'שלום, פליטים', להתראות גרמניה

אמש היינו באירוע להשקת הספר "שלום, פליטים" של טוביה טננבוים האחד והיחיד. רותם סלע המו"ל של טוביה מהוצאת "סלע מאיר " ארגן ערב מכובד ויוקרתי בהנחייתו החיננית של בני ציפר.

כל מי שהיה איתנו בשנה שעברה בהשקת 'תפוס ת'יהודי', לא יופתע לשמוע, שטוביה הוא להיט.

אצל טוביה, מה שנראה כמראית עין של שמנמנות, אינו אלא טונות של כריזמה שנוטפות ממנו.

יש לו ג'וב חלומי. הוצאת ספרים בינלאומית גדולה משלמת לו כדי להסתובב בעולם, לדבר עם אנשים ולכתוב ספר על חוויותיו. וזה ללא ספק בא לו בקלות כי אין הרבה אנשים שרואים את טוביה ולא מתחשק להם לדבר איתו מייד. ונראה, שאין דבר שטוביה אוהב יותר, מאשר לדבר עם אנשים.

מה שכן הפתיע אותי בערב היה בני ציפר.

מאז שקיסמה האישי של שרה כישף אותו סברתי בטעות, שהתחרפן. ממש טעיתי. ציפר פשוט חמוד. והנחה שיחה תוססת, אינטלגנטית מאד ומשעשעת.

בעצם, גם ציפר סוג של להיט.

כמו בספרים הקודמים של טוביה (שמזכיר לי את שלום עליכם) גם ב"שלום, פליטים", (שמא "שלום עליכם, פליטים") מתחת לסגנון קליל, ההומוריסטי והאגבי – מוצגת מציאות טרגית-אבסורדית, הפעם נשלח להתחזות לפליט כדי להתערבב עם הפליטים בגרמניה של מרקל.

טוביה מדבר ערבית, בנוסף על עברית אנגלית וגרמנים (ומן הסתם גם יידיש- הוא ממאה שערים במקור) ועם הכשרון התיאטרלי, החוצפה והכריזמה, הצליח להסתנן למחנה פליטים בתור מוסלמי מירדן. העובדה שהוא בלונדיני ולבנבן כלל לא הוותה בעיה.

בגרמניה, לטענתו, היה יכול להציג עצמו כאתיופי. כל אדם הגון לא יעז לפקפק במוצאו של אדם רק על פי צבא עורו.

לאחר בילוי יום במחנה פליטים גילה טוביה שמצב הפליטים בגרמניה נפלא מכל בחינה נחשבת. והבחינה הנחשבת היחידה כאן היא – מה חושבים הגרמנים.

הגרמנים, מנוי וגמור עליהם להצמיח על מצע הזבל האורגני העשיר של אבותיהם הבזויים, גזע חדש לגמרי, טהור יותר מכל גזע או לאום אחר. והגזע החדש הזה מלא בתשוקה שאינה יודעת שובע לקבל באהבה גזעים הנחותים ממנו, לתפיסתו, כדי להוכיח שוב ושוב עד כמה הם עליונים מכולם שיוויוניות שלהם.

 

זו אגב הסיבה האמיתית לכך שגרמניה כל כך מסתייגת ממדינת היהודים. זו לא אנטישמיות כפי שאולי חשבנו אלא בשל היותם של היהודים גזע שהגזענות היא ממש בדמו.גרמנים טהורים היום חשים אנינים מכדי לסבול התנהגות מתועבת כזו ולמעשה עולה החשד שאולי לפחות חלק מתאוות הכנסת הפליטים הגרמנית אינה אלא הרצון שלהם להיות הכי לא יהודים שרק אפשר. וגם – הכי לא נאצים. או בקיצור, הערכים השולטים בגרמניה היום הערך הנעלה האחד: "הכי -לא" לא משנה מה. הכי לא הכל.

אז למרבה המזל יש לנו היום גרמניה, הכי אחרת שרק ניתן להעלות על הדעת. גרמניה,שעומדת כולה בשדה התעופה בטורים ארוכים של גרמנים בסדר מופתי, הממתינים בלי להדחף כמו ישראלים לבנטיניים לקבל את פני הפליטים בפרחים, בלונים ומחיאות כפיים. וזו המציאות כפי שהיא נראית לעיני המצלמות.

וכך, הנחיל האנושי המגוון אתנית ומוסבר הפנים זורם לאיטו לכיוון היציאה משדה התעופה ומשדה הראייה של הצלמים מועלה לרכבות (שמא, אוטובוסים) ישר אל מחנה פליטים סגור ושמור

שם, אין מצלמות.

ויש עוד כמה דברים שאין שם: דיור, פרטיות, מים לא חלודים, תנאים סניטריים והפרדה בין שבטים, לאומים ודתות שזה עתה חזרו ממלחמה אלו באלו. כולם חיים שם בהרמוניה ושלווה יחד – ילדות יזידיות עם אחיהן המוסלמים, נוצרים עם דעאשים, עירקים משבטים יריבים, ואיש אינו מעלה על דעתו להפריד ביניהם על רקע גזעני ויש להם לעומת זאת את כל החופש והחירות להמשיך שם את אותם מעי רצח הדדיים של הרב-תרבותיות שהתפוצצה במדינות הלאום ממנה ברחו.

מי שישרוד שם, יצא אחרי שנה  או שנתיים מחוץ למעברה, יקבל דיור בלי עבודה, בלי להכיר את השפה ובלי שום הזדמנות להכיר בנות זוג ולפתח תחביבים. עם זאת זה לא כל כך מייאש כמו שאולי נשמע, כי מסתבר שהתחביב של חלק מהם הוא למצוא בנות זוג מבלי להכיר אותן קודם.

ואני כמעט בטוחה שסוויפט ומרק טווין יחד לא היו יכולים להמציא אירוניה כל כך מהדהדת:

הגרמנים, שפיתחו אובססיה להיות הדבר הכי הכי הפוך להוריהם הנאצים, משתמשים שימוש אינסטרומנטלי בכל הגזעים, (שגזענים כמו יהודים היו בוודאי חושבים אותם לנחותים), ורגע אחרי שצילמו את מירוק מצפונם, משליכים אותם לגטו ושוכחים אותם שם.

אבל, אסור להשוות.

במיוחד לאור שלות השיפורים ההומניטריים מרחקי הלכת:

א. השער מרוצף הפעם בגרמנים מריעים ולא בגרמנים יורקים

ב. לא כתוב עליו "העבודה משחררת" [אין עבודה בכלל]

ג. מלאכת ההשמדה נעשית באופן עצמאי ע"י הקורבנות ללא התערבות חיצונית. הנה כי כן, עוד הוכחה לכך שהיעילות הגרמנית לא זכתה במוניטין שלה בחסד, אלא בזכות…

ועכשיו, כשהכל טוב, גרמניה הצליחה למחול לעצמה על כל חטאי העבר שעוללו לה היהודים, גזע כל כך פגום מוסרית, גזען, עלבון למין האנושי תתי אדם ממש, היהודים הם שוב היחידים שהורסים לאנושות את הסיכוי לחיות יחדיו בהרמוניה.לשאלתי, ענה טוביה חד משמעית: הגרמנים לעולם לא יסלחו ליהודים על השואה.

הנה כי כן, גרמניה פתרה לעצמה את הבעיה הגרמנית. ועל כן אין כל פלא, שישראלים יהודים רבים מביטים במדינה הגאה והמוסרית הזו, ומתקנאים. מי לא היה רוצה לחיות במדינה שהיא מופת של מוסר אוניברסלי?

אז נכון, שאם קיים ערך אחד, שהוא לא רק אוניברסלי אלא גם חוצה דורות יכול להיות רק אחד כזה –מוצק, מתמיד, חוצה יבשות וזמנים מחבר ללבבות ומקרב יריבים, גזענים ועמים – ערך האנטישמיות.

אבל, השאיפה להיות עם ככל העמים חזקה יותר מאינטרסים צרים, לאומניים ולוקאלים, של קומץ יהודים שעדיין מתעקשים לבדל את עצמם מהערכים הכלל עולמיים רק בשל הטענה הגלותית כל כל ש"הגויים לא אוהבים אותנו"..! אנחנו, כמדינה חזקה וכמעצמת גרעין יכולים כבר להרשות לעצמנו להפטר מהפחדים, להתאים עצמנו לעולם, ולא-לאהוב את עצמנו -בעצמנו.

—————-

אם יש דבר אחד שמרקס צדק בו, הוא האמירה שההסטוריה תמיד חוזרת. בפעם הראשונה כטרגדיה ובשניה, כפארסה. כי אין ספק, שמרוב שאנחנו פוחדים שאנחנו נאצים, אנחנו מזמנים אלינו עוד שואה,  מידי אותם גרמנים שמרוב פחד להיות יהודים ו/או נאצים (זה אותו דבר היום)– עברו מאז 1933  תהליך שינוי של 360 מעלות.

—————-

"שלום פליטים" מאת טוביה טננבוים, הוצאת מאיר סלע.

מנחה: בני ציפר

צילום : דורון קינן