טור אורח: לא שָווה, במיל

 מאת עדי בן חור | טור אורח פורום קפה שפירא 

הערת שוליים מיותרת – בספר "שעבוד האישה" של ג'ון סטיוארט מיל שיצא לראשונה בשנת 1869 (בעברית בהוצאת רסלינג, 2009), כותב מיל על מצבה הנחות של האישה בתרבות המערב, אפילו בהשוואה לתרבותיות כגון תרבות האסלאם:

"..בכל תקופותיה של הנצרות ניסו אנשים רבים להפוך אותה למשהו דומה: להפוך אותנו לסוג של מוסלמים נוצרים, שהתנ"ך מהווה את הקוראן שלהם, ולמנוע כל התקדמות; וכוחם היה רב, ורבים נאלצו להקריב את חייהם בהתנגדות להם. אך הם פעלו נגדם, והתנגדותם הפכה אותנו למה שאנו, ועוד תהפוך אותנו למה שעלינו להיות..".

על דברים אלה ראה ההיסטוריון פרופ' עמוס הופמן, העורך המדעי של הספר, להעיר את ההערה הבאה:

"פסקה זו היא דוגמה חריפה ביותר לתפיסת עליונותה של התרבות האירופית אשר כה בולטת בכתביו של מיל. הוא אמנם האמין בשוויון לנשים, אך אין זה הופך אותו לבן העידן הפוסט-מודרני. הוא לא היה רב תרבותי, ולא סבר שצריך לשפוט כל תרבות בהתאם למושגיה. לא הייתה לו כל בעיה לטעון שהתרבות האירופית נעלה על פני שאר תרבויות העולם לא רק בהישגיה החומריים והרוחניים, אלא גם בעמדותיה המוסריות".

ואם כי דברים אלו אינם מכוונים אישית נגד הופמן, אלא נגד תפיסתו, עלי לציין ההערה הזאת תמיד הפריעה לי, גם כאשר קראתי אותה לראשונה לפני 15 שנה. הסיבה העיקרית שהיא הפריעה לי היא כי היא מיותרת.

התפקיד של הערת שוליים הוא להנהיר מושג, תפיסה וכיוצ"ב שבד"כ זרים לעולמו של הקורא. כאן הופמן משתמש בהערת השוליים כדי להילחם במיל.

הלכתי לבדוק קצת על הופמן. הסתבר שלהופמן יש ביקורת רצינית על מערכת החינוך במדינת ישראל. לטענתו, תכנית הלימודים של משרד החינוך נועדה להטמיע נרטיב, ולא ללמד תלמידים על העבר. התוצאה של הדבר הזה, היא שנוצרת מערכת חינוך שבה מלמדים נרטיב מערבי-חילוני ונרטיב ישראלי-דתי. כתוצאה מכך, נוצרות שתי קבוצות אוכלוסיה, שאין להן כל שפה משותפת. המינוח הזה הזכיר לי את ישעיהו לייבוביץ', אבל על כך בפעם אחרת.

הטענה הזאת מעניינת, כי זה בדיוק מה שהופמן עשה בהערת השוליים הזאת. הוא לא מלמד את העבר מנקודת מבטו של מיל, אלא מסביר לקורא כמה אחד ההוגים המשמעותיים ביותר בתקופה המודרנית לא בסדר. הוא שם זרקור על סתירה במקום שזאת אינה קיימת, אלא בדעתו שלו.

כך נראית ביקורת.

ייתכן כי הסתירה הזאת נובעת מהנתק של הופמן עצמו מן המציאות, מציאות שאנו, כבני המזה"ת, רואים סביבנו.

עולם האסלאם באמת מנע כל התקדמות של מי שרצה לעשות זאת. מי שאמר זאת לא היה רק מיל, אלא ברנרד לואיס, אחד המזרחנים החשובים בעשורים האחרונים, או כפי שהוא הגדיר זאת בספרו "הערבים בהיסטוריה": "עולם האסלאם נשאר תקוע במאה ה – 14 לסה"נ".

בתקופה זאת נסגרו שערי ההלכה בעולם האסלאמית, ולא התאפשרה כל התקדמות שהיא. נערכה קריאה לפתוח שערים אלו רק בתחילת המאה העשרים לסה"נ, במהלך שכונה "אג'תהאד" (מאמץ). מטרת האג'תהאד לא הייתה הכנסת נורמות מודרניות לעולם האסלאם, אלא "לנקות" אותו מיסודות זרים שנכנסו לתוכו, לדעת הוגים שונים, ולפרש את הקוראן רק על-פי הקוראן, כמה שניתן, וללא כל פרשנות חיצונית. מטרת האג'תהאד הייתה להילחם במודרניות, לא לקדם אותה.

האג'תהאד סימן מגמה של הקצנה בעולם האסלאם, מגמה שהוביל חסן אלבנא, האב המייסד של האחים המוסלמים, ארגון העל של כלל ארגוני הטרור הסוניים בעולם כיום.

מיל זיהה את הדברים הללו, מאחר וכאדם תבוני, הוא הסתמך על ניסיונו. 14 שנים לפני ש"שעבוד האישה" של מיל ראה אור הגיב השריף של מכה להחלטה של האימפריה העת'מנית לבטל את הג'זיה ולאפשר לד'מים ללכת עם נשק:

"הצעות מעין אלה הופכות את התורכים לכופרים. דמם מותר והפיכת ילדיהם לעבדים היא מעשה חוקי".

מעשיה של דאע"ש – על מכירת שפחות המין שלה, אונס קטינים ועוד – שמשקפים את המעשים של הטאליבן, אלקעידה, משקפים נאמנה את מגמת האג'תהאד להתרחק מפרשנות מקלה כלשהי על חיי המסלם, זאת עבור אדיקות הנטועה רק בטקסט. התיאור הזה תואם אחד לאחד את הדברים שאמר מיל, הדברים שהופמן ראה לנכון להסביר את הבעייתיות שבהם.

הערת השוליים הזאת מיותרת משום שעל מנת לקבל את המסר שלה, על הקורא להתעלם מן המציאות. מטרתה היא בניית נרטיב במקום הכרת העבר.

עדיף לקרוא את הטקסט באופן נקי.