יש סופרים זיג-זג

(צילום Getty Images)

גרוסמן אהוב עלי אהבת נפש. זו הסיבה שאני מוכנה להקשיב וגם לענות לו למרות שהוא פוגע קשות ברגשותי. אני מאמינה לו שהוא מאמין במה שהוא אומר. אבל הוא טועה:
נאומו  המלא של דויד גרוסמן בטקס הזיכרון של פורום המשפחות השכולות הישראליות והפלסטיניות כאן

חברים יקרים, ערב טוב –
"יש הרבה רעש ומהומה סביב הטקס שלנו, אבל אנחנו לא שוכחים שיותר מכל, זה טקס של זיכרון והתייחדות. הרעש, גם אם הוא נוכֵח, הוא מחוץ לנו כעת, כי בלב הערב הזה יש שקט עמוק, השקט של הרִיק שיצר האובדן. "
———————————–
וזה חבל מאד כי המהומה היא זעקתם של אלו שפגעתם ברשותיהם אנושות כך שזו בבחינת אטימות כלפי האחר – בהתעלמות מה"רעש"
——————————–

"אני ומשפחתי איבדנו במלחמה את אורי, איש צעיר, חמוד וחכם ומצחיק. גם עכשיו, כמעט שתים-עשרה שנה אחרֵי, קשה לי לדבר עליו בפומבי. 
מותו של אדם אהוב הוא בעצם גם מותה של תרבות פרטית שלמה, אישית וחד פעמית, עם שפה מיוחדת משלה וסוד משלה, והיא כבר לא תהיה עוד, ולא תהיה עוד אחת כמוה."
——————————————————–
דוד היקר. אני ידעתי על נפילות של אורי – לפניך. כסיל מטומטם פלט את הידיעה אצלנו במשרד, והוסיף שההודעה טרם נתקבלה כי עדיין לא מצאו את הסבתא. כך הולחם האבל הפרטי שלך לתוך נפשי, לנצח. רצתי בבכי כאילו נפל בן משפחה, כי אותך דוד, הכרתי דרך ספריך הרגישים והמופלאים עד כי היית לחלק ממשפחתי הרוחנית.
באוניברסיטה, הקורס היחיד שפרשתי ממנו היה על ספריך, כי לא יכולתי להפסיק לבכות בהם. בהרצאה שלך על ספרך "סוס נכנס לבאר" – בכיתי שעה וחצי ברציפות. לא העזתי לגשת אליך, כי הייתי מלאת ייראת קודש אל מול האובדן שלך.
ועל כם אני מצירה כל כך על שאתה רואה ברגשות שלי "רעש"
————————————————
"מכאיב באופן שלא יתואר לעמוֹד מול ה'לא' המוחלט הזה. יש רגעים שהוא כמעט שואב לתוכו את כל היש ואת כל הכּן. 
קשה ומתיש להילחם כל הזמן נגד כוח-הכובד של האובדן.
קשה להפריד את הזיכרון מן הכאב. מכאיב לזכור, מפחיד יותר לשכוח. 
וכמה קל, במצב הזה, להתמסר לשנאה, לזעם, לרצון לנקום.
אבל גיליתי שבכל פעם שאני מתפתה לזעם ולשנאה, אני מיד מרגיש שאני מאבד את המגע החי עם הבן שלי. משהו שם נאטם. ואני עשיתי את ההחלטה שלי, בחרתי את הבחירה שלי. ונדמה לי שמי שנמצא פה הערב – בחר גם הוא את אותה הבחירה. "
——————————
והנה כי כן, בשל האנושיות נטולת העור שלך, אני כל כך אוהבת אותך, ולא מסוגלת לייצר לעצמי הגנה מפני האובדן – שהוא כולו שלך – אבל שמשום מה – אני חשה אותו באופן כל כל מלא חיות, כאילו היה שלי
————————————
"ואני יודע, שגם בתוך הכאב יש נשימה, ויש יצירה, ויש עשיית טוב. שהאבל לא רק מבודֵד אלא גם מחבר, ומחזק. הנה, אפילו אויבים משכבר – ישראלים ופלסטינים – יכולים להתחבר זה אל זה מתוך האבל שלהם, ודווקא בגללו."
——————————————
והנה פה, אתה טועה טעות של אנשים טובים. מדברים אצלכם הרבה מאד על קבלת האחר. כשמדובר באוייב המוסלמי, הוא כל כך אחר, עד שאין ספק שאתם יכולים לקבל אותו משום שאינכם מסוגלים לדמיין את אחריותו. יש בכך לא רק טעות אמפירית, אלא יש פה חטא הניכוס. לכבד את האחר משמע להכיר באחריותו, להבין, שהוא רואה בך, כיהודי וככופר – אדם טמא – ללא שום קשר למי אתה, ומהם מעשיך.
נכון, שקיימת דמוניזציה ודה-הומניזציה בין עמים אוייבים, לעיתים, מתוך תעמולה של שליטים. לא במקרה הזה. דוד. במקרה הזה – האוייב הוא באמת מפלצת.
ואין לזה כל תקנה.
———————————————–

"פגשתי בשנים האלה לא מעט משפחות שכולות. אמרתי להן, מניסיוני, שגם כשנמצאים בתוך תוכו של הכאב כדאי לזכור שכל אחד מבני המשפחה רשאי להתאבל כרצונו, ולפי אופיו, ולפי מה שהנפש שלו אומרת לו.
איש לא יכול לצוות על אדם אחר איך להתאבל. זה נכון לגבי משפחה פרטית, וזה נכון גם לגבי 'משפחת השכול' הגדולה שבישראל."
———————————————————–
אף אחד לא מנסה לומר לך איך להתאבל. מנגד, אתה לא יכול לקחת מאיתנו את הזכות להפגע מהבחירה הזו שלך. הפעולה הזו אינה רק שלך, עובדה, שאני ורבים מאד מחברי נפגענו ממנה. יש לה צדדים נוספים, שהתעלמות מהן אינה מכבדת אותך, ולא את אבלך. ולא את אורי שבשם האבל עליו אתה פוגע בנו.
אף אחד לא יגיד לך איך להתאבל. אבל עלינו לומר לך, מה זה עושה לרגשות שלנו. ועכשיו, כשזה נאמר, אנחנו סדאד בעניין הזה.
————————————————

"יש רגש חזק שמחבר אותנו, ותחושה של גורל משותף, וכאב שרק אנחנו מכירים, שכמעט ואין לו מילים בחוץ, באור. ולכן, אם ההגדרה 'משפחת השכול' היא אמיתית וכֵּנה, אנא כַּבְּדו את הדרך שלנו. היא ראויה לכבוד. היא לא דרך קלה, ולא מובנת מאליה ולא נטולת סתירות פנימיות. אבל היא הדרך שלנו לתת משמעות למותם של יקירינו, ולחיים שלנו אחרי מותם. והיא דרכנו- לא רק להתאבל ביחד על אובדננו, אלא לעשות חשבון נפש על כך שלא עשינו די כדי למנוע אותו. והיא דרכנו לפעול ולעשות – לא להתייאש ולא לחדול – כדי שפעם, בעתיד, תדעך המלחמה, ואולי תיפסק לגמרי, ונתחיל לחיות, לחיות חיים מלאים, ולא רק לשרוד ממלחמה למלחמה, מאסון לאסון."
——————————————————————-
לא, דוד. זה לא יקרה. לא כך. האוייב המוסלמי לא ירפה כל עוד אנשים טובים כמוך ירשו לו להניח, שדרכו הלא מוסרית – מקובלת. היית יכול לעשות הרבה יותר למניעת מלחמה – לו לא היית מעניק רוח גבית לאלו – שמתוך אמונה עמוקה בקיומו הממשי של אללה- חשים עצמם מצווים לרצוח יהודים. אם , לעומת זאת ישראל היתה ניצבת כגוף אחד כנגד שאיפות הג'יהד או אז, אותה אמונה שלהם היתה מצווה עליהם לזנוח את הניסיונות לנצח במלחמה הקדושה.

האחר הוא לא אתה, דוד, הוא אחר! האחרות שלו היא אחרות מוסרית, והוא מוסרי הרבה יותר מרובנו, לשיטתו – כי הוא זה שמוכן למות בשמחה למען מטרתו המוסרית – להכחיד כופרים טמאים. כבד את אחריותו, ואת זכותו להיות אויב!
—————————————–
"אנחנו, ישראלים ופלסטינים שאיבדנו במלחמות בינינו את מי שהיה יקר לנו, אולי יותר מחיינו- אנחנו נידונים לגעת בַּמציאוּת דרך פצע פתוח. מי שפצוע ככה לא יכול עוד לשגות באשליות. מי שפצוע ככה יודע עד כמה החיים עשויים מוויתור גדול, מפשרה אינסופית. "
———————————————-
דומה, דוד, שההתפכחות לא כללה את האומץ להביט במציאות כפי שהיא, שאין שום דימיון אמיתי בין השכול של בן התרבות היהודית שמקדשת את החיים יותר מכל תרבות אחרת אי פעם – לבין בני תרבות שמקדשת את המוות, שרואה בו את הסינתזה המושלמת בין יצר המין ויצר המוות: שמבטיחה לשהיד : תמות, תפטר מכל הכאבים ואז גם תהנה מאורגיה נצחית. הם באמת מאמינים בזה.
הם חיים באונטולוגיה אחרת ממך!
————————————————-

"נדמה לי שהשכול עושה אותנו, את אלה שבאו לכאן הערב, לאנשים מפוכחים יותר. מפוכחים, למשל, במה שנוגע לַמגבלות של הכוח, במה שנוגע לאשליה שתמיד מלוָוה את זה שהכוח בידו."
—————————————
זה באמת רק נדמה לך. אנחנו אכן מבינים את מגבלות הכוח. בתרבות האסלם, לעומת זאת, כשאתה מוגבל, הם ינצלו את מגבלות הכוח שלך.
————————————
"אנחנו גם חשדנים יותר, יותר משהיינו לפני האסון, ומתמלאים סלידה בכל פעם שאנחנו מזהים מוּפע של גאווה ריקה, או ביטויים של יהירות לאומנית, או הצהרות זחוחות של מנהיגים. אנחנו לא רק חשדניים: אנחנו אַלרגיים ממש."
————————————————-
ואת היהירות, הגזענות, ההסתה לרצח, השאיפה לאסלם את כל העולם – את זה אתה לא מצליח לראות?
זה מה שניצב כאתגר מולנו. לא המנהיגים שלנו הם הבעיה. המנהיגים שלהם, התרבות שלהם, הדת שאין בה בכלל את המילה "שלום" היא הבעיה. התרבות הזו נטלה ממך את חיי בנך! אינך מסוגל לראות זאת ?

העובדה, שאינך מסוגל לתפוס זאת, מעידה עליך כאדם טוב. אבל כאדם בעל אחריות -עליך לפחות להכיר בכך – שיש פה עולם שאתה לא מסוגל להבין אותו. כי הוא מזוויע מכדי שאדם הגון יצליח לדמיין גם אם הוא סופר גאון . הכר בכך, שקיים פער – שאותוו לא להבין לעולם, אבל זה לא גורם לפער להיות לא קיים. תהום פעורה בינך לבינם. היא בלתי ניתנת למעבר, אבל אדם לא יכול להרשות לעצמו להניח שמה שאינו מבין – גם לא קיים! זו יהירות של איש המערב, שאינו מוכן להודות בקיומו של מסתורין. והמסתורין הזה רוצח בנו! ללא סיבה שאתה תוכל להבין. אל תנסה לחפש את הסיבה במעשים שלנו, כי זה לא אנחנו, זה הם. תירוצים, עם זאת -לעולם לא יגמרו להם. תמיד תהיה עילה לעשות את מה שהם ממילא עושים, שזה לרצוח אותנו
————————————–

"ישראל חוגגת השבוע שבעים שנה. הלוואי ונחגוג עוד ועוד שנים, ועוד ועוד דורות של ילדים ונכדים ונינים, שיחיו כאן, לצד מדינה פלסטינית עצמאית, בביטחון ובשלום וביצירה, ובעיקר, בשגרה של יומיום שליו, של שכנות טובה ובטוחה. שירגישו כאן בבית."
—————————————–
הלוואי, באמת. אבל הפלסטנים מבינים את מה שאינך מוכן להבין. שמדינה עצמאית פלסטינית היא גיהנום עזתי , ומאכל לקניבלים של דאעש. לכן הם לא יסכימו לעולם לקבל עצמאות, ובטח שלא להעניק לנו לטמאים שאנחנו את הזכות לשלום. אין שלום עם טמאים. לא ידעת זאת?
——————————————-

מהו בית? 
בית הוא מקום שקירותיו – גבולותיו – ברורים ומוסכמים. שקיומו יציב ומוצק ונינוח. שדייריו מכירים את הקודים האינטימיים שלו. שיחסיו עם שכניו הוסדרו. שהוא מקרין תחושה של עתיד. "
——————————————–
לא כאשר שכניו הם "החיה הנאצית" ואי אפשר לגדל אותה במרתף, ולהפוך אותה לצמחונית. ערבים הם לא חתול. איך קראו לה? מיצי חיים? או שזכרוני מבלבל שני ספרים יחד?
———————————-

"ואנחנו הישראלים, גם אחרי 70 שנה – ולא משנה כמה מילים נוטפות דבש פטריוטי ייאמרו בימים הקרובים – אנחנו עדיין לא שם. עדיין לא בבית. ישראל הוקמה כדי שהעם היהודי, שמעולם כמעט לא הרגיש-בַּבּית-בעולם, יזכה סוף סוף לבית. והנה, כעבור 70 שנה, ועם הישגים מעוררי השתאות בכל כך הרבה תחומים, ישראל החזקה היא אולי מבצר, אבל עדיין לא בית. "
————————————————-
בית זה גם מקום שבו לא אוטמים את הלב מרגשות של בני המשפחה. ולא מכנים אותם "רעש" .
—————————————-
"את הדרך לפתור את הסיבוך העצום ביחסי ישראל והפלסטינים אפשר לתמצת בנוסחה קצרה אחת: אם לפלסטינים לא יהיה בית, גם לישראלים לא יהיה בית."
—————————————
לפלסטנים יש בית, בשכירות. יש להם גם בעל הבית שנוא, אבל יש להם בית. גם לישראלים ניתן בית. קטן, מבוזר, מוקף אוייבים, מוחרם כלכלית ומבוזה. אבל הישראלים חגגו את ארבעת הקירות הקטנים שלהם ומייד התחילו לבנות, לקשט, להצמיח גינה, לתור אחר שכנים ידידותיים, להקים משפחה, להקים מוסדות, בתי חולים, מכוני מחקר, תעשיה, חברה, חינוך. צבא שישמור על כל זה.
ומה עשו השכנים?
התבצרו בחדר עם הקירות העירומים והתחמשו עד הגג – בציפייה לרגע שאלו מהבית השכן יחלשו מספיק כדי לפלוש אליו ולרשת את פירות המאמץ שלהם, לגרש אותם משם באלימות. 50 שנה לא טיפחו את הבית שכן יש להם, לא בנו בתי חולים, לא מוסדות חברתיים – שהיו יכולים לבנות למרות ה"כיבוש" . לפלסטנים לא יהיה בית. לא בגללנו. בגללם.
ולאל לנו לתלות את חיינו שלנו – בהחלטות העצמאיות שלהם
—————————————-

"וגם ההפך נכון: אם ישראל לא תהיה בית- גם פלסטין לא תהיה בית.
יש לי שתי נכדות, בנות שש ושלוש. בשבילן, ישראל היא דבר מובן מאליו. מובן להן מאליו שיש לנו מדינה, שיש כבישים ובתי ספר ובתי חולים ומחשב בגן, ושפה עברית חיה ועשירה.
אני שייך לדור שבו דבר מכל אלה לא היה מובן מאליו, ומהמקום הזה אני מדבר. מהמקום השביר שזוכר היטב את הפחד הקיומי, וגם את התקווה העזה שהנה, באמת, סוף סוף הגענו הביתה. 
אבל כשישראל כובשת ומדכאת עם אחר, במשך חמישים ואחת שנה, ויוצרת בשטחי הכיבוש מציאות של אפרטהייד- היא נעשית הרבה פחות בית."
—————————————————
אתה חוטא בהשלכת התקוה שלך על התקוה של האחר. האחר הוכיח שוב ושוב מהי תקותו – החרבת התקוה שלך. הם יסתפקו בכך, אין להם תקוה לאומית מעבר לזה. גם אם כל אחד מהם מפתח גם תקוות אישיות – התקוות הקולקטיביות הן מה שעלינו להתמודד מולו. מוסלמי אינו חש בשום סתירה בין רצונו האמיתי בשלווה לבין השאיפה שלו – שלך לא תהיה כזו.
העז לשאול אותם, הם יאשרו זאת.
אין אפרהטייד בשטחים, זה שקר גס. מנגד, ישנה בעתיות רבה בהתנהלות יום יומית באוכלוסיה מעורבת – כשאחת מהן רוצה בהשמדת השניה.
הכיבוש, אגב, הוא ישראל. אתה יודע זאת היטב.
האם תהיה מוכן לוותר להם על כל הארץ? אף אחד מהם לא יאמר לך – שהוא יוותר לך על שעל אחד. ה"אפרטהייד " הוא הפשרה שבין התאבדות , או טרנספר,רצח עם, טיהור אתני – כל מה שבחרנו לא לעשות. כי אנחנו לא חיות. אבל המחיר הור חיכוך תמידי עם אוכלוסיה בעלת שאיפות רצחניות . להתעלם מכך – ולהאשים דווקא אותנו, נשמע אולי מתוחכם, "אובייקטיבי" , אבל זה לא. זה סתם חוסר הבחנה לא מוסרי.
————————————-

"וכששר הביטחון ליברמן מנסה למנוע מפלסטינים שוחרי שלום להגיע למפגש כמו זה שלנו, ישראל היא פחות בית."
———————————
ההיבריס המערבי שוב צץ כאן. אתה אינך מבין. אין שום סתירה עבור הורה מוסלמי כואב, משווע לשלווה, לבין השאיפה הלאומית שלו להמית אותך! אין מוסלמים שוחרי שלום. זה נוגד את התרבות ואת הדת. מוסלמי שוחר שלום טורח לעזוב קודם כל את האיסלם. מוסלמי שוחר שלום זה כמו לומר חרדי אוכל חזיר . שלום, באיסלמית, זה מצב שבו אי ןבסביבה לא-מוסלמים (וגם אז – הם רוצחים אלו את אלו)
———————————————–

"כשצלפים ישראלים הורגים עשרות מפגינים פלסטינים, רובם אזרחים- ישראל היא פחות בית."
—————————————————
לא עשרות, לא אזרחים (הרוב המוחלט – פעילי חמאס) ולא מפגינים. הם לא אזרחים שלנו, מפגינים הם רק בעזה. מהצד שלנו – הם אוייב המתפרע על הגדרות . תמוה, שסופר כל כך מדוייק , עם שליטה מוחלטת בשפה ובמושגיה -מכנה התפרעות על הגבול – מטרים ספורים מבתי ילדים "הפגנה" . קרא לזה איך שתרצה, לולא ירו בהם – מאות אלפים היו פורצים את הגדר והורגים את ילדנו. זו ההפגנה שלהם. ואתה אמור לדעת זאת!
————————————————–

"וכשממשלת ישראל מנסה לקמבֵּן עסקאות מפוקפקות באוגנדה וברואנדה, ומוכנה לסכן את חייהם של אלפי מבקשי מקלט ולגרש אותם אל הלא נודע, ואולי אל מותם- היא בעיניי פחות בית."
——————————————————————————
פה, דוד היקר, פשוט הגזמת!
עד כדי כך שאני שוקלת ברצינות מחדש את יחסינו!
האטימות שלך זועקת לשמים! אתה יוצא כנגד שליחת אפריקאים לאפריקה, בשל היותה "מסוכנת" לחייהם, אבל אם היא מסוכנת, מדוע איפוא אתה גוזר על תושבי דרום תל אביב לחיות באפריקה בתוך ישראל -עם אותם אנשים ,מאותה תרבות – שעוללה לסכן את חיי האפריקאים?!

אם אפריקאים מסוכנים – הם מסוכנים גם פה!
אם אינם מסוכנים – אין ב"עסקאות" שום דבר מפוקפק, למעט העובדה שמדינות אפריקאיות מעדיפות להשאיר שיתוף פעולה עם ישראל בעמיתות. אחרי הכל הם צריכים גם לחיות בשלום עם השכנות המוסלמיות. להן אין בעיה לפעול בבריונות.

לא בית? דוד?
ואיך תושבי דרום תל אביב מרגישים לדעתך, בין עשרות אלפי המסתננים מאפריקה? כשזקנות זקוקות לליוויי משטרתי לרדת למכולת – וסופגות בדרך קריאות אנטישמיות מה"פליטים האומללים" ?
ככה מתנהג פליט?
או שמא – כובש זר בחסות בגצ שיצא מדעתו?
היכן ביתה של אלישבע? של שפי? של דרול? שילדיהם ונכדיהם מגורשים באלימות ממגרשי השעשועים על ידי ילדי זרים? להם לא מגיע בית? לא מגיעה להםתחושת שייכות ובטחון אישי במדינה האחת שלהם? לצאת מהבית? לפתחתחביבים ? לספר את סיפור חייהם שלהם? לחיות במקום שהנכדים לא פוחדים לבוא לבקר?

אתה יודע את מי אתה מזכיר לי, דוד? את גדעון. הילד מספר הדקדוק שידע להסב את מבטו מהסבל של חברו – כדי לשמר לעצמו את אצילותו. את היכולת הזו להצליח להעלים עין מכל מה שהיה מקלקל את השלמות הטהורה של הערכים שלו, כדי שיוכל להמשיך לדבוק בהם מבלי לתת את הדין על העוול הנורא שמסתתר מאחוריהם.
גדעון מן הסתם היה גדל להיות אתה, אדם שמדבר על אצילות וגבהות נפש – בקבלה ובתמיכה בזכויות שם מי שהכי פחות ראוי להן, ולא מוכן לדעת את מה שהוא יודע להשמר מלראות – שכל היופי הזה מגיע על חשבונם של אחרים. כי זה יקלקל את תחושת ההתעלות שלו, מהיותו אצילי כל כך.

כבר ארבע וחצי לפנות בוקר, דוד, הגיע הזמן ללכת לישון . לכן אני עוצרת כאן. בתחושות קשות מאד. חשבתי אותך לאדם טוב, שטעה. טעות היא אנושית, אבל אטימות היא כבר שייכת לחיות עם קרן על האף.
מחר אמשיך לקרוא, ואני מקווה שהמשך לא יפגע לנצח בקשר העמוק והחזק שהיה בינינו – מבלי שידעת עליו.
לילה טוב דוד.
נקוה ליום טוב יותר, מחר
אני רוצה מאד להמשיך לאהוב אותך. אנא, אל תקלקל עוד. אני לא גדעון. אין לי את היכולות להצליח שלא לראות כיעור.
—————————–
חזרתי
————————————————
"וכשראש הממשלה משמיץ ומסית נגד הארגונים שדואגים לזכויות האדם, וכשהוא מחפש דרכים לחוקק חוקים עוקפי בג"צ, וכשיש ערעור מתמיד של הדמוקרטיה ושל בית המשפט- ישראל נעשית עוד קצת פחות בית. לכולם. "
———————————–
ישראל היא לא לכולם, גרוסמן. מצטערת, אתה כבר לא דויד, בשבילי. ישראל היא מדינה העם היהודי . לא משתמע מזה שצריך להרוג כל מי שלא, וזכויות, גרוסמן, יש פה לערבים לא פחות מאשר ליהודים, לפעמים יותר – מרוב שאנחנו כל הזמן חוששים פן נקפח אותם בשל היותם מיעוט אנחנו מניחים להם לעשות בנו פשעי שנאה שלנו אנחנו לא היינו מרשים לעשות. אבל גם כשרואים את תופעות השנאה שלהם ליהודים זה הופך יותר ברור למה נחוצה מדינה ליהודים.

לעניין "ההסתה" מצד ראש הממשלה, גרוסמן, אתה כסיל. ההסתה קיימת רק בתקשורת – שגם בנוסף מסיתה ללא כל גבולות כנגד ראש ממשלה של מדינתנו, מדינת היהודים האחת. אתה פשוט כסיל- שצורך את הפרשנות על המציאות מבלי לעכל, בלי ביקורת, בלי לחשוב. מתי יש בכלל לראש הממלה הזדמנות להסית? וכנגד מה? ארגונים שמכנים את עצמם "ארגונים לזכויות אדם" אך פועלים מתוך דחף שטנה מוכה כלבת כנגד זכויות אזרח? לא מפריע לך, גרוסמן, שאוהבת זכוות האדם שלך מאליפלט – טוענת שהמדינה היא מדינת רשע שצריכה להעלם ונתפסה בקבוצה בינלאומית של אנטישמים חרופים? זכויות אדם – משמע – שלילת זכויות יהודים גם בעיניך?! ואם מדינת ישראל היא מדינת רשע – אתה צריך להתבייש שהסכמת לקבל ממנה פרס, גרוסמן.

ובגצ, גרוסמן – שומר באמת על הדמוקרטיה? אתה סופר, איש רוח ואינטלקטואל. אנשים מאמינים לך. ואתה – קראת פעם את אבי השיטה אהרון ברק ? כי אם לא, מאיפה הרהב לטעון דברים שאין לך מושג עליהם? ואם כן קראת -אתה סתם שקרן עלוב, גרוסמן – כי אין אדם אינטלגנטי שיכול לקרוא את יצירות הנונסנס ועדיין לחשוב ברצינות שהשיטה השיפוטית – הדיקטטורה השיפוטית , הדמוקרטיה שברק חמס מאיתנו – היא בבחינת דמוקרטיה.
כשתוהים איך מתרחשת בגידת האינטלקטואלים בכל אחת מהתקופות האפלות בהסטוריה – הנה כך – קונפורמיזם מוחלט ללא שום ביקורת .
במקום להתריע מעל כל במה על כך שאזרחי ישראל ניגזלו מחירותם באומץ חברתי – אתה רץ לטקסים אלטרנטייביים לקבל את הכותרות המלטפות בעיתון – שבגלל התדמית הכוזבת שלו – אף אחד מהשבויים בקונספציה לא שם לב לכך שהפך להיות עיתון אנטישמי , נוטף שטנה, מלשן קטן שמפיץ אנטישמו בעולם ע"י שקרים ומניפולציות.
אתה בוודאי חושב, שממילא הקהל של הארץ הם הקוראים שלך, ולא האספסוף הנבער שנפגע מההשתתפות שלך בטקס ה"אלטרנטיבי". וגם פה אתה טועה . הקהל הזה התנוון במחלת המוח האנטישמית – שמכלה את היכולות הקוגניטיביות עד תום ומותירה רק את היכולת לשנוא. האנטישמיות, גם זו העצמית , מחריבה יור תאים מאשר מחלת הפרה המשוגעת .
ואתה , ששכנעת אותי פעם לעבור לצמחונות כדי לחסוך פרה אחת – איך אתה יכול להיות כל כך מטומטם? איך יכולת לשחוט את הפרה הקדושה היחידה שנותרה לנו – קדושת הכרת הטובה שלנו לנופלים על הגנת מדינת היהודים? ממחר, גרוסמן, אני הולכת לצלות על מנגל כמה סטייקים טובים – לבזבז לך את הפרות. אולי אניח על האסכלה גם את כל ההשכלה הכוזבת שרכשתי מספריך, אלו, שכשאני הייתי כותבת את הסיפורים שלי, הייתי עוברת ומוחקת אחרי כך את הגניבות שגנבתי ממך בלי להרגיש.
תתבייש!
————————————————————-

"כשישראל מזניחה ומפלה את תושבי הפריפריה. כשהיא מפקירה ומחלישה עוד ועוד את תושבי דרום תל אביב. כשהיא מַקשה את לבה מול מצוקותיהם של חלשים ונטולי קול- ניצולי שואה, ונזקקים, ומשפחות חד הוריות, וקשישים, ופנימיות לילדים שהוצאו מבתיהם ובתי החולים שקוֹרסים – היא פחות בית. היא בית לא מְתַפקד."
——————————————
אתה תורם לאליפלט, שקמה במיוחד כדי לפגוע בתושבי דרום תל אביב -לתחוב אצבע ישר לתוך העין שלהם – ואז מאשים את הממשלה, שהוכשלה פעם אחר פעם על ידי עמותות ל"זכויות אדם למעט ליהודים" בחסות בג"צ? אתה אמיתי? בדקת את הנושא ?קראת פסקה אחת של בגצ? על פוגלמן שמעת, גרוסמן? קראת פסיקה שלו? אם כן, ולא הבנת שמדבר ביצירת נונסנס מטומטמת במיוחד – אתה אפס, גרוסמן.
לך תלמד את הנושא. אינך רשאי להטיף לאנשים מתוך בורותך הקונפורמיסטית

אני עוצרת כאן, כי כבר הבנתי.
ניסחת במילים יפות את כל האינדוטרינציה האווילית מאותה ערימת דומן שמגיעה אלינו מהתקשורת שאין בינה לבין המציאות דבר. סלח לי , גרוסמן אבל אתה נשמע בדיוק כמו אותן כוסיות מזדקנות, צדקניות ומוסתות, בורות באופן מכאיב, שמגיעות חדשות לבקרים לפורום שלי, להטיף לאלפי האנשים המשכילים ומוכשרים שלי מתוך אותה ערימת שקרים בנאלניים – כאילו שאת ההתכנים הקונפורמיסטיים הבנאליים השכחים והירודים לא שמענו מעולם – כדי להפיק מאיתנו תחושת ערך עצמי כוזב, עבורן.
צר לי גרוסמן, על שהרסת לי את האהבה שלי אליך. צר לי גם על ילדי, שעדיין מדי פעם מזכירים לי שאני נשמעת כמו פליכס, כי הם גדלו על ההקראות שלי אותך עוד לפני שידעו לקרוא לבד.
חשבתי שאתה תומס מאן, גרוסמן, ראיתי בספר את ההמשך של פליכס קרול אבל אתה לא מאן, גרוסמן, אתה רק cruel
אני כבר לא פגועה ממך יותר, קלטתי אותך עכשיו, ואי אפשר להפגע ממי שלא מעריכים יותר
אתה יכול ללכת לחפש את השלום שלך אצל המוסלמים אם בא לך
אתה חולמינג
ואני, איתך, גמרתינג

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: