איסלאם יוסף אבו חמיד אינו מחבל, הוא לוחם

במאמר שפורסם, איך לא, בהארץ, (18.06.2018) טוען אחד דימיטרי שומסקי, (האל ייקום שכלו)  (כאן) שהמחבל, איסלאם יוסף אבו חמיד, שרצח את לוחם יחידת דובדבן, רונן לוברסקי ז"ל :"הוא לא מחבל, הוא לוחם" שומסקי אכן צודק, רק שמכל הסיבות הלא נכונות.

מדור הדעות ב'הארץ' הפך מזמן לצינור הניקוז לזרם השופכין של כל סוגי האידיוטיזם, בבחינת,כל דיכיפין יטה ויטמטמם, כך שאין טעם רב בפולמוס עם הכותבים בו. אבל מדי פעם נחוצה בכל זאת תזכורת, כי מסתבר שלטמטום מתודי יש כושר פיתוי עוצמתי על תשושי השכל מקרב קוראיו.

שומסקי מציג את תמצית הרטוריקה האקלקטית, כשהו נוטל מפה ומשם, ללא כל ניסיון לייצור ממש קשר הגיוני עקבי, ואפילו מחריד  ממרצבו, לא פחות ולא יותר,  גם את ז'בוטינסקי. הכל הולך.

לטענתו, הכינוי "מחבל" אינו אלא פרי תעמולה מכוונת של הממשלה הגזענית-פאשטית-מטונפת-שאנחנו-לא-אוהבים-אותה, שנועדה לייצר דמוניזציה ודה-הומניזציה ללוחמי החמאס.

לא אטרח להביא את שאר הכתבה והציטוטים משום שהטמטום ממילא מביס את עצמו כבר בפתיח. במניפוליציה הרטורית הקבועה והכה-מעייפת, שומסקי  מונה בדיוק את כל הסיבות הנכונות להגדרת הרוצח כמחבל, אך רק כדי לטעון, שכולן לא  רלוונטיות. לפעמים צריך להזכיר, שהעובדה, שמישהו אומר על עצמו שהוא אידיוט, לא בהכרח מבטל אוטומטית את היותו כזה. מניית הסיבות האמיתיות, רק כדי לבטל אותן, זו אותה תחבולה. ובמקרה הזה, פה גם במדובר באידיוט:

"אמנם אבו חמיד, תושב מחנה הפליטים אל־אמערי באזור רמאללה, לא לבש מדים של צבא להגנת פלסטין באשר צבא זה אינו קיים", טוען שומפסקי ,"כפי שגם מדינת פלסטין איננה קיימת. הוא גם לא היה חמוש בנשק חם, אלא השתמש בלוח שיש כנשק, ובאמצעותו הרג את הלוחם הישראלי. ואולם, כשם שבעיני רוב הישראלים לוברסקי נפל בעת מילוי משימה להגנה על המולדת, גם אבו חמיד הרג (לפי החשד) את לוברסקי בעת שהגן על מה שנותר מהבית הלאומי הלא מוכר של עמו, מפני חיילי צבא הכיבוש."

אז הנה. משמעות המילה "לוחם" היא – אדם עם רשיון להרוג, על פי כללים וחוקים שהוא כפוף אליהם, מטעם מי ששלח אותו.
אחרת, הוא סתם רוצח.

המשלחים יכולים להיות סוג של ארגון, או מדינה.
המושג "מדינה" במשמעותו הבסיסית ביותר היא מונופול על האלימות" שהוא תוצאה של אמנה, שהיא ההסכמה שבין צד א'-  האזרח, לבין צד ב' – להלן "המדינה", על פיו האזרח מוותר על זכותו הטבעית לאלימות, (במידה מסוימת גם על הזכות להגנה העצמית), ובתמורה, המדינה, שמפקיעה את סך כל האלימות מהאזרחים, מתחייבת לשמור עליהם מפני אויבים חיצונים ופנימיים, לייצר הרתעה מפגיעה שכזו וגם לנקום את נקמתם של האזרחים.

אמנם, כל אחד יכול להגדיר את עצמו כ"לוחם". גם ויג'לינטיס- אלו שלוקחים את החוק לידיהם כדי להשיב את הצדק, (לפחות, כפי שהם תופסים אותו) אבל ההבדל המהותי בין לוחם, לבין ג'יימס בונד, לבין סתם רוצח, הוא הרשיון להרוג, ומי שנתן אותו.

כש"לוחם" פועל על דעת עצמו בלבד, לא משנה כמה מישהו חושב שהוא צודק, הוא אינו אלא רוצח רגיל בתכלית. או, מה שמכנים פה בטעות מכוונת "מפגע בודד".

אם הרוצח נשלח על ידי ארגון טרור, הוא כבר לא רוצח, אלא טרוריסט.

מסתבר, אגב, שהיום אנשים מתקשים מאד להבחין בין כנופיות טרור, לבין צבאות סדירים של מדינות. אנשים מסוגו של שומפסקי טורחים מאד לערפל את הגבולות ולהציב את שני הצדדים כשתי נקודות מבט  הופכיות אך זהות, לאמור, כשם שישראל רואה בחמאס  ארגון טרור ובחייליה לוחמים, גם החמאס רואה בישראל ארגון טרור ומחבלים שלו –לוחמים.

אלא, שבדיוק כל ההבדל בין לוחם, טרוריסט ורוצח הוא בעובדה שלוחם נשלח מטעם מדינה מסודרת, שמתקיים בה הסכם בין אזרחים, (רצוי מאד, גם שיהיו אלו בני חורין ובעלי זכויות וחובות אדם מוסדרות על פי חוק), מתוקף חובתה של המדינה להגן על אזרחיה, שהלוחמים נשלחים למשימת הרג לאחר שמנגנון דמוקרטי קבע שההרג מוצדק אל נכון.

כמובן, שכל  מושך בעט יכול להטיל ספק באשר למוצדקותה של המשימה. כל אחד רשאי לדעות וגם מן הראוי שיביע אותן. אבל בסופו של יום, המדינה השולחת צבא לפעול פועלת על פי שיקולים משלה, על פי מימוש מדיניות נבחרת, תחת  מנגנוני ביקורת, כמערכת הפוליטית כולה, ע"י תקשורת חופשית, מוסדות ביקורת כמוסד מבקר מדינה, והיא גם מפוקחת ע"י בית משפט, שבמקרה שלנו, הוא בנוסף גם מחמיר עד לכדי איבוד דעת.

אין גם כל ספק, שהחמאס רואה ברוצחים המתועבים שלו "לוחמים", לא רק – הם קדושים ממש., אדרבא, דרגת הקדושה שלהם עולה ככל שהצליחו לרצוח יותר כופרים. ועל כן למה לעצור ב"לוחמים"? איזו הצדקה יש לשומפסקי להגדיר את אותם קדושים שלא על פי הגדרתם שלהם? אמור מעתה על מחבל מת, 'במות קדושים, אמור'…

החמאס הוא אכן מוסד מאורגן, עם תפיסת מוסר משלו, מטרות מוגדרות משלו, יכולת ארגונית, וזרועות ביצוע, ממש כמו מדינה, למעט העיקר: העדרו של החוזה שמחייב את אזרחיו לוותר על אלימות, והחובה של "המדינה" להגן עליהם. ההבדל הזה הוא כל השוני בין חייל של מדינה לבין לוחם של ארגון טרור. בין לוחם ישראלי, לבין לוחם של החמאס.

ברם, אם כבר גם שומסקי מודה, שמחבלי החמאס נשלחים מטעם ארגון, ברור מכאן שהוא גם מסכים שאין כל טעם לדבר על "מפגעים בודדים". אכן, הם לוחמים, מסוג טרוריסטים.

ופה נמצא ההבדל ביחס שאמור להיות בין מפגע בודד או סתם רוצח, לבין לוחם. בעוד ששני הראשונים הם פושעים, שאת הדין יש לגבות מהם עצמם, לוחמים אינם אלא שליחים של ארגון צבאי, ואת המחיר על תוקפנות מצד אוייב, גובים מהאוייב, לא מלוחם אחד ספציפי.

שומסקי , שיש לו טענות על הגדרותיה של הממשלה הכי מרושעת בעולם, אינו רואה בהגדרות דבר מה המחייב אותו. לשימושו, הן אך כלים בעלי גבולות פלואידים, חומר ביד היוצר.  וכך מחד, מתעקש שומסקי שמדובר בלוחם, (אם כי הוא עצמו מודה שאין ללוחם אף אחד הסממנים הלגיטימיים של היות לוחם, למעט תחושתו של הטרוריסט שהוא מגן על האין-מדינתו. ודומה ששומספקי סבור, שגם זו אשמתה של ישראל קרי, ללוחמים האמיצים של החמאב מגזלה גם הזכות תהיות לגיטימיים אפילו לשיטתו של שומספקי עצמו…)
אבל ממש באותה נשימה הוא מתייחס אליו גם כאל סתם עוד נאשם פלילי : "גם אבו חמיד הרג (לפי החשד)". לפתע, אינו לוחם כלל. הוא אדם פרטי האמור להשפט ככזה. אלא, שאדם שפועל על דעת עצמו בלבד אינו לוחם, אלא רוצח. ואם הוא לוחם, אין כל צורךלהוכיח את אשמתו, מעמדו המדוייק הוא:"שבוי מלחמה".

[ אני צופה את הביקורת :" ומה את רוצה? שנתנהג כמו החמאס? נחטוף אנשים ונחזיק בשבי?!" רגע, מה? החמאס הוא בדיוק כמונו, אבל אסור בתכלית האיסור להיות בדיוק כמוהו…?}

לוחם של האויב, מבחינתו של הצד השני , אינו אלא פרט במנגנון צבאי. כשם שלוחם החמאס לא חיפש דוורא את רונן לוברסקי זכרונו לברכה, אלא פעל במטרה להרוג חייל צהל , התגובה הראויה של צהל היא פעולה צבאית נגד חיילי צבא החמאס.
אם יש לחמאס לוחמים, ויש לו, זה צבא. לכן מגוחך לרדוף "לוחם" כזה או אחר,  במקום  כלל הזרוע הצבאית של החמאס.
בוודאי, שאיסלאם יוסף אבו חמיד הוא לא מחבל. הוא לוחם. ואת מחיר תוקפנתו יש לגבות מצבא האויב ששלח אותו. הוא עצמו? מצידי, שימות. הוא לא הבעיה, הבעיה היא האוייב. שהוא רק סתם אחד מחייליו.

ואכן, הבה לא נעשה דמוניזציה לאוייב. אוייבים הם בני אדם כמוני וכמוכם, מבחינתו של האוייב, אנחנו האוייב, (האם שומסקי מציע, איפוא שנראה את עצמנו כאויב, כשם שמצוה עלינו לראות כל דבר דרך עיני האוייב? ) לאוייב יש הגדרות משלו, מטרות משלו, תכלית עצמאית משל עצמו, וברצונו להיות אוייב. לכן, מחד, אין שום סיבה לכנות מחבלים בשמות אחרים שאינם "לוחמי האוייב" ומאידך, יש בהחלט להתיחס אל האוייב, כמו שנוהגים באוייבים – קוטלים בהם עד להכנעתם המוחלטת.

לא נותר לי אלא להסכים עם הסיכום של שומסקי, רק בהשמטת כמה הגדרות כושלות כגון כינוי שטחי יו"ש "שטח הכיבוש", והרעיון האימבצילי שגורם לאידיוטים כמו שומפסקי לחשוב, שאם משנים את השפה, המציאות תשתנה, ואם הוא יכתוב משהו במילים ובסגנון שמחקה מערך ארגומנטציות, זה גם מוכרח להיות קשור למציאות:

"הצעד החיוני הראשון לכך הוא להפסיק את השימוש המתעתע במלה "מחבלים" לגבי כל הפלסטינים שנלחמים בחיילי צה"ל "

לא משום ש:
"רק כאשר איסלאם יוסף אבו חמיד ושכמותו ייתפשו בעינינו כלוחמי צבא אויב ולא כ"טרוריסטים", ניתן יהיה להתחיל ולדמיין אפשרות לשלום בין ישראלים לפלסטינים."
אלא, כי אז יהיה סוף סוף ברור לגמרי שמדובר בלוחמים של צבא, ושאת הצבא צריך להכניע. וככה, אולי יבוא שלום.

נוח בשלום, רונן היקר, ילד שלנו. לעולם לא נניח לרשע לפרום את הברית שלנו עם בנינו הנופלים. לנצח נהיה אסירי תודה על ההקרבה שלכם בהגנה עלינו מפני הלוחמים הקדושים של האיסלם המתועב.