תנו לשמש העמים לשקוע מבעד לפתחים שמהם היא זורחת לכם. נודניקים

אוסלו נתפס בתודעה הציבורית של השמאל – כחלום של מימוש חזון כיסופים בסדר גודל של הקמת המדינה. מה שלא היינו ערים לו הוא שגל האופטימיות האדיר הזה, מלא התקוה לשלום, נישא על פני תהום של מי ביבים עכור – על גבם של מתיישבים מושתקים שעמדו לסלק אותם מביתם, מאדמתם, מארץ מולדתם האהובה, ולתיתה בתמורה למחבלים עם נשק.
לא ידענו כלום על הפגנות ה-400 אלף,(קראו את ספרו הלא-יאמן של משה פייגלין "קץ הנורמליות" ) לא שמענו שבירות הידים והרגלים של מפגנים – לא באינתיפדה- אלא כנגד מתיישבים, או כפי שכינה אותם רבין "סרטן בלב האומה" ו"פרופלורים".
הם הושתקו כד לא להרוס את המהלך הלא דמוקרטי, ולא להכתים את האופוריה, עם דעות אחרות ועם הטרגדיה המשעממת שלהם, של הגירוש שלהם מביתם.

התקוה הלאומית הכוזבת חברה לאופטימיות הפרטית, ציפינו לבננו הבכור. ההסכם הראשון נולד שבועים לפני שנולד אלון. אושר לאומי ואושר משפחתי שילבו ידיים והתפוצצו לנו בלב.

שנתיים לאחר מכן עדיין עוד לא שלום, החלטה משפחתית שהילד צריך אחים. יום לאחר ההחלטה הגיע האסון הנורא: רבין נרצח!
זה היה סוף העולם, סופה של התקוה. העולם הפך ברגע ממקום שבו מתרחש הטוב הבלתי ייאמן (אכן, לא היינו צריכים להתפתות להאמין) לעולם שבשערו – לא תבוא התקוה . לנצח.

אצלנו עבר החשק להביא ילדים לעולם שכזה. למזלה של אביב, החלטנו עליה יום לפני הרצח. היא ניצלה את הזדמנות האחת להגיע לעולם.

אוטובוסים החלו להתפוצץ. במקום פרס, שהיה התקוה האחרונה, הגיע ביבי. כמו בסיפור המד"ב על ההוא שדרך על פרפר פרה-הסטורי, וכשחזר לעולם המודרני – הכל השתנה לרעה.
החלטתי לצאת לגלות פרטית מתוך מהמציאות, הפסקתי לקרוא עיתונים.הם שברו לי את הלב. הכותרות איימו – מלחמה עם סוריה בקרוב. הגשנו טפסים לרדת לניו-זילנד. פה לא היתה יותר תקוה.

בעצרת הראשונה העמסנו פעוט על הכתפיים, תינוקת בעגלה, ועשינו דרכנו אל הככר בואכה אבן גבירול, עם כל שאר האנשים היפים, הצודקים, החכמים והנכונים כמונו. שם, רק שם, נטענו מחדש בתקוה.

עמדנו בככר ושרנו, בגיל ודמע, את השירים היפים, שהם שלנו. מוקפים באנשים שלנו, בשבט שלנו, בהפגנה, שהיתה למולדת שלנו. אי של שפיות, תקוה וחזון, אל מול כל הרוע. לב קולקטיבי אחד הפועם באחדות אחוה, אהבה, פיוס ושלום.
יום אחד של נחת, בשנה.טרגי-נוסטלגי

נאחזו בתקוה הזו ולא שמנו לב. לא שמנו לב איך בין השירים שלנו היו נאומים. והנאומים דיברו על שלום אך הטיפו למלחמת אחים דיברו על האהבה והטיפו לשטנת כל מי שהוא לא אנחנו. הלב הורחב למול קריאה לפיוס עם מחבלים רצחניים, ושבועה שלא לשכוח ולא לסלוח לעולם לימין הישראלי. ואם שמנו לב, מייד עלה שיר משלנו, שהשכיח הכל.

בשנים הבאות המשכנו להגיע. ומשנה לשנה כבר יותר שמנו לב. זה לקח המון זמן. אבל לאט לאט התחלנו למאוס בפסטיבל, שמסית כנגד "מסיתים", ושנאה אל "שונאים". הנאומים הפכו מלהמים יותר ויותר, והלב הקולקטיבי האוהב הפך להיות פחות סביב מסר התקוה ויותר – אחווה כנגד האוייב הימני.

התחלנו להבחין בסתירה. ראינו במהלך הזמן, שקברניטי אוסלו הביא טרור, לא שלום, ונתניהו, השטן –הביא ביטחון, ולא מלחמה. כבר לא היתה בי מספיק שנאה אליו, כדי להזדהות עם האחוה בככרות. הפעוט גדל, התינוקת הפכה פעוטה, ואלה הקטנה היתה על הכתפיים כשזה נגמר לנו סופית. מאסנו בחגיגת השטנה. המולדת נלקחה סופית. לא יכולתי להזדהות עם הממשלה שלקחה ממני את התקוה, ולא עם המולדת הקטנה – הככר.
ניפוץ כל האשליות הביאו משבר. משבר כפה הכרת המציאות. התחלתי לראות בעין לא משוחדת את השקרים החוזרים על עצמם שוב ושוב. ביבי מסית, ביבי רצח את רבין – ולמול , ברשתות החברתיות שומעים אותו חוזר ואומר "הוא לא בוגד, הוא רק טועה. לא זו הדרך. אל תקראו לו –בוגד". בעינים פקוחות הפעם הנחנו למוח לקלוט את שידענו כבר אך סירבנו לקלוט- את ההסתות של הימין, שהפכו לסמל להסתה – ארגנו אנשי שבכ שתולים. ומחנה הלא-נשכח המשיך בכל זאת, שוב ושוב ושוב – להדביק לימין וללבות את השנאה. שקר שחוזרים עליו.

איבדתי כל סיכוי למולדת. נאחזתי בעצרות היפות בבתי הספר,שבהן לפחות כיכבו ילדי. הלב התפוצץ מהתרגשות כבתי עלתה על הבמה והרימה את האות ל', בשלט החי: "אלימות היא לא דרכנו". בכיתי מאהבה, מגאווה, על אובדן התקוה, כיסופים לחזור לתקופה של תקוה, הגם שכבר ידעתי, שהכל בה היה כוזב. רציתי לחזור לתקופה המבורכת של אי-המודעות. מעשה שטן, ברגע שמסכימים לתת לשכל להתתערבב ברגשות – הוא מתחיל לומר לך דברים והורס את הרגע המושלם. כי מה פירוש, 'אלימות היא לא דרכנו"? האם ייתכן, שזה אומר, ש"אלימות היא כן דרכם"? ושל מי? של האוייבים המרצחים, שמא, של הציבור שרצח קולקטיבית את רבין, את השלום ואת התקוה?

במשך שנים היו לי רגשות מעורבים. ידעתי כבר שזרעו תקוה שווא, שהגעגועים הם למשהו שמעולם לא היה לי. הגעילה אותי ההסתה המוסדית, המתודית, השקרית – של האינדוקטרינציה בבתי הספר, לילדי. אבל אז שוב עלו השירים שלנו, ושוב סחטו ממני דמעות. הנפש היתה עדיין קשורה בכל נימיה לקולקטיב. השכל כבר פרש.

ובכל שנה, בכל עצרת, רמת ההתלהמות עלתה, הככר התאחד פחות סביב אחוה ותקוה ויותר סביב שטנה לאויב הימני. הפסקתי להגיע גם לעצרות בבית הספר.

שמעתי פעם, שגרמנים שמאלנים קשישים מוכי אשמה מודים, שיש בהם געגוע , על כורחם,לתקופת ילדותם בהיטלר יונגד. השירים של תקופ התמימות שלהם עדיין מרחיבים את ליבם למרות שהיום הם יודעים. אותי כבר לא. לא עוד. השירים האלו שלנו טונפו בזוהמה של הרעיון של גירוש יהודים, של השמאל-יונגד. וכמה שזה קורע את הנפש לאבד את מולדת השמאל – אני מברכת על כך שאת השקר והכזב של הסתה מוסדית בשם הקריאה כנגד הסתה – נעשית באופן כל כך גלוי. כי כל נים בנפש שלי היה מוכן להאחז בשקר, לו היה מסווה את עצמו – ולו טיפ טיפה. הייתי משתפת איתו פעולה, נשבעת לכם. אם רק הייתם נותנים לי קצת עמימות, להמשיך לשקר לעצמי.

לכו כולכם לעזאזל עם פסטיבל רבין שלכם. השנאתם אותו על כולם, השנאתם את עצמכם בפסטיבל אהבת השנאה שלכם, בפסיטבל ההסתה והשקר. אפילו הלב כבר התגרש משמאל-יונגד שלי. שרפתם לי אפילו את זכרון התמימות. לא יהיה חלקי עמכם, בולשביקים ארורים.