ניצחונה של הפרנויה: להבין את השמאל

ניתוח הדנ"א של השמאל העולמי על פי "האדם החד ממדי" הרברט מרקוזה. 1964

הרברט מרקוזה לימד את ילדי הפרחים, שכל מה שהוריהם אמרו להם אי פעם היה שקר. שכל מה שמוריהם לימדו אותם היה שקר. שכל מה שהממשלה אומרת להם הוא שקר מכוון. כל מה שהם רואים בטלויזיה שקר שכוון לשעבד אותם, שהמציאות שבהם הם חיים כוזבת כולה. שתודעה שלהם כוזבת ולכן המוח שלהם לא רלוונטי להם. הוא אמר להם שרק נדמה להם שהם חיים החברה העשירה והחופשית ביותר שהיתה אי פעם בתולדות האנושות אבל שלמעשה הם בטריות אנושיות שמזינות את המטריקס של הגרוע שבכל הגיהנומים האפשריים. הוא הורה להם להתמרד ולהרוס, ראדיקלית, את כל מבנה החברה שאינו בר תיקון.

אלו שקנו את תיאורית הקונספירציה הגדרדיוזית והפרנואית שלו, הפכו תוך שנים-שלושה דורות למרצים באוניברסיטה, לאנשי הממשל, אנשי התקשורת והשופטים. כשבכל שנה הם הולכים ומקצינים כך, שאבותיהם ההיפים נחשבים בעיניהם לפאשיסטים .  את הימין שמייצג את מוסדות המדינה, הדת והכלכלה – הם רואים כאוייב  שיש להדבירו. גם באלימות. אבל לעת עתה על ידי קבלני משנה של ה"דחויים בעלי צבע העור השונה".

כל המציאות ההזויה שבה אנחנו חיים  היום–  מקבלת את נימוקיה בכתבים של כת השמאל ונביאה – הרברט מרקוזה.

בשנות השבעים ספר אחד שינה את פני העולם המערבי, הספר מכר מאות מליוני עותקים רק בארהב, שינה את צורת ההסתכלות על המציאות בקרב עשרות מיליוני צעירים משכילים, שהפכו לימים להיות המרצים, העיתונאים והשופטים העליונים בארהב ובישראל.

אולי מעולם לא שמעתם את שמו של הספר, ואם לא למדתם במדעי הרוח, אולי אפילו לא שמעתם את שמו של המחבר. אבל הייתם צריכים לשמוע משום שאם אתם חיים בישראל או בארה"ב, בקנדה, אוסטרליה או באחת ממדינות אירופה, אתם חיים מציאות שנבעה מתוך מוחו של הרברט מרקוזה. והמציאות הזו היא תוצר של פרנויה קונפירטיבית בסדר גודל קוסמי.

הרברט מרקוזה (Herbert Marcuse;‏ 1898 –1979) היה פילוסוף, סוציולוג ותאורטיקן פוליטי יהודי-גרמני. השתייך לאסכולת פרנקפורט (קבוצת הוגים נאו-מרקסיסטים שהתרכזה סביב המכון למחקר חברתי, בראשות מקס הורקהיימר). מרקוזה ראה עצמו כמרקסיסט, אך לא כמרקסיסט-אורתודוקסי. …אחד המחקרים החשובים שעשו בראשית שנות השלושים בגרמניה, בטרם עלו הנאצים לשלטון, ניסה לגלות אם קיימים אפיונים מיוחדים או נטיות מובחנות לאנשים המעדיפים מנהיגים טוטליטריים. המחקר הזה חשוב לא רק מבחינת הממצאים שלו אלא גם מבחינה מתודולוגית, והוא נחשב לאבן דרך בהיסטוריה של הפסיכולוגיה החברתית. (ויקיפדיה).

מרקוזה ואנשי המכון לחקר חברתי חקרו אמפירית , תחת פרשנות מרקסיסטית שאותה תפסו כאמת מדעית, את "האישיות הפאשיסטית", מחקר, שכאמור, הפך להיות "אבן דרך".  מה שלא גילו הגאונים האלו, יהודים כולם, זה את האנטישמיות הנאצית הרצחנית שצומחת להם מתחת לאף, ולכן רובם נמלטו ברגע האחרון. למעט וואלטר בנימין, שהתאבד על הגבול שנסגר  (אם כי גם בזה הוא טעה, למחרת פתחו את השער לשאר הנמלטים).

לא ידוע לי על יהודי אחד, שהם הצליחו להזהיר מפני השואה שהיתה על הסף. את זה, כנראה לא היה ניתן להעלות במחקרים האמפיריים המכוננים שלהם .

בהגיעם לארה"ב, כפליטים יהודים מזוועות הנאצים, היו להם שתי דוגמאות להתממשויות חברתיות שהפכו לגיהנום: המשטר הנאצי ממנו נמלטו, והסטליניזם בבריה"מ, שמשום מה לא נמלטו אליו למרות שהיו קומוניסטים. (בשלב זה, הבולשביקים רדפו את האינטלקטואלים שהעלו אותם לשלטון, משום שחשיבה ביקורתית אינה נחוצה, ואף לא רצויה, לאחר שהושלמה המהפכה, והטוב שבכל העולמות כבר פה) אבל הם לא היו אסירי תודה לחברה הקפיטליסטית האמריקאית שחגגה את שיא תקופת הזוהר שלה, בחופש, בחירות, בהנאות,ברווחה כלכלית  ובעיקר-  ללא רדיפות וללא הרג –  את החברה הזו הם זיהו כגיהנום עלי אדמות.

זוהי תפיסת עולם הפוכה, ראדיקלית, לכל אנטואיציה אנושית. אבל הם יצאו כנגד אינטואיציות אנושיות משום שהיו משוכנעים מעל ומעבר לכל ספק – שטייקוני התעשיה שולטים שלטון ללא מצרים בתודעה האנושית במדינות קפיטליסטיות וכך שגם האינטואיציות כוזבות. האומה האמריקאית דיווחה על רמת האושר הגדול , והנרחב ביותר. אך זה רק גרם למרקוזה להבין שהתודעה שלהם במצב גרוע יותר משחשב קודם. לדעתו, הם היו כה אומללים בשיעבוד שלהם למנגנון הקפיטליסטי עד שלא היתה שום ברירה אלא לגאול אותם מעצמם על ידי כפיית מהפכה. רק לאחריה יגיעו לדרגת בני אדם בעלי תודעה. עד אז, אינם רשאים לפסוק לגבי אושרם האישי, או בכלל

זו היתה תיאורית קונספירציה בממדים קולסליים. אך—היא תפסה. וכולנו חיים היום תחת הרעיונות ההזויים של הנאו מרקסיסטיים, שכבשו את האקדמיות בעולם, השתלטו עליהן תוך כמה דורות, הניבו את העיתונאים של העתיד, המנהיגים של העתיד ובית המשפט שאנחנו מכירים היום.

הביקורת של מרקוזה היא אנטגוניסטית  באופן מוחלט לכל אספקט מציאות שאנו תופסים אותה כמציאות חיובית ורצויה. הוא, מצידו, רואה כל אספקט חיים כזה כרעיל.  בתוך המציאות הרעילה הוא מזהה שיטה מכוונת מלמעלה, קונספירצית-על – ובתוכה, הוא מזהה שיטות מניפולטיביות, שהמנגנון מפעיל לכאורה על כולנו. מי שהשתכנע, שהמציאות החברתית (ואנחנו כולנו, כסוכניה) רעילים לחברה – ייאמץ כנגדנו את השיטות "שלנו" כפי שמרקוזה זיהה. כלומר, התיאוריה היא גם ביקורתית (השוללת את כל המציאות המוכרת) אבל היא גם חוברת הדרכה –  לחסידיו –  כיצד ללמוד מהרעים להלחם ביריבים. וכך, למרות שמרבית ההבחנות שלו נובעות ממוח קונספירטיבי פרנואי – ה"שיטות" שהוא מזהה  ניתנות לשימוש. ואני חושבת, שמאחר שהגורמים הראדיקלים בשמאל האינטלקטואלים מאמינים שהן מופעלות עליהם, הם מפעילים אותן –  עלינו – "בחזרה"!

אני נזהרת פה שלא ליפול במלכודת הקונספירטיבית של מרקוזה עצמו, אך חישבו על כך, שזה אך טבעי למי שמאמין שמפעילים על ציבור מניפוליציות לטובת התארגנות חברתית אחת – מותר יהיה להפעיל את אותם כלים שאיפשרו את אותה התארגנות להתקיים – לטובת האידיולוגיה שלי. כמו כן, אני לא טוענת שכל הביקורת של מרקוזה מוטעית. הוא מצא הרבה פגמים אמיתיים בחברה הקפיטליסטית, אך הכל יחד – והאופן הקיצוני שבו הוא  מארגן את טיעוניו  – הופכות את הספר לתיאורית קונספירציה שלא תיאמן.  ויתכן, שהוא הביא כך את החברה לפתולוגיה שהתריע כנגדה, כשחסידיו החליטו לעשות שימוש באותם כלים. 

מכל מקום, מאחר שישנן שתי קבוצות, שכל אחת תופסת את המציאות באופן שונה – ראדיקלית – אין מנוס מכך שכל צד יראה את השני כחי בהזייה. ואם שתיהן הזיות, ההזייה השמאלנית מאמללת עד אין קץ. שלנו טובה בהרבה.

תיאורית הקונפירציה

"המנגנון אוכף את דרישותיו הכלכליות והפוליטיות, בשם ההגנה וההתפשטות, על שעות העבודה ועל שעות הפנאי, על התרבות החומרית האינטלקטואלית. החברה התעשיתית בת זממנו (1964) נוטה להיות טוטליטרית בתוקף הצורה בה אירגנה את בסיסה הטכנולוגי. כי "טוטליטריות" אין פירושה אך-ורק האחדתה הפוליטית של חברה באמצעות שלטון האימים אלא גם תיאום כלכלי-טכני, בלתי אימתני, הפועל באמצעות המניפולציה של הצרכים האנושיים בשם אינטרסים משוריינים. בצורה זו מונעת הטוטליטריות את היווצרותה של אופוזיציה בת תוקף למכלול כולו. לא רק צורת מימשל ספציפית, או "שלטון המפלגה", הם היוצרים את הטוטליטריות, אלא גם שיטת ייצור ותחלוקה ספיציפית עשויה בהחלט לעלות בקנה אחד הם ה"פלורליזם" בתחום המפלגתי ובתחום העיתונות, עם ה"כוחות השקולים" וכו" [עמוד 20]

במילים אחרות: מרקוזה יוצא מתוך הנחה, שמהפכה להבאת שלטון קומוניסטי בנילאומי היא ההתפתחות היחידה הנכונה לאדם.  הוא מביט על כל מכלול החיים כולו בארהב של שנות ה-70 וכל מה שהוא רואה זה רק דבר אחד: העדר התכנות להמהפכה. במקום שבו אנשים רואים מגוון חיים, מגוון דעות, מפלגות פוליטיות יריבות, מרקם אנושי, פעלתנות אנושית, יצירה, תרבות, הנאות –  כל זה מוכלל תחת תווית אחת בלבד "לא- מהפכה".

לכן, מבחינתו זוהי האחדה טוטליטרית של אספקט חיים אחד בלבד, שמישהו למעלה מכוון ושולט בו. (כיצד יתכן אחרת? לו היה אפשרות למגוון, היתה מגיעה מהפכה..).

הוא ראה את השילטון הטוטליטרי הקפיטליסטי כשולט במחשבות, בפעולות, במנגנון הייצור כולו, כולל גם בשעות הפנאי של האזרחים (על ידי פרסומות ואמצעי תקשורת המונים), מייצר להם צרכים כוזבים (שוב פרסום) וכל זה למען אינטרסים של אלו, שמראש "משוריינים" עבורם. קרי, התעשיינים.

אנשים שמאמינים בתיאוריה הזו, שאינה נראית לעין, משום לכאורה אנחנו חווים חופש ומגוון, לעולם לא יאמינו יותר לשום אספקט במציאות הניראית לעין. הם אלו "היודעים" שהכל אך מזימה מרושעת.  והם יקדישו חייהם למצוא את הזוממים.  חישבו למשל  כל הטענות על כך שנתניהו נשלט בידי בעלי ההון. זה מתחייב מהתיאוריה. אם לא היה פועל למען בעלי ההון – היה בוודאי פועל כמו כל מנהיג הגיוני, ומביא את המהפכה. [אנשים לא מודעים למהות שמאחורי הרעיונות שלהם עצמם. המרצים שהכניסו את הרעיונות למוחם – מודעים מאד לאן הם מובילים. והתקשורת משרתת בצייתנות את הרעיון, מתוך רעיונות חלקיים שהפנימו בלימודיהם.

למהפכה לוקח זמן להבשיל. מובילים אותה רעיונות הולכים ומתקדמים לקראתה. השמאל הפרוגרסיבי לא "פרוגרסיבי" בשל היותו "מתקדם בדעותיו", אלא בשל היותו מתקדם, פשוטו כמשמעו. ומתקדם לקראת  הגשמת משימתו. קץ ההסטוריה. בכל מומנט, בכל שנת לימודים באוניברסיטה, הרעיונות מתקדמים לשם. כמו מעצמם. משום ששלל רעיונות הביניים מובלים לשם באופן טבעי לגמרי.

זו אינה עוד תיאורית קונספירציה. כל מי שמכיר את מקור הרעיונות תופס זאת בקלות. ותכף גם אתם תכירו.

יוצא, איפוא, שלהבדיל מ"שלטון המפלגה" – כפי שקיים בטוטליטריזם הבולשביקי (שעוד היה קיים בתקופתו של מרקוזה) , הקפיטליזם גרוע בהרבה. משום שהרודנות הסובייטית (שבין היתר, טבחה בעשרות מיליונים וכלאה עשרות מיליונים אחרים) היא למיצער רודנות גלויה,  (אם כי איש לא היה יכול להעז אפילו לבקר אותה מבלי שילשינו עליו) ואילו  ה"פלורליזם" (המרכאות היו במקור) האמריקאי לא נועד אלא לספק מראית עין של חירות. מאחר שהפולרליזם רב מדי, הדעות נחלקות במגוון כל כך גדול עד שאף דעה (אופוזיציה מהפכנית, למשל) לא יכולה להשפיע. זהו טוטליריזם על ידי פלורליזם…

[זוכרים את הטיעון של אותו איתי לשם, שהאשים את אדם גולד שבגלל שיש לגולד קוראים רבים כל כך, הפוסטים שלו, של לשם, לא מקבלים חשיפה מספקת? כשמישהו נכנס למטריקס של ההגיון השמאלני-  הוא כבר מייצר מעצמו את אותם הבלים מטורללים].

פה נמצאת גם תבנית דיאלקטית של שיפוט מציאות , שתוכלו למצוא ביטויים רבים ממנה במאמרי הדעה של עיתון הארץ:

דווקא משום ש[משהו טוב שהממשלה עשתה] לכן זה אפילו יותר גרוע [ממה שהיה לפני שהממשלה עשתה אותו] .

הגדול מכולם הוא אהרון ברק, המהפכן המשפטי,  שתמיד מצליח להפוך את היוצרות כך שמסקנותיו יתיאמו תמיד בדיוק לתזה שהיתה לו מראש.  בדיון מול השופט האמריקאי פוזנר, טען ברק ש (אני מצטטת מזכרון) "דווקא בעתות מלחמה על ישראל להקפיד אפילו עוד יותר על טוהר זכויות האדם, משום שלממשלות יש נטיה לנצל מצבי חירום להפר זכויות ואז לשמר את מנהג ההפרה גם בעתות שלום". כלומר, דווקא כשיורים עלינו אז אסור לנו לירות בחזרה. שמא נתרגל לירות בבני אדם…

ומכאן אנחנו מגיעים לעקרון הראשון ב:

עקרונות היסוד של מרקוזה:

  1. אין אויבים. השלטון ממציא אותם כדי להדק את השיעבוד

המושג "מצב חירום" אגב, לקוח הישר ממרקוזה, שטען שממשלות שולטות בנו על ידי ייצור מצג שווא תמידי של מצב חירום. כך נלקחת מאיתנו חירותנו כי, מה לעשות? אוייב (מדומיין תמיד) עומד עלינו להורגינו…

במיוחד בישראל זה כך. מנהיגי ישראל לדורותיהם פשוט דימינו את הערבי המוסלמי, כאויב. :

"המוסדות החופשיים מתחרים במוסדות אוטוריטריים  בהפיכת ה"אויב" לכוח מסוכן להחריד בתוככי המשטר. וכוח  מסוכן זה ממריץ גידול התפתחות ויוזמה  – לא בתוקף היקפו וכוח לחצו הכלכלי של ה"סקטור" ההגנתי. אלא בתוקף העובדה שהחברה בכללותה נעשית לחברה "הגנתית". כי  ה"אויב " הוא נצחי. הוא ניצב בפני החברה – ולא בשעת חירום, כי אם במצב עניינים התקין והשגרתי. הוא מסכן אותה בימי שלום ממש כמו כעת  מלחמה (ואולי אף יותר מאשר בעת מלחמה), בצורה זו הוא נהפך לחלק בלתי נפרד מן המשטר, ככוח מאחד ומלכד…והאויב הזה אינו זהה עם הקומוניזם הנוכחי או עם הקפיטליזם הנוכחי – בשני המקרים הריהו רוח הביעותים האמיתית של השחרור והחירות" (59)

בהתחשב בכך, שהטקסט הזה נכתב פחות משנתיים אחרי שמשבר הטילים בקובה כמעט חיסל את כל העולם בשואה גרעינית, הטקסט הזה מדהים ממש בהתעלמותו החצופה מהמציאות. הטיעון: ממשלות , מכל הצדדים, ממציאות  זו את זו כאויב משותף, כל אחד כדי לחזק את השיעבוד של נתיניה. השליטים כולם רואים בחירות האדם –את האויב היחיד שלהם – משסים מדינות זו בזו.

אתם מכירים את הטיעון הזה –  "הבעיה היא במנהיגים המושחתים של הפלסטינים והישראלים- הם אלו שמלבים את המלחמות". (ולא, למשל, העובדה שהאיסלם שוטם את היהודות, כמו את כל הכופרים, ואולי אף יותר, טובח ביהודים כבר 1400 שנה, כשמוחמד, אל המלחמה המוסלמי, הוא דוגמה לאדם המושלם שכולם צריכים לחקות, והוא זה ששימש כדוגמה לטבח יהודים, כקריאה העכשווית  הגאה: "חייבר חייבר אל יהוד" ו"איטבח אל יהוד".

מדהים אולי אף יותר הליהטוט הוירטואוזי במילים (עוד משהו שניתן למצוא בין דפי הארץ, למכביר): " והאויב הזה אינו זהה עם הקומוניזם הנוכחי או עם הקפיטליזם הנוכחי". מרקוזה הוא אויבו המר של הקפיטליזם  כך שניתן היה לומר, שמרקוזה עצמו ממציא אויב. לכן בוירטואוזיות מדהימה, בספר שכל כולו הצבת הקפיטליזם כאויב (שלדעתו גם יביא להשמדה סופית של האנושות – בכך, הוא פותח את הספר)  רק פה – לא הוא האויב.

קל לראות את כוח המשיכה של מרקוזה בקרב אינטלקטואלים, שמיד מזהים טקסט שאין כל סיכוי שהאדם הפשוט  יבין את מורכבותו. [ואולי פשוט, משום שאין מה להבין].

וזה לא הכל. את היישות השטנית של המשטר הסובייטי, שהיה נכון באמת להשמיד את העולם (ורצח בדם קר עשרות מיליונים מאזרחיו שלו) ושהיה נכון להביא לקץ האנושות– את סכנתו האמיתית והממשית – מרקוזה מקטין באופן מגוחך. גם הוא לא האויב.  האויב הוא רק כל מי שנגד חירות. כלומר, כל מי שלא מאמץ את רעיון המהפכה, על פי מרקוזה.

ואתם מכירים את זה. הלוא מעצם היותכם לא שמאלנים, אתם האויב המתועב, והיחיד, בכל המזרח התיכון.

אתם גם מכירים את הטיעון הזה, כשאירגונים ראדיקליים, קיצוניים מאין כמוהם, כמו הארגון הקיקיוני "שוברים שתיקה","בצלם" ושאר ארגוני קרן טוענים ש"ראש הממשלה מסית כנגדם, והוא שהופך אותם ל"אויבים".

זאת משום שלא ייתכן, שהרוב חושב אותם בכוחות עצמו לסיכון משמעותי של ישראל בהיותם מפיצים  הפצת דיבה בחו"ל, הסתה וקריאות לחרם על ישראל, ובסיוע ממשי לאויב.  הם כבר יודעים  שזו חלק מהשיטה שהתיאוריה זיהתה כבר: יצירת "אויבים" חיצוניים , ואז סימון כל מתנגד לשלטון כ"בוגד".  והלוא, אין אויבים באמת, ולכן גם אין בוגדים באמת. כי ככה אומרת התיאוריה. למציאות אין כל דריסת רגל, מאחר שגם זאת אמרה התיאוריה: המציאות כולה כוזבת.

 

  1. קפיטליזם הוא מזימה קונספירטיבית של תעשיניים לשעבד את הפרט ל"מכונה".

המכונה היא מנגנון אחד, חובק כל, שולט בכל, – מנגנון יצירת השפע.(כלומר, כל פעיליותיו של השוק החופשי, כולל כל מקומות העבודה, כל תהליכי הייצור, הסחר, החולש גם על תקשורת ההמונים, על התרבות, על הפוליטיקה, החינוך, המשפחה –  למעשה – כל סך מגוון החיים , הכל כולל הכל – הוא ה"מנגנון".

"כהוויה טכנולוגית, החברה התעשייתית המפותחת היא הוויה פוליטית. השלב האחרון במימושה  של תוכנית היטלית (פרוייקט) היסטורית ספציפית – שפירושה לחיות את הטבע , לשנות את פניו, ולארגנו כחומר ביד השליט – ותו לא. בהיפרשה לפנינו במלואה מעצבת התוכנית ההיטלית את ההוויה כולה, את עולם העיון והמעש, את התרבות האינטלקטואלית והחומרית. בדמות הטכנולוגיה ובאמצעותה מתמזגת התרבות, הפוליטיקה והכלכלה למערכת השולטת בכיפה, הבולעת או הדוחה את כל האלטרנטיבות שכנגד.[קרי, מהפכה]  כושר ייצורה של מערכת זו ופוטנציאל הצמיחה לה מייצבים את החברה ובולמים את הקידמה הטכנית במסגרת ההשתררות [שררה]."  [עמ 17-18]

היצירה Pink Floyd – Welcome to the Machine היא ההמחשה של "המכונה"  שהכל נשאב אליה  וכל דבר פרטי, חי ואישי – הופך להיות חלק מתוך המטאבוליזם של המכונה. מרגע שנולדנו בתי ספר מחנכים אותנו להיות חלק מהמזון של המכונה, כדי למלא את חלקנו במנגנון יצור שנועד לספק שפע לבני אדם אך קם על יוצרו. זהו החינוך, שאותו "אנחנו לא צריכים שום" ממנו. מצד שני אפשר גם לטעון ששטיפת המוח היא דווקא נעשית דרך האמנות של פינק פלויד. זה רק עניין של נקודת מבט.

הטענה של מרקוזה היא, שאין ולו אספקט אחד בחברה, שבו תודעת הפרט לא מושפעת לחלוטין משטיפת המוח של שליטי ה"מכונה". ומשמעות הדבר היא – שהתודעה של ההמונים – כוזבת כולה – משמע, שהמוח שלהם אינו רלוונטי להם. הם אינם רואים את המציאות הממשית אלא רק את ה"מטריקס"  ששליטי התעשיה טוו עבורם עד הפרט האחרון.

ובמילים נוספות: כל מה שאנחנו קוראים לו מציאות – הכל יחד – זה הדבר ששולט על כל חיינו. מה שנכון. אלא שאליבא דמרקוזה – שום דבר מזה לא אמיתי. זו הזייה מאורגנת שטוותה האלוהות הרעה, הכל-יכולה, כל-יודעת וכל-מרושעת –  הארגון הסודי של תעשיני העולם.

זו התיאוריה.

עתה, כמה פעמים שמעתם, ש"המנהיגים שלכם מסיתים אתכם" כנגד כל מה שממילא נראה לכם לא הגיוני, רצוי או נבון?  כל הרעיון הזה נובע מכך שמלמדים היום סטודנטים שכולם שטופי מוח  של ה"מכונה". למעט הם, היחידים שגילו להם את הסוד, ועתה הם  רואים את האמת הבלתי נראית לעין הרוחשת מתחת לפני המציאות. רק הם רואים בבירות  שהכל  מזימת העל "התוכנית ההיטלית" של שליטים דכאניים. הרוב לא רואים זאת, כי הם אינם אלא בהמות מכורות לשפע, נשלטות, ההמון הוא נבער, נתון בידי דחפים תוקפניים ומיניים שמווסתים ביד אומן של שליטי היקום שבכל רגע ורגע יודעים בדיוק איזו מניפולציות להפעיל על ההמון, כדי לקבל את התוצאה הרצויה להם, בדייקנות. מוחם של הרוב אינו רלוונטי להם עצמם. תודכתם כוזבת והם מופעלים על ידי הסתה.

אפשר להבין מדוע התיאוריה הזו שובה את ליבם של סטודנטים צעירים. מי לא היה רוצה להיות בעל כוח על, שרואה את מה שאף אחד אחר לא?  או לפחות, מי היה רוצה להשאר בהמה מטומטמם שלא רואה שהמלך לבוש?

מי שמאמין בתיאוריה שכזו:

  • מאמין שכל אספקט במציאות הוא כוזב. [ראו אלתוסר, שלקח את זה לרמה המוחלטת. "הכל אידיאולוגיה", ואגב, "אידיאולוגיה זה הקפיטליזם. מרקסיזם אינו אלא אמת מדעית מוכחת)
  • סבור גם שהדמוקרטיה מיותרת, ומסוכנת. ההמון מסוכן , נבער ולא מסוגל לדעת מה טוב עבורו [ב"מסה על החירות" שלו, מרקוזה קורא ישירות לדיקטטורה של המיעוט הנאור, להצלת ההמון מעצמו. מוכר לכם? ]
  • לא מסוגל לראות , לעולם, קיומו של אויב ממשי למדינה. משום שהוא מאמין, תמיד, שמנהיגי המדינה – מושחתים מעצם היותם – ממציאים תמיד אויב חיצוני כדי לממש את שילטונם תחת פחד. מוכר לכם? זוכרים שביבי המציא את איראן, כאויב?
  1. תודעת ההמונים – כוזבת.

"זה עתה אמרתי, שמושג הניכור נראה מוטל בספק כאשר הפרטים מזדהים עם הקיום הנכפה עליהם מבחוץ ומוצאים בו את התפתחותם וסיפוקם. הזדהות זו אינה אשליה וחזיון-שוא, כי אם מציאות של ממש. ואף על פי כן מהווה המציאות שלב גבוה יותר של ניכור. הניכור נעשה אובייקטיבי לחלוטין: הסובייקט המנוכר נבלע בתוך קיומו המנוכר ולא נודע כי בא אל קירבו. קיים רק ממד אחד, וממד זה מצוי בכל, בכל הצורות הקיימות. הישגי הקידמה מסכלים את הגינוי האידיאולוגי ואת ההצדקה האידיאולוגית כאחת: בעומדה בפני בית דינם הופכת התודעה הכוזבת את הראציונליות שלהם לתודעה של אמת" [27]

במילים אחרות: האמריקאי הטיפוסי, המותאם היטב לסביבתו, הקם בבוקר והולך למשרדו, שם הוא חווה יחסים נעימים עם הבוס [גם על כך הלין מרקוזה:  אפילו כבר אין יותר מאבקי מעמדות], משתכר משכורות הוגנת (ואם אינו מרוצה, המנגנון שמח תמיד להעלות את משכורותו ולהעניק לו ביטוח שיניים), אותו אמריקאי, שחוזר בערב לביתו הנאה, לארוחת ערב שהכינה רעייתו במטבחה המאובזר היטב , עם שני ילדיו בממוצע, משכיב אותם במיטתם ויוצא עם אישתו להצגת בידור קלילה להתרענן מעט –  לא מבין כלל שהוא חי בתוך סיוט שאליו שועבד. שאמצעי תיקשורת בידיהם של שליטי השוק כוננו אותו להיות עבד מאושר למכונה. והבעיה היא, שהוא כל כך לא חש שהוא חי בניכור מוחלט, עד שהוא הפנים לחלוטין את המנגנון הנוראי הזה ומאמין לחלוטין שזו המציאות. הוא אינו מסוגל כלל לתפוס, שכל החיים הללו אינם אלא מטריקס, מנוהל לטובת אינטרסים משוריינים לשליטים.

אתם מכירים את סוג הטיעונים הללו. למשל הביקורת שמוטחת בנתניהו בשיא הרצינות, שהוא הפך את הכלכלה הישראלית להצלחה מסחררת רק כדי שיבחרו בו.

או כשאתם שומעים ביקורת על כך שהממשלה הורסת את הכלכלה, שכל ילד שלישי רעב, (כשכל ילד שני סובל מהשמנת יתר) מפי אלו הגרים בדירה נאה, מרוויחים היטב בעסק שלהם, וטסים לחו"ל כמה פעמים בשנה. הם –יודעים שהכל רע. לראייה, הכל טוב. זו רק הוכחה לכך שהכל רע יותר אפילו ממה שחשבו קודם. ככה אומרת התיאוריה. ככה זה שמי שמשווק לכם את הרעיונות לא מספר לכם שהם הגיעו מתוך רעיונות רדיקלים, הזויים, של מוח קונספירטיבי – ושמטרתם היא קומוניזם. שעוד לא הגיעתם לשלב שבו אתם לומדים לאהוב אותו.

 

  1. איכות חיים גבוהה היא האויב הגדול של חירות האדם

משום שהיא משעבדת אותו וגורמת לו שלא למרוד ולהביא את המהפכה הקומוניסטית. יותר מכך, היא ראייה לכך שהעולם התקלקל כל כך, עד שאפילו האמת של מרקס, שחזה קריסה כלכלית – לא התממש:

 

"הקידמה הטכנית התרחבה והפכה למערכת שלימה של השתררות והאחדה, יוצרת צורות חיים (ושל כוח), המפיסות לכאורה דעתם של הכוחות המתנגדים למשטר ומפריכות, או שמות-לאל, כל מחאה המושמעת בשם הסיכוי ההסטורי להשגת חופש מעמל ויגיעה ומהשתרררות. " [עמ. 13]

זוכרים את הסרט "מועדון קרב"?  לגיבור , שחי בנוחות כלכלית וסבל מריקנות פנימית, תוצר של תודעתו הכוזבת, שמסיים בהתחברות למי שהוא באמת אחרי שלמד לקבל את הכאב הממשי, ללא האילחוש הממכר של הקפיטליזם, ואז הוא עושה את הדבר המתבקש ומפוצץ את הבנקים, המערכת הכלכלית ששיעבדה ואימללה אותו?  הסרט הזה הוא אדפטציה ל"אדם החד ממדי"

 

  1. המהפכה תגיע רק אם האדם ישתחרר מתודעתו הכוזבת,

(לצד פרנויה, יש גם לא מעט מגלומניה באדם, שחושב שכולם טועים ורק הוא היחיד שרואה את המציאות כפי שהיא), אלא שאין סיכוי לכך כי אזרחי ארהב טועים לחשוב שהם מרוצים, לכן, הדרך היא להתנגד לכל (מוכר לכם, ממרצ, למשל). המהפכה תגיע רק אם בני אדם:

"….ייחיו את הצורך לשנות את אורח חייהם, לכפור בחיובי, לסרב, למאן ודווקא את זה הצליחה החברה הממומסדת לדכא- במידה שהיא מסוגלת לעמוד בדיבורה ובהתחייבותיה בקנה מידה גדל והולך ולהשתמש בהדברת הטבע באמצעות המדע כדי להדביר את האדם באורח מדעי" [13]

 

  1. החזון הקומוניסטי של מרקוזה: מנגנון שליטה בינלאומי אחד, שמחלק את השפע לכולם, בשיויון והוגנות:

 

"אילו יכול היה הפרט להשתחרר מהצורך להוכיח את עצמו בשוק כסובייקט כלכלי חופשי, היתה היעלמות חופש מעין זה  (יוזמה חופשית) עשוייה להוות אחד ההשגים נכבדים  של הציוויליזציה האנושית. תהליכי המיכון והתיקון (סנדרטיזציה) הטכנולוגיים עשויים היו לשחרר את מרצו  וכוחותיו של הפרט ולהטותם  לעבר ממלכה לא נודעת, ממלכת החירות שמעבר  לממלכת הכורח. עצם מבנהו של  הקיום האנושי היה משתנה כתואה מכך: הפרט היה משתחרר מעולם העבודה, הכופה עליו צרכים ואפשרויות הזרים לרוחו. או אז היה הפרט בן חוקין לקיום חיים עצמאיים, שאמנם היו חייו שלו. אילו אפשר היה לארגן את מנגנון הייצור  ולכוונו לסיפוק צרכיו החיוניים של האדם, כי אז אפשר היה שמנגנון זה יהיה מרוכז לחלוטין: פיקוח מעין זה  לא היה מונע את האוטונומיה  של הפרט, אלא, אדרבא. מאפשר את קיומה"[14]

 

או, במילים אחרות, כל העולם צריך להניח את תביעותיו לפרנסה, לעבוד למען מנגנון השליטה האחד, ולסמוך על בני האדם שינהלו אותו, שיחלקו לכולם בשיויון ובהגינות את כל מה שנחוץ לו. ואת זה יקבע המנגנון. וזו התשובה של מרקוזה – לחירות האדם מפני המכונה…

כשאתם שומעים קולות מהשמאל התובעים לחלק את משאבי קופת המדינה לכל דכפין, אזרח , מסתנן או מחבל,  כך שהמסים יעלו מאד –  אתם מבינים מהיכן הרעיון. לכאורה, זה יתן לממשלה יותר שליטה. וזו ממשלת ימין. אך הם לא מתכננים שהיא תשאר לנצח ולמעשה, חלוקה שכזו תגרום לכלכלה לקרוס, למשק לקרוס, תגרום לרעב כללי, ואז תיפול הממשלה, ותעלה ממשלה שמאלנית שהחוקים שבה כבר מאפשרים להם לשלוט בכל אספקט בחיי אדם. שיהיה אז משוחרר וחופשי מנכסיו, אך אל דאגה – המנגנון יעניק לו את כל צרכיו.

 

  1. גם יצר המין מהונדס ונשלט

את הפרק הזה הבאתי לשם המחשת ממדי הפרנויה, כמו גם לתזכורת אקטואלית מעבר של טרום-נאו-פוריטניות. מרקוזה סותר את עצמו בכל משפט. הטיעון העיקרי: חופש מיני זה טוב, אבל החופש המיני הקיים הוא החופש המיני הלא נכון…ושוב, רק אינטלקטואלים היו יכולים להבין את זה לא נכון, בדרך הנאותה…(הוא אפילו סותר פה את ספרו הקודם "ארוס וציוויליזציה"). שימו לב:

"ממושג הדה-סובלימציה המכוונת-מגבוהדסובלימציה כסובלמטיביות  של התוקפנות האלימה זו מתפשטת לאין מעצור לאורכה ולרוחבה של החברה התעשייתית בת זמנו" [80].

אתם רשאים לצחוק. זה לא-ג'יבריש ג'יברישי לעילא. והנה משהו עסיסי:

"בניגוד לכך (לספרות אירוטית של המאה ה19)  המיניות הדסובלימטיבית (שלא עברה עידון) המשתוללת ללא מעצור …בכל סיפורי המעשיות על האורגיות בהוליווד ובניו יורק ועל הרפתאות האהבהבים של נשי שכונות הוילות שבפרברים… …הם איבר מאבריה של החברה בה הם מתרחשים אך לעולם אינם מהווים את שלילתה" [79]

שלילת החברה היא מהותו של אדם לא חד ממדי, ומאחר שהמין החופשי הזה לא משרת את מטרתו של מרקוזה, הוא מיותר לעולם. כמו שאמר פרויד באחת מהתבאויותיו הפחות מוצלחות "אורגזמה (לא נרתיקית) היא האורגזמה הלא נכונה"

הבלבול המוחלט הזה, שהשאיר את חסידיו וממשיכי דרכו של מרקוזה מבולבלים ונטולי הנחיה, הוליד אולי את ההסטריה העכשווית המבולבלת בכל הנודע לעניני מין, כשפמינסטיות שלפני דור נאבקו למען שחרור המיני של האישה, נאבקות היום להנחיל את הרעיון שסקס הוא פשע כנגד הנשים. פחות או יותר…

 

  1. מי ששולט בשפה, שולט במציאות

למי שתוהה היכן החל רעיון הפוליטיקלי-קורקט וגם ריסוק הקטגוריות בפוסט מודרניזם.

"ההנחה המאשרת את עצמה [מושגים, שתוכנם נקבע מראש, למשל "חירות" היא תמיד שוק חופשי, נניח] היא צורת ההגד בעולם הדיון הפוליטי. משמות עצם כגון "חירות", שיוויון", "דמוקרטיה" ו"שלום" משתמעת באורח אנליטי מערכת תארים ספציפית, המופיעה דרך קבע כל אימת שנזכר אותו שם עצם או מועלה על הכתב. במערב מתבטאת הקביעה האנליטית במונחים כגון "יוזמה חופשית" בחירות ללא כפיה, הפרט שהוא בן חורין….חריגת הדיון מחוץ לתחומי המבנה  האנליטי, המסוגר בתוך גבולותיו, נחשבת כמשגה או כתעמולה עויינת, אף כי אמצעי כפיית האמת וחומרת העונש על הסטיה ממנה הם שונים בתכלית. בעולם זה…עושה הדיבור את דרכו בצמדים של שמות נרדפים ובכפל הרעיון במילים שונות: למעשה לעולם לא מתקדם לעבר ההבדל האיכותי…מבודד את שם העצם השולט מאותם חלקים של תוכנו. העלולים לשלול את תוקפו של השימוש המקובל בשם העצם הלזה בהצהרות של קווי מדיניות ועל דעת קהל, או לפחות להפריע בעדו. המושג, שעבר תהליך טקסיות (ריטואליזציה) מתחסן כנגד כל סתירה והתנגדות. העובדה שהצורה הרווחת של החירות אינה אלא  עבדות והצורה הרווחת של שיוויון אינה אלא אי שיוויון הנכפה מגבוה, אינה יכולה, איפוא להגיע לכלל ביטוי מחמת הגדרתם ה"ממוסגרת" של מושגים אלו (חירות ושיויון). "[88]

את כל זה אתם מכירים, אך טוב מדי. וקשה מאד שלא להניח, שאינטלקטואלים מהשמאל לא למדו את המניפוליציה, בין אם ההבחנה של מרקוזה נכונה לגבי השימוש שלה בידי הקפיטליסטים (אם כי קשה מאד להניח שקיימת מועצה עולמית של זקני התעשייניים, שהיו גם חכמים מספיק להנדס כך את השפה, וגם לשתף פעולה ביניהם, בהינתן, שבקפיטליזם הם תמיד מתחרים אלו לאלו. חבר מרצים בכירים באוניברסיטה, לעומת זאת, מתאמים דעות ביניהם .

"שלום" בישראל משמעו תמיד רק: שלום תמורת שטחים.  מי שטוען כנגד החזרת שטחים – הוא "אוייב השלום".  על זה מרקוזה מדבר. לטענתו, מושגים קובעו  כמותג, הממתג מוצר אחד אפשרי, מכל המוצרים.  לא תוכלו היום לטעון, שאתם בעד שלום שלא תמורת שטחים.  אם אתם נגד הכנסת עשרות אלפי מסתננים אתם נגד "זכויות אדם".  אם אתם נגד מצעדי גאווה בירושלים, אתם בהכרח הומופובים. כי משמעותה של הומופוביה היא כל סוג של ביקורת על כל מה שיעשה להט"ב. אינכם יכולים היום להעביר ביקורת על האיסלם, כי כל ביקורת משמעה – שנאה ו"איסלמופביה".

אבל זה עוד לא  העיקר :

"האחדת הניגודים המאפיינת את הסגנון המסחרי והפוליטי היא אחת הדרכים הרבות שבהן מחסנים עצמם הדיון והתקשורת בפני כל הבעת מחאה וסירוב . ואמנם כיצד יוכלו מחאה וסירוב אלא למצוא את המילה הנכונה על מנת לבטא עצמם בה, כאשר שופרות המשטר הממומסד מודים, ואף מביאים לידיעת הציבור, שהשלום אינו אלא סף מלחמה, לאמיתו של דבר?… עולם זה של הדיון, בהציגו את הניגדים שבו כאות וסימן לאמת שבו, הריהו נועל את דלתותיו בפני כל דיון אחר, שאינו נערך במושגיו הוא…מעידה לשונו על ציביונה הדכאני של אחדות זו. לשון זו דוברת באמצעות מבנים וצורות האוכפים על השומע את המשמעות המוטה והמשוחדת, המתומצת והמקוצרת, את התפתחותן הסכורה והנבלמת של התוכן, את קבלתם של הדברים המושמעים בצורה שהם מושמעים."[90]

 

ראשית, ארצה להסב את תשומת הלב לכך שמרקוזה רואה אפילו בכנות ממש – מניפולציה: "כאשר שופרות המשטר הממומסד מודים, ואף מביאים לידיעת הציבור, שהשלום אינו אלא סף מלחמה". והלוא, אין קל מלהתנגד למשפט שכזה, למשל: "מאזן אימה זה השלום המקסימלי שניתן לשאוף לו, כך נראה לכם?!".  כאן, אין במילים או בתחביר כל הדרה רעיונית מהשיח.

ואגב, כן. אל מול משטר פלצות כמו הסטליזם, ייתכן שזה היה המקסימום שניתן היה לשאוף לו בזמן המלחמה הקרה.  וכך אולי גם היום, מול איראן. והנה כי כן, נערך פה דיון. אבל, להבנתי, תלמידיו של מרקוזה (אהרון ברק הוא מהמצטינים שבהם) כבר  ויתרו על הכנות, אפילו כמניפולציה, ופעלו להטעין את כל המושגים החשובים – בפרשנות הופכית ממש.

"דמוקרטיה" הפכה "מהותית"-  קרי:  זירת המאבק בין הרעיונות הפכה להיות רעיון. של ברק וחבריו. דמוקרטיה מהותית היא ההפך מדמוקרטיה. ומכאן, כשבית המשפט טוען שהוא "שומר הדמוקרטיה" המובן האמיתי הוא, שהוא שומר אותה לעצמו בלבד.

"זכויות אדם" , שבית המשפט אמון עליהן בלעדית – משמעותן :

א. ביטול זכויות האזרח . כלומר, ביטול זכותה של המדינה להעדיף את אזרחיה, אפילו על פני האויב.

ב. ביטול זכויות האדם של האזרח. משום שכמדינה מחוייבת להעניק זכויות  לכל לא-אזרח, הזכויות הללו נלקחות מהאזרח.  זאת מתוך הנחה שקרית, שלאזרח מעצם היותו אזרח, מוגן ממילא על ידי המדינה. אותה מדינה, שבית המשפט שלל ממנה את האפשרות להגן על זכויות האזרח ולפעמים גם על חייו.למעשה ההבדל היחיד בין מסתננן לאזרח הוא, שלאזרח יש חובות, ואזרח יכול לבחור ממשלה שנשלטת במידה רבה על ידי בית המשפט, שאינו נבחר ושדואג לזכויות אדם, למעט האזרח. שהממשלה תדאג לו.

ג. ביטול המדינה עצמה. שהרי, באין הבדל בין אזרח למסתננן לא חוקי, אין גבולות, אין אזרח, ואין כל משמעות למדינה.

"לשון החוק"  לשון חוק, בשונה מכל דיבור אחר, מנוסחת כך שלא תהיה פתוחה לפרשנויות.  כדי למנוע מכל פרקליט חרוץ למצוא בה לאקונות לטובת מרשו. אהרון ברק קבע ככלל, שתפקידו של שופט היא למצוא פרשנות ללשון החוק. זה ההפך ממה שהמילים "לשון החוק" אמורות היו להביע.

הפרדת רשויות   – היה פעם הרעיון, שכל רשות שומרת על עצמאותה, אהרון ברק קבע, שהרשות השופטת היא פוסקת אחרונה בכל דבר ועניין, כולל במיוחד בענינים של מדיניות הממשלה, ואת זה הוא כינה "שמירה על הפרדת הרשויות".

פליטים: שם כולל לכל מי שמסנן לישראל לאחר שחצה את כל אפריקה. כולל אלו, שקוראים בגלוי קריאות הערצה להיטלר. אתם נגד פליטים? תתביישו לכם?  גם סבא שלי היה פעם פליט. אותו דבר גם הרעיון לשלוח "פליטים" בחזרה לאפריקה, למותם. זה תמיד למותם, כי ידוע שכל אפריקה מאלה באפריקאים, שהם מסוכנים מאד. למעט, כשהם בישראל, ואז הם מייד הופכים להיות "בני אדם כמוני וכמוך"  אבל לא כמוני, כי אני "גזענית". כינוי לכל מי שמתנגד לכל דבר שעושה מישהו עם עור קצת כהה. כינוי יפה במיוחד ל"ערסים המזרחיים" של דרום תל אביב.

9. שפת המטריקס וסופרלטיבים 

בכל פעם, כשאני שומעת טיעונים המזדהים יתר על המידה עם האויב, אני מזהה את הטיית התיאוריה הזו.

הטענה של מרקוזה היא, שאנחנו חיים בתוך גבולות  השפה שלנו, שהן גבולת הפרדיגמה החברתית שלנו. השפה אינה שקופה. היא מכילה בתוכה תפיסות עולם. בחברת הקפיטליסטית הלאומית האימתנית והאיומה – השפה מייצרת דמוזינציה לאויב. ואיש אינו יכול לחשוב מחוץ לגבולות השפה שלתוכה הותנה, למעט יחידי סגולה. [מרקוזה מסוגל, משום שיש לו תבנית רעיוניות גלובלית -זו האמת המדעית של המרקסיזם – לכן הוא נמצא מחוץ למטריקס]

הטיעון הזה שהוא אינו שגוי, בוודאי שכולם חיים בתוך שפה תרבותית ונכון שאנחנו נוטים לא לאהוד את אויבינו. נכון גם, שלא תמיד האויב באמת אינו מוסרי, לעיתים קרובות הוא אויב גם אם הטיעון  שלו צודק.  הוא אויב למרות זאת.

שמאלנים נאיביים מיהרו מאוד לאמץ את הרעיון, כאילו הם נמנים על יחידי הסגולה, שרק הם מסוגלים להתעלות מעל לשטנה השיבטית, הפרימיטיבית לאויב. רק הם חסינים מה"הסתה" ודמוניזציה לאויב. הם, אותם יצורים נשגבים יותר, יצהירו שגם הם היו טרוריסטים אם היו פלסטינים. [ההערה הזו טפשית כל כך: ראשית, זו טאוטולוגיה. גם אני הייתי מתפללת, אם הייתי דתיה. שנית, [ותודה ליהודה לביא על שיפור הפסקה הזו]: ברק יצר משוואה שהופכת את הטרור למשהו שכל פלסטיני עוסק בו או אמור לעסוק בו, כלומר כל פלסטיני אמור לטבוע בשנאה תהומית שמובילה אותו לטרור, אותה שנאה שהוא כשמאלני כביכול התעלה מעליה. מנגד, אם לא כל פלסטיני אמור לעסוק בטרור, כי אז ברק למעשה אמר שהוא היה בוחר להיות אותו פלסטיני שכן עוסק בטרור, למרות שיכול היה לבחור להיות פלסטיני שלא אמור לעסוק בטרור, או במלים אחרות: ברק אומר שהיה מנצל את היותו פלסטיני כדי לממש תאווה להרוג אנשים, ונדמה לי שלא זה מה שרצה להגיד.

מה ששמאלנים נאיביים מאבדים פה זה את קריטריון השיפוט. אובייקטיביות אינה היפוך אוטומטי לרעיון שהמדינה שלי צודקת רק כי נולדתי בה. לשיפוט האובייקטיבי אמור להיות קריטרין שיפוט. ואת זה מחמיצים כל אלו שתומכים אוטומטית באויב, כשהם מניחים, מן הסתם, שבכך הם נעלים על כל השאר. בפועל, הם לרוב תומכים בברבריות רצחנית נחשלת שבנוסף לכל, היא גם אנטישמית.

והנה המקור:

שפת דיבור זו לא רק מגדירה את האויב ודנה אותו לכף חובה, היא גם יוצרת אותו [ההדגשה במקור] … פעולות חדלות להיות פשעים אם הן משרתות את השמירה על "העולם החופשי" והרחבתו. וכן גם להפך- כל מה שעושה האויב – רע: מה שהוא אומר – תעמולה. השמצה לשונית זו, מלכתחילה פוגעת באויב בחוץ: הגנה על ארצו שלו, על ביקתתו שלו, על חייו במערומיהם נחשבת לפשע, הפשע המתעב ביותר והראוי לעונש המירבי. [279]

מוכר לכם? מחבלים, שהם "לוחמי חופש". צבא עממי שמנסה לפרוץ גדר כדי לטבוח ביהודים על פי הצהרתו: "מפגינים אומללים  שחיים בכלא הגדול בעולם" [מושג מוזר, בהתחשב בכך שמה שהופך כלא לכלא- זה קוטנו]. פעילי חרם אנטישמיים "לוחמי זכויות אדם". כל שפת ביבים מצד שמאלנים: חופש ביטוי. כל דעה של ימני: הסתה

ומשעשעת מאד ההערה חסרת הרפלקסיביות הזו: "פעולות חדלות להיות פשעים אם.." מפי אדם הטוען שדיקטטורה זה בסדר אם [הוא הדיקטטור].

ומפה, מגיעים לסופרלטיבים,  וכאן אין לי שום ספק – השמאל אימץ את הביקורת של מרקוזה – כספר הדרכה.

… דפוסי לשון חוזרים על  עצמם לא  הרף: בויאטנם "אלימות קומוניסטית נפשעת טיפוסית". חוטאת כנגד "הפעולות האסטרטגיות" של האמריקאים: לאדומים יש חוצפה "לפרוץ לפתע ממארב" (כנראה סבורים שהללו צריכים להכריז עליה מראש, ולהתפרס בשטח פתוח). הם "התחמקו ממלכודת מוות" (נראה שהיה עליהם להשאר בה ). הויט-קונג תוקף את המחנות האמריקאים "באישון לילה" והורג בחורים אמריקנים (ניתן לשער שהאמריקאנים תוקפים רק לאור יום, אינם מפריעים את מנוחת האויב ואינם הורגים בחוירים ויאטנמיים)[ 278]

ראשית יש לציין, שלמרקוזה יש הומור, כשהוא רוצה. שנית, הסופרלטיבים אכן נלעגים.  עיתון הארץ כנראה הגיע למסקנה שהקוראים שלו מטומטמים מלהבחין בנלעגות. כתבתי על סופרלטיבים כאן

אבל אולי כדאי גם לשים לב כיצד הפובליציסטיקה בארץ (ושוב, עיתון הארץ) מחקה גם את נימת ה"להם, ולא-לו". מרקוזה היה פליט אומלל כשקיבל אזרחות אמריקאית. אבל הוא כל כך לא-מוטה, שאין אצלו "כוחותינו".  אלא "האמריקאים".  לי זה צורם. כמו לקרוא על "חיילי צהל"  ולא "כוחותינו".  [שלא לדבר על הארץ במהדורתו האנגלית, שם זה "חיילי צבא הכיבוש"].

 

10. הכל אבוד, נותר רק לאמץ סירוב מוחלט

 

"על בסיס תיאורטי והן על הסיס אמפירי מצהירה תפיסה הדיאלקטית על היותה נואשת וחסרת תקוה. המציאות האנושית היא ההסטוריה האנושית ובה אין הניגודים מגיעים מעצמם לכלל התנגשות והתפוצצות. מאבק הניגודים בין השתררות ששכרה בצידה, זו השוטפת ומתנלת למישרין, מזה, ובין הדכיה המביאים לידי הכרעה עמצית ושיכוך מאבק הקיום מזה, עשוי אמנם  להפך בוטה וקולני מעבר לכל האפשרויות של התעלמות ממני, אך הו עשוי בהחלט גם להמיך להיות מאבק ניגודים שאפשר לחיות בכפיפתו, ואפילו מאבק ניגודים יוצר.  שכן עם הצמיחה שחלה בהדברתו הטכנולוגית של  הטבע גדלה ומתגברת הדברת האדם בידי האדם"[221]

 

בסוף הספר קובע מרקוזה בייאוש, שאין שום התכנות למהפכה. בני האדם שהיו צריכים להאבק למען החופש שלהם, תודעתם משועבדת באופן כל כך מוחלט, שאינם מבינים כלל שקיים חופש אמיתי, לשאוף לו. [למרות שהיו יכולים לראות את החופש הזה, בארצות הקומוניסטיות שבהן הוא נחגג…]

לכן, הוא קורא לכל אדם שבכל זאת משהו בתודעה שלו נותר חופשי, להתנגד לכל המשטר ולכל החברה בכללותה.  זהו "הסירוב הגדול".

אבל לקראת הסוף יש לו עוד רעיון. שיש בכוחו להסביר מדוע השמאל האינטלקטואלי מגויס בהתלהבות שכזו להצפת מדינות המערב בזרים מהעולם השלישי. שפטו בעצמכם:

"אך מתחת לבסיס העממי השמרני קיים תת-רובד של המנודים. של אלה שמחוץ לתחום, המנוצלים  והנרדפים, בני גזעים אחרים ובעלי צבע עור השונה מזה שלנו, המובטלים ואלה שאי אפשר למצוא להם תעסוקה. הם חיים וקיימים מחוץ לתהליך הדמוקרטי: חיים כפופים לצורך המיידי והממשי ביותר של שימת קץ לתנאים ומוסדות שאין לשאת עוד. ואי לכך התנגדותם היא מהפכנית אף אם תודעתם אינה מהפכנית. התנהגותם פוגעת במשטר פגיעה שמבחוץ , ולפיכך אין המשטר יכול להסיחה והטותה ממנו והלאה: זהו כוח איתנים המפר את חוקי המשחק ובכך הוא מראה לכל מה רבים האונאה והזיוף שבמישחק זה. כשהם מתכנסים יחידיו ויוצאים אל הרחוב נטולי נשק וחסרי הגנה – כדי לתבוע את זכויות  האזרח הראשוניות ביותר, הם יודעים שנכונו להם כלבים, אבנים ופצצות, בתי סוהר, מחנות ריכוז ואפילו מוות. כוחם ניצב מאחורי כל הפגנה פוליטית הנערכת למען קורבנות החוק והסדר. העובדה שהם מתחילים לסרב 'לשחק על פי כללי המשחק' עשויה להיות העובדה המתווה את תחילת הקץ של תקופה. […] המקבילה ההסטורית שכה קל להתפס אליה, הברברים המאיימים להחריב את ממלכת הציוויליזציה, מעוותת את מהותה של הבעיה: תקופת ברבריות השניה עשויה בהחלט להיות המשכה של ממלכת הציוויליזיציה… " [222-223]

בקיצור.  אין מעמד מהפכני. אז בואו נשתמש ב"גזעים נחותים" כדי שהם ירסקו את החברה עבורינו. וכשהם ימותו בפעולות הטרור שלהם, נאדיר את אומץ ליבם, בתמורה.

חלק ב': כך נביא את המהפכה הקומוניסטית:

לספר יש מוסף. "מסה על החירות" הוא חובר בפרץ של אופטימיות לאחר מהומות הסטודנטים של 1968, ופה למרקוזה כבר יש דוקטרינה להציע לנו.

  1. מוסר רדיקלי: קיימים ערכים אנושיים אוניברסליים (חיוביים!)

לא קל להסביר את הפסקה הזו שמערבבת בפלונטר בלתי פתיר בין מציאות, אוטופיה, מדע, אידיולוגיה, מוסר, הווה ועתיד, רצוי ומצוי. אז אל תיבהלו, זה לא אתם, זה הוא:

"רדיקליזם פוליטי נושא, איפוא, ראדיקליזם מוסרי: צמיחתה של מוסריות שיש בה כדי להכשיר את האדם לקראת החירות ראדיקליזם זה ישמש בסיס ראשוני אורגני למוסריותו של האדם לפני כל התנהגות אתית  בהתאם לאמות מידה חברתיות מסוימות, חפני כל ביטוי אידיאולוגי, המוסריות היא "תכונה" של האורגניזם: אולי מושרשת בדחף האירוטי לצאת כנגד  התוקפנות, ליצור "אחדויות הולכות וגדלות" של החיים ולשמור עליהן. כך נקבל לצדם של כל "הערכים" יסוד יצרי לסולידריות בין הבריות, זו שנבלמה ביעילות ובהתאם לתביעות ההחברה המעמדית, ואשר מופיעה  עתה, בחזקת תנאי מוקדם לשחרור. במידה שיסוד זה הוא הסטורי כשלעצמו ובמידה שסגולת כושר העיצוב של הטבע האנושי מגיעה עד לעומקי המבנה היצרי של האדם, הרי שינויים במוסריות עשויים "לצלול" לתוך הממד ה"ביולוגי" ולשנות את ההתנהגות הארגנית" [235-236]

הסבר (ככל יכולתי):  מרקוזה מאמין (כפי שעלה בכמה מכתביו) שאי שם בתקופה הפרה-הסטורית טרום תרבותית – היתה אפשרות שהאדם היה מתפתח לסוג אחר לגמרי של התהוות אנושית. יצור, שהעקרון המכונן של חייו לא היה עקרון הישגי  ולכן תחרותי, ולכן תוקפני. הוא לא מסביר כיצד אותו יצור היה יכול להתקיים בסביבת מחסור. לא נורא. אלא, שאסון שאירע לאנושות, וכל החברות שנוצרו אי פעם, יצרו היררכיות שליטה, מעמדות וניצול.  כל זה קשור לתורת היצרים של פרויד, שבה מצא מרקוזה תקוה. למרות שקיימים שני יצרים מנוגדים – יצר מין ויצר מוות – ואם כך – נגנזה התקוה-לנצח נאכל חרב,  הוא גילה פירצה. יצר המין משתנה עם הדורות. ומכאן יתכן שניתן לעצב ולהבנות אותו חברתית כך, שיביס לחלוטין את יצר המוות ההרס והתוקפנות. (הוא חוטא בכך לאמת משום התוקפנות שייכת ליצר המין לא פחות מליצר המוות. ניחא) . על הבסיס הזה הוא מציע (כשהוא שוכח לרגע, שהאדם החדש לגמרי הזה טרם נברא, ומעולם לא המתממש בכל ההסטוריה) מוסר – המבוסס על האדם החדש הזה. שבו גם תהיה האחדה בין "תכונה" טבעית לבין "ערך מוסרי" – פרי תרבות וחברה. (חשבנו שהוא נגד האחדה חד ממדית, אבל ניחא).  בעקבות  רוסו רק  עוד יותר  ראדיקלי ממנו, מרקוזה מאמין שמה שמשחית, או מונע מממצבו הטבעי והמוסרי של האדם להתממש –  זה החברה. ולמעשה, כל חברה שאי פעם נבטה. אבל בתוך האדם, היכנשהו פנימה, מסתתר יצור המתעב תוקפנות וחי באחווה מוחלטת עם שאר בני האדם (ואולי בהרמוניה עם הטבע). את הרעיון הזה, האמור להיות שייך למציאות (אוטופית)  הוא מבקש להפוך לכלל מוסרי. כך, אם בני אדם יתחילו להתנהג כאילו האוטופיה כבר התממשה – יותר ויותר אנשים ייממשו אותה, עד אשר ההתנהגות תעצב מחדש את יצר המין ובכך יהיה סוף לכל התוקפנות. מה שלא ברור הוא, מה אמורים האנשים החדשים האלו לעשות אל מול תוקפנות של בני תרבות. קרי, אנשים מקולקלים ותוקפניים. עוד לא ברור, איך המוסר הכה-דתי הזה, המעלה את בני האדם למעלת אלוהות, אמורים גם, בד בבד, להאבק מאבק אלים ותוקפני בתרבות שלהם עצמם – כפי שהוא עצמו דורש.

מה שכן ברור הוא, שהמושג "ערכים אנושיים אוניברסליים" , שמרקוזה הרדיקלי בעצמו חשב על הרעיון כרדיקלי – הפך תוך 60 שנה לציווי קטגורי ולעובדה מדעית כמעט, ולראייה, כל אדם שמעז להתנגד להתנהלות של בני אדם מתרבות זרה  מאד, עם ערכים זרים מאד – נחשב גזען פאשיסט, ולא הומני, שכן כל בני האדם נולדו שווים, ונכון שתרבות משחיתה,אבל רק התרבות המערבית – שהיא התרבות שהרסה את כל שאר התרבויות וכוננה אותם כברברים –באשמתה הבלעדית.

אמור מעתה: כל בני האדם נולדו שווים וזהים עם ערכים דומים וחיוביים (או יהפכו לכאלו יום אחד, בעזרת השם) אם רק תושמד תרבות המערב.

ככה קיבלנו את השתלטות האיסלם על אירופה, את בית המשפט האוסר לגרש אפריקאים לאפריקה, את הפרשנות הרדקלית של מושג "זכויות האדם"  את היחס המבין והאמפתי  אל המחבל הרוצח, את האיסור לבטא את המילים  "טרור איסלמי" (כי נרמז מכך שיש הבדלים בין בני אדם). ועוד ועוד. הנחת קיום ערכים אנושיים אוניבסליים היא הגיונית כמו ההנחה שקיימים בני אדם ששום תרבות לא עיצבה.

המשתמע: תיאוריה מבולבלת ורדיקלית של אולי ההוגה הראדיקלי ביותר – הפכה להיות המוסר החולש על המערב –  מוסר שאין בו שמץ של היגיון, ולו פנימי בלבד, אין לו שום דרך להתממש מהיותו סותרני (הלחמו באלימות כנגד כל תוקפנות!) אין שמץ ראייה לחברה שאי פעם התקיימה על פיו, ושאפילו מרקוזה עצמו הבין שזה ראדיקלי!

  1. מאבק אלים של מיעוטים נרדפים/

 

"האופוזיציה המחפשת מקלט מדיכוי בידי המטרה ובתי המשפט, נציגי העם וכן מצד העם עצמו, מוצאת ביטוי  בהתקוממות המתפשטת בקרב הנוער והאינטלגנציה, ובמאבק היום-יומי של מיעוטים נרדפים. המאבק האלים מתחולל במרחב החיצוני על ידי עלובי העולם הנלחמים במפלצת השפע. " [254]

ופה אנחנו מבינים למה  black lives matter , איך הפך מיעוט איזוטרי ונדיר של טרנסג'נדרים לקבוצה שיש לשנות עבורה את השפה, למה צריך לשחרר את פלסטין מהנהר אל הים כדי להקים חברה מוסלמית רודנית נוספת, למה צריך לשחרר נשים משוחררות (אבל לאף אחד לא אכפת מנשים באיראן) למה צריך להציף מערב במהגרים מאפריקה, למה עורכים שיירות קרוואנים למסתננים לארה"ב. למה מתנגדים לגירוש מקסיקנים. למה האיסלם נסבל ומכובד למרות שכל ערכיו הפוכים סימטרית לשמאל, ומה נצרות היא הרעיון המתועב ביותר בקרב חוגי שמאל (והיהדות, בשראל) מדוע חשוב מאד להרשות לנשים להרוג תינוקות רק כי עוד לא יצאו לאוויר העולם, מדוע מעודדים אמהות חד הורית במתכוון  וגם למה הפוסטמודרניזם – אולי התנועה הרעיונית האנטי-אינטלקטואלית בכל הזמנים  – הורשתה להתקיים באוניברסיטאות. כל אלו הם כלים בריסוק תרבות המערב ולהגן על כולם מפני העם.

  1. המצאת טיפוס אדם חדש

"ההנחה המוקדמת לבניית חברה כזו [שיש בה חירות מעמל] היא קיומו של  טיפוס-אדם בעל תחושה אחרת, בנוסף על תודעה חדשה: אנשים אשר יתבטאו בשפה שונה, בתנועות אחרות, יפעלו לפי אימפולסים אחרים: אנשים אשר פיתחו מחסום יצרי כנגד אכזריות, אלימות וכיעור…. את אלה יעצבו גברים ונשים אשר מצפונם לא  ינקוף אותם על היותם אנושיים, עדינים, רגישים ואשר אינם מתביישים עוד בעצמם….התחושה החדשה הפכה לכוח פוליטי היא חצתה את הגבול שבין הקפטיליזם לקומוניזם" [243]

SJW-interview-CAFAB-CAMAB-gynocracy-snowflake-transgenderismמוכר לכם?  אנשים חדשים לגמרי, עם רגישויות חדשות שתובעים באלימות לא להצטרך להתבייש במה שהם?  אלו פתיתי השלג, לוחמי הצדק החברתי, הרגישים מדי, הבכייניים מדי והאלימים מדי-  שייצרו מרצים חסידי מרקוזה במכללות ובמוסדות החינוך בארה"ב. הם נוצרו כדי להביא את המהפכה הקומוניסטית ואני רק תוהה אם בתהליך הייצור שלהם היתה חירות ללא שררה, או שמנגנון האוניברסיטה הדכאני לקח מהוריהם הון עתק רק כדי לייצר בני אדם  שלא יהיה להם שום סיכוי להשתלב במנגנון הקפיטליסטי, גם אם ירצו בכך כי לא הקנו להם כישורים, רק הבטיחו להם זכויות המגיעות להם וחוב ניצחי לשכר הלימוד עבור העובדה היחידה שרכשו- שיש להם זכויות.

השאלה שנותר לשאול – אם יקום זן חדש של אלים בדמות אדם, לשם מה מהפכה? הכל יהיה טוב בכל צורת התארגנות.

ואולי עוד שאלה: ואם יקרה הבלתי אפשרי ובני האדם לא יהפכו לאלים – מה הסיכוי שהשיטה הקומוניסטית  לא תצטרך להפעיל כוח דכאני מוחלט, לפחות כמו בבריה"מ רק כדי שבני אדם יקומו בבוקר לעבודה ללא תמורה או הישגיות, ולא ימשיכו להיות בהמות מטומטמות שמתמרדות  כנגד שפע החירות הנפלא שנכפתה עליהם?

 

  1. אמנות אנטי-אומנותית

אחסוך לכם את הרוב. מרקוזה טוען שבעולם המסוייט של הקפיטליזם, הכל הושחת, למעט האמנות שנותרה יחידה מחוץ לפוליטיקה ו"לעקרון הביצוע"  וזו  הנחמה היחידה שנותרה, לכן אסור לגעת בה. אבל מאחר שאמנות הפכה גם לסחורה ומכיוון שהמצב החברתי אפילו יותר גרוע משחשב  קודם – חייבים לגייס את האמנות לפוליטיקה, ובתנאי שתהיה אמנות אנטי-אסתטית ולא פיגורטיבית, כדי שתשמש לריסוק יסודות החברה.

 

" … האמנות, אסור לה  עוד להיות אילוזורית, כי יחסה אל המציאות השתנה : המציאות נעשתה רגישה, אפילו מותנית, בתפקידה המחולל תמורות  של האמנות. המהפכות, בעקבות המלחמה (העולם הראשונה)גם  אלו שנבגדו, חרטו אות קין על המציאות שהפכה את האמנות לאשליה, ובה  במידה שהאמנות היתה אשליה "מראית עין יפה" מכריזה האמנות החדשה על עצמה כאנטי אמנות. יתרה מזו, האמנות האלוזורית הבליעה מתוכה , לתומה, את רעיונות הקניין המקובלים (דימויי קניין) בתוך צורת העיצוב שלה:  היא לא העמידה בסימן שאלה את האופי האובייקטיבי (החפצנות) של העולם כמשהו  סובייקטיבי לגבי האדם . על האמנות לגמור עם חפצנות זו  עליה להיות ביקורת הכרה מצוירת או מגולפת. מבוססת על  אופטיקה חדשה שתחליף את האופטיקה הניוטונית  ואמנות זו תהלום "טיפוס אדם שאינו כמונו"[ 256]

 

  1. עידוד פריצות מינית ושפה מטונפת המתועבת על הממסד– מהסוג שאפילו החברה המתירנית  אוסרת. המטרה: לעורר שנאה כנגד  ההורים ואבות החברה

 

"התועבה היא מושג מוסרי אוצר המילים של הממסד, אשר משמתש לרעה המושג, ולא לגבי ביטוי המוסר שלו עצמו כי אם של זולתו…אוצר המילים הסוציולוגי והפוליטי חייב לעסבור שינוי קיצוני …סתירה זו מתיישבת בכך שהליברליזמציה של מוסריות המימסד גופו מופיעה במסגרת אמצעי פיקוח יעילים: בהיותה קבועה במסגרת זו, הליברליזציה מחזקת את ליכוד המכלול כולו. התרופפות של איסורים מפחיתה את  רגש האשמה וקושרת את היחיד ה"חופשי" מבחינה לבידיניונלית  (אם גם במידה רבה של דו ערכיות) אל אבותיו הממומסדים. אלה הם אבות בעלי כוח אך גם סובלניים, אשר בניהול עניני האומה ולכלתה הם מספקים ומגוננים על חירוות אזרחיה. ואילו אם הפרת האיסור חורגת מהתחום המיני , ומובילה לסרבנות ולהתקוממות, רגש האשמה אינו  פוחת ואינו מודחק אלא נודד ומועבר: לא אנו אשמים אלא האבות הללו: הם אינם סובלניים כ אם כוזבים: הם רוצים לכפר יל עוונם הם בהאשימם אותנו, הבנים. הם יצרו עולם דו פרצופי ואלים ב בו אינונ רוצים לחיות. התנגדות יצרית הופכת להתקוממות פוליטית, ונגד אחדו זו מגייס הממסד את כל עוצמתו." [235]

 

אתם מכירים את זה ממצעד גאוה בלב העיר הקדושה, למשל? פירוק מוסד המשפחה? עידוד אומללים להפוך לאנדרוגנוסים מסורסים לנצח?  יצירות אמנות שגורמות לכם לצאת החוצה להקיא?  שפת ביבים של פוליטיקאים כמו אראל מרגלית השובב המהפכני?

 

  1. התנגדות על ידי סירוב לשפע

"המבנה המעמדי והפיקוח המושלם הדרוש לאחזקתו מצמיחים צרכים תגמולים וערכים החוזרים ומנציחים את השיעבוד של הקיום האנושי. זו עבדות מרצון (מרצון בתנאי שהיא מושתלת ביחיד פנימה) אשר מצדיקה אדונים נדיבים – אפשר לעבור אותה רק באמצעות מעשה פוליטי אשר יגיע לשורשי הבלימה וההסתפקות אשר בתשתית האדם , מעשה פוליטי של התנתקות שיטתית מהממסד ושל התנגדות לו מעשה החותר לתמורה קיצונית של ערכים" לדחות את השפע האכזרי של הממסד". [231]

דומה, שזה הדבר היחיד שהשמאל לא מיהר לממש.

 

  1. אינדוקטרינציה ושטיפת מוח

 

בהעדר מעמד מהפכני, או חשק למהפכה אין ברירה אלא לוותר. לא. לחנך חינוך פוליטי . פוליטיקה היא שעבוד במונחים של מרקוזה. הרעיון הוא לשחרר את האדם מהפוליטיקה כליל  כמו גם מרכושו הפרטי. כל אלו לא יהיו נחוצים כשמנגנון שליטה עולמי אחד יחלק את השפע והאדם לא יצטרך להטריד עצמו – מי הם אותם אנשי מנגנון ועל פי מה הם מחלקים את השפע. אבל המצב כל כך גרוע שאין מנוס:

"הקונסטלציה הרווחת בארצות המטרופולין של הקפיטלזם, והיא ההכרח האובייקטיבי בתמורה[שינוי]  קיצונית מכאן, ושיתוק ההמונים מכאן, נראית כטיפוסית למצב לא-מהפכני אך קדם  מהפכני. תנאי מוקדם הוא הרפיה חמורה בכלכלה הגלובלי של הקפיטליזם, והגברת העבודה הפוליטית והרחבתה: תנועת השכלה ראדיקלית. דוקא אופייה ההכשרתי של עבודה זו מעניק לה את המשמעות ההסטורית:  לפתח בקרב המנוצלים את התודעה (ואת תת-התודעה) שתערער את אחיזתם של הצרכים השעבדניים – אלא הצרכים המנציחים את תלותם של המנוצלים במשטר הניצול. בלי ניתוק זה שיכול להיות רק תוצאה של חינוך פוליטי בפועל, גם כוח המרד ההיולי ובלתי אמצעי יהיה נידון לכישלון או לסכנה כי ישמש בסיס המוני לקונטרה רבולוציה…" [266]

 

עוד רעיון מהמם במגלומניות שלו:  מרקוזה סוקר את החברה כולה ולא מוצא בה ולו קבוצה אחת שיכולה היתה לשמש כמעמד המהפכני. הפועלים הולכים והופכים לטכנאים  מקצועיים המרווחים יפה, וגרוע מכך, השחורים הולכים ועולים בסולם החברתי והופכים למעמד בורגני. כל זה מבהיר לו, שהחברה האמריקאית כל כך איומה, עד שהיא הכחידה את מרבית המעמד המקופח. והמסקנה הבלתי נמנית:  מהפכה היא הכרח.

אמנם, הרוב המוחלט מרוצים מחייהם, הם אכן חיים חיי שפע וביטחון  ובשל כך – הם לא מבינים שהם חייבים לזרוק הכל, להשמיד הכל למען המהפכה. (השאלה, האם בכלל נחוצה מהפכה, כלל לא עולה בכל בספר. זה חוק טבע).

מאחר שכך, מרקוזה מציע להתייחס להמונים כאילו היו מכורים לסם, זה מה שהם, למעשה. וכדי להצילם מעצמם, צריך להרוס את הכלכלה כדי לשחרר אותם מהסם, ולפתח בהם תודעה או תת-תודעה, כלומר, בפירוש – לשטוף את מוחם(!) כדי לשחרר אותם מההתמכרות לחיי השפע שלהם ולאחר ששטיפת המוח תפעל, הם יתקוממו באופן טבעי  לגמרי והיולי לגמרי.

ויש פה עוד פנינים. המושג "אידיאולגיה" הוא כמו חזיר בחתונה יהודית. מרקס ראה באידאולוגיות שורש כל רע.  חינוך פוליטי הוא חינוך לאידיאולגיה, ופה באה תבנית ה"דווקא"  הדיאלקטית, שאומרת שדווקא לפעול הכי כנגד המרקסיזם  שרק אפשר לחשוב עליו, זה אפילו עוד יותר מרקסיסטי, מהמרקסיזם עצמו ("מעניק לה משמעות הסטורית"). כלומר, דווקא משום שאף אחד לא מעוניין במהפכה, היא הכרחית, ודווקא כדי לחסל את האידיאולוגיה, צריך לפעול באופן אידאולוגי ובמרץ, ולעבוד קשה לשטוף לבני אדם את המוח  כדי שיפעלו בצורה הכי טבעית להם, והכי חשוב, דווקא למען רווחתם צריך להשמיד את הכלכלה.ודווקא כדי לשחרר אותם משליטה לחירות, צריך לאלף אותם לאידיאולוגיה דיאלקטיקה, זה מסובך.

 

מה שלא מסובך זה לראות איך השמאל פועל על פי ההוראות בדיוק

 

  • רואה בכולנו בהמות מטומטמות שלא מבינות מה טוב להן
  • מנסה להרוס את הכלכלה (כי, מה חשבתם היתה מחאת 2011, או ההתנגדות למטווה הגז, והתנגדות מוזרה לכל כל מיזם כלכלי שהיה יכול להיטיב עם החלשים? )
  • שוקד ללא הרף על חינוך מרקסיסטי במוסדות החינוך להשכלה גבוהה, תוך הדרת כל נציג של הממסד השמרני הדכאני, שממנו מנסים להפטר:

"פיתוחה של תודעה אמיתית הוא עדיין תפקידן של האוניברסיטאות" [268]

"עדיין, משום שאי אפשר בינתיים לפתוח מחנות לחינוך מחדש כמו על פי המודל הרוסי.

והנה הכשרת שרץ הפוליטיזיציה באוניברסטיאות:

"מה שנראה כ"פוליטיזציה" חיצונית של האוניברסיטה, בידי ראדיקלים מתפרעים, הנו כיום (כפי שקרה לא פעם המציאות) הדינמיות הפנימית "ההגיונית" של החינוך: תרגום ידע לשפת המציאות, וערכים נומניסטים תנאי קיום אנושיים". ,[269].

מרקוזה שכרגע אמר שההכרח הוא לבצע חינוך רדיקלי כדי להרוס את הכלכלה, להפוך את האוניברסיטאות למכוני שטיפת מוח, להרוס את כל מבנה החברה שבה מתקיימות אותן אוניברסיטאות, כל זה לא מפריע לו להתלונן:

"… שהאופוזיציה של הסטודנטים נתקלת בשנאה כמעט חולנית מצד מה שקרוי "הקהיליה"[268]. מוזר באמת שהחולניים האלו עוד שונאים אותם….

גם זה מוכר פה. רדיקלים שרוצים להחריב  הכל מזדעקים שלא אוהבים אותם. "מסיתים" נגדם.כולל פעולות בינלאומיות רדיקליות להחלשת, הצבא המדינה והלגטימיות שלה. לא נשמע הגיוני שיהודים יפעלו כך כנגד מדינת היהודים?  הם בסך הכל רוצים להציל אותנו מפני הלאומיות הדכאנית, מפני כלכלת השפע שאנחנו נרקומנים שלה, ומהרוע נטול הסולידריות הכלל אנושית, שכל אחד מאיתנו הוא סוכן שלה.

 9. מוסר אתטי: פיקוח והגבלת ילודה ואיכות הסביבה

מכירים את הארגונים הירוקים הפאנטיים, לוחמי איכות הסביבה שחושבים שבני אדם הם סרטן על פני כדור הארץ?  סבורני שפה התחיל הרעיון?

..פיקוח על שיעורי הילודה – פעולה כזו תערער בהתמדה ובמידה גוברת והולכת את מוסדות הקפיטליזם ומוסרם. …כמותן של רפורמות כאלה עשויה להפוך לאיכות של תמורה רדיקלית  [= שינוי מהותי מהיסוד] …הוא תקיף בתביעה לניקוי הארץ מכל חומר פסולת שנוצרו על ידי רוח הקפיטליזם..[247]

10. מהפכה של המיעוט הנאור

לאחר שמרקוזה מגיע למסקנה שמאחר שאין התכנות למהפכה, וזאת משום שבני אדם משועבדים לשיטה ולמכונה, הוא קורא להשתמש בשיטה הדמוקרטית כדי למוטט אותה (וזה היה צריך להזכיר תקופות אפלות), ולרגע נדיר אחד הוא מבקר את עצמו, רק כד לתקף עוד יותר. ראו, כי  אלו נימוקים שכמו יצאו  מבית מדרשו של אהרון ברק:

ואולם, למי הזכות להשים עצמו שופט של לחברה קיימת, מי, זולת הנציגיות והנציגים הקבועים על פי החוקה וזולת רוב העם? פרט לאלה תיתכן רק עילית שמינתה את עצמה, או מנהיגים שנטלו על עצמם בחוצפה זכות שפיטה שכזאת. [274]

לא ייאמן, מה?

שמים לב שאפילו סגנון הביטוי מזכיר את ברק? זו גם מניפולציה קבועה של ברק. תמיד יפתח בקביעה המסברת  כל אוזן, אך מסקנתו לבסוף תהיה הפוכה. ראו גם כאן. ההמשך:

ואכן, לו היתה הבחירה בין דמוקרטיה לדיקטטורה ("נדיבה" ככל שתהיה), כי אז התשובה  חד-משמעית: עדיפה דמוקרטיה. אולם דמוקרטיה כזו אינה קיימת, והעובדה – הממשל מתנהל בידי רשת של קבוצות לחץ ומנגנונים, אנטרסים מושרשים המיוצגים על ידי המוסדות הדמוקרטים, ופועלים בתוכם ובאמצעותם. אלה אינם יוצאי חלציו של עם ריבוני. הנציגים מייצגים את הרצון שעוצב בידי מיעוטים שליטים. [274]

אנחנו הלוא מכירים גם את הטיעון הזה. והביקורת אמנם נכונה. הדמוקרטיה אינה מושלמת, ויש להניח שבמיוחד בארהב היתה מוטה מאד על ידי קבוצות אינטרסים וגם בעלי ממון.  אבל הוא לא מציע לתקן את הדמוקרטיה ולנקות אותה אלא  באותו טיעון שכל דיקטטור שאי פעם ניסה לעלות לשלטון על ידי השיטה הדמוקרטית – גם מרקוזה משתמש בטיעון, שמאחר שהשיטה פגומה – אין דמוקרטיה בכלל לכן אין מה לאבד. חישבו למשל על חבורת ה"ליכודקים החדשים" שמשתמשים בשיטת הפריימריז הדמוקרטיים של הליכוד כדי להחדיר לתוכו אידיאולוגיה רדיקלית (לא רחוקה מבית מדרשו של מרקוזה) בתואנה, שממילא השיטה הושחתה על ידי ועדי עובדים של חברות. בתירוץ הזה הם מרשים לעצמם להערים על הבוחרים.

וזה ממשיך:

"אי לכך, אם האלטרנטיבה היא שלטון עילית, הרי פירושה יהיה רק החלפת העילית השלטת: ואם זו האחרת עשויה להיות העילית האינטלקטואלית האימתנית, לא יתכן שתהיה מתאימה פחות או אימתנית יותר מאשר זו השלטת עתה.  אמת, שלטון כזה לא ייהנה  בתחילה מגיבוי הרוב "שיבוא בירושה" מהמשלה שקדמה – אבל ברגע שתינתק שרשרת ממשלות העבר, יימצא הרוב במצב של נזילה, ובהיתו משוחרר ממימשל קודם, יהיה חופשי לשפוט את הממשלה החדשה בהתאם לאינטרס המשותף החדש"

כלומר, חד וחלק. אם ממילא זהו שלטון לא נבחר, של אליטות, אז שלטון של האליטה שלי לא יכול להיות יותר גרוע ממה שכבר יש.

לאחר שאני (או השיטה שלי) נשתלט על השלטון, כל שטופי המוח האומללים ישתחררו מהשליטה על התודעה שלהם, וינזלו למצב חדש. ואז, אחרי שיגלו שהם משוחררים (אולי עם קצת חינוך תת-תודעתי) יבינו אל-נכון, שזה טוב עבורם. לפתע נשכחה לגמרי השאלה – מאיפה אדם מוצא את החוצפה?

אבל מה יקרה אם מה שיחליף את הדיקטטורה הדמוקרטית הקודמת, יהפוך לדיקטטורה נוספת?  שימו לב לתשובה, כי היא מסבירה הרבה מאד מהיוהרה האימננטית של השמאלנים. יוהרה, שנובעת הרבה מאד מכך, שההבנה שרק הם הטובים מעצם היותם שמאלנים  – נובעת מתוך התיאוריות השמאלניות. הם שוכחים לגמרי, שכל אחד בעולם צודק – לשיטתו שלו. ושדמוקרטיה קיימת בדיוק משום שאין איש שיקבע, בחוצפתו, שהוא הצודק עבור כולם:

"בוודאי, אפשר שינוצלו ביעילות לאיכוף מערכת אחרת של פיקוח דכאני, רבל שיחתנו מושתת בכללה על ההנחה שהמהפכה תהיה משחררת רק אם תינשא על ידי כוחות לא-דעאניים אשר בחובי בחברה הקיימת…הרי רק היחיד, או היחידים, הם אשר יוכלו לשפוט,  ללא הדרכה-הסכמה אחרת זולת מצפונם. אבל אותם יחידים הנם יותר, והנם אחרים, מאשר פרטים בעלי העדפות ואינטרסים פרטיים ומיקריים משלהם. שיפוטם הוא לעילא מן הראייה הסובייקטיבית במידה שהוא מבוסס על מחשבה ומידע בלתי תלויים, על ניתוח  והערכה ראציונליים של חברתם" [275]

אהרון ברק כמו התממש לו מתוך הטקסט הזה!

ראשית, נכון, ישנה סכנה שמהלך מהפכני  יעלה לשלטון רודנים לא ראוים. היי, זה קרה כבר בבריה"מ, ובסין, ובכל מקום שבו היתה מהפכה. [מנהיגי הקמר רוז בקמבודיה,למדו את הדוקטרינה בסורבון והיו ללא ספק תלמידיו של מרקוזה]  אבל מרקוזה פחות מודאג מכך. מה לעשות?  לפעמים צריך לקחת סיכונים.

אבל זה הרהב הבלתי נתפס, של האדם הזה, שמאמין שהוא [כמובן שזה הוא, מי אם לא הוא יצלח לשלטון עילית, אם לא הנביא ששרטט את מעלותיו של אותו על-אדם] ראוי להחליף את כל שלטון הדמוקרטי הכושל בארהב ולמלוך עליה בתבונה שרק לו יש אותה, באובייקטיביות שיפוטית חפה מכל אינטרס, שהמצפון שלו הוא היחיד המכוייל במדויק לצפון, שרק לו הידע הנחוץ [הידע, הכוונה היא לדיאלקטיקה המטריאלית – המדע של המרקסיזם].

ומי שמכיר קצת את ההגות של אהרון ברק, ודעתו על עצמו, יכול בקלות להבין מדוע בית המשפט תחת שיטתו של ברק – המהפכה התחוקתית – מרשה לעצמו לעקוף את כל זירת המאבק הפוליטית על רעיונות וערכים –  לעקוף את הממשלה ואת הציבור – ולהכריע  בכל דבר ועניין כמלך פילוסוף – היחיד בעל התבונה, הידע, המוסר, והמזג השיפוטי  האבייקטיבי והמצפוני.  ולהערכתי, אם כי ברק אינו קומוניסט, הוא לבטח מממש את תפיסת הערכים האוטופית משיחית ברוח הספר הזה.הוא ללא ספק גם תמים דעים עם התיאוריה המרקוזיאנית הרואה ברובנו עדר בהמות מוסת ואלים, שרק הוא שומר שחלילה לא נתדרדר לנאצים – כפי שאנו נוטים, ללא ספק. על פי התיאוריה.

11. ולאחר מעט לבטים, מסקנה: עדיף דיקטטורה בראשותי: 

 

"יתכן שנצטרך להסיק מכך כי שחרור משמעותו מרי נגד רצונם ונגד האינטרסים השרירים של מרבית האנשים. בזהות המסולפת הזאת של צרכי החברה וצרכי היחיד, בסתגלנות "האורגנית" והמושרשת הזן של בני האדם לחברה מבעיתה, אך פועלת כהלכה ומכניסה רווחים, צמוי אף הגבול לשכנוע ולנתפתחות הדמוקרטיים. בהתגברות על גבולות אלו תלוי כינון הדמוקרטיה" [240]

 

בפשטות, אולי צריך להביא בכוח מהפכה בניגוד לרצון הרוב המוחלט של בני האדם. ממילא אין דמוקרטיה כשמדובר באספסוף בהמי. אחרי המהפכה, בני האדם יהפכו מייד לטיפוס-אדם חדש, מוסרי, לא תוקפני, מלא יצר מין ללא יצר מוות, יהיה שפע למרות שגם לא יהיה הרבה עמל, ואף אחד לא ישלוט על אף אחד, למעט מנגנון שישלוט על כל השפע בעולם. אבל יחלק לכולם בהגינות ובצדק. כי ינהלו אותו טיפוס אנשים חדש שבכלל לא יעלה על דעתם לעשות שימוש בכוח הזה.

ומסקנה בלתי נמנעת

רק אינטלקטואלים יכולים להיות טפשים דיים להאמין בכך. הצרה שלנו היא, שמי שכן מאמין, הדביר את כל האינטלקטואלים שהיו יכולים גם לקרוא את ערימת הדומן הדיאלקטית המתפתלת הזו, כדי להבין שמדובר בהבלים פרנואים מגלומניים, חצופים מאין כמותם, ומסוכנים לאנושות.  אלו הערכים, אלו השיטות, מהפכה קומוניסטית היא המטרה (גם אם לא מוצהרת בינתיים).  האיחוד האירופי עבר כולו לקומוניזם מבלי שיספרו לו: ישנו מנגנון שליטה אחד, בבריסל שמחלק את הזכויות לשפע. שאיש לא מכיר ואיש לא בחר – כך שיחררו את הפרט מההתעסקות המייגעת בפוליטיקה. מדינות הלאום שם בדרך להתמוסס ולהעלם. ועוד מעט המנגנון יתחיל לגבות מהם מאה אחוזי מס כדי להאכיל בשיוויון את כל אפריקה, ואם לא ימצא חן בעיני האירופים, היי, שלא יבחרו באנשים שם, בבריסל. מה חבל. הם לא תלויים בבוחר…

מרקוזה עדיין נלמד כהוגה מרכזי חשוב בכל חוגי מדעי הרוח. אפשר  להבין מכאן את היהירות השמאלנית הבלתי נתפסת, את יחסם המבזה לציבור, בהיותו  נשא לא מודע של שורש הדכאנות בתיאוריה האלטרנטיבית שלהם. כמו גם את האמונה הנאיבית בקיומם של ערכים אנושיים אוניברסליים (חיוביים!) , כולל באיסלם ובאלו שעברו חיברות במדינות עולם שלישי נחשל ואלים.

אתם יכולים להבין גם את השנאה הרדיקלית שלהם לכל הקיים, הממשי והמתפקד. להנהגה, בוודאי, זה השטן. במיוחד  זו שההמונים האחרים בחרו בה.

כל חוסר ההגיון בשמאל, הנובע מתפיסת עולם הנובעת מחינוך תת-תודעתי רדיקלי לראות את המציאות כעויינת אותם וכהפוכה לזו הנתפסת על ידי השכל הישר.

זה מסביר גם מדוע הם מוכנים להרוג למען השלום, לפעול כנגד עצמם, עמם, משפחתם,  ומדוע הם כה אובססיביים בהתנגדותם להכיר בעובדות מציאות.

הם עברו חינוך פוליטי תת-תודעתי.

כמה הערות לסיום

  1. הביקורת על החברה האמריקאית ועל הקפיטליזם אינה לחלוטין שגויה. היה נחוץ אדם מבריק, ששונא כל דבר שעיניו רואות בה, כדי למצוא את כל הפגמים הקיימים, האפשריים כמו גם המדומיינים. ברם, ביקורת על חברה, מבלי להשוות עם האלטרנטיבות בקיימות האחרות – שבתקופתו היו שלטון האימים בריה"מ, שילטון ההזוועות של הנאצים, רצח העם בסין הקומוניסטית, ויאטנם – ארצות העולם השלישי-  מייצרת הטייה לא אינטלגנטית ולא אינטלקטואלית. נכון, שישנם הרבה פגמים, שניתן לחדור לכל נקבובית בהם. כך אכן נוצרה השנאה לארהב, לקפיטליזם ולמדינות הלאום.  אבל א אפשר להניח, לא חשוב כמה רדיקלי אתה, שזו ההתארגנות החברתית הגרועה ביותר האפשרית. זה רעיון מסוכן וטפשי.
  2. ספר המציג תיאוריה המבטיחה יותר חירות מהקיים בחברה החופשית, והמסיים במסקנה שכדי להגיע אליה יש לבחור בדיקטטורה בניגוד לרצונם כל כמעט כל בני האדם. סתירה שכזו אמורה לפסול את כל הדוקטרינה, לטעמי.
  3. כשמרקוזה יוצא כנגד מנגנוני השליטה הלא-אמתניים של הקפילטליזם, ניתן היה להניח שהו מתנגד רדיקלי לכל צורת שליטה. והנה מחשבה:  בקפיטליזם, אם אינכם מנהלים את חייכם כראוי, אתם רשאים למות בעוני, סבל ומחלות. בחברה קומוניסטית אי אפשר להרשות שתנהלו את חייכם שלא כראוי, משום שהשיטה עצמה קלה מאד לניצול. לכן בטלנות היא פרזיטיות. זה לא אומר שלא תמותו בעוני ובסבל ממחלות, אבל זה אומר שהשיטה לא יכולה להרשות לעצמה שתנהלו את חייכם על פי ההפקרות האישית שלכם. מתבקש מתוך השיטה מנגנון שליטה מוחלט
  4. ואם האוטופיה היתה מושלמת, וטיפוסי אדם חדשים היו צצים יש מאין – או אז האנושות היתה ממילא נגאלת, גם בשיטה הקפיטליסטית. כך שהקומוניזם יכול להצליח אך ורק אם לא יהיה נחוץ. וזה הבלבול העקרי בכל הספר, שפה ושם מרקוזה מגלה שהוא מסוגל להבין את התבנית משום שהוא עצמו מלין על פרדוקס דומה:  האדם יכול להביא לשחרורו, אך כדי להבין זאת ולפעול, עליו להיות משוחרר קודם לכן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

2 תגובות בנושא “ניצחונה של הפרנויה: להבין את השמאל

הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: