מהפכנים? סדרו את המהפכה בחדר שלכם (והניחו לעולם)

אל תשנו את העולם. הוא דפוק מספיק גם בלעדיכם

חבר שאני מאד מעריכה סיפר לי, שאישתו, שאותה אני מעריכה אף יותר, אמרה לו שהעובדה שבכל גבר מתעוררות מחשבות לא מהוגנות על כל אשה מושכת – היא לא בסדר.
ייתכן, שזה באמת לא בסדר.
ישנם הרבה דברים בהתנהלות אנושית שהם לא בסדר. חלקם, מאד לא בסדר. ולמה שלא נחתור לתקן את כל מה שלא בסדר?
מדוע שכל האנושות לא תעבוד יחד, כתף אל כתף, למגר את ההרג, השנאה, הקנאה ונבנה כך עולם שכולו שלום, חמלה, שיוויון, אחווה, שיתוף פעולה – וכולנו נתגייס יחד למטרה הנעלה הזו? האין מטרה נעלה מכך? ומי לא היה רוצה בכך?
למה לא, באמת?

ראשית, מי אמר, שלא? השאיפה הנעלה הזו היא הבסיס לכל תרבות. כל תרבות אי פעם.
כל תרבות מתפתחת באופן מקומי, ומגבשת לעצמה אסטרטגיות כיצד להביא את בני האדם לשיתוף פעולה, תוך התגברות על בעיית היצרים האלימים, הכובשניים, הטריטוריאליים והאנוכיים שלנו. תרבות שלא הצליחה בכך – לא קיימת . לכן כל התרבויות הקיימות שמו לעצמן למטרה, בדיוק את זה.
למעשה, המונח "תרבות" – הוא מילה נרדפת ל"אוסף מסויים של אסטרטגיות לחיים בצוותא". שזה כולל תפיסת מציאות מסוימת, מערך אמונות, מוסר, והחוקים הנובעים ממנו,

הבעיה היא, שכל תרבות גיבשה לעצמה עם הזמן אסטרגיות שונות. והן שונות בתכלית זו מזו. ומכיוון שכל פרט, בכל תרבות, מותאם לתרבות שלו, הוא סבור גם שהאסטרגיות התרבותיות שלו הן הפתרון הטוב ביותר, עבור המטרה האחת, הנעלה ביותר, של האנושות.

ופה מתחיל ההסבר מדוע קיימות מלחמות בעולם. כי ככל שהמטרה באמת נעלה יותר, כך מחיר חיי בני אדם – נמוך יותר. מהו אדם אחד, או מיליון, לעומת נצח של שלום, אחוה ושיתוף פעולה?

כך תרבות, שאחראית על הסדר, שיתוף הפעולה ולמעשה, מאפשרת את החיים – היא גם זו שיוצרת את המלחמות. כל תרבות רואה בתרבויות אחרות את הקלקול – שבלעדיו העולם היה מקום טוב בהרבה
אז אולי לפחות נפעל כולנו יחד רק למגר את השנאה?

לכל צורה של התארגנות אנושית, החל מהפרט, דרך המשפחה, הקבוצה,השבט, המדינה – יש מערך ערכים. משמעותו של מערך ערכים זו ההבחנה בין טוב לרע, בין אם פרטי ואנוכי (טוב לי, או רע עבורי), וכלה במערכת מוסר כללית (מה אני תופסת כטוב ונכון, בלי קשר לאינטרסים אישיים מידיים שלי). דווקא משום שיש לי תפיסה של טוב, וכפועל יוצא ישיר מכך – אני שונאת את מה שנתפס בעיני כרע. חיות מסוגלות להבחין בין מה שטוב להן ומה שרע להן – בלבד. הן נראות לנו כ"אוהבות" את מי שמאכיל אותן, ו"שונאות" את מי שמתאכזר אליהן. אבל זוהי באמת רק התנהגות אינסטנקטיבית של מנגנוני משיכה ודחייה. רק מי שיודע את הטוב (וזה כל אדם, רק שהטוב הוא שונה בין אנשים), יכול באמת לשנוא.

אפשר להחליט כולנו יחד לנסות להילחם בשנאה. זה אומר, שהאנושות מציבה את השנאה כערך השלילי ביותר שלה. אלא, ששנאה היא היחס שלנו אל ערכים שלילים. כך שככל שנלחמים יותר בשנאה לכשעצמה, רק מגבירים אותה. המשמעות המעשית של זה תהיה, שכל אדם יחוש שטנה עזה, לכל אדם אחר, שאותו יחשוב לשונא משהו. ושונא משהו – הוא כל אדם שיש לו ערכים. כי שנאה היא יחס אל ערך. היא רגש מצד הנפש, והיא האופן שבו השכל מארגן את ההיררכיות של הערכים שלו. שנאת השנאה אינה ערך. היא כלום. כי לשנוא את השנאה זה לשנוא.

גם אחווה היא מטא-ערך. היא ההחלטה, שהיה מן הראוי שכל בני האדם ישתפו פעולה זה עם זה מתוך רצון אמיתי. אחוה היא מה שיוצר אכן את החברות הגדולות, גדולות עד לכדי לאומים שלמים.האחווה במדינת ישראל היא כה גדולה, עד שצעירים בני 18 מוכנים להלחם באויבי המדינה – ולמות בדמי ימיהם, או להשאר נכים ופגועים כל ימיהם,על מנת שאזרחי ישראל כולם, על כל מגזריהם, עדותיהם והמחנות הפוליטיים שלהם – יזכו לחיות ללא איומים. זו אחווה. והיא גם מובילה למלחמות.

אחווה בין כל בני האדם באשר הם יכולה להתקיים רק אם לכל בני האדם היו אותן אסטרטגיות, קרי, אותו מוסר, אותם חוקים, אותה תרבות. אבל זה לא ככה. לכן הדרישה לחיות באחווה משמעה, שעלי לשתף פעולה מרצון עם בני תרבות שבה, נניח, פדופיליה היא מנהג שגור ומקובל. במונחים שלי, זה רע, עד לכדי שנאה. לא לשנוא את הפדופיל זה פגם מוסרי.

אז טוב, בואו נהיה קצת פחות שאפתניים, וננסה לייצר רק קצת יותר חמלה אנושית. חמלה משמעה, שאם כואב לך פיסית ממש, אני עצמי חשה כאב מדומיין, מוחלש. דיויד יום כינה זאת "החוש המוסרי" וטען, בצדק רב לדעתי, שהוא מה שאיפשר קיום של חברה בכלל. ללא חמלה, אם לא היתה דואגת לתינוקה חסר האונים. וחלק מאותה דאגה חומלת הוא – היכולת של אם צעירה עדינה ושברירית, שלא מסוגלת לרצוח ג'וק – לשפוך לתוקף ילדיה את העיניים עם הציפורניים. דווקא משום שהיא חומלת עליהם. דווקא משום שאני חשה אחווה, נאמנות, חמלה לחברה שאיתה אני משתפת פעולה בכל אספקט בחיי – אני אשנא את אויביה של המדינה שלי, שהם אויביה משום שחלק מהאסטרגיות שלהם להשגת שיתוף פעולה מתוך אחווה, היא היותה של מדינתי – אוייב משותף להם.

אז נכון, שניתן לטעון, שזו אסטרטגיה בזויה (שנואה?), ושדווקא ישראל משחקת את המשחק הזה. ושראש הממשלה של ישראל מייצר באופן מלאכותי את הערבים כאויב מדומיין, רק כדי לשמר את שלטונו, ולאחד את כל הישראלים הרעים תחת אחדות של שנאות משותפות.

על כך ניתן לומר, שלא היה ולו רמז אחד לכך, שהאויב הערבי אינו רואה עצמו כאויב לנו. ויש לו סיבות מצוינות. האסטרטגיות היהודיות- מערביות שלנו לחיים בצוותא, הם סרטן לחברה מוסלמית. מה שאנחנו מחשיבים כערכים, כמו פתיחות, חילוניות, דמוקרטיה, שאיפה לשיויון בין המינים, הוא הרס המוסדות המשפחתיים הבסיסיים ביותר של התרבות המוסלמית. הפתיחות שלנו לרעיון הנישואים המעורבים הוא איום עצום על החברה הערבית. השיויון בין המינים מקעקע את המוסד המשפחתי הפאטריאכלי שעליו בנתה החברה הערבית את יסודותיה. כך גם הדמוקרטיה שלנו, היא הרס הארגון החברתי ההיררכי שלהם.הם לא יכולים לחיות איתנו, ולהשאר מוסלמים.(בארצות המערב הם חיים בקהיליות מסוגרות ומבודלות, כמו שהיהודים חיו פעם), לא פלא שהם שונאים אותנו. הערכים החיוביים שלנו הם הערכים השליליים ביותר שלהם. הגיוני שהם רואים בנו אוייב. לא היה צריך להמציא אותנו , ככאלה. ומאותן סיבות, גם אנחנו לא היינו יכולים לחיות איתם באחווה, שיתוף פעולה וללא שנאה. משום שלא קיימים ערכים אוניברסליים אנושיים. מה שאוניברסלי לכל אדם, בכל תרבות, הוא הצורך בערכים. בלעדיהם אין קיום בכלל. אבל הערכים השונים שלנו מייצרים איבה, שנאה, ומלחמות. הערכים המוסלמים כל כך חזקים, עד שהורים מוכנים להקריב עבורם את בנותיהם שיצאו לתרבות אחרת. אלו ערכים חזקים מאד. הם ערכים ששוה להלחם עבורם. מלחמות קיימות לא בגלל שיש דתות ומדינות לאום. הם קיימות, כי בני אדם הם כל כך מופלאים, עד שרק הם מחזיקים בערכים שווה למות למענם. והערכים ששווה למות למענם הם הערכים שמאפשרים חיים בצוותא, לפחות בתוך חברה אחת מסוימת.

ואם ככה, אולי לפחות נצליח לחנך את הגברים שלנו, שלא יאנסו במוחם כל בחורה מושכת, שעוברת לנגד עיניהם? אולי לפחות נתגייס כולנו למטרה הזו? אולי הגיע הזמן שלפחות נסייע לגברים להשתחרר ממזגם החייתי, הקרוב מדי אל הטבע עדיין, בחברה מעודנת יותר?

דחף מיני אפשר לדכא במידה מסויימת. השאלה היא רק באיזה מחיר. כי ליבידו הוא כוח ראשוני שמניע את האדם, שמצד אחד גורם לו להיות מסוכן לנשים, מצד שני- גורם לכל גבר לעשות משהו, בכלל. היינו יכולים למשטר מאד את הדחף, להעניש בחומרה רבה מאד גברים על כל גילוי של עניין מיני לא ראוי או שלא בהסכמה. להכריח את כל הגברים שלא לראות נשים שלא שלהם כאופציה מינית. המחיר מתחיל בכך, שנצטרך להפעיל דכאנות עצומה על חצי מהאוכלוסיה, ומנגנון אכיפה אלים באופן אימתני, עם עונשים שיצרבו בתודעה. נשים לא יכולות להפעיל את המנגנון הזה לבד, כי נחוץ כוח פיסי גברי ללכוד את הפושע הגברי. לכן נצטרך להפעיל כוחות ביטחון, שישרתו בהם גברים, שמהם לא ניטל הליבידו משום שהנכונות להפעלת אלימות קשורה ישירות לטוסטסטרון הגברי, שאותו אנחנו מבקשים לדכא. ואז – מה נעשה אם הגדודים הגבריים הללו יחליטו שלא לציית לחוקי החברה שעברה סירוס מרצון ויתחילו בעצמם לתקוף נשים? מי יגן עליהן? הגברים המסורסים שלהן?

זו היתה רק דוגמה קטנה לכל הרעיון הכללי: אין רגשות לא נחוצים. חברה זקוקה לאלימות, השנאה לרע היא הכרחית למוסר, החמלה מייצרת שנאה ואלימות כלפי כל מה שמאיים על הנחמל. פתיחות וסובלנות מרחיבים את מעגלי שיתוף הפעולה, אך הם גם בבחינת פשרה על הערכים. והמסקנה הבלתי נמנעת היא, שהכל בנוי על איזון. לנצח נחמול על אנשים מסויימים ולכן נשנא אחרים. החכמה היא להתקדם לקראת הרחבת מעגלי שיתוף פעולה במעגלים הולכים ומתרחבים מהמרכז – ולא – לכפות על המרכז פתיחות וקבלת האלמנטים הכי מרוחקים מהמרכז, בתקוה שאם אלו יתקבלו באחוה, חמלה, ושיתוף פעולה – כל המעגלים שביניהם יתמלאו אוטומטית. הניסיון הרב תרבותי להכניס למרכז שיח את האחר המוחלט , או כל ניסיון להביא את החברה לשינוי ראדיקלי – תמיד יביס את עצמו באופן קולוסלי. קידמה אמיתית עושים בצעדים מזערייים, או לא עושים בכלל.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: