בספרות ובתקשורת הישראלית, ערבי הוא לא בן אדם

ערבי רצח את אחיותיו על רקע "כבוד המשפחה", כנהוג בתרבות האיסלם. הכותרות בישראל מיהרו לתרץ את המעשה, החזיקו חזק, ב… צפיפות חייהם בדירת חלמיש…!
זאת כי על פי השמאל הפוסטמודרני, לערבי אין תרבות, דת או רצונות משלו כמו לבני אדם. "האחר" נתפס תמיד אך ורק כקורבן של נסיבות שבני אדם, כלומר – יהודים, יצרו אותם. הערבי אינו אדם, הוא ה"אחר", הוא לא אדם וגם ערבי אלא "הערבי" -קונסטרוקט מופשט מכל תכונה משלו שכל תכליתו היא לשמש מראה מביכה עבור ישראל, בתוך תפיסת מוסר שהכלל היחיד בה הוא "לא להיות נאצי" – ובפרשנות האחת והיחידה -החובה לקבל את האחר.
ל"ערבי" אין תכונות בשום מקום. לא בספרות העברית ולא בפובליציסטיקה של המיינסטרים הישראלי. הספרות, שיצרה אינספור דמויות מרתקות, ייחודיות, אלמותיות – די להזכר במורה פינס של מאיר שלו ב"רומן רוסי", בדניאל שפניו הושחתו והיה מסתובב עם השור ז'אן ולז'אן על כתפיו, או באהרון הילד הטרגי של גרוסמן, ב"ספר הדקדוק הפנימי", או בגדעון ואילנה של עמוס עוז ב"קופסה שחורה", ועוד אינספור דמויות – שאף אחת מהן אינה "יהודי" אלא, בין היתר הוא גם יהודי.

ה"ערבי" בספרות מאופיין כנטולהתרבות משלו, נטול רקע למעט בהקשר הנישול הישראלי, ללא תכונות משלו – הוא תמיד קורבן מקרי, תלוי נסיבות. הוא רק "כבוש" או "אנוס" אם זו אישה. אין בו מאפיינים תרבותיים, רצונות אישיים ייחוד אינדיווידואלי משלו. ואולי בצדק, משום שהקורא הישראלי אולי יתקשה לחבב  בן האותנטי של תרבות האיסלם. עמוס עוז (אם זכרוני לא מתעתע בי עד כדי כך, ואשמח אם יאירו את עיני בעניין הזה) טרח למחוק מתוך המהדורות הבאות של "קופסה שחורה" משפט שנאמר ע"י ידי מישל סומו, דמותו של המזרחי המשיחי המושמץ, את האמירה הגזענית ש"לערבים קל לרצוח כי הם מורגלים בדם. הם שוחטים את הכבשה שחיו איתה" (הציטוט – מזכרון. המשפט נעלם מהספר). כנראה שעוז תפס, שהיתה פה קצת יותר מדי אמת על ערבים, בעוד שהוא, כל מה שרצה היה להכפיש את דמותו הגזענית של סומו.
לכן בין היתר, אני חושדת שהסיבה שה"ערבי" לא מיוצג על פי תכונותיו ותרבותו היא, שכל ייצוג אותנטי יהיה בגדר הסתה לגזענות.

הסיבה העיקרית שה"ערבי" אינו מיוצג באופן אותנטי, כדמות אנשית בעלת תכלית משל עצמה היא, שאף אחד מכל הסופרים הללו לא מכיר ערבי. אין להם חברים ערבים, הם פוגשים ב"ערבי" רק במסגרות פוליטיות בה הערבי עצמו מגלם את עצמו כ"ערבי" – קורבן אורייאנטלי של כינון המערב ושל ה"כיבוש" הישראלי.
אני מאתגרת פה את הקורא מיטיב הקריאה: תנו לי דמות אחת של ערבי בספרות הישראלית מהשמאל, שאינו "ערבי" אלא מתאפיין כמו דמות ממשית, ושערביותו אינה העיקר אלא האדם הוא העיקר וערביותו היא סתם עובדה מקרית. כמו יהדותם של הדמויות האחרות.
אני יכולה לחשוב רק על שניים: על השכנה הצעירה של הגיבורה של גלית דיסטל אטבריאן, שתפקידה בספר "אם היו אומרים לך" היה להיות זו שזיהתה ראשונה שמשהו לא בסדר הילד של הגיבורה, והערביות שלה באה לביטוי רק בהעלמותה לאחר מכן.

או כמה דמויות נוגעות ללב בספרו של בני לנדאו "מכונת זמן" , בני משפחה שחיה בשכנות לחצר של המספר, בשכונה החיפאית של שנות החמישים, המתוארים כדמויות משנה אמנם, אבל על פי מאפייניהם האישיים ולא כ"ערבים".

שני הסופרים האלו הם במקרה או שלא, גם ימניים וגם נמנים על חברי האישיים.

אפילו  בספרי (שלא הוצאתי לאור), ישנה דמות של ערבי המתמודד עם היותו הומסקסואל בחברה הערבית כבעיה אותנטית בחברה הספציפית הזו, ודמותו (שמודעת להיותה דמות מספר) מתמודדת עם הבעיה האישית שלו לא כ"ערבי" או "הומו" אלא, כעובׇד, הבן ה-12 של משפחה ספציפית. והוא קשור לסיפור לא בשל "ערביותו" אלא כדמות שבעיה בחיים הובילה אותו לקבוצה מסויימת, שאין לה שום קשר ללאומיות כלשהי.

את היכולת הבסיסית הזו – המצופה מסופר, להצליח לתאר דמות, שערביותה אינה אלא רקע שולי לתכונותיה שלה – לא מצאתי בספרות העברית בכללותה.

אין דוגמה מושלמת יותר להבחנה הזו מהפובליציסטיקה של גדעון לוי, אשר במשר כמעט ארבע עשורים העיב על הציונות והעיק על מצפוננו בסיפורי קינה על אומללותם של ערבים תחת הכיבוש. בסגנונו, סגנון הקיטש הפאשיסטי של דה-אמיציס, ("הלב" היה כנראה הספר האחרון שקרא הבור הזה) תיאר לנו מדי שבוע את מצוקתו של כפרי , או ילדה הפלסטינית, אם אם מסכנה, קשת יום במחסומים, תוך שהוא מתאר לנו את מראם בסגנונו הסכריני-דידקטי, בנוסח: "עובד אדמה שפוף גו ששנותיו הטובות כבר מאחוריו וחריצי קמטיו מוליכות את הדמעות הזורמות מעיניו כבמפת הוואדיות של ארצו הנגזלת והולכת, הישר אל ים המוות של עמו".(המצאתי את זה, כבר שנים שאיני קוראת את הכסיל הזה).

כך, בכשרונו האחד לייצר רגשות אשם באמצעות קיטש, תיאר את מחשבותיהם, משאלותיהם, רצונותיהם של מושאי מאמריו וכמה מביך היה לגלות, שהאיש כלל אינו דובר ערבית. שאת כל ה"אירועים" האיומים במחסומים שמע מפי "מקורות" פלסטינים שהיחס שלהם לאמת מתאפיין בהכחשת שואה (ראו ספרו של טוביה טננבוים "תפוס ת'יהודי").

כך שבין אם האירועים שתיאר לוי קרו, או לא, גם אם כן, את כל התיאורים שבנו את הדמויות שכה הצליחו לכוון לרגש האשם היהודי – הוא אשכרה בדה מליבו, תוך סילוק כל מאפיין אותנטי של הערבי הממשי, ובנייתו מחדש ככלי ספרותי המעוצב לקלוע היישר אל הצורך של הקורא שלו לחוש תחושת עליונות על כך שהוא נמנה על קומץ הרגישים לסבלו של האחר, בחץ ישיר המכוון את חוסר הראציונליות של טראומת השואה הקולקטיבית שלנו.
כל זאת, במחיר המוסרי הפעוט של איון הערבי כאדם, ניכוס כל עולמו הרוחני, העלמתו של הערבי כבן אנוש ויצירתו מחדש כ"ערבי" – שאינו אלא כלי אינסטרומנטלי שנועד אך ורק לשמש כמראה, שמסתירה את כל הערבי ומחזירה לחברה הישראלית את דמותה שלה, אך דמותה הכוזבת מתוך מראה מעוותת שמכחישה אפילו את היותה מראה ומתחזה ל…משקפת…
כך, האומללות הערבית, שכלל לא עולה על דעתי להכחישה אך שמניעה הממשיים הועלמו לחלוטין – חוזרת אלינו דרך עיניו המעוותות של לוי – רק על מנת להכות אותנו בתכונה הכי חיובית שלנו: ההומניזם החומל, קו האופי התרבותי שחוצה את כל סוגי היהודים. ואת התכונה הזו בדיוק לוי הצליח ממש לבדו להשחית כך, שקורבנותיו האומללים של שטיפת המוח שלו מוצאים עתה לנכון להצדיק אפילו רצח מזוויע של בנות צעירות על ידי אחיהן – ולראות בכך את אשמת החברה הישראלית שסיפקה למשפחה "דיור צפוף בדירת חלמיש"…

כך גם בפוליטיקה. שום דבר שערבי אומר או עושה אינו נלקח ברצינות. בדומה לאותו מיליונר שניסה להתחתן עם טוני קרטיס המחופש לאישה ב"חמים וטעים", דו השיח של השמאל עם הערבים על השלום, לנצח יתעלם מהערבי:

ערבי:  גם בהסכם שלום לא נבטל את האמנה הפלסטינית שקוראת להחריב את ישראל
ושמעון פרס, בחיוך של מיליונר ששום דבר לא ישנה את דעותו: "לחלום, מותר"…

ערביף  לא נכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים
והפוליטרוק הישראלי, נביא הזעם הקדוש  "היעלה על הדעתו של מי, שאנחנו נזקקים להכרה מצד פלסטינים כדי לדעת שאנחנו קיימים?! "

ערבי:  באנו לחדור את הגדר בהמונינו כדי לשחוט אתכם
והשמאל כולו: כה לחי! ההפגנה היא נשמת אפה של הדמקרטיה

ערבי: פלסטין כולה שלנו, לא מעניינים אותנו קווי 67 . לא נחדל להלחם בכם גם אם תצאו מעזה
והפרשנים שלנו: תתעלמו, אלו סתם ערבים שמדברים שטויות וזו בדיוק הסיבה להחזיר להם את השטחים שלהם ולהפרד לתמיד מהסתומים האלה

ערבי: אנחנו מאשימים אתכם בהמצאת השואה כדי לנשל אותנו וגם שאתם עושים לנו את מה שהנאצים עשו לכם!
והתקשורת, מעלימה את הדוקטורט בהכחשת שואה של אבו מאזן ועונה בזחיחות :
"שלום עושים עם אויבים. אתה פרטנר!"

הערבי, מתוסכל מההתעלמות המתודית ממנו, תולש בייאושו את המסיכה :

"לעזאזל! אתם לא קולטים?! אנחנו שולחים עפיפונים עם צלבי קרב לשרוף אתכם – אנחנו נאצים, אומרים לכם!
והשמאל, בחיוך זחוח :
Nobody's perfect

לא מושלם
לעזאזל, אני גבר!
Shimon_Peres_in_Brazil.jpg
לחלום מותר, אף אחד אינו מושלם

כשם שמעולם לא נתנו לערבים את הזכות הבסיסית להגדיר את עצמם בעצמם, לדבר בשמם שלהם, לקבל ביטוי אותנטי – בתיאורם כבני אדם בעלי ייחודיות אידיוודואלית מחד, וכבעלי שאיפות קולקטיביות-תרבותיות מאידך, כך השמאל הנאור והחומל מבצע היום במסתננים אפריקאים: אותו שימוש אינסטרומנטלי, אותה העלמה מוחלטת של כל אותנטיות ממשית שלהם, תירוץ והצדקת כל מעשה לא מוסרי שלהם –(למשל, חוסר האחריות ההורי שלהם, מבוססת תרבות אפריקאית נחשלת) בהיותם קורבן לגזענות ישראלית.

ארגוני השמאל, בשיתוף התקשורת, בונים מחדש וממציאם נרטיב "פליטי" לשם הקבלה לפליטי שואה לצורך ניגוח היהודים. כי רק ליהודים יש כוונות ואחריות למעשיהם. האחר לנצח הוא רק קורבן. קורבן ותו לא.

כי בתפיסה השמאלנית יש רק שתי אפשרויות: או להכיל כל אחרות ללא כל צורת שיפוט – או להיות נאצים.
כל זאת תחת הציווי האחד של תורת המוסר השמאלנית: "קבלת האחר", תחת הססמה "האחר הוא אני". המוסר השמאלני נמדד אך ורק על פי הצו הזה. ורק כך השמאל מצליח לראות עצמו נעלה מוסרית על שאר בני התמותה.

וכך, באופן פרדוקסלי ובלתי נמנע, השמאל עושה בדיוק את מה שהנאצים עשו: דה-הומניזציה מוחלטת ל"אחר", שימוש אינסטרומטלי בבני אדם, במטרה להוציא מכלל האנושות קבוצה אתנית תרבותית אחת נבדלת והרי זה פלא – שוב – את היהודים. הנאצים עשו זאת ישירות כנגד יהודים, והשמאל מוביל לאנטישמיות על ידי שימוש באחר לייצור חמלה מזוייפת המאיינת אותו עצמו לחלוטין .
התועלת של כל זה, עבור השמאל ברורה: "האחר" לא לגמרי בן אנוש. הימין- לא אנושי. רק השמאלנים, ה"הומאנים", הם לבדם – בני אדם.
ממש כמו שהנאצים חשבו על עצמם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: