מוות ללא עונש

עונש מוות למחבלים הוא רעיון אווילי, שגם לעולם לא יתממש (תודה לאל) ומאחר שלא יתממש, יהווה מעין הצדקה לכל רוצח נאלח שלא נגזר עליו העונש המירבי. מחבלים לא צריכים למות על חבל תליה, אלא לא לצאת חיים מהזירה.

ממש כמו שהיה בפקודות עד לא מזמן, לפני שסובבו לנו את המוח עם שיח טמטום זכויות אדם.

הנימוק המוסרי לכאורה אומר, שלחיילים אין זכות לבצע "משפט שדה" והוצאה להורג על המקום (זה מזכיר משטרים אפלים…).

ההטעיה היא בתיאור מצב לחימה כהליך שיפוטי.

במלחמה, גם עם קודים אתיים, העיסוק העקרי הוא בחיסול האיום מצד האוייב עד להכנעתו. הצבא לא נמצא שם רק כדי לפעול להגנה עצמית, זה מצב לגמרי מעגלי. (ולמרות זאת, אנשים רבים סבורים שהוא תקף ואף קוראים להוציא את הצבא מהשטחים, כי אם אין חיילים, אין פגועים בחייילים…)

ואכן, ממשפט אזריה עולה כאילו לחיילים מותר לפגוע אך ורק כדי להגן על חייהם שלהם. ושמרגע שיש רק ספק, שמא המחבל ממולכד , מפאת הספק יש לנצור ירי כדי להמנע מ"שיפוט מהיר" ו"הוצאה להורג".

אבל מרגע שנזרע הספק, הוא לא ייצר שום וודאות – לעולם.

אם מטילים ספק ביכולת של חייל בשטח להגיע לוודאו מספקת בזיהוי אוייב תוקף,גם אם כרגע דקר חייל, אזי גם אין לירות כדי לפצוע ו"לנטרל" (זו ההשתמעות המטומטמת שעל פיה מטרת הצבא רק להגן על עצמו) .

כי גם מה שלא הורג, פוצע, ואין לאיש זכות לפגום בגופו של אדם אחר, אלא אם ניתן להוכיח בוודאות מוחלטת (שלעולם לא מגיעה אלא רק מתרחקת, כפי שהבנתי על בשרי בסיפור המפתח). וגם זה בבחינת " משפט שדה", משמע, הליך נפשע .

מכאן צריך להיות ברור, שהספק עובד הפוך: אסור לירות במחבל פצוע, אם ורק אם הוכח מעל ומעבר לכל ספק (מה שאינו אפשרי באותה מידה) – שאינו ממולכד.

התפיסה היום, ההפוכה, אפילו לא דורשת ממני לטרוח להבאה עד אבסורדום , כי האבסורד כבר פה. מסתמא, שאין שום פעולה צבאית, שמותר לצבא לעשות – בכלל. ושכל פעולה מילטינטית שעושה הצבא, זה כבר בסיס להאג. (ועם כל האבסורד, זה כבר השתגר כ"כ עד שהיינו כבר עדים לשמוע משפטי תוכחה כגון "הצבא הופך יותר ויותר מיליטינטי". )

תינוקות נולדים, וכל עוד אין להם כל תוכן משלהם, וממילא אינם יכולים להוות איום, בשל רעיונות אלו או אחרים או השתייכות לקולקטיב שרואה עצמו כאוייב – ברור שאין לפגוע בהם, כולם נולדו בצלם. אבל מרגע שתינוק הופך לאדם, הוא גם ברוא צלם, ובנוסף הוא גם בעל מטרות. ואם המטרות שלו מזוהות כמטרות אוייבות, אזי המפגש עמו בשדה הקרב הוא מפגש אלים, ובאלימות הזו, צריך לא רק להגן על מי שנשלח להגן על המדינה, אלא צריך גם להכריע

אמנם, אין כל צורך בנימוק נוסף כי כל זה היה צריך להיות ברור מאליו, לפני שבלבלו את כולנו בהררים של מילים ועננני דיו. אבל בכל זאת, למתקשים: ההנתהלות ההגיונית הזו אולי אכן מביאה לכך שקרב יוביל למותו של לוחמים משני הצדדים. (ומאחר שאין לאיסלמיסטים קוד אתי דומה, הוא מגן רק עליהם)

אבל צריך להיות ברור, שהכרעה היא הדרך לשקט, לביטחון, לשלום. ולהפך – מידתיות היא האופן שבו המאבק משתמר על מצב של איזון "תיקו" תמידי, שמנציח את הקזות הדם ההדדיות לנצח.

ואם נותרה למישהו אשליה, שאם נשיג את כל כוחותינו מאיזורי עימות, לא יהיה עימות, הרייני פה להציע להם את הרעיון, שכל מי שעיניו בראשו תופס מייד – שהעימות לא יפסיק, אלא יעבור לאיזור העימות הבא.

כך, עד שהניצולים מביננו יקבלו מפתחות, לדלת שאבדה הדלת של נמולדת, שאבדה