קתדרת המוסר

מאת: עדי בן חור | טור אורח פורום קפה שפירא

האמצעי הטוב ביותר לחסל חברה הוא לא בהתנגדות למוסר או לרעיונות העומדים בבסיסה, אלא בהעלאת הטענה כי המוסר או הידע בכלל לא קיימים. אם מישהו יוכל להכחיש את קיומה של קתדרה של ידע או קתדרה של מוסר הוא יכול להרוס את החברה בצורתה העמוקה ביותר.
מישהו אמר את זה קודם.

– א –

בספרו של פרידריך ניטשה "כה אמר זרתוסטרא" מופיע פרק בשם "קתדראות המוסר", וכדאי לבחון את הדברים שאומר שם ניטשה, מאחר ויש להם קשר למציאות שלנו כיום.

מטרתו העיקרית של הספר היא לצאת במלחמה במוסר הנוצרי והכרזה על עולם נטול אלוהים, “אלוהים מת", כפי שמכריז זרתוסטרא בתחילת הספר. הספר כתוב בכוונה בצורה של ספר דת, ספר קודש, מתוך מטרה להילחם בדת בכלים שלה – יצירת "מיתוס" אנטי-דתי שנשמע דתי.
זרתוסטרא מנסה להטיף להמון העם, ממנו הוא סולד ונגעל, כי תכלית האדם היא להוות "מעבר" ל"אדם העליון" (לפי התרגום של דוד פרישמן), או ל"על-אדם" (לפי התרגום של ישראל אלדד ואילנה המרמן):

"..אני מלמדכם את העל-אדם. האדם הוא דבר שיש להתגבר עליו.. מהו הקוף לו, לאדם, צחוק או בושה מדאיבה, והוא הדבר, שמן הראוי כי יהיה האדם לעלאדם: צחוק או בושה מדאיבה.. גדולתו של האדם בזה, שהוא גשר ולא מטרה: מה שאפשר לאהוב בו, באדם, הוא זה שמעבר הוא ושקיעה..”.[1]

לאדם, על-פי ניטשה, יש תפקיד עיקרי, אחד ויחידי בעולם: להבין שהוא חוליית מעבר בדרך לצורת חיים גדולה ויותר. האדם צריך לשקוע, למות, כדי להפוך לאדמה (במובן הפיזי של המילה, ניטשה אינו מכיר בקיומם של נפש, רוח או נשמה), כדי שעליה תוכל להיבנות צורת החיים העליונה יותר. כיצד ייראה "האדם העליון"? אי אפשר לדעת, אבל חובה למות עבורו.
כל שאר הקיימים בחיי האדם – תבונה, השכלה, מוסר, דת – נועדו להסתיר את תפקידו של האדם לשקוע ולחדול. לאחר שהאדם יחסל את התבונה, ההשכלה, המוסר והדת, הוא יוכל למלא את תפקידו שהוא מותו.
הסוף הוא המשמעות של האדם.

– ב –

במהלך ההטפות שלו מגיע זרתוסטרא לאדם חכם המלמד בקתדרת מוסר. החכם מלמד את האנשים כי על האדם להיות מוסרי, עליו להיאבק ביצרים שלו כדי למנוע רע מאדם אחר. הדבר יביא את האדם לכך ששנתו תהיה טובה. המאבק המוסרי של האדם יתישו במהלך היום, ויביא לשינה טובה בלילה – שנת ישרים, שנת הצדיקים, שנתם של אלו שנאבקו ביצר שלהם כדי לכבד את אביהם ואת אמם, כדי לא לנאוף עם אשת חברם. החכם מספר לאנשים כי לאחר המאבק המוסרי שהוא מנהל במהלך היום, מגיעה השינה וחוטפת אותו:

"..וניצב אני בכסל כמו הקתדרה הזאת..”.

זרתוסטרא לועג לחכם הזה ולדיבוריו על מוסר:

"..חכם זה, שוטה בעיני.. אך סבור אני, שבקי הוא מאוד בהלכות שינה.. קסם יגור אף בזו הקתדרה בה הוא יושב. ולא לשווא ישבו התלמידים למרגלות מטיף המוסר. דבר חוכמתו: היה ער על מנת שתיטיב לישון. ואכן, אלמלא היה בהם, בחיים, טעם, וחייב הייתי לבחור בשטות כלשהי, הייתה זו לי המובחרת שבשטויות..”.[2]

זרתוסטרא/ניטשה לועג למוסר של מטיף המוסר, בקתדרת המוסר המכירה אף במגבלותיה היא, משום שהוא, זרתוסטרא/ניטשה, מודע לטעם החיים האמיתי. אולם מה טעם החיים שבשמו מתנכר זרתוסטרא/ניטשה למוסר, להיגיון, להשכלה? הטעם הוא השקיעה, המוות, הכיליון, כל זאת כדי להכין את הקרקע לבואו של "אדם עליון" שאין הוא יודע עליו דבר.
אדם תבוני יכול לומר כי הטעם של ה"שטויות" להן קורא מטיף המוסר הן לפחות בעלות טעם, מאחר וניתן לבחון אותן בכלים הגיוניים, בעוד ש"טעם" החיים של זרתוסטרא/ניטשה הוא טעם טפל של מוות חסר הצדקה.

– ג –

כאמור, זרתוסטרא פונה לעם כדי לגלות בפניו את התובנות החדשות שלו, אך העם דוחה אותו. העם לא רוצה למות, לוותר על המוסר, על ההיגיון הצרוף, למען הזיה ששמה "האדם העליון" שעתיד לבוא בנקודת זמן בלתי ידועה, אדם עליון שגם הוא יצטרך להקריב את עצמו, לשיטת ניטשה, כדי לקדם את זה שיבוא אחריו, בשרשרת אבולוציונית בלתי נגמרת שה"טעם" היחידי בה הוא המוות.
ניטשה מייחס את התנכרות העם לתורתו לבורות של האנשים, מהם הוא סולד.
הוא נכשל, ומחליט כי מעתה הוא לא יפנה לעם, מאחר והאנשים הקטנים והטיפשים לא יכולים להבין את החשיבות בהיעדר הרציונליזם, המוסר, והעלאת השקיעה והמוות על נס. כסילים שכמותם.
זרתוסטרא מגיע למסקנה: הוא צריך קבוצה מצומצמת שתקיף אותו והוא ינהיגה, קבוצה שתקצור את הערכים הקיימים ואת החברה יחד עמם:

"..רעים חיים אני צריך, ההולכים בעקבותי.. לא אל העם ידבר זרתוסטרא כי אם אל רעים! לא ייהפך זרתוסטרא לרועהו ולכלבו של העדר.. רעים מבקש לו היוצר אשר יהיו קוצרים עמו, כי הכול בשל אצלו אלי קציר.. רעים מבקש לו היוצר, אבל כאלה היודעים להשחיז מגליהם.. המה הקוצרים, המה החוגגים..”.[3]

את מקומו של האלוהים המת תופס כעת יוצר חדש – האדם, זרתוסטרא עצמו. האדם יוצר בכך שהוא הורס. השאיפה שלו היא אל השקיעה, המוות, כי מעבר לזה אין שום דבר.

– ד –

נשמעת טענה כי הרצון הזה להרס מצדו של ניטשה סולף על-ידי דורות של גרמנים, ובראשם הנאצים, תוך הדגשת הטענה כי הוא סלד מאנטישמיות ואלימות.
השאלה מה היה יחסו של ניטשה ליהודים תיוותר בהקשר זה שאלה פתוחה, אולם קשה לקבל את הטענה כי ההוגה לא קרא לאלימות פיזית.
בהמשך לאותו קטע שצוטט לעיל, ממשיך ואומר זרתוסטרא:

"..אל מטרתי אני רוצה, את דרכי אני עושה! פסוח אפסח על המהססים ועל הנרפים. כך תהא הליכתי אובדנם! (…)”.[4]

משפט זה הוא התייחסות ישירה למאורע שאירע לזרתוסטרא כאשר ניסה להטיף את תורתו בפני העם, ולאחר שנדחה.
הקורא למד כי זרתוסטרא מגיע לעיר, בזמן שהמון עם מצפה לראות הולך על חבל. המופע מתחיל, וההולך על החבל מבצע את צעידתו בין שני מגדלים. פתאום נפתחת דלת מאחוריו ויוצא אדם בלבוש ליצן, הוא הולך על החבל ומתקרב לצועד במהירות, מנענע את החבל, מדלג ופוסח מעל הצועד, ומגיע לצד השני.
המהלך על החבל מאבד את איזונו, ונופל אל מותו לרגלי זרתוסטרא. זרתוסטרא מנסה להמשיך להטיף את תורתו לעם לאחר האירוע הזה, אך הליצן בא אליו ואומר לו:
"..צא מן העיר הזאת – ולא קופץ אני מחר מעליך, כאשר יקפוץ החי מעל המת..”[5]
זרתוסטרא המיואש והמפוחד עושה כדברי הליצן, ועוזב את העיר הוא פוחד שהוא "יפסח" מעליו כפי שהוא קפץ מעל ההולך על החבל. הוא לא רוצה למות, הוא לא רוצה לשקוע.
הקפיצה אליה מתייחס ניטשה היא, אם כן, מוות במובן הפיזי. לכן, כאשר אומר זרתוסטרא כי הוא יפסח מעל "המהססים ומעל הנרפים", כוונתו היא לא רק להרס של ערכים חברתיים, אלא למוות פיזי של בני אדם, על-ידי "רעים" הקוצרים עם המגל המושחז שלהם, ואשר הוא העומד בראשם.
העולה מהדברים של ניטשה עצמו היא הקריאה למוות רחב היקף בשם ה"טעם" לחיים שהוא מוצא – השקיעה והמוות, מוות מאורגן שינוהל על-ידי קבוצת עילית.

– ה –

ניסיון ההרס של קתדרת המוסר היא פרויקט שממשיך להתקיים כיום. קיומה של קתדרה של ידע המורכבת מחלקים מהעם – ולא מקבוצת עילית – המנסה לברור סוגיות תוך מאבק מוסרי-ערכי, שלא מוכנה לוותר על המאבק בשם "טעם" המוות, היא דבר חדשני יותר מכל הקריאות של אלה הקוראים לחשוב מחוץ לקופסה כמו הוגה פרוסי שחי לפני מאה חמישים שנה.
מי היה ניטשה, בסופו של דבר? אדם שסלד מבני אדם, פחד להיות איתם, נדחה על-ידי האישה שאהב, פחד מלאומיות, אונברסליזם, מתועלתנות, מכל אידיאולוגיה שהיא. הוא היה בן תקופתו, אדם שחי בתקופה בה פרוסיה הפכה לגרמניה, בתקופה שבה הגרמנים גילו את הלאומיות שלהם.
הוא לא הבין אף אחד מן הרעיונות הללו – לא את האחדות הלאומית ולא את האחדות האוניברסלית. הוא לא הבין אפילו אהבה – הוא היה מאוהב עד כלות נשמתו באישה שלא רצתה אותו.
האוטופיה היא, בסופו של דבר, הכלי של אלה שמתקשים להתמודד עם המציאות, ויוצרים דת חדשה – דת מלחמת המעמדות, דת האדם העליון – כדי שתלחם בדת הקיימת. החזונות יתגשמו לשיטתם, אבל אי אפשר לומר לכם בדיוק כיצד, כי מדובר באוטופיה. תסמכו עלינו. יהיה בסדר. אחרי שהרבה אנשים ימותו, ואחרי שנחסל לכם את המושגים טוב ורע. איך אפשר להסביר זאת בצורה הגיונית? אי אפשר להסביר זאת בהיגיון, לכן הפתרון הוא לזרוק את ההיגיון לפח.
התשובה לטיעון הזה היא כי יש לשקם את קתדרת המוסר, לא קתדרה בה ייקבע מוסר באופן שכלי, כי אם קתדרה בה ניתן יהיה להשתמש בהיגיון כדי לנסות לחתור להגדרה של טוב ורע. המאבק לקיומו של המוסר הוא המוסר. כנגד כל מי שיבוא ויאמר שהוא מתנגד להגדרות המבחינות בין ימין ושמאל, גבר ואישה, צריך לבוא ולומר: “אתה מדבר שטויות חסרות טעם".
מישהו אמר את זה קודם.


בהקשר המאמר הזה אולי תתענינו גם ברשימה: עולם ישן עדי יסוד נחריבה: מיתוס המבול כמקרה פרטי של ייצר המוות הפרודיאני


[1]    "כה אמר זרתוסטרא", פרידריך ניטשה, מגרמנית: ד"ר ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 2003, עמ’ 12-14.

[2]    שם, עמ’ 29.

[3]    שם, עמ’ 23.

[4]    שם, שם.

[5]    שם, עמ’ 20.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: