אסתר חיות – הנשיאה האחרונה של בג"צ – חלק ב'

חלק א', כאן

דמוקרטיה, כך אנו שומעים עתה, אינה שלטון הרוב אלא היא "הגנה על זכויות מיעוט". זו אמנם הגדרה מסולפת, פרי פרשנות שגויה של אמירות מפי השופט אהרון ברק, שהנהיג מהפכה שיפוטית בישראל,  אך היא קונה לה אחיזה בקרב הציבור: כך מלמדים את ילדינו בבתי הספר, על פיה  שופטי בג"צ פוסקים את פסיקותיהם וכך שלא מספיק הנזק שחולל ברק לדמוקרטיה, הפרשנות המסולפת הזו של דבריו הופכת של שלטון הרשות האחת לסיוט שלטוני, שברק עצמו הגדיר כגרוע שבמשטרים: "שלטון שרירותי", ושנוסף על כך – ההתממשויות שלו דומות דימיון מהותי  – שלא במתכוון – לאנטישמיות.

במאמרו על תפקידו של השופט מצטט אהרון ברק: "אנו חיים בעידן זכויות האדם אכן מרכיב  מרכזי של הדמוקרטיה המודרנית – זו שנבנתה על חורבותיה של מלחמת־העולם השנייה והשואה …בלעדיהן הדמוקרטיה אינה אמיתית. טול מדמוקרטיה את זכויות האדם, והדמוקרטיה איבדה את נשמתה. היא נשארת מסגרת פורמלית גרידא. אני רואה זאת מתפקידו של השופט להגן על זכויות האדם ולקיימן. […] זכויות אלה הן זכויותיו של אדם כפרט, וזכויותיו כמשתייך לקבוצת מיעוט. על השופט להגן על זכויות אלה. במקום שקיים ניגוד בין זכות הפרט לקבוצת מיעוט." 

ואין כל חלוק על כך, שזכויות אדם הן ביסודה של דמוקרטיה. אלא, שדומה שחל בלבול בהגדרות בין "פרט", "אדם", "אזרח" ו"קבוצת מיעוט".

אדם, על פי ברק, זכאי לזכויות מעצם היותו אדם: "זכויות האדם הן טבעיות לו, והן התקיימו לפני המדינה.", משמע, כל אדם, ולא רק אזרח. אבל ברק מבין, שכל עוד אין מדינה, אין משמעות לזכויות, משום שאין מי שיעניק אותן ולכן: "אכן, ההגנה על זכויות האדם מחייבת שמירה על מסגרת חברתית-מדינית, המבוססת מצדה על ההכרה בחיוניות השמירה על זכויות האדם."

ואיפה האזרח?

האזרח מופיע אך ורק בפסקה האומרת, שניתן להגביל את חירותו למען המשך קיום מדינה: "זכויות האזרח יונקות מקיומה של המדינה, ואין להפכן קרדום לחיסולה". והמדינה, היא כזכור:"מסגרת חברתית-מדינית, המבוססת מצדה על ההכרה בחיוניות השמירה על זכויות האדם." ולא זכויות האזרח.

אם מניחים שברק אדם המקפיד על דיוק בדבריו, מצטיירת היררכיה:

החשוב ביותר הם זכויות האדם באשר הוא. לשם הענקת זכויות האדם, קיימת מדינה. האזרח במדינה הוא זה, שכדי שתתקיים מדינה, שתכליתה לספק זכויות לכל אדם, מותר להגביל את זכויותיו על מנת להגן על המשך קיום החברה וייעודה.

יוצא כך, שמדינת ישראל קמה על מנת לספק שירותי זכויות אדם לכל דיכפין, בתנאי שאינו אזרח. אזרח, גם הוא אדם, כמובן – אבל אדם שעליו מוטלת האחרויות לדאוג לזכויות אדם.

האם זו פרשנות מופרכת?  והאם לא נדמה לכם, שפסיקות בג"צ אכן מוכיחות, שזו פרשנות תקפה?

אלא שמייד אחר זה שוב חל בלבול בין "אדם" ל"אזרח".

"הנה כי כן, דמוקרטיה אמיתית מבוססת על איזון עדין בין צורכי המדינה לזכויות הפרט. הן צורכי המדינה הן זכויות האדם הן חלק ממבנה חוקתי אחד, הקובע את זכויות האדם והמאפשר
פגיעה בהן. ".

"מבנה חוקתי" הוא חוזה. חוזה בין"פרט" לחברה במסגרת חברתית-מדינית". אדם שאינו אזרח אינו כבול לחוזה כזה ומכאן אני מניחה ש"פרט" הוא האזרח. והאזרח, חובתו מתוקף היותו חי במדינה דמוקרטית אמיתית – להגן על זכויות המיעוט.

 

עתה, נוסף בלבול חדש: מיהו מיעוט?

מתנחלים הם מיעוט. והם גם אזרחים. את האזרחים, תושבי עמונה, פינו והרסו את בתיהם, משום אדם אחד אחר שאינו אזרח ישראלי (אלא שייך לרשות הפלסטינית)  הציג מסמך בעלות על אחוז אחד מהקרקע.

מה ההגיון?

הוא אמנם פרט אחד, המיעוט הכי קטן שיש. מנגד- הוא בכלל לא אזרח. מנגד, לא באמת פינו את "עמונה"  – פינו בני אדם, כל אחד הוא פרט אחד לכשעצמו. ואם כן, היכן אותו "איזון עדין בין צורכי המדינה לזכויות הפרט."?  אין פה סוגיה בין מדינה – לפרט, אלא בין פרט שהוא יהודי ואזרח מדינה לבין פרט שהוא ערבי, ולא אזרח המדינה. ואם כן, מה הקריטריון שעל פיו העדיף בג"צ פרט אחד, על פני זכויות פרט אחר?

הניחוש שלי הוא, שבעוד הלא-אזרח נותר פרט, שבית המשפט נדרש להגן על זכויותיו – תושבי עמונה לעומתו אינם אלא קולקטיב אחד, שהוא חלק מקולקטיב גדול יותר:  סך אזרחי ישראל, כך, שהאזרחות הישראלית למעשה עמדה לרועץ לכל פרט ולכל אדם ממפוני עמונה . מוטב היה להם,איפוא,  להיות לא-אזרחים,  כדי שיחשבו למיעוט הראוי להגנה מפני הרוב הפלסטיני. הלוא ניתן בהחלט להחשיב את תושבי עמונה כמיעוט בין רוב פלסטיני, כמו גם את כל היהודים תושבי ישראל – כמיעוט מזערי  במזרח התיכון  בתוך הרוב המוסלמי העצום. והרי, זכויות אדם קודמות להתארגנות חברתית-לאומית ולכן -כמיעוט – מגיע להם זכויות מלאות מידי מדינות ערב השכונות.

אז מגיע.

כי עם כל הכבוד לרעיון שלאדם יש זכויות – אם אין מי שיגן עליהן  – אין להן כל משמעות. וכך יוצא, שזכויות המיעוט היהודי במזרח התיכון לא מתממשות, ואילו זכויות האדם של האזרח היהודי מתקפחות, כדי למלא את מצוות קיום זכויות המיעוט הערבי בישראל. האם כדאי להיות אזרח יהודי במדינת ישראל?

כך או כך, הגדרת "מיעוט" אינה לא כל כך ברורה מאליה. ולמעשה, בסופו של דבר, כל אדם עומד בפני עצמו כמיעוט הקטן ביותר:  הקשישה שגרה בדרום תל אביב, לא מעניין אותה שהיא שייכת לקולקטיב אזרחי ישראל – היא זו שצריכה לוותר על ביטחונה האישי, ולא "מדינת ישראל". זאת, למען זכויות אדם, של קבוצת מיעוט, שאיפיונה בהיותה מסתננת באופן לא חוקי למדינה.

וכאן עולה עוד בעיה: אזרח ישראלי  יאבד חלק מזכויותיו אם יעבור על החוק.  אם לא ישלם מיסים, או ישתמט מהשירות הצבאי, המדינה עלולה להכניסו לכלא ולגזול כך את זכותו לחירות. ואם כך – מדוע המדינה מחוייבת להגן על זכויות האדם של מי שנכנס אליה בדרך לא חוקית, עבר על החוק וגם – בנוסף  – לא נשא בנטל החובות של המדינה?

אז נכון, הוא עדיין אדם, גם אם עבר על החוק בכניסתו למדינה , וגם אם הוא ממשיך לעבור על החוק במדינה וגם לא תרם למדינה חובות אזרח. אבל אם אזרח מאבד חלק מזכויות האדם שלו במצב כזה – מדוע לא-אזרח –  עדיין זכאי למלוא זכויות האדם?

ועוד יותר מכך, מסתננים לא חוקיים זוכים גם לליטוף אוהב מצד ארגוני לזכויות אדם- שזורמים בהמוניהם לדרום תל אביב ללטף את ילדיהם ותוך כך גם להשתלח באזרחים, תושבי דרום תל אביב ה"גזענים" בשל סירובם לשאת בנטל הפלישה. תושבי דרום תל אביב אינם מיעוט?

ההבחנה ל'מיהו מיעוט' הולכת ומתגבשת כאשר בוחנים מי זוכה לזכויות אדם בפסיקות בג"צ:

ערבים הם מיעוט. והם נהנים מפטור משירות צבאי, בעיקר עקב התנגדות עקרונית לקיומה של המדינה (אם כי יש לא מעט "פרטים" שדווקא כן מתגייסים).

גם חרדים הם מיעוט, מיעוט שהצליח להשיג לעצמו פטור משירות צבאי בדרכים של מו"מ קואליציוני, בשל סירובם לשרת משום שזה נוגד את אמונתם הדתית.

אלא, שלאחרונה פסל בג"צ פטור זה מהחרדים, שאמורים להינות גם מחירות שנתנה להם ממגילת העצמאות ממש-  חופש הדת והחופש לפולחן דתי, אך לא עמד על עקרון השיוויון ולא דרש לבטל את הפטור משירות – לערבים.

על פי קריטריון  השיויון – פסק בג"צ שעל החרדים לשרת, והתעלם מאי השויון של הפטור לערבים. כך שעיקרון השיוויון אינו הקריטריון השיפוטי. ואם כן, מהו?

השבוע ביטל השופט  פוגלמן את זכותו כתובה בחוק של שר הפנים  לשלול אזרחות לארבע רוצחים מחבלי חמאס. והרי, הם אזרחים. הם שייכים לרוב, לקולקטיב, המחוייב לשמירה על זכויות מיעוט.  ומדובר גם באזרחים פושעים, שקורבנם היה פרט, למצער כל עוד היה חי וטרם הצטרף לקולקטיב ברי-המינן .

אז מיהו הרוב, ומי המיעוט?  מי זכאי להגנה, ומי צריך לשלם את מחיר זכויותיו של המיעוט? ואם לא נדע להבחין,  איך נדע להיות אזרחים טובים בדמוקרטיה?

בהעדר מענה, אנסה להעלות ניחוש:   למיעוט ייחשב כל מי  שהאליטות מניחות, שאם הן לא היו בנמצא להגן על זכויותיו, ההמון היהודי הברברי היה עושה בו שפטים מפאת שנאת האחר.

אבל, אם זה הקריטריון אנחנו מגיעים לאבסורד  שעל פיו, ככל שאדם פחות תרבותי ופחות מוסרי, כך ניתן להניח שיהיה שנוא יותר. ולכן  נדרשת עבורו יותר הגנה. יוצא, שעבור מחבלים רוצחים וככל שהרצח מתועב יותר כך הם נמצאים בעדיפות הראשונה למתן זכויות בדמוקרטיה אמיתית, על חשבון זכויות האדם של סתם בני אדם , אזרחים טובים ולא שנואים על הבריות.

אם זה אכן הקריטריון, הגלוי או הסמוי, שמנחה את שופטי בג"צ, ישנה פה בעיה.

משום שמאחר שישראל היא מדינה יהודית, כך שמרבית האזרחים הם  יהודים, יוצא – שיהודים מופלים לרעה בישראל מעצם היותם יהודים ושיש מערכת אחת של כללים ליהודים-  ואחרת –ללא יהודים. וזו אחת ההגדרות היותר בסיסיות לאנטישמיות .

אלא, שלהאשים את אהרון ברק ושופטי בג"צ באנטישמיות או בסנטימנט מהסוג הזה יהיה באמת אבסורד מגוחך. מאידך, הפעולות של בג"צ, בסופו של דבר לא שונות מהותית מהתנהלות אנטישמית. בגולה, יהודים סבלו מאנטישמיות משום שהיו חלשים מכדי להגן על עצמם, פה, תחת שלטון בג"צ, יהודים סובלים מאפלייה בשל האשליה – כאילו יש להם כוח רב מדי. ואין פה איזונים של כוחות – משום שנראה, שבכל מצב שיפוטי – האזרחות של פרט גוררת "עונש" כבד: מתיישבי עמונה שאיבדו את ביתם וקהילתם, תושבי דרום ת"א, שאיבדו את חופש התנועה שלהם עד כדי כך שקשישות נעזרות בליווי משטרתי לצאת מבית עם צאת החשיכה, קורבנות  רוצח החמאס שנותרו אזרחים לא זכו לצדק, ויש לשער שהקורבנות הבאים שלהם ישלמו בחייהם על זכות האדם של המחבל להיות אזרח במדינה שהוא לא מוכן להכיר בזכותה להתקיים  -ואם כך –  מה שונה המצב הזה ממצב שבו יהודים נרדפו במדינה זרה?

הטעות העיקרית, לדעתי, היא בצורת ההסתכלות. שופטי בג"צ שבויים כנראה בתחושה, שכל אזרחי ישראל היהודים אינם אלא גוש ללא פנים, ללא ייחוד  -גוש רוחש  מאלימות ושנאת האחר, ואילו האחר – כל אחד ממנו אינו אלא פרט מפוחד ומאויים. מפה אולי צמח הכינוי המוזר "מפגע בודד" – כאילו אין מאחוריו קולקטיב מחנך לשנאת יהודים, מגייס, משלח ואחר כך חוגג יחד את ניצחון הפיגוע. שני אופני ההסתכלות האלו – באים לביטוי  בסרטו של אייזנשטיין הגאון (שהבטיח לז'דנוב, שר התעמולה הסובייטי: תן לי את הקולנוע – ואהפוך את כל בני האדם לקומוניסטים.)

ראו את סצינת מדרגות אודיסה המפורסמת, מ"אנית הקרב פטיומקין" וראו כיצד מצד אחד ישנו גוש אחד אחיד, ללא פנים, הצועד בתיאום של מכונה, לעומת הקורבות של הצבא, שכל אחד מהם הוא פרט מובחן, עם הבעה, עם סיפור משלו. כך נוצרת זווית מבט אטומה לאזרחיה היהודיים של מדינת היהודים, וכל האמפטיה מופנית אך ורק לפרט שהוא הקורבן הפוטנצאלי של המושג המופשט מכל אנושיות: "המדינה".

כל זה נובע, כפי שכתבתי בפוסט הקודם, מתוך פחד קמאי של האליטות מפני העם. הם מתנהגים כאילו הם משוכנעים שאם רק יינתן לאזרח חירות לפעול כאזרח חופשי האחראי לגורלו, מייד יקום ויממש את יצריו האפלים ויחולל רצח עם בכל מיעוט. אני לעומת זאת סבורה, שכל מה שהעם רוצה הוא לחיות בשלום ושלווה במולדתו, תוך חתירה אישית לאושר ושגשוג. למעשה, כל מה שהאליטות חושבות על העם הפלסטיני שהוא בדיוק כמוך וכמוני. למעט היהודים, המונעים מדחפים אלימים, סנטימנטים דתיים-משיחייים, והם רוצחי-עם פוטנציאליים.

ולאור האפליה המובהק של  האזרח היהודי על מזבח "זכויות אדם" של מי שאינו יהודי, או שאינו אזרח, לא נותר לי אלא לצטט את דבריו של אהרון ברק עצמו:

"השוויון הוא ערך יסוד לכל חברה דמוקרטית[… ]הפרט משתלב למרקם הכולל ונושא בחלקו בבניית החברה, ביודעו שגם האחרים עושים כמוהו. הצורך להבטיח שוויון הוא טבעי לאדם. הוא מבוסם על שיקולים של צדק והגינות. המבקש הכרה בזכותו, צריך להכיר בזכותו של הזולת לבקש הכרה דומה. הצורך לקיים שוויון הוא חיוני לחברה ולהסכמה החברתית שעליה היא בנויה. השוויון שומר על השלטון מפני השרירות. אכן, אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השוויון היא הקשה שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזכותו העצמית של האדם."

מי יתן, ויגיע יום שבו גם אזרחים יהודים יוכלו ליהנות משוויון זכויות מלא, במדינת ישראל.