הקתדרה | פורום קפה שפירא | כתיבה מבוססת תובנה| מפגש שלישי

לקראת מפגש שלישי
כתיבה, חידות, חלומות, פרשנות ושתיקת הכבשים

לפני הכל, במפגש הבא ננתח יחד את הסרט "שתיקת הכבשים" (2006), של יונתן דמי.

ננסה לראות איך דמי הופך את התובנה:
"זהות עצמית מרדדת את האדם אבל בלעדיה לא תתכן חברה"  לשפה סיפורית, במדיום קולנועי.

למי שרוצה לרענן זיכרון, הנה הקישור היחיד שמצאתי:

 

למה כותבים?

כתיבה, כדאי שיהיה ברור נובעת תמיד וללא יוצא מהכלל בדחף נרקיסיסטי. כל מי שכתב משהו אי פעם, רצה לומר: 'הביטו בי. אהבו אותי. תתפעלו ממני. אמצו את הדרך שבה אני רואה את פני הדברים. חישבו כמוני. הסכימו איתי. תמכו בי. קנו את המוצר שאני משווק'.

לא כולם יסכימו איתי. בזמנו, היה לי ויכוח עם רות אלמוג בו אני התעקשתי שלא קיים טקסט שאינו מכוון מטרה. היא חלקה עלי ואמרה שהיא כותבת: "כמו אלוהים, לעצמה". למרבה הצער, יחסינו עלו על שרטון כשעניתי בציניות: "אלוהים כותב לעצמו? הלא הוא נתן לנו ספר הוראות שמסביר מפורשות איך עלינו למחוא לו כפיים חמש פעמים ביום". תשובתה היתה שאני ווכחנית חסרת תקנה הצמאה לתשומת לב אהבה וחבל, כי אני דווקא בחורה נאה וזה מרחיק מעלי אנשים. ובכך הצליחה לטעות בדיוק נמרץ בכל אחד מהסעיפים, למעט הצורך בצומי, שהוא ממילא אוניברסלי לכל מי שרוצה לכתוב.או בכלל.

כדאי להיות מודעים למניע הנרקיסיסטי.זה משחרר אנרגיות שגוייסו להסתרת  העובדה המביכה הזו מעצמנו.

ההבדל  היחיד בין כתיבה נרקיסיסטית גולמית לבין דוסטוייבסקי הוא רק באיכות האתנן לקורא, שמשולם לו על מנת שיסכים להכיר את הכותב ולהתפעל ממנו.

אפשר להגדיר כתיבה כחוזה בין כותב לקורא: 'אני רוצה שתטרח להכיר אותי ואפעיל לשם כך את כל כשרוני כדי שישתלם לך.'.

כותבים לא מנוסים יכתבו בגוף ראשון סיפורים המהללים את חכמתם ורגישותם.

מכירים את הפוסטים האלו, 'כשאמרתי למאבטח בקניון 'שלום' הוא כמעט פרץ בבכי כי חוץ ממני אף אחד לא שם לב שהוא קיים"?

זאת, לעומת דוד מור, שהמציא בכשרון רב עולם פנימי עשיר, ייחודי ומפתיע לשומר בכניסה לבית חולים.

בשני המקרים המטרה היא להוכיח את רגישותו של הכותב, ובשניהם המסר היה – אל תתעלמו מהאנשים השקופים. אבל רק במקרה השני הכותב טרח לפתות, לתגמל את הקורא ולשלם את האתנן לסיפוקו המלא.

חשיפה אישית

בכל כתיבה ישנה תמיד חשיפה אישית. גם בפוסט פוליטי או מקצועי. אנחנו תמיד זולגים לתוך הטקסט, בין אם נתכוון או לא והכי קל לראות לנו את הצורך המכמיר, או הפאתטי, באהבה ובקבלה.עדיף לכן לכתוב תמיד כתיבה אישית, ולחלוק כך עם הקוראים את החוויות והרגשות שלנו מתוך שליטה בכמות החשיפה, בתקוה שזה יספק את יצר החטטנות שלהם ויפחית את המוטיבציה לחפש בין השורות ולגלות עליכם דברים שהתביישתם לספר אפילו לעצמכם.

בקיר שלי אני נוהגת לחשוף כל כך הרבה פרטים אישיים מרצון, עד שכמעט מעולם לא עלה על דעתו של אף אחד מהיריבים לנסות לחפש עלי בין השורות. ואם מישהו מנסה, אני מייד משקרת לו שאצלי הכל גלוי ושבמקום לנסות לנתח, שפשוט ישאל אותי ואגלה לו כל מה שבא לו לדעת עלי… זה עובד!).

אין פה סתירה. אנחנו כותבים כדי שיכירו אותנו, אבל לא כדי להתערטל לגמרי ובוודאי שלא לגלות לאנשים לא בכוונה דברים שאנחנו לא ידענו עלינו.

קלריס סטרלינג גילתה את זה בדרך הקשה, כשבמפגש הראשון שלה עם חניבל לקטר, הקניבל הגאון הצליח להגדיר את כולה בכמה משפטים, כולל פרטים שהדחיקה, רק מתוך המבטא שלה, הריח שלה וצורת הלבוש.

בלוק-כתיבה

(הכוונה למחסום, ולא לערימת דפים) – אם אתם מרגישים שקשה לכם לכתוב, שאלו את עצמכם מה אתם מנסים להסתיר מעצמכם. אם תגלו את סודכם, לא רק שהחסם יוסר, יכול להיות שיהיה לכם משהו מרתק במיוחד לספר לעולם.

חלומות ופרשנות

אז, לאחר שהבהרנו שכתיבה היא תמיד חשיפה,  משתפת אתכם בתת המודע שלי, שבא לביטוי בחלום שחלמתי הלילה:

אני נמצאת במשחק או במרדף אחר פושע, במסגרת תנועת נוער, או צבא, או "חדר בריחה" או הקורס שלנו. ובעצם, הכל יחד.

הצוותים המתחרים מקבלים מהמארגנים, בסגנון "חפש את המטמון" חידות, כך שכל פתרון מוביל לחידה הבאה.

באחת התחנות, לאחר שעברנו כמה חידות, חשבתי שמצאתי את המפתח, המכנה המשותף בין כל החידות הפתורות כבר, שיעזור לפצח את כל החידות הבאות.

[לא זוכרת אותו, כי לא היה כזה באמת. מנגנון החלום אינו ייצוג של מציאות. הוא דומה יותר לפקודת מחשב: "דלית פתרה עכשיו את החידה " ללא החידות עצמן. חווית החלום גורמת להאמין שהיו שם באמת חידות, ושפתרתי אותן].

הצגתי בגאווה את המפתח לאחראי על המשחק, שיודע כמובן מהו הפתרון: [[לדוגמה, אם הפתרונות היו עד כה: ראובן, שמעון, יהודה – הפתרון של החידות הבאות יהיה אחד משניים עשר השבטים]. לתחושתי, הקשר היה כל כך מובהק, וההסבר שלי היה כל כך ממצה, כך שלא נותר ספק לכך שזהו אכן הפתרון.

אבל להפתעתי, (מוזר, שחלום מפתיע אותנו, נכון?)  האחראי שלל את הפרשנות שלי. מרוב תדהמה. מאסתי בחלום והתעוררתי ממנו בשאט נפש.

על פי פרויד, חלום הוא כמעט בדיוק כתיבה מבוססת תובנה. אלא, שבחלום התובנה היא משאלה סמויה כשכל הפרטים מגוייסים למלא אותה, אבל באופן מקודד כך שנרגיש את סיפוק אבל לא נבין ממה. תהליך פיענוח החלום אמור לחשוף את המשאלה הסודית, שהיא סיבת החלום.

אם כך, האם המשאלה הסמוייה שלי היתה הרצון להרגיש יותר חכמה מכולם? אם כן, מדוע המשאלה הסתיימה במפח נפש?

נדמה לי, שהחלום הזה עסק בשאלת הפרשנות. בחלום, כמו בעבודת פרשנות של טקסטים – חיפשתי את המפתח. הפתרון שיסביר את כל האלמנטים בתוך הטקסט ויחבר אותם יחד. את מה שהטקסט רוצה לומר, או  הסיבה שחוללה דווקא את הסיפור הזה, במקום הזה, במילים האלו.

ועם זאת, קורה שהפרשנות פוריה עד כדי כך שיש בכוחה לחבר יחד את כל האלמנטים ביצירה אבל מעשה שטן, היוצר מכחיש בתוקף וטוען שהפרשן לא הבין בכלל את היצירה. זו כנראה הסיבה שפרשנים רבים מעדיפים לעסוק רק ביצירות של יוצרים שמתו כבר. ליתר ביטחון.

קימות שתי גישות עיקריות לפרשנות טקסט:

• זו המכונה בזלזול-מה: "מה התכוון המשורר, באמרו…" – פרשנות המנסה להתחקות אחר כוונת הכותב, מתוך הנחה שהטקסט נכתב מתוך כוונת-מכוון להעביר לקורא תובנה, שלשמה נועד הטקסט מלכתחילה.
• "מות המחבר" – גישה פרשנית שאומרת שרק הטקסט מדבר, אין כל חשיבות למי שכתב אותו, והוא פתוח לאינספור פרשנויות, למחבר אין מונופול על הפרשנות ודעתו על היצירה לא חשובה יותר מדעה של כל אחד אחר.

מבלי לפסול את הגישה השנייה, מסיבות רבות ושונות, הגישה הראשונה היא הגישה של הקורס שלנו.

בזמנו, הצעתי גם פשרת גישור בין שתי הגישות, משום שאין סתירה ביניהן: מצד אחד, מחקר שמנתח את הקשר שבין מחבר לטקסט, החוצב את שיטות העבודה של היוצר ולגנוב ממנו אמצעי מבע וכלים לכתיבה, ומנגד – אופני קריאה בטקסטים, כך שהקורא יכול לראות עצמו כשותף ליצירה חדשה ע"י פרשנות משלו, המנותקת משאלת כוונתו של היוצר.

אלו הן שתי פעולות שונות, מונעות מסיבות שונות ומניבות תוצאות שונות ולכן אין טעם בכלל לעמת ביניהן ולבחור בדרך אחת על פני השניה. החלום שלי, שניתן לראותו כסיפור מכוון תובנה, עסק לדעתי בשאלת הפרשנות:

האתגר בו היה או  משחק, או חקירה אמיתית לגילוי פושע ממשי.

מציאות של משחק היא סיפור שמישהו כתב מראש, ניסח את חידות רקורסיבית: קודם היה לו פתרון וסביבו המציא חידה. לכן לא משנה כמה יצירתי היה הפתרון שלי בחלום היה, ואפילו קולע אם לא היה הפתרון שאליו כיוון המחבר, אזי הפרשנות לא שווה כלום.

אבל אם הסיטואציה בחלום היתה חקירה למציאת פושע אמיתי, במציאות "רגילה", כזו שלא נכתבה מראש על פי נראטיב- אז-  מציאת מפתח שמצמצם את האפשרויות האינסופיות של כיווני החקירה יהיה כלי חשוב, שיקדם את החקירה.

אמנם, ייתכן שרמז כזה יהיה שגוי ויסיט את החקירה לאפיק מוטעה. אבל ככל שהרמז מתאים ליותר מ"פשע" אחד, הסיכוי לכך שהוא מקרי יהיה קלוש יותר.

לדוגמה, מתוך 'שתיקה הכבשים': בכמה זירות רצח, שבכולן הקורבן היה  נשים 'מלאות', בכולן נתגלו חתכים בצורות מסוימות (אני חוסכת לכם תיאורים גרפיים כי אני לא אוהבת את האלימות המבחילה בסרט וגם נדלג עליה במפגש) וגם נתגלה עש מסויים בכל אחת מהזירות. במציאות, אם לאחר כל זה היה מתגלה שלא מדובר באותו רוצח, זה היה מאד מפתיע.  (ואילו אם היה מדובר במשחק, היוצר שלו היה יכול להוביל הטעייה שכזו כי הוא שולט באופן מוחלט בעולם של המשחק).

הבדלים הללו, בין משחק  למציאות, מדגימים בדיוק את שתי הגישות השונות לפרשנות טקסטים:

אם הסיטואציה בחלום היתה משחק, הפרשנות תהיה חתירה לכוונת בוראו לגילוי, בדיוק למה התכוון המשורר. אם היתה "מציאות" – אזי -עבודת פרשנות המציאות תהיה קריאה פרשנית מסוג "מות המחבר". כמובן, כי למציאות עצמה אין מחבר.

יצירה היא משחק או 'מציאות'?

מענה לשאלה הזו יקבע את צורת הפרשנות הנאותה. התשובה היא כמובן, שיצירה היא שניהם גם יחד. הצד ה"משחקי" הוא בקיומו של בורא עולם היצירה, שתמיד היתה לו כוונה שיש להתחקות אחריה. הצד ה"מציאותי" של יצירה נמצא קודם כל בכך שהבורא מציאותי, ולכן מורכב יותר מסך כל היצירה. האישיות שלו זולגת בלי משים לטקסט, כך גם תפיסת המציאות שלו בבואו לתאר את ה"מציאות" שביצירה (הדיאגזיס). תיאור כל סוג של מציאות, גם במד"ב ופנטזיה תמיד שואבת ממציאות קיימת כך שניתן ללמוד על המציאות ממש – דברים שהיוצר הביא לשולחן גם מבלי לגייס למטרת ה"מסר". לכן תמיד ניתן למצוא ביצירה הרבה יותר ממה שכתוב בה.

ולסיכום:

הדגשנו שכתיבה היא תמיד חושפנית ואישית, ולכן כדאי לחשוף את עצמכם במתכוון ובצורה מבוקרת > כך הרשיתי לעצמי לספר לכם חלום אישי > עשיתי עליו עבודה פרשנית ומצאתי > שעסק בשאלת הפרשנות > לעבודת הפרשנות של טקסט יש שתי גישות הפוכות > שמתלכדות יחד לסינתזה הרמונית.

נתראה ברביעי הקרוב

דלית