רגרסיביות מתקדמת

היום חגגנו את המפגש האחרון בקורס הנפלא של אסף גזית בקתדרה – מוכנות לחיים.
אסף, בכשרונו ובכריזמה הסוחפת שלו הצליח בכל פעם מחדש להטעין אותי תובנות חדשות,בתחום שחשבתי שכבר שנים אי אפשר לחדש לי כלום, בתור מי שקראה עד גיל 16 את כל ספרי ההדרכה של הפסיכולוגיה הפופולרית בספרייה של בית הספר

אי אפשר להקיף את החוויה אפילו לא בפוסטים באורך הידוע לשמצה שלי, אז אביא לפה תובנה אחת מהיום

אסף העביר לנו שאלון, שמטרתו לבחון את מידת היכולת האישית שלנו לעמוד בפני מצבים של עמימות וחוסר וודאות.
באופן מפתיע, לכאורה, המשתתפים, שכולם חברי פורום קפה שפירא, משמע, שמרנים – קיבלו תוצאות גבוהות יחסית לממוצע שמראות על כך שדווקא הקבוצה השמרנית מגלה עמידות גבוהה למצבים של חוסר וודאות.

היה צפוי משמרנים, שיגלו יותר הצמדות למוכר, פחד משינויים, חסר גמישות קונספטואלית,שנאת הלא מוכר, לעומת ליברלים פרוגרסייביים, שנוהים אחר כל רעיון חדש, פתוחים לשינויים ולחידושים ונבהלים מהם הרבה פחות.

אבל אני כלל לא הופתעתי. ממש לא.
החלוקה העכשווית בין "שמרנים" ל"פרוגרסיביים" היא לא עניין של אופי שמרני מול בעלי מחשבה פתוחה חופשית. זהו מאבק רעיוני בין אלו ששייכים למודרנה – זרם שנגזר מתוך הנאורות, המדע והקידמה, מול פוסט-מודרנה – שמתנגד למודרנה, ולנאורות וגם לתרבות הספק המדעית (תרבות הספק יודעת משהו, ומטילה בו ספק. הפוסטמודרנה כופרת בעצם קיומה של ידיעה בכלל, ולכן אין בה ספק כלפי "אמיתה"- אלא רואה במאבק על האמת – מאבק כוחני גרידה)

השמרנות היום אינה שמרנית, היא זוכרת את העבר, רואה בו חלק מהתפתחות וממנו היא גוזרת את רעיונות ההווה, כחלק הכרחי מתוך המשכיות

הפרוגרסיביות נטולת עבר.
בכל רגע נתון ישנה "אופנה" רעיונית – שנתפסת כנכונה ואמיתית באופן נצחי -בעבר, בהווה ולעתיד. מנותקת מכל זכר העבר האמיתי, ומתקדמת בכל רגע לאמת אל-זמנית חדשה.

אופי שמרני בא לביטוי בדוגמטיות מוחלטת, בחוסר סובלנות לרעיונות אחרים. הרצון להשתיקם, בראייתם כתועבה.
די להתבונן באופי הלוחמני שבו "פמיניסטיות" אימצו רעיונות חדשים (וקלוקלים!) על פיה כל צורת חיזור היא פשע כנגד האישה, ומרגע זה הן שופטות לא רק את המעשים בהווה אלא גם את אלו שנעשו בעבר – מתעלמות לגמרי מכך שאז הם נתפסו כמות שהם -חיזור – גם ע"י הנשים. כאילו לא התקיימו מעולם נורמות אחרות מאשר אלו, העכשוויות. כך הן מבטלות במו הואגינה שלהן את כל הישגי הפמיניזם האמיתי, שהושגו בעמל, יזע ודמעות.
זו דוגמטיות מחשבתית הגובלת בפיגור שכלי.

כשאין עבר, האדם כלוא בתוך הווה נצחי. גם אם הרעיונות משתנים תדיר, בכל רגע נתון, הדוגמטיות מיייד מתיישבת על הרעיון החדש שבהווה המיידי, מבלי לזכור שרק אמש נאחזו ברעיון הפוך, ובאותה נחישות דוגמטית ייצא לרחובות להפגין בזעם קדוש כנגד מה שהפגין אתמול -בעדו.

קחו למשל את "קבלת האחר" של המנותקים הפרוגרסיביים.
קבלת ה"אחר" היא מושג של טווח.
השמרנות נחשבת לשבטית ולכזו הנאחזת רק ב"שבט שלי".
פתיחות, משמעה, שהאדם מסוגל להכיל גם שונות של בני אדם שנמצאים הרחק מאד מהמעגל הקרוב שלו. עם דגש על "גם".

אלא, ש"אוהבי האחר" מנותקים לגמרי מכל מושג הטווח. הם אוהבים ר ק את ה"אחר" ושונאים כל אחד אחר.
כך, "אוהבי האחר" שונאים כל מי שנתפס בעיניהם כפתוח פחות מהם: את הימנים, המתנחלים, הדתיים, החרדים , בלי להבין אפילו את העובדה – שמי שהם שונאים אותו – הוא בבחינת ה"אחר" עבורם (למרות שהוא ישראלי, יהודי ולבן) שהם עצמם מצווים לאהוב מתוקף הרעיון שלהם!

לכן, יש שמרנים – שהם אלו ששומרים על רצף עם העבר ועם החברה שלהם. הם לא פוחדים מרעיונות אחרים, מאנשים אחרים – אבל הם כן שומרים על גבולות טווח ועל עיקרון השיפוט וההעדפה: הם יודעים לאיזו קבוצה הם שייכים ומחליטים לבד מה היה טווח ההכלה שלהם וגם איפה , ובמי, נגמרת הנכונות להכיל קבוצות זרות.

הפרוגרסיבים, לעומת זאת, נכונים תמיד להתאהב בזר ביותר, וממנו הלאה, לשנוא כל מה שנמצא יותר קרוב ממנו, אליהם, אל התרבות ואל ה"שבט" שלהם.
ואין להם שום פשרות בעניין , שום מקום למשא ומתן, שום נכונות להקשיב, להבין מורכבויות או בכלל להכיר בקיומן: כל מי ששחור, ולכן "אחר" יתקבל בליטופים חמים גם אם הוא רוצח ואנס וכל "לבן" יהודי הנמצא עם האחר במצב של התנגשות – הוא בהכרח האויב של הפרוגרסיבי, זאת משום שהפרוגרסיבי שונא גזעניים, ושחורים הם רק שחורים, אין להם תכונות ותרבות משלהם, לדעתו, שאפשר לחבב או לשנוא.

ככה נראה טמטום קולקטיבי.