מרטשת המצילים

כתבתי אתמול את הפוסט הנ"ל וקיבלתי המון תגובות, בחרתי לענות להם בפוסט כללי ויצא ככה שזה גם מסכם נתח מתפיסת העולם האישית שלי

ככה נראה האירוע:

 


זהו פוסט תגובה למגיבים הרבים על הפוסט הקודם שלי על מרטשת המצילים באילת, שחשבתי שיהיה אתנחתא קומית קטנה להפגת מתח הימים האחרונים אבל במקרים מסויימים עבד הפוך דווקא . אני אענה בחלק מהתגובות פה, אלו שהיו מעוררות מחשבה או מאירות תופעה
 
כהתחלה, למזדעזעים
אל תזדעזעו. ברצינות. זעזוע מעיד על הפתעה, ואתם לא רוצים להצטייר לעיתים קרובות מדי כמי שלא זיהה את המציאות עד לכדי הפתעה שמזעזעת אותו. בתור טקטיקה עדיף לאמץ סוג של אדישות כלאחר יד של מישהו ששום דבר אנושי לא זר לו. זה יוצר תדמית של חכמה וגם מאפשר לי להיות צודקת כשאני מכנה את העורכים והכותבים של "הארץ" המזדעזעים- דבר יום ביומו – מטומטמים.
 
גם אם אתם מזדעזעים, אל תשתמשו בזה הרבה. שימרו את המילה למשהו שיהיה ראוי לכך. כי אם נזדעזע מכל מחזה של אלימות רגעית – לא ישארו לנו בסוף מילים לתאר רצח-עם למשל.
 
אישית, אני נוהגת לעולם לא להזדעזע כשמישהו ממסגר לי סיפור שאמור לזעזע אותי. אני מעדיפה להביע זעזוע נדיר – מחומרים שארזתי לבד ולא שכיוונו ישר לתגובה אוטומטית. אין שום טעם להזדעזע במקהלה. כי אם תופעה אמורה לעורר ביקורת – אפשר לסמוך על ההמונים שיפעלו אוטומטית ויזדעזעו מספיק גם בשבילי. ובטח לא מפרשנות מקורית של מישהו, גם היא נשמעת שערורייתית, כי על גישות איפכא יש לברך, כל עוד הן לא שיטה עיקבית, כמובן. שאז זה סתם להיות שמאלני
 
לעניין עידוד האלימות שהשתמע מהפוסט שלי , אני אנסה להבהיר:
אלימות זה רע.
אפשר לעצור פה כי אין 'אבל' .
 
אבל (סתירות עצמיות יש ויש ) מה שניסיתי להמחיש בפוסט הוא, שלעיתים לא מעטות רוע לא אלים הוא רע יותר מאלימות פיזית.
במצבים מסוימים . והמצאתי סיפור להמחיש זאת, שבכוונה תלוש מהמקרה האמיתי שאין טעם לחקור אותו ולברר מה באמת קרה שם, מהסיבה הפשוטה – שכל האירוע המקורי כולו נטול כל עניין לציבור. ולמעט הדרמה העסיסית הוא לא אומר כלום על אף אחד, ולא ניתן לגזור ממנו שום מסקנה, לא על ערסים, לא על מצילים, לא על החברה הישראלית בכללותה , לא על עדות, לא על נשים, אמהות, מלונות, אילת , ג'קוזי ,ולא על ילדות שמנות. הסרטון הוא סתם צורה של בידור גלדיאטורי. ותו לא. זה היה כך אפילו אם מישהו היה נזקק לטיפלו רפואי וגם זה לא קרה.
 
הטענה העיקרית שהיתה בפוסט היא, שבכל רגע נתון – הזולת הוא גיהנום. בכל אינטראקציה שלנו – גם אם מכוונת רק לטוב, לעיתים קרובות – מ ש ו ם שהיא מכוונת לטוב,  אנחנו תמיד פוגעים ונפגעים במשהו או במישהו.
(די היה לי להבין זאת כאמא לשלושה ילדים – שבכל רגע נתון כשהיא עושה טוב ומעניקה תשומת לב לאחד, בה בעת גוזלת אותה מהשניים האחרים. לא כל שכן ארגונים ליפות נפש, שדורכים על הילדים בשכונות בשעטה הדורסנית ללטף ילדים של זרים )
 
זו סיבה מצויינת לחסוך בתחושות הזעזוע ועוד יותר, בהבעת זעזוע. התוכנית האנושית לא כוללת את הטוב. היא רק ממדרגת סוגים של רע. והתרבות היא זו משמנסה להגדיר מהו הרע הנסבל יותר והפחות גרוע – ולהכתיב כך התנהלות שנקראת 'מוסר'.
 
ופה עולה סוגיה מוסרית שאני יודעת שהפרשנות שלי עליה היא קצת לא מקובלת. מבחינתי, אלימות פיסית לא תמיד גרועה יותר, אוטומטית, מכל אפשרת אחרת .
אפשר להתווכח כל החיים על השאלה האם הטלת פצצת אטום על יפן היתה מיותרת ולא מוסרית, או שהיא בלמה מלחמה שהיתה נמשכת עד היום. אני לא יודעת מה התשובה, אבל מה שבטוח הוא – שאפשר להתווכח על זה. חובה להתווכח על זה.
ישנם מעט מאד דברים בתהנהלות אנושית שלא פתוחים לויכוח ולדיון. זו הסיבה שלהיות אדם מוסרי היא לעולם רק שאיפה, שלא יכולים להיות לדמוקרטיה ערכים, ושמוסר הוא תהליך מתמשך של דיונים אינסופיים בתוך זירת מאבק פתוחה ופולרליסטית בין רעיונות.
 
מכאן הזעזוע הממשי שלי מהדרדרות המוסרית של השמאל, מרגע שהתחיל למסגר את המציאות תחת נרטיב צר, דורש לראות תופעות חברתיות מרכבות באופן אוטומטי, מכליל ומרדד ("מסתננים הם פליטים חלשים ומסכנים תמיד וכל מי שמתנגד להשארותם- גזען") – כשכל זווית אחרת לנרטיב – מושתקת אף היא, גם אם היא אמת – היא אמת "גזענית" או "פאשיסטית" . דבילים!
 
אלימות, ברוב ההתממשויות שלה – היא אכן גרועה יותר מאפשרויות אחרות לפתרון בעיה. על זה מבוססת ציווילזציה: המרת האלימות (שהיא הכרחית כי באמת הגהנום הוא הזולת) – בשווי ערך פחות אלימים לפתרון בעיית הרוע. רוע, שניתן להגדירו כמצב שבו בכל רגע נתון, כל אחד מאיתנו דורך על הרגל של מישהו אחר.
 
השפה היא אחד מהם. אפילו לחיות יש "שפה" – שמעבירה מסרים בין יריבים – "אל תתקרב לפה או שאני יקרע לך תצורה" (אל תתקנו אותי, אני מחקה במתכוון את השפה של אלדד יניב) – במקום לקרוע לו תצורה הלכה למעשה.
 
לבני אדם יש שפה עשירה בהרבה , שמאפשרת משא ומתן- להמיר עין תחת עין בכסף תחת עין, למצוא את המשותף לצורך שיתוף פעולה, לבטא נכונות לסלחנות -(בתנאי שתהיה הדדית אין טעם לסלוח תמיד למי שלא מוותר בחזרה, זנים כאלו של בני אדם נכחדו בברירה הטבעית)
 
ובין היתר – לנקמה – שהיא השבת הצדק על קנו – שלא באמצעות אלימות אלא במילים . קרי. בקללות וחרפות.
 
וזו הסיבה שבא לי לבעוט בראש, ממש במציאות, לכל מי שמשתמש בביטוי המתועב "אלימות מילולית"
 
ברור, שלפגוע ברגשות של מישהו – זה עושה לו רע. אבל הפגיעה הזו היא אחת ההמצאות החשובות ביותר של האנושות, בלי צחוק. הקללה איפשרה למי שנפגע – את האופציה לא להרוג את הפוגע!
 
ואל תקלו ראש ולו לרגע אחד! רק חישבו על כך, שעלבון גרר רצח הדדי, לא רק בתקופת הפרה היסטורית אלא עד סוף המאה ה-19, שלעיתים איבדה את טובי האינטלקטואלים האצילים שלה – לתופעה שנקראה "דו-קרב" -כך טופל עלבון עד לא מזמן בחברות התרבויות ביותר!
 
(אבי תורת החבורות, גאון מתמטי שאין כדוגמתו, ניסח את התורה במהירות בערב לפני שנהרג בדו קרב בהיותו בן 23, במריבה על משהו עוד יותר חשוב מחיים של גאון כפי הנראה, ..)
 
"אלימות" מילולית היא איפוא הפתרון המיידי לבעיית האלימות. לכן עוד יותר מכעיס, שטהרנים אימבצילים מכנים אותה "הסתה". בלי להבין, שאם לא היה ניתן לקלל את הכושלאמא של מי שפוגע בנו, האלטרנטיבה היחידה שנותרת היא – אלימות פיסית ממש.
השתקת היכולת לקלל- בתרבות הפי-סי המבחילה -היא זו שמביאה את מי שנפגע למבוי סתום שבו לא נותרת לו ברירה אלא לפעול באלימות ממש. וכל זה עומד עוד לפנינו, להתפוצץ לנו בפרצוף באופנים שמפחיד לחשוב עליהם. זו עוד סיבה לשמור את המילה "זעזוע" למצבים יותר הולמים.
 
אלימות רגעית, שאין בה סכנה של ממש, כמו בסרטון האמא-קמיקזה, בתוספת הקללות – היא עדיין בגדר הגבולי. במיוחד לאור הנחיתות הכוחנית של פוסטמה מלאה מול מציל חסון.אין אחד שראה את הסרטון וממש חשש לפגיעה ממשית, לדעתי . לכן צחקתי כשראיתי אותו.
נכון, זה לא מצטלם יפה, זה לא נראה ראוי, לא כך אנשים אמורים לרצות להתנהג. אבל בסיפור שאני המצאתי, האלטרנטיבה התרבותית יותר – מייצרת יותר רוע. היום קל יותר להשמיד אדם שפגע בך ע"י טרור משפטי, כך שהפגיעה לא תהיה פנס בעין וחולצה קרועה – אלא פגיעה מתמשכת ביכולת שלו לפרנס משפחה.
 
במקרים באלו, התרבות מייצרת יותר רוע,במקום להפחית אותו .הוא רק פחות גלוי, אם כי הרבה יותר רדיואקטיבי
 
זה לא משהו שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להתעלם ממנו, בצדקנות תוך שיפוט מרחוק וזעזוע, שלכאורה מבדל אותנו מהאישה המופרעת ההיא (שאני מודה, שעוררה בי סוג של הערכה משועשעת)
 
בנוסף, אנשים העירו לי שאמא נורמטיבית היתה מחנכת את ילדיה לציית לסמכות. זה אולי נכון. אבל אני רוצה להדגיש, שחינוך הוא עצמו אקט דכאני ואלים מאין כמוהו. למעשה, על פי פרויד, החינוך (ההכרחי בחברה) משאיר בכל אחד מאיתנו צלקת שלעולם אינה עוברת. כולנו סרוטים לגמרי כתוצאה מחינוך. חינוך משמעו -שהורה משקה את ילדיו הרכים ברעל שכמעט הורג אותם בתקוה שכך החברה לא תהרוג אותו ממש.
ככה לדעתי צריך להבין את הדברים. אין לנו ברירות טובות, ואלוהים עדי, שאין דבר כזה זכויות טבעיות!
הברירה האנושית היא תמיד בטווח של בין רע מאד – לזוועת עולם
 
אנחנו חיים פה היום בתוך בועה שכל כולה עיוורון מוחלט, תוך התכחשות מוחלטת לעובדה שאנחנו מותנים עדיין ברובנו המוחלט לעולם הטבע, שבו מאז שהאורגניזם הראשון זחל מותך בצה קדמונית – היה נתון תמיד במאבקי כוח של הכל בכל.
 
כמובן, אנחנו צריכים לעשות את כל הניתן בידנו לגבור על כך, אבל בשם אלוהים אסור לנו להשלות את עצמנו – שהמציאות שיצרה אותנו אלימים (וכך איפשר למעשה את האבולוציה. החיים הם תוצר של משחק כסאות, עם פחות כסאות, ממתחרים) – שהמציאות הזו כבר לא קיימת – והעובדה שהפרוייקט האנושי הוא הניסיון לגבור עליה – לא אומרת כלל שהצליח, וגם לא יצליח לעולם, להדביר אותה
 
וההתעלמות המוחלטת הזו מוזרה עוד יותר בישראל, בה חיים יהודים שזוכרים היטב כמה מהר הופכות תרבויות שלמות לחיות טרף שרדפו אותם, ובסביבה שבה ללא הרף השכנים עדיין מתנהגים אלינו ואל עצמם באלימות ודכאנות גרועים מאשר הטבע כופה על כל עולם החי, כולל ההולכים על שניים
 
כל אלו הן הסיבות שאני לא מזדעזעת מהסרטון, שהוא מצחיק אותי, ושהאהדה שלי נתונה לאמא הזו של השמנה, לעומת הטרוריסטית המשפטית שהמצאתי לצורך השוואה.
 
ומעבר לזה, וזה כלל אינו תירוץ: הדברים נכתבו בהומור. הומור, מבחינתי , הוא נוזל הסיכה שמונע את הבערה המתחייבת, שבחיכוך בין אנשים. הומור מתקיים תמיד בסדקים שנפערים בין מציאות לבין מה שחשבנו עליה וכשכזה, הוא לא ההפך מרצינות, אלא ההפך מערכים מקודשים. שהם תמיד אולטימטיביים, ובעולם של בני האנוש – אסור שיהיה משהו אולטימטיבי ומוחלט. כי אין לו קיו בחוויה האנושית והנסיון לממש ערכים מוחלטים מוביל תמיד ובהכרח לרודנות רצחנית
השאירו לעצמכם תמיד מרווח להומור. יש על מה לצחוק תמיד כי הקיום שלנו אבסורדי ממילא ואנחנו תמיד מגוחכים, נלעגים ואלימים מאד, בפוטנציה.
מודעות פרסומת

תגובה אחת בנושא “מרטשת המצילים

הוסיפו את שלכם

  1. א) לא זועזעתי. קשה להזדעזע מאמירה אלימה, גסה ושגויה שלך כמו שקשה להזדעזע מכך שהשמש זורחת בבוקר.

    ב) תרבויות בהן האלימות היא הדרך לפתרון אי הסכמות וסכסוכים הן התרבויות שנותרות מאחור, מפגרות ונחשלות, וחבריהן חיים את חייהם בעוני ובנחשלות מסכנה. האשה הזאת, ברור לכל, חונכה על ברכי תרבות כזאת. אותה תרבות שגורמת למדינה שלנו, שכל כך הרבה כשרון, מטרות נעלות, חריצות, יצירתיות ואלטרואיזם הביאוה לאן שהגיעה, להיפך להיות עוד מדינה לבנטינית מטונפת, רעשנית, אלימה ונחשלת.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: