקרטיה. הרשימה הזו מנסה להגן על שלטון העם כריבון, שבג"צ ביטל הלכה למעשה. כאשר שוטר מואשם באונס, העובדה שתפקידה של המשטרה היא להגן מפני אונס לא יכול להיות טיעון שמזכה את האנס מאשמתו. לטענתי, בג"צ אנס את הדמוקרטיה, שעל הגנתה הפקיד את עצמו.

בשנות ה-80, אהרון ברק ביצע מהלך מזהיר, אך מתעתע, בקובעו שהבסיס לדמוקרטיה הוא עצמאות שלושת הרשויות, ואז הוסיף, ששתי הרשויות תפקידן להגן על הרשות השופטת.

כך  חיווט ברק ישירות את ה"דמורטיה" לרשות האחת, השופטת. שינה את הגדרתה ל "הגנה על זכויות המיעוט", וכך כלא את המושג בתוך לולאה פרדוקסלית – כשמעתה רק חכמי התורה של בגצ יכולים לקבוע – מה תואם את הדמוקרטיה ומה לא.
זה כבר לא דמוקרטיה אלא שלטון נוסח חכמי דת.

8. בג"צ – בית דיו גבוה לצדק – הוא תופעה ייחודית אך ורק במדינת ישראל. למעט שלטון אייטולות, אין תופעה כזו בשום מדינה ובפרט לא במדינה דמוקרטית.
"צדק" במדינה חופשית הוא סוגיה שלכל אדם במדינה רשאי להחזיק בתפיסה משלו, והנקבע בתוך זירת המאבק של הרעיונות

לדוגמה, מה "צודק" יותר:
מתן זכויות אדם מלאות למסתננים לא חוקיים, כולל לנוע בחפשיות – על חשבון תושבי דרום ת"א שכבר 10 שנים כלואים בביתם בערבים  מפחד אלימותם? שמא, יש להעדיף זכויות ש אזחים להיות עם חופשי בארצו, על חשבון הגבלות תנועה של לא-אזרחים?
כרגע, הכרעת סוגיה זו נתונה בידי שופטי בג"צ, שהעניקו לעצמם את הסמכות לבטל חוקים הנחקקים בבית המחוקקים הישראלי, וזאת על סמך פרשנות שלהם, שהקריטריונים בה אינם נהירים או ברורים, איש אינו יודע מהם, בהליך שיפוט המשוחרר גם מהצמדות לתקדימים. (כך, מותר, כמסתבר, לגרש יהודים מביתם גם כשקנו את הנכס באופן חוקי  אך אסור לגרש בדואיים שהתשלטו על קרקע באופן לא חוקי)

כך שולטת בישראל, הלכה למעשה, קבוצת אליטיסטית בעיני עצמה, שלא נבחרת על ידי הציבור, על פי קריטריונים לא ברורים, פרשנות של חוקה שהם עצמם המציאו, ושלא היה צורך להעביר אותה בכנסת משום שממילא הם אלו שקובעים מה תחוקתי ומה לא.

זו לא דמוקרטיה. ואין פה הפרדת רשויות. בג"צ אינו חוקי אפילו לשיטתו הוא.

כשבג"צ הוא הסמכות היחידה לקבוע מה הצודק בכל דבר ועניין – אז – לא הציבור קובע את עתידו, גורלו, התנהלות המדינה שלו, או מה אמורים להיות זכויות וחובות של אזרח. יתרה מזאת, מאחר שהחוק פתוח לכל פרשנות, כל אזרח הוא פושע בפוטנציה. אין לו דרך לדעת אם לא יורשע על סמך פרשנות החוק.

זו דיקטטורה שרירותית.

צריך להיות ברור, ששאלת הצדק היא באחריות המערכת הפוליטית, (גם למרות העובדה שישנה נטייה לסלוד מפוליטיקה ומפוליטיקאים) שהיא ( למצער השאיפה) ייצוג השווה והנכון של כל בעל דעה בארץ, ממודרג על ידי הסכמות של הרוב, כשקול המיעוט נשמע – אבל כמיעוט.

המערכת הפוליטית מחוקקת חוקים על פי תפיסת הצדק של הרוב. ולא – של מיעוט. ובוודאי שלא – על פי תפיסות צדק של קומץ משפטנים.

באופן פרדוקסלי, בדיוק כך פועל גם בג"צ- שפסיקותיו נקבעות לא על פי דעת המיעוט אצלו אלא על פי דעת הרוב. הנוהל ההגיוני הזה – נגזל היום מהאזרחים.

התוצאה האבסורדית היא – שבג"צ מתקיים על בסיס היותו משרת אמון, אך שזוכה לאמונם של  22% מתושבי ישראל בלבד . ולו רק בשל כך, אין תוקף  לקיום בג"צ: אין אמון – אין מישרת אמון.
תוצאה גרועה נוספת: תפיסת הצדק של מרבית העם שונה מתפיסת הצדק של מי שקובע מה צודק במדינה בכל דבר ועניין. ובין היתר זה מוביל לכך שאיש כבר לא יודע מה מותר ומה אסור, כיצד עליהם לנהוג  כאזרחים טובים, או את היכולת להבחין בין  עיקר וטפל, וכך כולנו הופכים טרף קל לכל צורה של דמגוגיה.

משום כל זאת, יש להשיב את ההגיון לשיח. יש לפוגג את העמימות על ידי ניתוח של מושגים כמו "דמוקרטיה" ולהתכנס אל פרשנות בסיסית.

פרשנויות יצירתיות מדי מביאות לאנרכיה, לאובדן טוטלי של ערכים ולתלות מוחלטת בהחלטות "מועצת חכמי התורה" קרי, בג"צ- שיאמרו לנו מה הנכון ומה לא.

"רוח המפקד" הזו, של תפיסות בג"צ, זורעת בלבול דווקא בקרב האליטות האינטלקטואליות במדינה – שמשווקים את הבלבול הערכי הזה בתקשורת, באקדמיה ובמשרד החינוך.

התרופה היחידה לרעה החולה הזו היא קריאה לכל אזרח להתחיל לחשוב לבד, בכוחות עצמו, על המושגים הבסיסיים, ולחתור להבין את מלוא משמעותם, למצוא בעצמו את הסתירות, ולפסול אותן.

לא כל רעיון שנשמע נפלא על פניו כמו "זכויות אדם" הוא אכן רעיון טוב, או חותר באמת לזכויות אדם. במקרה הזה, מחיר זכויות האדם הוא ביטול זכויות האזרח הלכה למעשה. וכפועל יוצא, ביטול עצם רעיון המדינה.

אל תתלו בדברי חכמים- הם הראשונים להטעות.השליכו את הדעות קדומות, הן נשתלו בכולנו באופן מגמתי
איזרו אומץ- חישבו לבד!

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: