סתם תובנה פילוסופית אישית

התחלתי במסע כשקיוותי למצוא מוסריות שחבוייה בי, שבאופן כלשהו נענתה לטקסט של ואלטר בנימין. ואז קיויתי גם למצוא את קיומה של אותנטיות, שתאחזר את האפשרות למוצקות של הסובייקט, אשר ייאפשר את המוסריות. חיפשתי אותי דרך זכרון רגשי אבל בעיון נוסף קלטתי למרבה חרדתי, שאלו כלל לא זכרונות, אלא פרשנות עכשווית שלי על משהו שחלף לבלי שוב והובנה מחדש בדיוק על פי התבניות הקיימות בי, שמהן הלוא ניסיתי להפטר! ה'משהו' ששימש מקור לפרשנות התקיים ללא ספק, אבל היה רחוק ממני ככל דבר שהוא 'דבר כשלעצמו'. אין 'קפסולות זמן' באמת. רגע החוויה  האמיתי, בדיוק כפי שהיה באמת, ניתן היה לרשום רק ברגע שקרה, כי רק אז התבניות שהבנו אותו היו זהות לתבניות שחוו. מלאך ההסטוריה שלי לא יכול להביט על  הכל ממבט-על, כי הסטוריה אישית היא לא זמן, לא כרונולוגיה, ולא מה שקרה ונגמר, אלא היא מטבוליזם שלא מפסיק לרגע לעכל והתעכל , לתסוס ולייצר כך אותי תוך תנועה, כתוצר לווי שלה, בכל רגע מחדש. וכל ניסיון לרפלקסיה שמחפשת אותנטיות, המבט כבר רווי בכל התכנים של מבני העל שלי, שמהם בדיוק יש להפטר כדי לקלף את הבצל עד לגרעין החשוף. (את זה אין לי כבר מושג למה כתבתי): הניסיון להתבונן ממבט על  על הכל –  הניב את המימצא, שאין כלום. כמו שכל צבעי הקשת יחד הם אור לבן, כך כל רובד נפרד של אישיות – מכיל משהו, אבל הכל יחד מתקזז, ונבלע לתוך מערבולת קוסמית שבה לכל חלקיק חומר יש חלקיק של אנטי חומר שמבטל אותו.

התקוה האחרונה, המטאפיסיקה, הסתימה בגילוי שאני רק מבנה-על, עם מעט מאד אדם. (באופן מפורש נכשלתי בניסוי מילגרם- חווית השירות האפשרמטיבית שלי). אבל אז נזדמנה לי חוויה שהסבה את תשומת ליבי לסוג של אותנטיות שאמנם מנוגדת לאותנטיות המוצקה שקוויתי למצוא. אבל  היא הניבה בין היתר גם מסקנת ביניים שבדיעבד, היתה חשובה לנושא

באחת מהרכיבות שבהן גם הרהרתי על במסע הזה נקלעתי למצב חירום. רגע של סכנה פוטנציאלית על הכביש, הצורך להגיב במהירות כדי לחמוק מסכנת תאונה דרש את כל מלוא תשומת ליבי.  משום שהייתי ממוקדת באותו זמן בשאלת האותנטיות, הייתי יותר ערה למתרחש ברגעים הקצרים שבין הרגע שבו הבחנתי במצב החירום לבין הרגע הבא, שכבר נחלצתי ממנו. תכולת המוח שלי נדמתה לי כספינה גדולה. הבקרה הראשית- הקברניט, שהוא מה שאני רגילה לכנות "אני", מזעיקה את כל תאי המוח המפוזרים בפינות השונות של התודעה, ומסולקים התכנים שבהם הייתי עסוקה עד כה, כדי לטפל באיום המיידי. ראשית, מושתקים ומסולקים ההרהורים הנגישים ביותר, שבמקרה עסקו בעבודה הזו, היו בנויים ממילים ומושגים מובנים ומנוסחים כמעט באופן שניתן היה להכתיב אותם ישר לתוך הנייר. ברגע שהקולות הסמוכים ביותר לתודעה מושתקים, מתגלה פתאום שבמקום אחר במוח מזדמזם שיר. גם הוא מסולק ונבלם והמשאבים המנטליים שהוקצו לשם כך מגוייסים גם הם למצב החירום המיידי. כשזה מושתק, מתגלה רובד נסתר יותר, שעסק בניקוי פגיעתו של עלבון חסר ערך כלשהו,  על ידי מערכת שלמה, משוכללת למדי, של סוגים שונים של טיעונים: טיעון שמפחית מחשיבותו של העולב, טיעון שמנסה לפרש מחדש את הנאמר, טיעון שמתמקד במאמץ לשכנע, שהאירוע בכלל לא התרחש, ובד בד, ניסיונות למחוק את האירוע כולו מהזכרון על יד העלאת עוצמת הרעש של הרהורים במחוזות אחרים. כל ההתרחשויות האלו כל כך מהירות, עד כי הן כמעט לא נוטלות חלק בזמן. מחוזות אחרים של התודעה הופרעו באמצע דיון בסוגיות הקשורות לארוחת הערב, שעיקר מאמצם בבנית תמונה קוהרנטית של מנת מזון מתוך רחשי תחושות  של חשקים עמומים לסוגי טעם כדי לענות על השאלה  – מה בדיוק בא לי לאכול כרגע.  מאחר שמתקיימת אינטראקציה גם בין המחוזות, מלצר נשלח משם לשאול האם אותו עלבון ששעומלים על מחיקתו קשור איכשהו לתוצאות התזונה הקודמות  – כלומר, האם הייתי יותר פגיעה לעלבון הסתמי, רק משום שהאהבה העצמית שלי סדוקה בגלל ששמנתי ואם כן, אולי מן הראוי שהתפריט המתוכנן יעבור טרנפומציה למשהו פחות עתיר קלוריות. ברור, שברגע חירום זה רצוי להשתיק גם את הרעשים האלו. אבל עדיין חלק מהמשאבים עדיין פועלים לתיעוד והקלטה של התהליכים המנטליים האלו, כי למרות שזו לא מסימה דחופה, היא בבחינת הזדמנות במצב נדיר.  וכך מתגלה שקיים עוד חלק פעיל במוח , זה האמון על ההירכייה וההחלטה אילו מחשבות יכולות להמשיך במלאכה. בינתיים, למרבה המזל,  חמקתי מתאונה, אבל עוד לפני שבוטל מצב החירום, הלב עוד פועם בקצב מהיר, השרירים עדיין נוקשים מהבהלה  והפה אומר בקול "בטטה". כי, כך מסתבר בשחזור, לתא אחד בירכתי המוח לא הגיעה  פקודת הגיוס, וממש ברגע שבו חמקתי מאסון, האיי-קיו'אים שבו בדיוק סיימו לגרד את הזכרון כדי למצוא את התשובה לחידה שהעסיקה אותי בלא דעת:  מה היה שמה של הפילה (בטטה) ב"ספר הג'ונגל" בהפקת התיאטרון בכיכובו של תום אבני….

התיעוד הלא בררני הזה, של רגע אחד מלא של תודעה אחת, הניב את ההבנה,  שאני אולי נמצאת דווקא במקומות שאין בהם כל מוצקות סובייקטואלית , וכשאני עוסקת בשולי ובטפל.

מה שנסתר ממני  קודם הוא דווקא הדבר שכל כך מוכר לי, עד שהוא שקוף.  כל מה שתוסס בתוך במוח בבעירה תמידית, שאין בו כל שמץ של חשיבות (ואולי יש עניין גם לברר מהן הקריטיונים  על פיהן נמדדת החשיבות). ברובד הקרוב ביותר למודע, אני משוחחת עם עצמי בשפה הכללית, על דברים שיש בהם טעם מסויים, וקו הגיוני כלשהו. התסיסה במוח מתגלה באמת ברגע של סכנה, (גם אם לא לכך בנימין כיוון בביטוי הזה). רבדים רבים, שבכל אחד מהם מתקיימת פעילות שניתן לכנותה באופן רופף "חשיבה" -(בלי להזכיר את הלא-מודע, שעליו אין לי כלום מה לומר). מסתבר אולי, שדווקא אלו הם החומרים הסינגולריים, האישיים והלא ניתנים לרדוקציה ומשום כך הם האני שלי, שהמורכבות והגיוון שלהם  לצד היותם שוליים דיים כדי לחמוק מהביקורת העצמית שלי – תוצר ההבניה החברתית, שם נמצאת  האותנטיות. שהיא, התופעה הזו. הערב-רב של שטויות, שמרכיבות את ההסטוריה המנטלית שלי.

יש בזה הגיון, משום שכל התכנים שיש להם ערך, יש להם ערך של סחר חליפין בתוך חברה. ואז, כל השאר הוא אני נטו. הרי עד לרגע זה לא עלה על דעתי לספר למישהו על משהו מהפסולת שחולפת לי במוח, שמכיוון שאין בה תועלת, אפילו אני לא שמה לב אליה. היא נועדה רק לענג אותי, ביני לביני, ואין לה צורך בהיותה מודעת. ואינה ראוייה להישמר בזכרון. אין בה שימוש, ולכן אין בה התמדה. שם, לדעתי, נמצא גם החופש שאינו מוגבל, ואינו מוערך דיו.

ואם כבר, אז המצב המושלם של החופש הוא בחלום. החלום נשכח ברובו, אולי משום שאין מה לזכור בו. כלומר, המרכיבים שבו לא מוצאים קולב תבניתי להתלות בו. לכן הם בבחינת "לא-כלום" לתודעה עירה. המציאות הפוזיטיבית היא אוסף תבניות שמקפיאות את מערבולות הזרם הבלתי פוסק שתוקף את החושים, ממסגר מושגים, קושר אותם יחד לכלל מושג, ומניח את המושג בתוך הקשרו. הדברים שכן נזכרים מחומרי החלום הם אלו שלא התפרקו מתבניותם עדיין,  או ששאבו אותם מתוך התודעה הערה מלכתחילה.  (ואם הם מצונזרים ומקודדים, הם מצונזרים בדיוק כך, על ידי היותם מוסווים כלא-כלום) . אם אכן כל חלום הוא הגשמת משאלה, אולי גם עצם המבנה שלו האמורפי שלו הוא בבחינת הגשמת המשאלה של הנפש  – לשוב ולהתפרק לתוך זרימה שאינה מופרעת, לא ממוסגרת שאינה יכולה להיות דכאנית משום שהיא נעדרת כל פשר. אולי זו חירות במובנה המוחלט.  ואם אותנטיות היא מושג של חופש, אולי  שכל מה שניתן לכנות בי אותנטיות –  הוא רק זאת. רק הדברים שזורמים בתוכי ללא הפרעה, ולכן, ללא התניה חיצונית.  מכאן, שהעצמיות הכי אמיתית היא ההתפרקות המוחלטת מתבניות, אבל פירוק הוא ההפך ממשהו, היא להיות הלא-כלום. אני בנויה כך שלמראית עין חיצונית אני סובסטצניה, אבל כזו הבנויה על העדר. דיאלקטיקה. (ופתאום נדמה לי שהמצאתי מחדש את סארטר…)

מכל מקום, אם פה נמצא הסובייקט, זו מסקנה מאכזבת. מה שנעדר ממנה הוא  משהו מהאיכות של גיבורי הספרים של ילדותי- האידיווידואליסטים האמיצים ווהנשגבים בעלי הסובייקט המוצק. אלו שמעולם לא איבדו, כמוני, את התמטיקה שהכתיבו לעצמם כחוזה בילדות. ובקריאה נוספת, כנדבך נוסף של השפלת הסובייקט,  גיליתי  קשר בין כל השטויות המדווחות פה:  פילה, בטטה, רעב, תיכנון מה לאכול, מה לא לאכול, ואפילו תחושת עלבון רגעית ממשהו שנאמר לי קודם  כל אלו קשורים ישירות למה שבאמת מטריד אותי, העובדה ששמנתי…. וכך גם יצא, שבפעמים שחיפשתי לכידות, מצאתי רק פרגמנטציה. וברגע שכמעט כבר הסכנתי עם מצב העניינים הזה- פתאום נתגלתה סטרוקטורה מאחדת.  דיאט-לקטיקה…

מודעות פרסומת

תגובה אחת בנושא “סתם תובנה פילוסופית אישית

הוסיפו את שלכם

  1. דורה זד התקשר
    ומסר שלא מתאים לך פיידרוס למרות הפריזורה הסופר סקסית של הקסדה
    אז רוכבת? אולי ניפגש פעם באיזה שול
    ביפ ביפ

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: