פיסקת התגברות, או שתשכחו מחירות

ברגע שאנחנו נולדים לעולם כבר יש עלינו אינספור מגבלות. אנחנו מוגבלים מפאת אילוצים טבעיים, מפאת נסיבות, ומהר מאד נחוץ לגדל אותנו להיות יצורים חברתיים, שכל המשמעות של זה היא – לדעת מה אסור לנו לעשות.

חירות ממשית יש רק לתינוק שהושלך לג'ונגל לבדו – והחירות שלו תסתיים תוך זמן קצר יחד עם כל חייו.

על פי פרויד, (ולדעתי, קשה מאד להפריך את זה) הליך החיברות והחינוך – קבלת האיסורים לשם השרדות חברתית – הוא הליך מתמשך של סבל. אנחנו נולדים עם דחף לעונג ואך במרבית הזמן התביעה לעונג נדחית, ומוצאת לעצמה פשרות לא ממש מספקות . אם בכלל.

המצב האנושי אינו מצב של חירות.

המקסימום הוא – מצב של חווית חירות.

החברה, לדוגמה אחת קטנה – מחייבת אותנו להתהלך חנוטים בתוך בגדים. אנחנו לרוב לא מתלוננים על כך כי כך הורגלנו. ילד למשפחה נודיסטית ירגיש עצמו מאד אומלל מול הכפייה להתלבש לבית הספר. למרות שהחוויה עצמה – היות לבוש – לא שונה מזו שלנו. לנו היא לא מפריעה. אבל היא צריכה להפריע כי בגדים אינם תמיד דבר נוח .

———————————

מכאן אני מסיקה, שלפחות בכל הנוגע לחוויה הסובייקטיבית של פרט לגבי חירותו- דווקא חברות מסורתיות , הומוגניות מבחינת החינוך, והשולטות באופן עצמאי בחיי הקהילה שלהן בתוך היררכיה המקובלת על הרוב- (להבדיל מחברת תרנגולות חופש , שיום אחד מגיע הלולן ומולק להן את הראש) מייצרות לפרט יותר חווית חירות:

האיסורים מוכרים, ידועים , מוחלים על כולם וכך הופכים שקופים, (כמו הצורך ללבוש בגדים)

שם גם הפרט נחשף פחות לחירויות שאחרים נהנים מהן ושעבורו הן איסור. למשל, אני מניחה שדתיים יחוו יותר חירות בסביב שבה הם לא חשופים למתירנות מינית.

זה הגיוני בסך הכל: מה שלא רואים, לא רוצים.

שם, מתועל הדחף המיני שאינו בשליטה , למסלול נורמטיבי של ציפייה לחתונה ולהקמת משפחה. ואין צורך להרהר באפשרויות יותר זמינות.

כל זה – כמובן , אינו בהכרח אומר שהחברות הללו אופטימליות מכל בחינה. אבל נדמה לי שתחושת החירות בהן עבור הפרט – היא אופטימלית (למעט אם ישנם הרבה איסורים לא נחוצים, שרירותיים ודרקוניים שנועדו דווקא להדביר את חווית החירות – כפי שקורה בחברות דתיות אדוקות מדי – שבהן חירות נתפסת כבאה מן השטן)

———————————-

ואם כך – גם ההפך הוא הנכון . ככל שהחברה מגוונת יותר – כך הפרט נתבע לאתגר יותר את תחושת החירות שלו- משום שעליו לציית גם לאיסורים שלא נבעו מהתרבות שלו ולכן לא הורגל אליהם.

די להזכר באירוע משפחתי גדול שארגנתם למשפחה המורחבת. פתאום אתם מגלים שלא די להזמין את המנות הטעימות ביותר – צריך להתחשב בדרישות כשרות , בדודה הצמחונית, באחיין הטבעוני וכו' – זה מצמצם את טווח החירות של בחירה מתוך מבחר מאכלים קיים ואפשרי .

זה כבר לא איסור, אלא כפייה. שהיא איסור מ ו ר ג ש.

במקרה הזה, הכפייה לא כל כך נוראית – כי בכל זאת מדובר בהקרבה למען שמחה משפחתית

אבל אם ניקח את זה כמשל – תארו לעצמכם שהמשפחה שלכם ממש ממש גדולה. ומגוונת. אז כבר תהיה לכם בעיה עם מוזמנים רגישים ללקוטוז, כך שתצטרכו לוותר על חלב. עם כאלו שאלרגיים לכל מיני סוגי מאכלים, לסבתא שכמעט לא יכולה לעכל כלום וההוא שאם אין כבש – הוא לא טורח לבוא.

גם לבעית המגוון יש כל מיני פתרונות – אבל מה שבטוח – תרגישו היטב את העדר החירות בבחירת המנות

————————

עתה נניח, שהאירוע שלכם הוא טקס חובה, שממושטר על ידי סמכות כלשהי – שמאלצת אותנו לספק באופן שיוויוני כל דרישה מיוחדת.

זו – כפייה ממש.

לכן מן הסתם אתם תתמרדו.

אבל אולי לא, כי אם נולדתם לתוך החברה המגווונת והמושטרת הזו – את תחוו את זה רק כאיסור, ופחות ככפייה. אולי עד לדרגה של שקיפות.

אבל לפני זה לא נשכח – שהליך החיברות שתצטרכו לעבור בינקותכם – רק כדי שלא תרגישו את הכפייה – יכלול כל כך הרבה יותר איסורים – שהוא עצמו יהיה דכאני הרבה יותר מאשר של אלו מהחברה ההומוגנית.

וככל שהחברה יותר מגוונת – כך תצטרכו לעבור חניכה יותר אלימה ויותר חודרנית.

——————————————————-

ועכשיו – לעניין קליטת מסתננים – זרים בכל אספקט חברתי שניתן לדמיין.

וודאי שניתן לכפות על החברה לקבל אותם כשווי זכויות. כל מה שנחוץ הוא להפעיל כפייה מירבית על החינוך של כולנו. כל שוני – מוסיף עוד איסורים שצריך להכין אותנו להתרגל אליו.

וכך יוצא – שבחברה רב-תרבותית גוונת מאד, שבה לכל אדם יש זכויות שוות – וזכותו גם לשמר את היותו שונה תרבותית ואחר – הכפייה על כל אדם היא מוחלטת . והשיויון בא לביטוי בכך שלאף אחד אין חירות לעשות שום דבר. (הם לא כך הוא המצב בשבדיה, למשל? שבה כבר חשיבה פוליטית נחשבת לטעם רע, וחשיבה על התמרדותכנד הכפייב הרב-תרבותית – לפשע שנאה שדינו מאסר?)

————————–

קשה מאד לברור בין הרגש הגזעני, שהוא דחף חייתי לפחד מהשונה – לבין הנטיה התרבותית להעדיף את ההרגלים שלך על פני הכורח לסבול הרגלים של האחר , השונה מאד.

פארדוקס נוסף הוא – שהצורך ההכרחי לחנך דור צעיר להמנעות מגזענות – דורש שנושא הגזענות יהיה סוגיה מרכזית בשיח החינוכי . וכך גם נושא קיומם של הבדלים גזעיים -נשאר תמיד על הפרק .

התוצאה תהיה – שחלק מאלו שעברו חניכה קשוחה מאד ודכאנית מאד כנגד גזענות ולמען קבלת האחר – יצאו בוגרים בשלים שיקבלו את האחר ולא יהיו גזעניים (אם כי ככל שהכפייה תחייב להרחיב את מעגלי הקבלה – זה יחייב שהחירות תסורס יותר). וחלק אחר של החברה יתקומם , ורגש הגזענות (הטבעי בכל אחד מאיתנו) יתחדד יותר ויותר.

זה כמובן ידרוש פעולה מסיבית יותר של כפייה חינוכית. אלימה יותר וחודרנית יותר – שתייצר יותר סובלניים – צייתנים כרובוטים לצד גזענים בוטים יותר.

———————–

ומאחר שהבעיה פשוט מנציחה את עצמה, ולכן דורשת יותר כפייה, – זהו כר פורה מאד לנחת ידה הקשה של דיקטטור דידקטי מוסרני: כי מה לעשות? העם רק הולך והופך גזעני יותר! נחוצה יותר כפייה!

(אגב, זה לא בהכרח יהיה נכון עובדתית. אלא – שככל שהחינוך יהיה טהרני יותר, כך כל תופעה מיזערית יותר של "סממני גזענות" תחשב עוד פחות נסבלת)

————————-

ואם כל זה נכון – ניתן להסיק שטהרנות- מצידה האחד היא השאיפה למצויינות ערכית – אלא שהדרך להשיג אותה היא דכאנות וכפייה מוחלטים.

ולא ניתן שלא להעלות את השאלה – האם אולי כל הזרם הטהרני שמגיע מבית המשפט – בכל הנוגע לזכויות אדם – לא נובע, למעשה – מתוך תאוות שררה , במודע או שלא – מצד השופטים – שככל שהעם עושה יותר את הרע בעיני אדוני אלוהייהם (זה יהיה אהרון ברק) כך יש להם יותר הצדקה להתערב באופן בוטה יותר, תוך הידוק הכפייה שלהם על צווארו של העם? ואם כך, משתלם להם מאד להעלות כל הזמן את רף הצדקנות – כדי שלעולם לא נגיע למצב ערכי משביע רצון דיו – שבו אין צורך יותר לכפות את מרותם?

———————————-

כך או כך, המצב הוא כזה, שחלק מהציבור מסרב בתוקף לארח את המסתננים הנוכריים בשכונותיו. ותושבי השכונות לא ילכו לשום מקום, וגם אם חינוך מחדש בכפייה ידכא אותם מספיק לסבול בשקט, תמיד יהיו "גזענים" חדשים וכך שלעולם לא תפתר בעיית החיכוך העדתי-גזעי-תרבותי.

בארהב, לשם דוגמא, 200 שנה אחרי סיום העבדות – הקרע בין שחורים ללבנים רק הולך ומחמיר.

כך שלפחות למשך 200 שנה – אין לנו לצפות לכך שהמצב ישתפר פה מבחינת זכותו של האדם לחווית חירות. או לחווית השוויון.

האם כל זה נסתר מחסידי השיטה השיפוטית – שמא, – בדיוק לשם הם מכוונים?

אישית, אני לא חושבת שהם מטומטמים.