מזעזע!

31829-full
תרגיעו. הכותרת אינה אלא תחבולה רטורית לקרוא לכם לבוא לשמוע את דעתי על הקשר שבין ”זעזוע“, ”מוסר“ ואיך מניעים אנשים באמצעות רטוריקה להזדהות עם הדעות שלכם. מזמינה אתכם לא להזדעזע אלא להפעיל את התבונה:
לאחרונה, ראיתי לא מעט פוסטים שמתחילים במילים "מי שלא הזדעזע מ…. (המעצר האלים של שפי/ מעצר הנערים/ הטבח בסוריה) שלא יזדעזע מ…(מעצר המפגין הערבי, הרג עזתים, וכו)
מאחר שאנחנו פה לחדד מונחים ולדייק את אופני הביטוי כדי שהשפה תסייע לנו להבין את המציאות לעומק ולא להפך – תסתיר לנו אותה, ראוי לנתח המושג "להזדעזע". המסקנה היא, שהדרישה לשיוויוניות הזעזוע היא דרישה לא מעשית, ולא נכונה.
זעזוע הוא רגש. ליתר דיוק: ההלם שחשים לנוכח אירוע קשה, מעורר פלצות, המהווה פער גדול מדי בין מה שציפינו מהמציאות לבין התגלמותה הממשית.
נעצור לרגע ונעבור לאנקדוטה.
ב"המסעדה שבסוף היקום" מאת דגלס אדמס מסופר בין היתר על מדען שהמציא מכונת עינויים שנועדה להבהיר לאישתו, שהדבר האחרון שנחוץ לאדם – זה חוש פרופורציה:
מערבולת הפרספקטיבה הטוטאלית שואבת את מראהו של היקום בכללותו, באמצעות עקרון האנאליזה ע"פ שיטת האומדן מבחוץ של חומר. כלומר, מאחר שכול פיסת חומר ביקום מושפעת באופן זה או אחר מכול פיסה אחרת של חומר ביקום, אפשר, בתאוריה, לערוך אומדן של הבריאה כולה […] בעזרת נאמר-חתיכה קטנה של עוגיית שומשום. האדם שהמציא את מערבל הפרספקטיבה הטוטאלית עשה זאת למעשה על מנת להרגיז את אישתו. […] הוא היה אדם בעל חזון, והגות, וכן פילוסוף בעל חשיבה מקורית, חוקר, או כמו שהעדיפה אישתו לכנות זאת-אידיוט. והיא נהגה להציק לו בלי סוף בנוגע לזמן המופרז לחלוטין שבילה בלטישת מבטים אל מרחבי החלל, או בהגות במכאניזם של סיכות ביטחון, או בעריכת אנאליזות ספקטוגרפיות של חתיכות עוגיות שומשום. 'אין לך שום חוש לפרופורציות בחיים?!' הייתה נוזפת בו, לפעמים שלושים ושמונה פעמים ביום. וכך, בנה את מערבולת הפרספקטיבה הטוטאלית. להוכיח לה. לקצה אחד חיבר את המציאות כולה, כמו שהיא, מתפרסת באמצעות תהליך האומדן מבחוץ, מורכבת מחתיכת עוגיית שומשום. לקצה האחר חיבר את אישתו: כך שכאשר הפעיל את מערבולת הפרספקטיבה הטוטאלית ראתה אישתו, בהרף עין, את האינסופיות הכוללת של הבריאה, ואת עצמה ביחס לזה. למרבה זוועתו של טרין טראגולה, השמיד ההלם את מוחה לחלוטין; ואולם הוא גילה בסיפוק כי הוכיח מעל לכל ספק, כי אם יש חיים ביקום עצום ורב כל-כך,הרי הדבר האחד שאין צורות החיים יכולות להרשות לעצמן הוא חוש פרופורציה."

חוש פרופורציה ומוסר

תפיסת המציאות שלנו אינה מכוונת לתפוס את המציאות כלל ועיקר. המציאות מסוננת לתוך התודעה שלנו מתוך עיוות אינסופי של המידות האמיתיות. רק כך אנחנו מסוגלים לתפוס את עצמנו כבעלי חשיבות כשלהי ביקום, כפי שאדמס הוכיח. עובדה שאין עליה עוררין – כאב השיניים שלי עכשיו, ברגע זה, לנצח יטריד אותי יותר מאשר אלפי ילדים רעבים בהודו. טוב או לא -זה בבחינת חוק טבע. כולנו מוטים לטובת העדפת דבר מה באופן לא פרופורציונלי: זו הטיית קירבה
לעומת זאת אם היינו ניצבים מול המציאות כפי שהיא, ובפרופורציות הנכונות, היינו
מדרגים את הזוועות הקיימות והמוכרות ללא הטיית קירבה,שממיינת את הרעות בעולם על פי קירבת זמן, מקום ושייכות. ולא היתה יותר סיבה להתעלם רגשית מזוועות שהתרחשו גם לפני מיליארדי שנים, או לפחות כאלו הידועות לנו מהסטוריה רחוקה ומכל המקומות בעולם ללא הבחנה >
> מאחר וזוועות עולם התרחשו ומתרחשות תמיד, נמצא עצמנו חשופים תמידית, ובבת אחת, לזוועה אחת מתמשכת ואינסופית > לכן, לא היינו מזדעזעים כלל. משום שאם היה לנו "חוש פרופורציה" לא היה מתקיים פער בין הציפיות שלנו מהיקום, מהקיום ומבני האדם -וכל זוועה היתה נתפסת כטבעית לגמרי, כחלק בלתי נמנע מהמציאות. >>
>>ומאחר שזעזוע הוא רגש, ושרגש הוא הארכאה העיקרית האחראית על הנעה לפעולה ("הרגשתי שאני לא יכול לשתוק יותר לנוכח הזוועה", "כאב לי לראות את ההתעללות.." – אזי שום מוסר לא היה יכול להתקיים.
הסיבה היחידה לכך שאנחנו מרגישים הזדהות עם כאב הזולת, וגם פועלים בעניין היא שאין לנו שום חוש לפרופורציה.
מטבע הדברים, האדם אינו מסוגל לתקן את כל העוולות והרעות בעולם. אם היה מצפה מעצמו לעשות בדיוק זאת – לא היתה לו כל סיבה לפעול כדי לתקן ולו עוול אחד. כמו החמור במשל של בורידן ולא היינו עושים כלום. גם לא היינו חשים צורך לעשות משהו, משום שכדי להצליח להכיל את כל סבל היקום מבלי להתרסק טוטאלית, היינו עשויים מחומרים קהי-רגש בהרבה ממה שאנחנו.
ראציונלית , אם היה לנו חוש לפרופורציה – כל סבל קרוב היה מדורג רחוק מאד ברשימת הסבל הכללית. למה לי לפעול למול סבלם של תושבי דרום תל אביב, ביודעי שסבלם של מרבית תושבי אפריקה – גדול בקנה מידה עצום, משלהם?
על כן ניתן להבין שפעולה מוסרית תמיד נובעת מחוסר פרופורציה ומהטייה כלשהי להעדפת פעולה לסילוק סבל אחד על פני אחרים.
רבים נוהגים לצטט את הפסוק "עניי עירך קודמים". להבנתי, זה אינו ציווי אלא הבחנה פסיכולוגית.
כך זה נתפס ברגש האנושי: המניע שלנו לפעול להקלת סבל נובעת מתוך קירבה, היכרות – היא מונעת כאשר אנחנו רואים את הסבל בעיניים, חשים בו, ושהסובל קרוב אלינו מספיק כדי הזדהות עמו. [האלטרנטיבה הנוספת היא, שעליה אדבר בהמשך – היא סוג רטוריקה שמקרבת לנו גם סבל רחוק.]
גם כציווי, יש בו הגיון: הפסוק אומר לנו, שבמקום להשתטח ארצה כשכל צער העולם הופך את כובד המשא לבלתי ניתן להתגבר עליו  כנגד כוח המשיכה של כדור הארץ – נחוץ לפעול כדי לשנות את הניתן לשינוי – משום שהוא זה שנמצא בעירנו, בסביבה שלנו, למול עינינו, במקום שאותו אנחנו מבינים הכי טוב ויש לנו הכי הרבה סיכויים לחולל בו שינוי- שיהיה שינוי לטובה.
הפסוק הזה נועד להפעיל את ההטייה, שמאפשרת את הפעולה המוסרית, כניגוד לגלישה לתוך ניהילזם קל מדי- נוסח: העולם כולו מלא סבל, מה כבר אני , הקטן, יכול לעשות עם זה?"
פראדוקסלית, העיוורון הכמעט מוחלט  לסבל זולת הוא מה שמאפשר את המוסר. יש בו כוח חזק מספיק לאטום אותנו רגשית לסבל עצום מדי, כך שנוכל עדיין להזדעזע מסבל קטן, אך בר תיקון.
כמו בפיסיקה, שני כוחות משיכה פועלים עלינו: הכוח החזק חזק דיו לאטום אותנו לקיום האנושי רווי הסבל. וכוח משיכה חלש מאין כמוהו, חרך הצצה מזערי – שרק הוא מאפשר את חדירת תודעת הסבל של זולת.
דווקא העיוורון הגדול מייצר את הטיית הקרבה שמאפשרת התנהלות מוסרית, אמפטיה וחמלה. רגשות אלו  מתניעים את הזעזוע. הזעזוע הוא דחיפות ההנעה לפעולה. (זה ההבדל בין "אוי, איזה מסכנים" לבין "אני חייב לעשות משהו דרסטי בעניין הזה, עכשיו ומייד!")
מתברר, שהמילה "העדפה" היא המילה החשובה ביותר בכל תפיסת מוסר. וללא העדפה מוטית, שאינה מידתית ואינה ראציונלית, לא תתונע פעולה מוסרית.
לכן גם אין טעם לדרוש מאדם אחר להזדעזע באופן שווה, מעוול זהה – לאוכלוסיות שונות. כל אחד מוטה רגשית למקום אחר. לא הזעזוע צריך להיות אובייטיבי אלא השיפוט.  הרגש סובייקטיבי וזה מה שהוא. השיפוט התבוני מכוון לצדק אובייקטיבי. זעזוע אינו שיפוט.
בזירה הפוליטית הקרב העיקרי על התודעה. הוא המאמץ של צד להטות את הכיון של החרך הצר בתודעת הציבור – להזדהות דווקא עם המטרות הצודקות שלו.
בתקשורת, כל סיפור על כל סבלו של פרט, הוא מניפולציה שהיא לגיטימית לכשעצמה (אם כי לעיתים קרובות משתמשים בתחבולות לא לגיטמייות).

תחבולות רטוריות לגיטימיות

כדי לעורר הזדהות, נחוץ קודם כל להבקיע את חומות האדישות – אותו מגנון אבולוציוני חזק מאין כמוהו, שמגן עלינו מפני כל צער העולם. אנחנו נולדים מחוסנים מפני הזדהות עם סבל זולת, ובמהלך הזמן משכללים את האיטום באופן וירטואוזי.
כך, אם אתם רוצים לשכנע ציבור להזדהות עם הסבל שאתם מזדהים איתו: בעלי חיים, מסתננים, תושבי דרום תל אביב, עזתים, מתנחלים, עניים, נכים, נשים….(!) – עליכם להבין שיש לעשות שימוש במניפולציות רטוריות ואין שום דרך אחרת לעשות זאת. כי לעולם לא די פשוט ליידע אנשים על קיומו של סבל. הם יודעים עליו גם בלעדיכם.
למושג ”תחבולה“ יצא שם של משהו רע , נכלולי ובעל כוונה זדונית. אבל די בכך שנבין, שהספרות בכללותה אינה אלא אוסף מניפוליציות רטוריות, שרובן נועדו להסב את התודעה אל המסר של הסופר. לעיתים קרובות מאד- להניע לפעולה מוסרית, לייצר הטיית קירבה ולעורר כך את ההזדהות, שמביאה לזעזוע, שמוביל לפעולה. וודאי שישהן גם מניפוליות שהן בבחינת גניבת דעת: שקרים, למשל, או אמצעי מבע הפונים רק אל הרגש במטרה לעקוף את השכל.
תפקיד השכל: הפעולה המוסרית מונעת על ידי הרגש, אבל נשפטת על ידי השכל. קל לרחם על ילדה אנוקרטית לנוכח האכלתה בכפייה. הרגש יתקומם, אבל השכל יקבע, שזה בכל זאת הדבר הנכון לעשותו. מניפולציות רטוריות הוגנות לא יחפשו דרכים לעקוף את השיפוט התבוני.
אז מה כן:
1. הרחקת עדות: כדי להבקיע את מנגנון ההגנה של הקורא מסתירים בתחילה את הקשר הישיר. משל "כבשת הרש" איפשר לשמואל לגרום למלך דוד להבין מה עולל. כך, שפוסט הפותח במילים: "הסבל הנורא שעובר על נערי הגבעות במרתפי השב"כ" – מאפשר לקורא שלכם לגייס את כל תעצומות נפשו לאטום את עצמו באופן הרמטי. אם אתם רוצים לעורר רגישות הומנית כלפי מישהו – אל תזהירו מראש את הקורא!
2. רק אחרי שלא הזהרתם – הציגו את האינפורמציה הרלוונטית המלאה: מי סובל, למה נגרם לו סבל, מה עובר עליו, מדוע אין זה צודק לדעתכם. היו כנים, הוגנים, מדויקים.
אני מודעת לכך שזו הדרך הארוכה יותר להשגת מטרה, אבל היא הדרך הנכונה היחידה.
אחרי הכל, אם אתם דוברי אמת וצודקים, יש להניח שאנשים הוגנים אחרים יראו את מה שאתם רואים. כפי שאתם רואים אותו.
3. עוררו רגש: עכשיו, יש שתי דרכים לעורר רגש בעזרת רטוריקה: הדרך הלגיטימית, והדרך של מאמרי "הארץ". אל תהיו הארץ! [לא מעט פעמים כבר ניתחתי את הרטוריקה של הארץ, שעיקרה הנחת מבוקש וקונוטציות רגשיות עוקפות שכל):
א. דברו על רק על התחושות שלכם :  אל תצוו על הקורא "הידיעה שכל אדם מוסרי אמור להזדעזע ממנה!" לא שזה לא עובד. זה עובד אבל על הדרך מטמטם את הקורא עד שהוא הופך להיות קורא "הארץ" מועד.
השאירו לקורא את ההחלטה אם להזדעזע או לא על ידי הצגת הנושא: ספרו את הסיפור בגוף ראשון, ודווחו על התחושות האותנטיות שלכם ממנו.
"החוויה שזעזעה אותי…שם, בלילה, ברחוב החשוך בין גברים הזרים השיכורים הופיעה פתאום ילדה קטנה, כבת 4, לבדה על הכביש. רגע לאחר מכן נשמעה צעקה, קריאה בשם ונזיפה בשפה זרה והילדה נעלמה חזרה לתוך הכוך המטונף שבו אמה הנרקומנית מארחת את לקוחותיה. מבלי רצוני, תמונת הילדה הקטנה התחלפה לה באחת מבנותי, ואז שכחתי איך נושמים".
זה באמת קרה כמו שקרה לי בסיור בתחנה המרכזית. אין פה גניבת דעת, כשהתחושות שלי רק מתווכות ומצמצמות את הפער בין המקום האדיש של הקורא לבין הילדה הקטנה.
אני הזדעזעתי. זה לא אומר שאחרים צריכים. כל אחד מפנה את מעט אנרגית החמלה שלו, למה שהפעיל אותו.
ב. הביעו את רצונכם. אנחנו מתוכנתים איכשהו להשמר מפני אהדה לזולת, אבל אנחנו מכורים להזדהות עם כל סוג של רצון עז. כל מי שצפה בסופרנו‘ז אמור לדעת את זה. הצופה מוצא עצמו חרד לכשלונות של סוציופט אלים. כשמראים לנו מישהו שרוצה להשיג משהו – אנחנו איתו! לכן:
"והלילה ההוא היה כנראה הרגע שבו אני תפסתי, שלא יעזור לי כלום, אני מחוייבת למאבק למען תושבי דרום תל אביב, אני אאבק למענם, נשבעתי לעצמי שלא להתייאש, לא להכנע למכשולים שיעמדו בדרכי, לעלבונות שיטיחו בי, אני שם עד הניצחון. רק נסו לעצור אותי!"
גם כאן, עדות עצמית טובה יותר מאשר: "כל מי שקצת חמלה בליבו חייב להצטרף למאבק" (אשוב, זה בהחלט עובד. אבל המחיר הוא – שהציבור שתומך בך הוא עדר מוסת נטול בינה. אנחנו לא רוצים להשיג ניצחון במאבק אחד, על ידי טמטום ציבור שלם).
4. מיסגור: מיסגור היא הדרך הלא כנה להציג בעיה, על ידי ברירה של האלמנטים במציאות ובחירה סלקטיבית של מה שמתאים לתיאוריה ולמטרות שלכם. מיסגור גם פונה אל אהדת הציבור לסיפור שיש לו התחלה, אמצע, וסוף נחרץ וברור. אתם פונים לקהל אינטלגנטי – הציגו את המורכבות. כך תאבדו את מרבית העדר, אבל בתמורה, תזכו בקומץ האנשים האינטלגנטים ביותר, בעלי היכולות, בעלי החשיבה העקבית, כלומר – רק מי שמסוגל באמת להיות מוסרי, ומסוגל לחולל שינוי.
5. כמות מילים: כידוע, האדם הממוצע מסוגל לסבול מאמר בן 300 מילים לכל היותר. אל תפנו אל אנשים ממוצעים. הם יכולים לתרום לדיון שלכם רק תרומה אנטלקטואלית ממוצעת. אם קראתם עד כאן, אתם יכולים להבין, שאתם סוג הקהל שאליו אני פונה.
הזדעזעתם? שתפו, וזעזעזו גם אחרים:-)
גב"ח
מודעות פרסומת

תגובה אחת בנושא “מזעזע!

הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: