טור אורח: ליבוביץ בועט בעגלה

טור אורח פורום קפה שפירא: מאת עדי בן חור 

1עדי בן חור.jpg
עדי בן חור 

בחודשים האחרונים מתקיימים בארץ דיונים סביב סוגיית "העגלה החילונית", כאשר המטרה היא להוכיח כי לציבור החילוני ישנה עגלה המלאה ערכים והגות שאינם קשורים לעבר היהודי-הדתי, ועל החברה החילונית לקדם את הערכים ה"אוניברסליים", "הומניים" וכו’. מקור הביטוי הוא בדיון שהתקיים בין החזון איש לדוד בן גוריון בשנת 1952, בו ניסה לברר בן גוריון כיצד החילונים והדתיים יוכלו לדור בארץ בשלום. תשובתו של החזון איש הייתה:

"אם שני גמלים נפגשים בדרך במשעול, וגמל אחד טעון משא, והשני איננו טעון משא, זה שאין עליו משא חייב לפנות את הדרך לגמל הטעון משא. אנחנו היהודים הדתיים משולים לגמל הטעון משא – יש עלינו עול של הרבה מאוד מצוות. אתם צריכים לפנות לנו את הדרך".

תשובה זאת נודעה בציבור הרחב כ"משל העגלה הריקה", שהדיון לגביה שב לחיים מדי כמה שנים. הדבר לא מפתיע, מאחר והמחלוקת הזאת נטועה בלב ליבה של הציונות.

לאור זאת, כדאי להשמיע קול אחד שהציבור הרחב מכיר היטב, את קולו של פרופ’ ישעיהו ליבוביץ’. ליבוביץ’ הוגדר במשך עשרות שנים כנושא הכתר של הערכים ה"אוניברסליים", “הומניים" וכיוצ"ב, בעיקר בגין התנגדותו לנוכחות הישראלית בשטחים, והיה אנטי-ציוני בוטה.

למרות זאת, בחינה של משנתו מדגימה כי ליבוביץ’ – שהועלה על נס במשך עשרות שנים כאדם מעמיק, בעל חשיבה חדשנית שבמרכזה הדאגה לאדם, לזכויותיו ולמוסר – שלל לחלוטין את הרעיון כי יכולה להיות דמות כלשהי לאדם יהודי שאינה קשורה בדתו ואת ההומניזם כתורה רעיונית.

עבור ליבוביץ’ העגלה החילונית אינה ריקה. היא לא קיימת.

היהודי מצווה לקיים ולא לשאול שאלות

על-פי תפיסתו של ליבוביץ’, האדם היהודי מצווה לקיים מצוות. אין כל טעם בשאלה האם הוא מאמין במצוות אותן הוא מקיים. עליו לקיימן, מתוך ידיעה כי אין בהן שום תוכן ממשי:

"..אין כל יתרון מהותי הגלום בעצם אכילת מאכלכשר כנגד מאכל שאיננו כשר, וכיוצא בזה אין שום יתרון מהותי בעצם קיום 'דיני נידה וטבילה' כנגד הפרתם, אלא שבקבלת האדם על עצמו לקיים מצוות אלה, משעבד הוא את נטיותיו, דחפיו ויצריו הטבעיים לעבודת ה' מבלי להיות משועבד להםזאת היא קדושה.." ("שבע שנים של שיחות”, עמ’ 478-479).

לתפיסתו, היהדות אינה תורה מוסרית, ואינה מכוונת לתקן את האדם והעולם. המוסר היחידי בה הוא ציות, ציות לדבר האל בין אם הדבר טוב או רע:

"..התורה איננה תורת מוסר אלא היא תורת עבודת ה', ולכן תוקפו של הצו בדבר אהבתהרע מותנה באותה תוספת "אני ה'" שהיא המיחדת אותו..” (שם, עמ’ 535)

שיא המוסריות כפי שמופיעה בתורה, שהוא ציות לאל, מתגשם בדמות סיפור עקידת יצחק, בה אדם מתבטל לחלוטין בפני אלוהיו, למרות שהאל מפר את ההבטחה אשר הבטיח לו באופן בוטה:

"..בניסיון העקידה עומד אברהםאבינו נוכח אלוהים שאיננו מעניק או מבטיח, אלא מצווה, דורש ותובע [את העקידה; הערה שלי], צו שפירושו ביטול והפרה מפורשת של ברית בין הבתרים, הכוללת את ההבטחות בדבר ריבוי הזרע וירושתהארץמכל ההבטחות לא נותר מאומה, זולתי מעמדו של המאמין בפני השםיתברך בכבוד ובעצמו, ואברהם אינו פוצה פה ומערער, ואף לא שואל את השאלה המתבקשת כיצד מתיישב צו זה עם כל ההבטחות שניתנו..” (שם, עמ’ 82).

הפועל היוצא של התפיסה הזאת של ליבוביץ’ היא כי האדם הוא חסר זכויות בהגדרתו. ליבוביץ’ שולל את הרעיון ההומניסטי על הסף:

"…עכשיו מה שנוגע לאתיאיסט או ההומניסט הומניזם ואתיאיזם זה אותו דבר זה שתי מילים לאותו דבר. ואני חולק על מה שאתה אמרת, שהעמדה ההומניסטית נובעת מתוך הכרה בזכויות האדם. גם היא נובעת מהכרה בחובות האדם, אלא במקרה זה, לא חובתו לאלוהים אלא חובתו לאדם. אני אינני מכיר בכלל במושג 'זכויות האדם'. מה זה 'זכויות', מדוע יש לו לאדם זכות?! הוא אחד האלמנטים של המציאות הטבעית!…"( “ויכוחים", רביצקי-ליבוביץ’)

ליבוביץ’ תפס את מונח זכויות האדם כמושג דתי שנעשתה בו העברה – לטענתו, העמדה ההומניסטית-אתאיסטית (ליבוביץ’ אינו רואה הבדל ביניהן) היא עמדה דתית שעברה חילון, כאשר את חובת הציות לאל תפסה כעת חובת הציות לאדם, החובה לאדם.

ליבוביץ’ רואה במושג זכויות האדם עבודת אלילים, דת חדשה, שבה האנשים סוגדים לאדם במקום לאלוהים. על-פי תפיסתו סיפור עקידת יצחק, בה אב הורג את בנו, מסמל פעולה מוסרית משום שהיא נעשתה בשם האל. לו הייתה נעשית בשם האדם, היא הייתה מאבדת מן המוסריות שבה.

אין זכות קיום ליהודי ללא הדת

לאור האמור לעיל, ברור כי ליבוביץ’ שלל את קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, באם העם היהודי אינו שומר מצוות.

ליבוביץ’ הבהיר כי התנגדותו לנוכחות הישראלית בשטחים אינה נובעת מסבלם של הערבים בגדה, אלא מן העובדה כי הדבר יכול להביא לחיסולו של העם היהודי. לשאלתו של בחור צעיר לפני גיוס שכתב לו על כך שהוא שוקל אם להשתמט מגיוס, מאחר והצבא מבצע כיבוש בשטחים, ענה:

"..דע, שבעיית "השטחים", אינה מעניינת אותי כללל, אלא רק בעיית 4\1 1 מיליון הערבים היושבים בהם, ולא בגלל דאגה לערבים אלא בגלל דאגה לעם היהודי ולמדינתו. הכללתם של ערבים אלה (נוסף על 300,000 הנמצאים כבר במדינה; הערה במקור) בתחום שלטוננופירושה חיסול מדינת ישראל כמדינה יהודית, חורבן העם היהודי כולו, והרסם המבנה החברתי הסוציאלי שהקימונו במדינה. כל זה יקרה אפילו אם הערבים לא יהיו רוב אלא אפילו רק 30-40% של האוכלוסייה…"  ("רציתי לשאול”, עמ’ 395-396)

ליבוביץ’ אינו מנסה לתקן את המציאות המדינית על מנת שזאת תוביל לחברה טובה יותר. הוא לא שואף לנסיגה מהשטחים על מנת להפוך את המדינה למוסרית יותר, מאחר והוא שולל כל צורת שלטון חילונית באשר היא. גם חברה בה לא יהיה כיבוש היא חברה פגומה ופסולה, מאחר והמוסר יכול להתקיים רק ביהדות, והשלטון המדיני, מעצם טבעו, לא יכול להיות מוסרי:

"…עיקרו של עולם התורה הוא הקדושה, וכל המתרחש בו הוא בעל משמעות תכליתית וערכית, ואילו כל שלטון מדיני הריהו מעצם טבעו חולין, ומהווה עולם של אמצעים בעלי משמעות פונקציונאליות בלבד, והיחס בין שתי מערכות אלה הוא אסימטרי..” ("שבע שנים של שיחות”, עמ’ 839)

ליבוביץ’ הכיר רק מצב אחד מול המדינה, והוא מצב של לוחמה:

"..מול המשטר המדיני והחברתי החילוני חייבת היהדות הדתית להתייצב כאופוזיציה העקרונית, שמוסדותיה אינם מוסדות המדינה [הדגשה במקור], ועליה להציג נגד משטר זה את תכניתה הדתית לעיצוב המדינה והחברה – תכנית שאין להגשימה בסיוע החקיקה והשיפוט של המשטר החילוני אלא רק נגדם. לשם החייאת הדת והבראת המדינה אנו זקוקים ל"מלחמת תרבות" במלוא חריפותה וחומרתה.." (“רציתי לשאול", עמ’ 338-339)

אין כל עגלה שהיא

כאמור, ליבוביץ’ שלל על הסף רעיון של מסגרת לאומית חיובית. בספר "ישעיהו ליבוביץ’, על עולם ומלואו, שיחות עם מיכאל ששר", מבהיר ליבוביץ’ כי השואה דלדלה את החלק האיכותי בעם, ועל רקע זה נוסדה מדינת ישראל, שהיא בעלת מאפיינים פשיסטיים (שם, עמ’ 68), קרי, חיסול ה"חלק האיכותי בעם" בשואה חיסל את הסיכוי לכך שתקום חברה מוסרית במדינת ישראל, שהמוסריות שבה תתגשם בכך שהיא תתנגד באופן אקטיבי לאותה מדינה מוסרית שהייתה יכולה לקום.

עבורו, העם היהודי הוא רק העם היהודי שומר תורה ומצוות, ואין כל עם אחר:

"…הנורמה של העם היהודי נקבעה ע"י כמה אלפי שנות היסטוריה שלו. עם שייקרא "יהודי" ולא יהיה בעל אותה נורמה, לא יהיה אותו עם.. הן מבחינה דתית והן מבחינה הומניסטית אין ערך למסגרת לאומית שהיא ריקה או מכילה תוכן פסול, ואין ערך לאחדותה של אומה אם היא נקנית במחיר ויתור על ערכים.." ("יהדות”, עמ’ 244)

ליבוביץ’ התנגד עקרונית לתפיסה אותה מציג עמנואל ב"ביקורת התבונה הטהורה", על-פיה יש לתפוס את האדם כתכלית ולא כאמצעי. הוא מנגיד את משנתו של קאנט לזאת של הרמב"ם, בעודו מעלה את הרמב"ם על נס:

"..זהו הניגוד העמוק ביותר בינו ובין ההומאניסט הגדול קאנט. בשביל הרמב"ם אין למוסריות ערך מהותי ועצמי, ואין הוא רואה במוסר אלא אמצעי הדרוש כדי לשחרר את האדם משיעבודו לרגשות ויצרים..” ("אמונתו של הרמב"ם”)

כפי שראינו, הכינוי שמעניק ליבוביץ’ לקאנט, “ההומאניסט הגדול", אינו מחמאה, כי אם הצגה של תפיסה שהיהודי אינו יכול לחיות על-פיה. ליבוביץ’ מהלל את התפיסה הרואה בכפייה כאמצעי לשחרור.

לשיטתו, היהודי מצווה לקיים מצוות, ואין חשיבות לדבר אם הוא מאמין בהן או לא, והוא מצווה לעשות זאת רק מתוקף זאת שהוא מצווה לכך. האדם לא יכול להיות מטרה שצריך לפעול עבורה, אלא הוא אמצעי למטרה, והאמצעי הזה הוא המשך הזהות היהודית באמצעות קיום המצוות. המוסריות היא א-רלוונטית בהקשר זה. מטרתו של האדם היא לשמש אמצעי כנוע למטרה שהוא אינו מאמין בה.

החופש של האדם, לפי ליבוביץ’, היא הפיכתו לאוטומט.

הדבר המפתיע הוא שליבוביץ’ מוצג כבר עשרות שנים כנושא אותם ערכים "אוניברסאליים" העולים במאבק התרבותי המחודש אחת לכמה שנים בנוגע לזהות החילונית.

אולם ליבוביץ’ לא הכיר בשאלה אם ישנה עגלה ריקה או מלאה בכל הנוגע לעם היהודי. הוא לא הכיר בכל עגלה שהיא, שאין לה קשר עם שמירת תורה ומצוות. המונח הומניסט עבורו הוא שווה ערך למונח עבודת אלילים, והוא שלל מונח זה על הסף.

כאשר התייחס ליבוביץ’ לחיילי צה"ל כ"יהודו-נאצים", כוונתו לא נגעה רק לפעילותם בשטחים, אלא לגביי אופייה הכללי של המדינה. לשיטתו, לא יכולה להיות חברה מדינית מתוקנת. על היהודי הדתי להילחם בה באשר הוא יהודי, כי אין כל דרך אחרת להיות יהודי. הלאומיות היא פסולה מעצם היותה לאומיות.

ראוי לציין כי ליבוביץ’ לא שמר את הקריאות שלו ל"התנגדות תרבותית" לשדה הרעיוני בלבד, והטיף להפעלת טרור. לאחר הירצחו של אמיל גרינצווייג בהפגנת ‘שלום עכשיו’, אמר ליבוביץ’ לכתב ידיעות אחרונות, בידיעה שהתפרסמה ביום 13.2.1983:

"..אם לא יהיה טרור נגדיאנחנו ניפול. כן, אני מטיף לטרור נגדי. בהחלט, בפירוש, בדברים ברורים. יש להרוג את אלה שעומדים להרוג אותנו. זה הסיכוי היחיד להציל את המדינה ואת העם היהודי. אילו הייתי צעיר בכמה עשרות שנים הייתי עושה זאת גם אני. אבל לצערי, מלאו לי החודש שמונים שנה.."

שיוכו של ליבוביץ’ ל"עגלה ההומניסטית" מעלה את השאלה האם הנלחמים האוניברסאליים מכירים את הערכים אשר בשמם הם פועלים, או שמא התנגדות לכיבוש היא ערך אוניברסאלי בפני עצמו, המכשיר כל תפיסה קיצונית אחרת, השוללת על הסף את זכויות האדם באשר הן וכוללת תמיכה גלויה בטרור.

האם כדי למלא את העגלה יש צורך בקרבן אדם?

 

 

 

מקורות שאוזכרו:

"אמונתו של הרמב"ם" =  י. ליבוביץ', אמונתו של הרמב"ם, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 1980. מהדורת e-book: http://tpeople.co.il/leibowitz/ebook.asp?id=4

"ויכוחים" = ליבוביץ', י., רביצקי, א., ויכוחים על אמונה ופילוסופיה, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 2006. מהדורת e-book:   http://tpeople.co.il/leibowitz/ebook.asp?id=28

"יהדות" = ליבוביץ', י., יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, שוקן, תל אביב, 1979.

ששר, מ., ישעיהו ליבוביץ'; על עולם ומלואו; שיחות עם מיכאל ששר, כתר, ירושלים, 1987.

"רציתי לשאול" = ליבוביץ', י.,רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ'… ; מכתבים אל ישעיהו ליבוביץ' וממנו, (עורכים: עופרן, מ., עופרן. י., עופרן, ש., עופרן, י., עופרן, ח., גולדברג(ליבוביץ'), ע., כצמן, א.), כתר, ירושלים, 1999.

"שבע שנים של שיחות" = ליבוביץ', י., שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע; תשל"ותשמ"ג; 1976-1982, חמד, ירושלים, 2004.

 

 

 

מודעות פרסומת

2 תגובות בנושא “טור אורח: ליבוביץ בועט בעגלה

הוסיפו את שלכם

  1. משום מה אני חולק על ההשגות של המאמר לעיל ביחוד באמירה שליבוביץ התנגד לציונות.
    בספרי ליבוביץ מתפלמס התקיים דיון בין פרופסור אליעזר גולדמן מראשי הקיבוץ הדתי, פרופסור יעקב לוינגר ופרופסור ישעיה ליבוביץ בנושא הציונות כאתגר דתי.
    הרקע לדיון בשנת 1943 כתב ישעיהו ליבוביץ מאמר ( חינוך למדינת התורה ( ליבוביץ אומר שלא שינה מעולם את דעותיו)

    לוינגר: אתה על עצמך מדבר. הרי אז, בשנת 1943, אתה רצית חברה דתית כתפקיד דתי.
    ליבוביץ: אני מציג… אני מדבר על זה כתפקיד, אין לזה שום קשר למציאות.
    לוינגר: אתה רצית להקים חברה. אתה רצית להקים חברה מטעמים דתיים. זה תפקיד דתי.
    ליבוביץ: אני מדבר, אם יש ציבור דתי הרוצה לקיים את התורה, לקיים את התורה שניתנה לעם ישראל, אז הוא צריך ליצור את המסגרת שבה ניתן לפעול בכיוון זה.
    לוינגר: מכאן יוצא שהציונות יש לה תפקיד דתי. היא ממש…
    ליבוביץ: נכון. יש התפקיד הזה, אלה שרוצים להקים, אבל אין יהדות דתית כזאת.
    לוינגר: תביט, כל מה שאתה אומר זה שהייעוד הזה לא התבצע. אבל אתה רצית לבצע אותו בשנת 1943.
    ליבוביץ: אני לא רציתי לבצע אותו. אני קבעתי…
    לוינגר: אתה רצית לחנך למדינת התורה, המאמר נקרא "חינוך למדינת התורה". רצית לחנך את האנשים…
    לוינגר: על זה נלחמת במשך כל השנים. אתה נלחמת שתהיה חקיקה דתית בכיוון של מדינה יהודית.
    ליבוביץ: ואין.,,,,,,
    לוינגר: אתה ראית בציונות, בייחוד במאמרים האלה בֿZion זה מתבטא, אתה ראית בציונות תפקיד דתי ששונה מהגישה הדתית של היהודים הלא ֿציונים. זה הוויכוח שלך עם רוזבליט, כך אני מבין את הוויכוח. ציוני הוא דתי אחר, הוא דתי במובן אחר מאשר האדם הדתי הלא ציוני.
    ליבוביץ: אני מקבל ציונות ואני ציוני. זאת אומרת אני רוצה בעצמאות הלאומית המדינית של העם היהודי.
    לוינגר: למה?
    ליבוביץ: מה זה למה? זה רצוני.
    לוינגר: אבל אתה רצית את זה אז כערך דתי.
    ליבוביץ: לא.
    יונה: אבל זה כתוב פה.
    ליבוביץ: אני שותף בזה עם כל האתאיסטים הציונים היהודים. אנחנו רוצים בעצמאות הלאומית המדינית של העם היהודי.
    לוינגר: בתור כזה אני לא מבין איך יכולת להיות אידאולוג של הקיבוץ הדתי. אני ממש לא מבין.
    גולדמן: אני לא רואה מה הבעיה שאתם נתקלים בה. הרי זה היה ייעוד. וזה ייעוד שהיה ייעוד גם בשבילו. עכשיו, מה קורה? נוצרה מדינת ישראל. אנחנו מסתתרים היום…
    ליבוביץ: לא נוצרה.
    גולדמן: הקימונו אותה, כן. ואנחנו רואים מה אופייה. מה אופי האנשים המרכיבים אותה – אל"ף; בי"ת; מה אופייה של היהדות הדתית היום; מה אופייה של המנהיגות ההלכתית היום, ובאים לידי מסקנה. ויש כאן בעיה נוספת ששעיה עמד עליה ושלא עלתה כאן כלל היום. דיברו כאן על שחיתות. יש כאן בתנאי המדינה השחתה מסוימת של היהדות הדתית הקשורה להשתלבותה בממסד המדיני. זאת עמדתי. מכאן הוא בא למסקנה שאם זאת המציאות מוטב להתרכז דווקא בדתיות האישית. מפני שכל זמן שבתנאי המדינה ובמציאות של היהדות והמנהיגות הדתית כפי שהיא היום… הניסיון לדבר באמת על מדינת תורה וכן הלאה, הוא מביא לכל אותם הדברים שמרחיקים את עם ישראל מן התורה…
    לוינגר: בגלל המצב של המדינה צריך לשנות את האוריינטציה הציונית. אני מוכן לקבל את זה, אולי. זה אולי נכון. אבל הייתה אוריינטציה אחרת בשנת 1930. בשנת 1930 הייתה אוריינטציה שמטעמים דתיים צריך לייסד מדינה.
    גולדמן: לא, האוריינטציה לא הייתה מטעמים מדיניים.
    לוינגר: מטעמים דתיים.
    גולדמן: האוריינטציה הייתה שבשביל יהודים דתיים זו מוטיווציה חשובה להשגת עצמאות מדינית מפני שתורה מקיפה לא תיתכן…
    לוינגר: באמת יש לזה תועלת דתית, חשיבות דתית. יש בהקמת מדינה. [פונה לליבוביץ] כך אתה אומר.
    גולדמן: [פונה ללוינגר] חכה, אתה השתמשת באמת במילה יש בזה "תועלת". לא שיש לזה ערך דתי, אלא היא יכולה לתת, אני חוזר למילה הזאת, אפשרות.
    לוינגר: אם יש תועלת אז המוטיווציה היא דתית. אם אני עושה דבר שיש לו תועלת בקיום המצוות הרי אני עושה מעשה שהוא רצוי ומבוקר מנקודת מבט דתית. אתה לא חושב כך?
    גולדמן: כן, אבל הוויכוח… אתה טוען שהוא אמר שיש לזה ערך דתי.
    לוינגר: אז תועלת. אני מוכן לתקן את זה לתועלת.
    ליבוביץ: יש גם יחס לאינסטיטוציה מדינה. והיחס הזה הוא שאלה של חיים ומוות. בגלל מדינה בני אדם הורגים ונהרגים. זה כל ההיסטוריה האנושית. זה ברור שבשבילי, למדינה בכלל אין לה אלא משמעות אינסטרומנטלית בלבד. אין לה שום משמעות ערכית
    . ואינסטרומנט נידון לא לפי מהותו

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: