משפטית, ערבי הוא לא בן אדם

אם לשפוט על פי בית המשפט – לא תמצאו לעולם שום רמז לכך, שערבים הם יצור אנושי. הוא כלל אינו בבחינת סובייקט. ערבי הוא אובייקט תיאורתי נושא זכויות אדם.
הפילוסופים והסוציולוגים מכנים את האדם סובייקט. המונח הזה עבר לא מעט גלגולים, ואף התהפך במהלך השנים. היום, המשמעות התחברית שלו היא "נושא". כמעט בכל משפט בשפה יש נושא ונשוא. הנושא הוא הדבר הפועל: החתול ישן. הכלב נובח, החיטה צמחה. המחבל התאבד… כל דבר בעולם הוא עצם (סובסטנציה).

רגע, לפני הכל, כל מה שאומר פה, לכל הגדרה, לכל משפט חיווי – אתם יכולים להיות בטוחים שישנה הגות פילוסופית, שטוענת בדיוק את ההפך. למרות זאת אין ברירה אלא לומר דברים, ולהניח, שבאופן כללי הם נכונים, על פי הסכמה בסיסית כוללנית.
אז, איפה היינו? כל דבר הוא עצם בתור ההתחלה. לעצם אין תכונות משלו, הוא נושא עליו תכונות. כדור אדום הוא כלום (דבר מה), שזה העצם, שנושא עליו תכונה של להיות אדום, להיות עגול, להיות בעל גודל מסויים ולפעמים – להיות מסוגל להוציא אנשים מהמטריקס.
אם היה ניתן לומר משהו על העצם, זו היתה תכונה, ואז כבר לא היה רק עצם. כדי לקבל בחזרה את העצם, "מפשיטים" אותו מהתכונה. למילה "מופשט" (אבסטרקט) יש בעצם שני מובנים הפוכים: עצם ללא תכונות, והמובן השני: משהו שיש לו כל מיני סוגים של תכונות והרבה מהן, עד שהוא לא ניתן להגדרה, או, שאין לו קיום קונקרטי. (אין לו תכונות פיסיקליות ממשיות, הוא אובייקט של השכל) כמו "אהבה", "דמוקרטיה" "ציור מופשט", וכו.
מה שנושא את התכונות בתוך משפט, הוא ה-מה-שפועל, או מה שקורה לו – מה שקורה לו במשפט מסויים: החתול צד עכבר. העכבר נאכל.
בתכלס, הנושא זה מה שחשוב במשפט. עליו מדברים. לכן , האדם הוא הסובייקט. הוא זה שנושא תכונות, הוא מה שפועל בעולם, הוא זה שכשקורה לו משהו, זה מה שמעניין אותנו. האדם עושה, פועל, יוזם, חושב, מקים, בונה, הורס, רוצה, שואף, מתכוון, דוקר, רוצח – האדם עושה הרבה דברים. לא כולם מי יודע מה טובים. אבל גם כשהוא חרא של אדם (שזו תכונה), הוא עדיין נשאר אדם: אדם חרא. זה אפילו לא נדיר כל כך.
אובייקט, גם הוא נושא תכונות, אבל הוא לא פועל. הוא נפעל *). מה שקורה, קורה לו. לאובייקט אין מניעים. אובייקטים הם דוממים. וכשהם לא דוממים, כמו במשפט "הסכין חדרה ללב" – אנחנו בדרך כלל נוטים להניח, שהיא לא זזה על דעת עצמה אלא שסובייקט כלשהו הפעיל אותה.
לא כך עם ערבים.
כשערבי מפעיל סכין, או שהסכין היא הנושא, או שהנדקר שלו הנושא. לאחרונה אישר בית המשפט העליון החלטה נבונה מאד של בית משפט צבאי,שעל פיה, נירית זמורה, שלפני שנתיים וחצי דקרה אותה סכין, אין בזה כדי להאשים מישהו בניסיון לרצח. אמנם, איש אינו תמים עד כדי להניח שהסכין פעלה על דעת עצמה. ואדרבא, ידוע שיש סובייקט מעורפל כלשהו, הנושא את השם חמזה פאיז שמאד סייע לסכין לחדור לעצם השדרה הגב של נירית זמורה. אבל באותה מידה יהיה זה אך נאיבי לחשוב, לעצם הדוקרת היו תכונות בכמות מספקת לכדי הגדרתו כאדם:
ראשית, לא נמצא כל רמז לכך שהיה לערבי כוונת רצח, או כוונות בכלל. זמורה אמנם יחסית התקרבה לערבי במהירות, תוך שהיא עומדת במקום, כך שמי שלא מבין כלום בפיסיקה היה יכול בקלות להניח בטעות שהוא זה שרץ לקראתה – כשסכין בידו.
נסיבות מפלילות נוספות בזירה: נשמעה צעקה "אללה הוא אכבר" ובצירוף מקרים חסר מזל, בדיוק באותו רגע שבו הונפה הסכין וננעצה בזמורה. אבל כל בר דעת אמיתי, כשופט, מבין בשכלו המשוכלל, שכל אלו אינם אלא נסיבות נפרדות, שאין ביניהן קשר סיבתי. כך שאין לקפוץ למסקנות נמהרות כגון להסיק מכך קיומה של כוונת זדון, חלילה, או אפילו את עצם קיומו של המפגע.
ולמרות כל הראיות המפוקפקות הללו, וכנראה מתוך רצון פופוליסטי משהו לרצות את ההמונים צמאי הדם, ליתר ביטחון הרשיעו ערבי כלשהו, שבמקרה מילא את החלל במקום ובזמן שבו שום דבר לא דקר את זמורה אבל מה שבטוח זה שהיתה לו סכין ביד. ומאחר שזה בהחלט לא חוקי, הערבי הואשם בהחזקת סכין.
מבחינתו של בית המשפט, שמבין שערבי זה יציר כלאיים: הוא כמובן אינו סובייקט – משהו שיש לו כוונות, אחרויות למעשים או משהו שיש ליחס לו יכולת פעולה מכוונת, אך בכל זאת ידוע שיש לערבי היכולת לזוז מכוח עצמו.
מכאן אנו מסיקים, שבהגדרה משפטית מתקדמת, ערבי זה יישות בעלת דרגה גבוהה יותר של קיום מחפץ דומם רגיל והשופטים בחכמתם פסקו לחלק של הערבי שהוא כמעט סובייקט כמה חודשי מאסר, והפחיתו ממנו את כל שאר השנים נמאסר העולם, מתוך התחשבות בחלק הדומם של המושג "ערבי".
וכל מי שרק יקדיש לכך כמה דקות מחשבה, ורצוי, עוד שבע שנות לימודי משפטים – יצליח להבין לבד שאין כל טעם להאשים ערבי, כאילו היה בן אדם. ממש כמו שאנחנו לא בועטים בכעס בקיר שהתנכל בזדון לזרת שלנו. בעצם, אנחנו כן בועטים, אבל כולנו נודה, שזו פעולה מטומטמת למדי, שריד אבולוציוני עתיק עוד מהתקופה שהאדם היה ערבי.
מי שצופה בתקשורת, למד באקדמיה או עוסק במשפטים מבין היטב, שלערבי אין כמעט אף מכנה משותף עם האדם.
לערבים אין תרבות משלהם. כלומר, יש להם, אמנם, אבל היא לא מתאימה כלל לתיאוריות על ערבים, לכן אנחנו מתעלמים מקיומה, ובצדק רב. אולי יום אחד יתגלה, שתרבות של ערבי היא תרבות אוניברסלית, כלומר- בורגנות עם ניחוח שמאלני ליברלי, רב תרבותי, פלורליסטית ודמוקרטית – או אז תהיה לנו הוכחה מדעית שלערבי יש תרבות עשירה משלו, שאינה נופלת במאום מהתרבות שלנו. בינתיים אין שום סימן לכך, ולכן אין גם שום טעם להניח שלערבי יש תפיסת עולם משלו, או שייכות לקולקטיב, שאיפות קולקטיביות, תפיסות מוסר או דת.
אגב, מה שהכי אין לערבי, זו דת. הערבי אינו דתי ואינו מאמין בשום צורה של אלוהות, כי אם היה, הוא היה פרימטיבי, ופרימיטיביות זו תכונה אנושית. וכך ההינו מגיעים לאבסורד, שכאילו הערבי עצמו אנושי. זו הוכחה על דרך השלילה, שמראה שלערבי אין אמונה דתית. אם הייתם לומדים לוגיקה כמוני הייתם מבינים את זה בעצמכם ולא הייתם צריכים להמשיך להתפלש בבורותכם הממארת.
ברור, שאין קולקטיב ערבי. כל ילד יודע, שכל מחבל הוא נפגע בודד: אף קולקטיב לא שלח אותו לבצע את החבלנות שלו. לא היה שם שום רקע רעיוני, אין לפעולה שלו שום קשר לאידיאולוגיה כזו או אחרת, כל מה שמניע אותו, אם בכלל, זו הבדידות. ובדידות היא העדר מוחלט של בני אדם אחרים, ככה שגם היא – כלום.
לערבי אין מניעים! לעיתים, אמנם, נמסרת ידיעה על כך שיהודי נרצח על רקע לאומני. יש פה מן בלבול ואי הבנה. הרקע הוא הלאומני. לא הערבי. והלאום שייך ליהודי. יהודים נרצחים לא כי ערבים הם לאומנים אלא כי יהודים הם יהודים. לערבים אין רקע בכלל . בקושי יש בהם ערבי. ואם יש רקע, זה רקע של טאפט ענק עם צילום של שקיעה. כי לערבים גם אין טעם אמנותי.
לערבים אין שאיפות משלהם. כלומר, ברור שיש להם. אבל השאיפות לא שלהם. מצד אחד, מה כל ערבי רוצה? שיהיה שלום כמובן. ערבי היה רוצה לחיות בשלווה לצד היהודים, לגדל ילדים בודדים, להקים משפחה בודדת משלהם, לעבוד את האדמה שלהם, לשבת תחת גפנם ותחת תאנתם, ובכלל ערבי אוהב לשבת הרבה על התחת. ערבי רק רוצה זה שלא יהיו חיילים בבית שלו ושלא יהיו מלחמות בעולם שלנו. ומה שהוא הכי רוצה זה ישראל תצא מהשטחים ותיסוג לגבולות 67 . כי בסך הכל הערבי הוא האחר, והאחר הוא אני, ואני – זה רק אני שמאלני, לכן ברור שערבי רוצה בדיוק את מה שהשמאלני רוצה בשביל הערבי. כי מי לא רוצה את זה? למה שדווקא ערבי יהיה יוצא דופן פה?
מצד שני, כשערבים מדברים, הם אומרים דברים אחרים.
ואז זה נשמע כאילו שבאמת הם אחרים אבל לא מהסוג של האחר הוא שמלאני. ערבים אומרים מילים שאין להן שום מובן בשום שפה: ’איטבח אל יהוד‘, ’חייבר חייבר אל יהוד‘, ’שהידים הם הגיבורים הכי גדולים‘, ו- "אללה הוא אכבר" (תופעה מאד מעניינת שהבחנתי בה: שמתם לב, שמאות אלפי בני אדם שמעו דוקא את המילים האלו בדיוק ברגעים האחרונים של חייהם, לרוב במפתיע ובלי כל הכנה מראש? )
עוד משפטים שנאמרים ומופצים לחלל בדיוק כששפתיים של ערבים זזות: פלסטין כולה שלנו, חיפה, יפו, תל אביב, טבריה…
איש עדיין לא הצליח לפענח את המשמעות של זה, וחוקרים רבים טוענים, שאין מה לחפש, כי לערבים אין שום שליטה על הצלילים המקריים שנפלטים להם מהפה. חוקרים אחרים מייחסים את התופעה להצטברות מקרית של גזים, שנפלטים בו זמנית מפה של ערבים ושמגוחך לייחס להם תוכן כלשהו. אם התאוריה הזו נכונה, אז אפשר גם להפסיק לנסות לחפש את פשר הצלילים "שאהיד", "ג'יהאד", "מוחמד" "קוראן" "מלחמת קודש" ו"פלסטין תשוחרר מהים עד הנהר".
כל זאת , עם יוצא דופן אחד. המילה "שלום".
שלום זו מילה שערבים לא מפסיקים לומר, יום ולילה, בצאתם ובלכתם, בעירות ומתוך שינה. שלום, שלום, שלום ,שלום. כל הזמן – שלום. המילה עצמה, שלום, כל כך קדושה לערבי, עד שהוא לעולם לא יאמר אותה בקול. רק בלב. עמוק. פנימה. למזלנו, יש בינינו יחידי סגולה שמסוגלים לשמוע את הלב של הערבי. ומזל, שהם מגלים לנו. אחרת זה היה נראה כמעט ההפך- כאילו, שערבים לא רוצים שלום. אגב, חשוב לדעת: ערבי שכן אומר את המילה שלום בקול, הוא שקרן. או שהוא ערבי נדיר שלא רוצה שלום עמוק בלב. או שהוא לא ערבי.
כולנו כבר גילינו את הטעות שלנו ושילמנו מחיר יקר, בחייהם של קורבנות "שלום" רבים. ערבים אמייתים רק רוצים שלום, אבל אם הם אומרים את זה בקול – השלום – שהיה רגיל לחיות בתוך הערבי -יוצא בפתאומיות החוצה לעולם, מתקלקל, עובר שינויים והופך להיות משהו רע. כמו טרור או מלחמה. לכן אף פעם לא תתפסו ערבי אומר את המילה הזו, שמרוב קדושתה אפילו בקוראן לא העזו לכתוב אותה כדי שחלילה לא יקרו דברים רעים כמו מלחמות וטרור. ואני סבורה שזה מאד מכובד, וראוי שנכבד את רצונו וגם נאמץ את המנהג הערבי היפה הזה. שלום צריך להשאר בפנים, בלב. כשמנסים להוציא אותו לעולם – המציאות מטנפת אותו.
כך או כך, מה שערבי אומר – אין לו פשר, ומה שיש לו פשר, אותו הערבי לא אומר. להקשיב לערבי זו ברכה לבטלה, שרק מבלבלת ומסבכת את המצב ומרחיקה את השלום!
אריסטו הגדיר את האדם כ"חיה מדברת". בתקשורת מבינים שערבי זה חיה מדברת שטויות, וטוב הם עושים שאינם מביאים את ההבלים לידיעת הציבור, שמפאת היותו הרבה פחות נבון – הוא עלול ליחס לערבים כוונות כמו של בני אדם. מה גם, שלמראית עין הם נראים כמעט כמו בני אדם, מה שתורם לבלבול. עיתונאים מנוסים יודעים לא להתייחס לשטויות של ערבים המבטאים את ”רצונם“ – ממילא, מה שערבים הכי רוצים זה שעיתונאים ישראלים ירצו במקומם את מה שהם אמורים לרצות, אם היו ערבים סבירים.
הוכחה נוספת ונחרצת לכך שערבי הוא לא אדם היא שמה שהכי מאפיין הסובייקט- זה- אחריות למעשים. וזה – הדבר הכי רחוק מערבי שרק אפשר.
ראשית, אין לערבים מעשים בכלל, כך שממילא, אין להם אחריות עליהם. נכון. לפעמים מתרוממת סכין שהיתה מונחת במקרה ביד שלהם, וחודרת בתוך מישהו. אבל מפה ועד הרעיון, שזה היה מעשה, שהיתה שם כוונה, שכיוונה לתוצאה – זה כבר פרשנות מרחיקת לכת הרבה יותר מדי.
בניגוד לערבים, יהודים הם בני אדם, לכן יש להם גם כוונות וגם אחריות על תוצאות המעשים אותם הם עושים כסובייקט שלם ומוצק. יהודים הם בני אדם, שעושים מעשים, רובם, לצערי, רעים. רעים מאד.
לדוגמה, לפני כמה ימים התפרסמה ידיעה בווינט, שטרוריסטים יהודים ריססו בגרפיטי "יהודים . תתתעורו!" המשטרה מיד יצאה לחפש את האחראים לפשע. ממש מתחת לאותה ידיעה נכתב: "בקבוק תבערה הושלך על מכונית בשומרון".
נו? מה כבר יש למשטרה לעשות פה? הבקבוק עצמו, הרי כבר הושלך וגם התלקח. אז מה נותר? לעצור את השאריות שנותרו ממנו? במה זה יועיל?
נכון, שיש להניח, שסיבת מעופו של בקבוק התבערה נעוצה באופן מעורפל כלשהו בכך, שערבים השליכו אותו. אבל, היי. השלכת בקבוקי תבערה במטרה לשרוף משפחה, זה מה שערבים עושים. זה לא שיש פה כוונה, זה טבעי. נהרות זורמים לים, השמש זורחת, בקבוקי תבערה מושלכים. מכאן ברור, שאין שום טעם לכעוס. זה לא שיש שם בני אדם פועלים, סוכני מוסר שאחראים למעשיהם. סתם ערבים.
ערבים הם כמו רוח. כשבאמצע הלילה נשמע פתאום רעש מבהיל אנחנו אומרים – אה, זה בטח רק הרוח. (או מואזין) – שזה פחות או יותר שייך לטבע. ככה, גם שבקבוק תבערה עף על המכונית המשפחתית שלכם, אתם תגידו: 'אמאלה! אה, זה רק ערבים. איך נבהלתי לרגע!'
עטיפה
טענה נוספת, משכנעת לא פחות, אם כי הופכית – היא – שסובייקט הוא ישות עקבית. אנו מניחים שאם סובייקט לוקח חלק בפעילויות מסוג מסויים, למשל, טרור- אזי הוא טרוריסט. כלומר, אנו נצפה ממנו להתמיד בפעולות טרור, אנחנו נניח מראש שישנו מניע  ומאחר שכך, כל עוד המניע קיים, הטרוריסט יעסיק את עצמו בפעולות טרור.
אצל ערבים, לעומת זאת, מעולם לא הוכח קשר כלשהו בין מעשה לכוונה. לכן צדקו השופטים במשפט של הסכין שדקרה את זמורה, בטענתם שלא ניתן לדעת אם הערבי התכוון ממש לרצוח את זמורה, משום שבדקירה הראשונה הסכין נשברה. אם השופטים היו טועים לייחס תבונה אנושית לערבי, הם היו עלולים לקפוץ למסקנה שדקירה אחת תוביל לעוד דקירה. למזלנו. ישבו שם שופטים שמבינים היטב שאין ליחס לערבי צורות התנהגות של בני אדם ושפטו את הערבי על פי מה שהוא.
ועתה, אנחנו מגיעים לעיקר: אם מבינים שערבי זה לא בן אדם, ברור שאסור לירות בו. לעולם אין סיבה לירות בערבי!
58bcdb47b0927c057cff
בקט"בים מוחים כנגד חיים של משפחות יהודיות
טוב, נכון שיש המוני ערבים שצובאים על הגבול בעזה, וזה מראה מפחיד למי שלא מבין שערבים לא רוצים לפגוע באף אחד, למרות שזה מה שהם אומרים, קרי, שהם רוצים לחדור כדי לשחוט ילדים ביישובים הקרובים. אבל מי שמבין ערבים יודע אל נכון, שאין שום קשר בין מה שערבים אומרים לבין מה שהם יעשו.
ונכון גם, יש להודות ביושר, שהערבים גם ממש שורפים שדות עם עפיפונים, אבל עפיפונים זה חמוד וילדותי, ולכן השדות נשרפים אמנם, אבל רק בקטע ידידותי, תמים ושוחר שלום. כמו כל מה שערבים עושים.
ועם זאת, נראה גם שהם באמת מנסים להרוס ולחדור את הגדר בהמוניהם, אבל כולנו יודעים שלערבים אין באמת כוונות משלהם ולכן אי אפשר לדעת למה הם עושים את זה.
מה שכן, מותר לומר, שהם מוחים. שזו מחאה. את כל שאר התופעות שמלוות את המחאה צריך לשים בצד ולהודות, שאין לנו מושג מה פשרן: שדות נשרפים, צמיגים מעלים עשן, מטעני חבלה מונחים, אבנים נזרקות על חיילים, הגדר מתפרקת – לכל אלו אין שום קשר מוכח למחאה הלא אלימה. הדבר היחיד שנראה כמו משהו שיש לו פשר, זה ההפגנה. והפגנה היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. וזה בכלל לא משנה אם הם מפגינים בכלל מחוץ לגבולות של הדמוקרטיה שלנו, או גם שהדמוקטיה נחנקת מעשן הצמיגים של ההפגנה, שהיא נשמת אפה.
מדבר אחד בשום אופן אסור להתעלם וזה – מהסכנה לחיי חיילנו! פה – אין בכלל על מה להתווכח. אסור בתכלית האיסור לסכן ולו חייל אחד. כמו שאמר עמוס עוז אפילו על אבני הכותל: "להמית את האבן ולא את הנער!"
אבל טפשי לחשוב, שתופעות שוליות המתלוות להפגנה, יש בהן סיכון ממשי לחיילים. אז הבה לא נגרר להסטריה. צהל הוא הצבא החזק במזרח התיכון, וגם אם חלילה יפגעו חיילים, או אפילו ימותו, זה יהיה מוות לא רציני. כי מה כבר כמה חמאסנקים יכולים להזיק לצהל הגדול?!
images (1)
ערבים מהווים רק סכנה מזערית למוות לא רציני וחסר כל חשיבות
כך שאם מתעלמים מכל הזוטות מסביב, אזי מה שקורה על הגדר בעזה– זו מחאה תמימה ודמוקרטית. כי אם זה נראה כמו הפגנה, ועושה קולות של הפגנה, ואם מתעלמים מכל שאר התופעות שהן לא הפגנה, כולל, מהעובדה שהפגנות הן הפגנות רק בתוך המדינה או היישות שבה המפגינים הם תושבים ולא- כשהיא על גבול מדינה אחרת, מול אזרחים שאין להם שום אחריות עליהם ולמעשה, נקטו בצעדים כואבים וקיצוניים רק על מנת שתושבי עזה כבר לא יהיו הבעיה שלהם כך שברור עכשיו עוד יותר שלערבים אין מוח אנושי, ואין שאיפות משלהם אלא רק שאיפות שלנו יש עבורם (ולמעט שאיפות העשן שהם עצמם הבעירו), ואין להם אחריות על מה שהם עושים, או כוונות משלהם, או הבנה לגבי מה שהם עושים, אז זה מה שזה נראה:
מחאה. שהיא גם לא אלימה אם מתעלמים מהאלימות, וראוי להתעלם ממנה כי אם לא היא עלולה להביא אותנו למסקנה האבסורדית שלערבים יש תוכניות וברור שאין להם כי מה פתאום הם מפגינים מולנו במקום מול מי שאמור להיות לו אכפת מהם – החמאס?  ועכשיו ברור לגמרי שישראל חוטאת בכך שהיא יורה בהם סתם ככה בלי שום סיבה.
אז נכון, שישראל הזהירה אותם, אמנם, שלא יגיעו לגדר, ושרק מי שיגיע יהיה בסכנה. אבל זו היתממות! את מי ישראל הזהירה? בני אדם? שיש להם שליטה על הפעולות שלהם? זה שקר, ישראל הזהירה ערבים! איך בכלל מצפים מהם למשהו?
ערבים תמיד חפים לגמרי מכל פשע. הם חפים מפשע, חפים מאחריות, חפים מכוונות, חפים מרעיונות, חפים מציווי דת, חפים משאפות משלהם, הם חפים לגמרי מאנושיות! אז לירות בהם?! סתם ככה?
הנה. לפני כמה ימים ראינו סרטון שחושף את כל הרשעות הרצחנית של חיילי צהל: שלושה חיילים מביטים בחף מפשע מכין בקבוק תבערה, שזה, כבר הסכמנו יחד – משהו שערבים עושים באופן טבעי לגמרי, וז לא רק רוצחים אותו בדם קר –אלא גם פוצחים בקריאות חדוה! ומה שהיה חמור עוד יותר, שהסרטון עלה ליוטוב, וביזתה את הנרצח. התקשורת כמובן יצאה מגידרה, כי למרות שידוע לכל ילד בעולם שצהל הוא צבא של סממנים נאצים, עדיין הרצח הזה היה חמור מהנאציזם הרגיל בתכלית. ורק שיהיה ברור עד כמה ערבי זה לא יצור תבוני – הנרצח הערבי מחה נמרצות וטען שרגשותיו נפגעו! הוא אפילו לא הבין שהוא מת! וטוב עשתה התקשורת שלא נתנה לו לבלבל אותה והמשיכה בנחישות לטעון שהנרצח משקר ושהוא אכן נרצח סופית וללא כל אפשרות להתחרט. מה שהתקשורת, האקדמיה ובית המשפט מבינים, שהאספסוף הנבער וצמא הדם לא הצליח לקלוט – זה שערבים הם לא בני אדם. הם גם לא חפצים דוממים, לא טענתי את זה. הם גם לא חיות. בשום אופן לא, ומי שחושב שזה מה שהם – גזעני ושיתבייש לו. ועכשיו אני אסביר לכם את מה שהתקשורת, האקדמיה ובית המשפט מבינים לגבי התופעה המכונה בלשון-העם, "ערבי":
ערבי זה עצם הנושא תכונות, אבל לא תכונות משלו אלא יותר, תכונות שהתקשורת בחרה להעמיס עליו, מבלי רשותו ואפילו בלי ידיעתו.
ההגדרה המשפטית המדוייקת הנגזרת מתוך התנהלות בית המשפט: ערבי הוא עצם הנושא זכויות אדם. כלומר, בבסיסו, הוא כלום. כמו כל עצם. אבל במקום שיהיו לו תכונות – יש לו זכויות. ומאחר שהוא לא באמת אדם, אין בו שום דבר שעלול לפגוע בזכויות האדם שלו. למשל, כמו שפושע דופק לעצמו את הזכות לחירות. ערבי הוא רק זכויות אדם, ואפשר להלביש עליו את כל הזכויות באופן מושלם מבלי שהערבי יפריע, כי מתחת לכל הזכויות אין שם באמת ערבי.
הוא הכלום שעליו מדביקים אותן.
לכן גם בית המשפט כל כך אוהב ערבים. זה מאפשר להם להתעסק רק במה שהם אוהבים – שזה זכויות אדם – בלי שיהיו שם בני אדם שיקלקלו להם את השלמות המוחלטת של התיאוריה.
גלי בת חורין
____________________
*) הערתני תלמידתי וידידתי, Hanna Kenner
מודעות פרסומת

תגובה אחת בנושא “משפטית, ערבי הוא לא בן אדם

הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: