אסתר חיות תהיה הנשיאה האחרונה של בג"צ

על כל חברה דמוקרטית מאיימת הסכנה, שהעם יעלה לשלטון שליט בעל שאיפות טוטליטריות. כך קרה בגרמניה בשנות השלושים. אך אין צורך להדרש למקרה הקיצוני ביותר. רודן כזה יכול להבחר בבחיות חופשיות גם בישראל. הרודן ישמור על שלטונו על ידי המצאת אויבים בחוץ ומבית, בישראל אין קל מאשר לטפול על עמים שכנים אשמה, כאילו כוונתם להשמיד את המדינה. הרודן ילבה אז את הדחפים האלימים של נתיניו, יסיתם לשנאת האוייב המדומה, וכך יאחד אותם סביבו, כאיש שמציג את עצמו כמושיע היחיד שיכול להגן על האזרח המפוחד, מאיומים איומים ונוראים שהרודן השכיל להבנות בו על ידי מנגנוני תעמולה שהוא שולט בהם.

או אז, יסומנו גם אוייבים מבית, אלו, שינסו לטעון שהאוייב אינו באמת אוייב, שטפלו עליו והפלילו אותו לצורך המשך האחיזה בשלטון. הרודן יקצין אז את ההסתה כנגד הבוגדים, וההמונים ישתיקו אותם באלימות וטרור.

הרודן גם יפעל להחריב את מערכת המשפט, ישחית אותה וכך יסיר מעליו את מחסום המצפון הלאומי, שעלול להתנגד לפעולותיו.  הרודן לעולם אינו  שבע מסימון אוייבים, ככל שהעם פוחד יותר, כך קל יותר לשלוט בו. הרודן יפעיל שיטות הפרד ומשול על מנת לסכסך בין כל קבוצה ולשסה בה קבוצה אחרת. כך הוא מבטיח שלא תקום התארגנות גדולה מספיק שתהווה איום לשלטונו, וגם – הוא מבטיח כך את תדמיתו כמגינם של כל החלשים והנרדפים.

בד בבד, יאחד את כולם תחת שלטונו, (שהולך והופך נהנתני ומושחת יותר באין מי שיעז לבקר אותו – המדינה זה הוא) על ידי סמלים מלכדים ותביעה לנאמנות: כבוד לדגל, להימנון, חיזוק הפטריוטיות וההקרבה למען המדינה והמולדת (שניהם – הוא).

על פי רוב התיאוריות החברתיות (ואני דווקא מעדיפה פה את פרויד) ההמונים מהווים את תת-המודע הייצרי של החברה, כך שכל חברה רוחשת כולה בדחפים אלימים, שכל עוד השלטון תקין ומאוזן – הם מודחקים וממושטרים, אך מרגע שאובד האיזון, או כשליט משחרר את אותם יצרים ואת העוינות האימננטית, שקיימת בהם לחברה בכללותה, ואף מלשהב אותם  לצאת לעשות שפטים ב"אוייבים" כך יוצאים מחוריהם כל השנאות – הגזענות, ההומופוביה,המיזוניה, האיסלמופוביה  ושנאת כל אחר, כולל, ובמיוחד, אותם "בוגדים" מקרב עמם,  המנסים לסייע ולהגן על המיעוטים הנרדפים מתוך אומץ לב חברתי.

מצב תמידי של מלחמה ב"דמוקרטיה מתגוננת" מאפשר לשליט לכונן תקנות לשעת חירום, שמעניקים לו חירות לפגוע יותר ויותר בחירות האדם ובזכויותיו- תחת אמתלה של הגנה על הביטחון. כך מתדרדת המדינה למצב של פילוג קיצוני ומלחמה תמידית באוייבים חיצוניים ופנימיים.

הצגתי פה את התיאוריה הבסיסית , הישנה , המוכרת, המנוסחת והנלמדת בבית הספר – של שלטון פאשיסטי

תיאוריה היא תבנית פרשנית של המציאות. את המציאות לכשעצמה בלתי אפשרי לתפוס לעולם, ללא תבנית פרשנית שקודמת לה. כל תבנית כזו היא בבחינת משקפיים המסננות את כל התופעות שאינן מוסברות תחת התבנית, ומותירה מבט על המציאות, שהוא מוגבל אך לפחות – מעניק משמעות ומנהיר מצבים ותהליכים. אין דרך אנושית אחרת להבין מציאות אלא מתוך תבנית פרשנית כזו או אחרת.

הבעיה מתחילה  כאשר אנשים חדלים להתבונן על המציאות דרך תבנית אלא מביטים רק על התבנית וטועים לחשוב – שהיא משקפת מציאות. בעיקר הדברים אמורים אל אלו שחשבו שתיארתי פה מציאות ישראלית עכשווית.

עתה, לאחר שאדם הותנה לראות את התבנית כמציאות, תופעות המציאות תמיד יוכיחו את נכונותה של התבנית. לעולם לא יאמין, שקיים באמת אוייב חיצוני. הם יודעים שזו רק "הפחדה" של שליט רודן פאשיסטי. ומאחר שבכל זאת פורצת מדי פעם מלחמה –ולעומת זאת  השלום מתהמה מלפרוץ –  הרי זו הוכחה ניצחת לכך שהשלטון אף יותר רודני, יותר מסוכן  ויותר פאשיסטי אפילו מכפי שסברו קודם.

שנים היססתי מלכתוב זאת, למרות שראיתי את התהליך הזה מתרחש כבר שנים במחנה שהייתי בו, כפי שזה בא לביטוי כמעט אצל כל דובר באקדמיה, במאמרי דעה ב"הארץ", ופרשני חדשות בכירים בטלוויזיה. זאת,  משום שנרתעתי מלייחס לאנשים מכובדים אלו את צורת המחשבה המעגלית שהיא עדות לכשלון מוחלט של התבונה.

אבל לאחרונה, עם ההתערבויות בשלטון, ההולכות וגוברות  – מצד שליחיו ההיפראקטיביים של אהרון ברק – שהמציא את רעיון האקטיביזם השיפוטי כדבר מה לגיטמי בדמוקרטיה לא ניתן יותר לשתוק.

נשיאי ושופטי בג"צ הם קובעי הנוסח. מבלי להכנס פה לשאלת חוקיות הבג"צ, שמאד שנויה במחלוקת, אי אפשר להתעלם מכך שמדובר במוסד שמוסכם על הכל – שהוא אמור להיות מצפונה של החברה. ועל כן, האליטה האינטלטואלית בארץ, הסופרים, משפיעי דעת הקהל, התקשורת ברובה – ממהרים ליישר קו עם התפיסות לגבי סוגיות מוסריות וחברתיות  המשתמעות מפיהם של קובעי הנוסח. כך היו דברי אמורים להיות, בחברה מתוקנת עם מערכת משפט מתוקנת. כפי שהיתה פה תמיד, גאווה וכבוד למצפון הלאומי של החברה הישראלית.

אלא, שבג"צ נחטף בהפיכה רדיקלית על ידי אהרון ברק (ויש האומרים, על ידי קודמו, שמגר), מתוך מניעים פסיכולגיים של חרדה מפני העם, כשהתבנית הפרשני של הפאשיזם מתנוססת מעל כל משפט שלו, בין אם יש בה אחיזה במציאות או שזו אך ורק התבנית. :

"תחת הנהגתו של הנשיא אהרן ברק אימץ בג"ץ את הגישה המכונה אקטיביזם שיפוטי, שיצרה מצב שבו "בית המשפט העליון הרחיב במידה משמעותית את תחומי ההתערבות שלו"[פרופ' דפנה ברק ארז)]. ושינה את בג"צ מערכאה שנועדה להגן על פרט מסויים מפני עוולה שלטונית מסויימת באופן שלמעשה מעביר אליו את רוב ההחלטות השלטוניות במדינה:

• מהפכת האקטיביזם השיפוטי: על פיה אין צורך שיתקיים תובע שילין על עוולה. בית המשפט פתוח לדון בכל עתירה של כל ארגון, ישראלי או לא.
• המהפכה החוקתית, שמקנה סמכות לבג"צ לבטל חוקים , שעל פי פרשנותם של שופטי בג"צ אינם עולים בקנה אחד עם חוקי היסוד. [ולמעשה, בג"צ נוהג כאילו קיימת חוקה בישראל, ועל פיה מעניק לעצמו חירות לפרש את החוקה הלא קיימת פרשנויות שלעיתים רחוקות מאד מרוח חוקי היסוד ואף עומדים בסתירה להם]
• ביטול חוקים שקדמו לחוקי היסוד על פי קריטריון חדש, ומחמיר במיוחד, שמונע ממהמשלה לפגוע בזכויות אדם גם כאשרהדבר הכרחי להגנה על חיי אזרחים (למשל, התנגדות בג"צ למנוע איחוד משפחות של ערביי ישראל עם פלסטינים גם כאשרברק עצמו מודה שמדובר בסיכון לטרור)
• (כאן, איני משוכנעת לגמרי, אשמח להבהרות): מאחר שלפסיקת בג"צ יש תוקף תקדימי, עולה מכאן, שבג"צ הפך מחוקק: עותר, שנפסקה בעניינו  שהוא זכאי לזכות מסויימת (למשל, מוענק לו במסגרת חופש הדת הזכות לקרוא לג'יהד אלים) – מעתה, נוצר חוק שקובע שאסור למנוע הסתה ברוח הג'יהד.  ומכאן, שהרשות השופטת, שאינה נבחרת,  היא גם הרשות המחוקקת. וזו סופה של הדמוקרטיה

כל זאת, ועוד אינספור ציטוטים מאהרון ברק, משופטי ונשיאי בג"צ שבו אחריו, המצביעים על כך –  שהיתה זו דווקא מערכת המשפט – היא זו שמפאת פחד מהעם – תיקנה תקנות חירום מתוך פשרה גדולה מאד על הדמוקרטיה – באמתלה שיש להגן על המדינה מפני העם.

בעימות בין אהרון ברק למשפטן האמריקאי הדגול – פוזנר – מסביר ברק (כשהוא "מצטט מעצמו"): "חשיבותן של פסיקות להגנת זכויות אדם במצב של מלחמות וטרור –  עולות בהרבה על חשיבותן בעת שלום".

דעתי האישית, שזהו פלפול דיאלקטי במיטב המסורת המרקסיסטית. משום שלא אמורה להיות סיבה להפרת זכויות אדם – אלא במצבי קיצון שבהם הקיום עצמו נמצא בסכנה.

יותר מכל, מהדהד פה אותו פחד קמאי מפני אותה "רודנות פאשיסטית" שעלולה לנצל מצבי חירום כדי להביא לפשרה בעניין זכויות אדם – באמתלה מוצדקת לשעתה,  אך שלאחר מכן, ישמרו אותן תקנות לשעת חירום גם במצבים של שלום. לנוחות הרודן הפאשיסטי התיאורתי.

זאת ועוד, שהתרופה לכך הנה הענקת סמכויות כמעט בלתי מוגבלות לרשות האחת, השופטת   תוך ביטול הלכה למעשה של הדמוקרטיה אותה הגדיר ברק עצמו כ"שמירה על הפרדת הרשויות ועצמאותן" (אך שפעל למען עצמאותה של הרשות האחת על חשבון שיעבוד שתי האחרות) . ועלה מכך, שהתרופה לסכנה  שאולי ייפגעו זכויות אדם במצב קיצוני – ולאחר מכן הנורמה הקלוקלת תשתמר – היא ביטול כללי של זכות האזרח לקבוע את גורלו, את ערכי המדינה, ואת עתידו – בצורה של  מערכת פלולריסטית של מאבק פוליטי בין רעיונות.

הנה כי כן, הפחד מפני הדרדרות עתידית (מדומיינת או ממשית) מפני רודנות – הובילה לרודנותת עכשווית ומיידית – הפוגעת באופן רחב ושיטתי במרבית זכויות האזרח. כך שהתרופה גרועה עשרת מונים–מהמחלה שטרם פרצה אך שהיא מנסה למנוע.

 

ומאחר שזהו הקו המוביל את השיח התחוקתי והמוסרי במדינה, ושמניעיו נובעים – הרבה פחות מהרצון להגדיל את זכויות האזרח – והרבה יותר –  נובעים מתוך תבנית פרשנית שאין לה קשר רב עם המציאות –  לא פלא שגופים כמו האקדמיה והתקשורת הולכים ומשכעים את עצמם שתפקידם אינו לחתור ללא לאות לאמת  – אלא –  לפעול אקטיבית על מנת לחסל , בכל מחיר,  את השלטון הפאשיסטי המסוכן והנורא, שמא עוד רגע ישתחררו ההמונים האלימים, הנבערים ומלאי השטנה ל'אחר' – ויעשו בו שפטים.

התוצאה של כל הטעויות המתגלגלות הללו היא, שמרוב פחד לא ראציונלי, הנובע מתוך משוכנעות עמוקה של אליטות – שבכל מפגש בין התבנית הפרשנית המוטעית שלהם לבין המציאות – המציאו היא זו ששגויה –  במו ידיהם מביאים עליהם את הדבר שהם פוחדים ממנו יותר מכל  – שיתממש ללא ספק אם ימשיכו בשלטונם ההולך וחונק את האזרח, הולך ומגביל אותו, גוזל את זכויותיו ומתרחק עוד יותר מערכיו, לעבר ערכים וחוקים שנוסחו מתוך שאיפה  להגן על המדינה מפני אזרחיה שלה.

זה מסביר גם את כל אותן פרשנויות מופרכות על כל פיסת מציאות החל מהשולית ביותר  כקריקטורה של בנו של נתניהו ועד הטענה, שנשמעה שוב ושוב כנגד נתינהו – כאילו הוא המציא איום איראני רק כדי להשכיח מהציבור את "מחדליו" בתחומים השונים.(כולל מחדלים השייכים לתפיסות סוציאליסטית שממילא אינן דרכו).

ההסטוריה, אמר מרקס, חוזרת. לראשונה כטרדיה ובשניה כפארסה נלעגת.

אין מנוס מהתחושה, שאת הטרגדיה עברנו כבר – ועתה – אנחנו בשלב חזרתה של  שואה חדשה, בשל פחד מגוחך ואווילי כאילו מתגלים סממנים של נאציזם בעם. וזו, אם תסלחו לי, טפשות מתודית מסוכנת, שמגיעה הישר מתוך קובעי הנוסח.

אני סבורה, איפוא, שמרים נאור, או לכל היותר אסתר חיות – אחת מהן תהיה הנשיאה האחרונה של בג"צ. זה או זה, או התקומממות אזרחית אלימה. כך, שנקוה שזה יהיה זה.