מחאת עירום, שוב מרקוזה, אבל גם תיאודור אדורנו ופינק פלויד

השבוע שוב פרצה בארה"ב מגיפה מחאות עירום ובפעם המיליון תהה הימין, האם השמאל איבד לחלוטין  את שפיותו. התשובה לשאלה אינה פשוטה, משום שחלק מהדוקטרינה השמאלנית היא – פעולות כנגד השפיות מתוך מודעות מכוונת. [אם כי לא כל המוחים מבינים זאת].

כפי שהראיתי בטור הקודם, הרברט מרקוזה וכל חברי אסכולת פרנקפורט ראו את המציאות הדמוקרטית-קפיטליסטית-לאומית – כצורה הגרועה ביותר של טוטליטריות פאשסטית. לתפיסתם, האידיאולוגיה הנ"ל השתלטה על כל תחומי החיים, הקיום והמציאות – ולא נותרה למוחים מסגרת לגיטמית בשפה, ברעיונות או ייצוג בתוך האידיאולוגיה הזו. כך שכל מה שנותר הוא לבטא את כל מה שמפחיד, מגעיל, מתועב ולא לגיטמי בעיניהם של הרוב המותנה באופן מוחלט ל"שיטה". למכונה. הנה דוגמה חביבה ואהובה לחתרנות צעצוע: "שיער"שעברה בתהליך מיסחור לצד של "הרעים". [כתבתי על זה כאן]

כך, סברו, זה יעלה על פני השטח את האבסורד וחוסר השפיות של כל החברה בכללותה. [לאור תגובות החברה, דומה, שזה רק גרם לפקפק בשפיותם של המוחים].

מה שחשוב הוא, שגם בשגעון יש שיטה, גם לו יש בסיס רעיוני. ובכן, מהיכן מגיעים רעיונות? במאמר הקודם הראיתי את ההשפעה הישירה של רעיוניו המנוסחים של הרברט מרקוזה, כפי שעברו דרך מוסדות האקדמיה ופשטו להמונים דרך התקשורת. [והנה עוד דבר, שעליו מרקוזה התריע: קיומה של שטיפת מוח דרך תקשורת, שתלמידיו מיהרו לאמץ דווקא – כנגד "שוטפי המוח" ה"אחרים"].

אבל רעיונות עוברים בצינורות שונים ומגוונים. והפעם נדבר על מוסיקה ועל תיאודור אדורנו – שהוא החבר ההגון ביותר באסכולת פרנקפורט, והאהוב עלי ביותר.

אבל לפני זה הקדמה קטנה.

השיר "דמיין" של ג'ון לנון  היה ביטוי לאוטופיה מלאת התקוה של המרקסיזם: דמיינו לכם עולם ללא לאומים, ללא דתות, ללא רכוש פרטי – כך שלא יהיה יותר שום דבר למות בשבילו במלחמות מיותרות. והעולם יחייה אז יחד, בהרמוניה.

ואכן, הרמוניה מלודית מלווה את השיר האהוב הזה ותוך כך, נכנסים רעיונות לראש. כאילו מדינות, דתות וכסף הם הגורמים היחידים למלחמות.  אני חושבת שזה שגוי מהיסוד אך לא אתווכח עם זה כרגע. [אומר רק זאת. היו לי שני חתולים. הטריטוריה שלהם היתתה מוגנת בדלת פלדה. כל עוד היה תמיד אוכל בצלחת, הם היו מרוצים ושבעים ושקטים כחתולים מנומנמים. כששמעתי אותם רבים באלימות תמיד ידעתי, שאין אוכל בצלחת.הם לא היו רעבים, הם חוו חוסר ביטחון בהמשכיות השפע, ולפתע הטריטוריה היתה צרה מלהכיל יותר מחתול אחד. זה מה שקורה כשאדם אינו בטוח בעתודותיו החומריים. רכוש פרטי מרחיק מלחמות.]

אבל מאז "דמיין" עברו הרבה אירועים  והתרסקה לחלוטין האשליה היפה של הקומוניזם. הרעיון עמד בפני פשיטת רגל מוחלטת. מי שהציל אותו היו חברי אסכולת פרנקפורט. שתחת להציע אוטופיה יפה, הציעו ביקורת קטלנית על הקפיטליזם ומדינת הלאום.  הם טענו שהסיכוי למהפכה אבד, ואיתו האנושות כולה, לכן אין להם אלא להציע התנגדות. זה התחיל את עידן המחאות, חוסר הנחת בתרבות האמריקאית ואת עידן הפרנויה [המימסד נתפס בעקבות מרקוזה כארגון-על המנסה לשעבד-כל ולהשמיד את האנושות.  כך, כל אספקט מימסדי נתפס כמאיים, מסוכן ומרושע, החל מבתי הספר וכלה בכל פעולה ממשלתית].

השאיפה להרמוניה הגיעה לכלל יאוש והגיעה תקופת הזעם. ואיתה, המוסיקה הפסיקה להיות הרמונית (הרמוניה זה לאשר את הקיים-  שהוא המימסד השנוא). התחיל  עידן המוסיקה האטונלית, הצורמת, הלא-נעימה במתכוון. מוסיקת הסירוב הגדול.

תאודור אדורנו (Theodor Adorno)‏ (1903 –1969) היה פילוסוף, סוציולוג, מוזיקולוג ומלחין גרמני ממוצא יהודי ואיטלקי. אדורנו נחשב לחבר בולט באסכולת פרנקפורט, עימה נמנים אישים כגון מקס הורקהיימר, הרברט מרקוזה, ולטר בנימין, ליאו לוונטל (אנ'), יורגן האברמאס ואריך פרום.

אדורנו היה גאון מוסיקלי, אולי האדם שהבין בתיאוריה של המוסיקה יותר מכל אדם בעולם. [מוסיקאים גאונים כמוצרט ובאך לא הבינו בהכרח את התיאוריה. הם פשוט פעלו מתוך גאונות מוסיקלית].

אדורנו היה זה שייעץ לתומאס מאן בספרו "דוקטור פאוסטוס", בכל הקטעים העוסקים במוסיקה. קראו כאן עלילת הספר מתארת את תולדות חייו של אדריאן לברקין, מוסיקאי שעורך הסכם עם השטן (ברוח "פאוסט" של גתה), לפיו יהפוך למלחין המוכשר והחדשן ביותר, ובתמורה הוא מתחייב להימנע מכל סוג של אהבה למשך 24 שנים.

אדורנו ביסס את המוסיקה השטנית של גיבורו של מאן, על המוסיקה האטונלית   ארנולד שנברג טלטל את המוסיקה הקלאסית במאה ה-20, וחולל את המהפכה של המוסיקה הא-טונאלית. בעקבות הרומן כתב שנברג מכתב תלונה על כך  שבעתיד יחשבו שמי שהמציא את שיטת 12 הטונים היה אדריאן לברקין מהרומן של תומאס מאן ולא הוא, שנברג. לפיכך, במהדורה השנייה של הרומן, מאן ציין במפורש כי מי שהמציא את שיטת 12 הטונים הוא "בן זמנו, ארנולד שנברג" ולא הדמות הפיקטיבית אדריאן לברקין. בתגובה השיב שנברג ברוגז, כי בעוד 50 שנה יראו מי ייחשב בן תקופתו של מי, תומס מאן או ארנולד שנברג.[מתוך הפוסט של Alon Ten-Ami)

באותה תקופה פעל מוסיקאי אנטי-הרמוני מפורסם אחר, שטוקהאוזן, [ליחצו להאזנה] ששילב קולות וצלילים "לא מסיקליים" בתוך מלודיה לא מלודית מתריסה.

ההשפעה של שטוקאוזן על היצירות של פינק פלויד בולטת מאד, כמו גם השפעות של התכנים של מרקוזה על מילות השירים וגם על הסרטונים והדימויים המלווים אליהם. הפינק פלויד פשוט תמללו והלחינו את מרקוזה. זו הסמטנטיקה של הלוגיקה הנאו-מרקסיסטית. מאדורנו, שטוקהאוזן ושנברג הם נטלו את התחביר:  אטונליות, צורמניות והבלטת העדר ההרמוניה. [הנקמה של הקפיטליזם במרד שלהם היתה, שכעבור עשורים מעטים המלודיה שלהם נקלטה והם הפכו , לבושתם, למוסיקת מעליות].

כמעט שאין צורך להביא דוגמאות סמנטיות.  כל מילה בשירים היא ביטוי לביקורת כנגד מה שמרקוזה כינה "המכונה": "ברוך הבא למכונה, בני" [טקסט ודימויים אפוקליטיים, המתחלים בכך שילדים רכים נכנסים לבית הספר לספוג שטיפת מוח שתהפוך אותם לעבדים למכונת היצור חובק כל. [ ניכרת גם השפעה של ההוגה הצרפתי לואי אלתוסר, שהיה פרנואיד סכיזופרני מאובחן, ומרקסיסט חרוף]. ומכאן ש"אנחנו לא צריכים שום חינוך, זה רק עוד אבן בחומה" [ של ההפרדה המלאכותית של הרעים,  בין בני אדם] ולכן "הם ואנחנו" – מחאה כנגד אותה הפרדה מלאכותית. [ ומעניין, שכל האחווה הכלל אנושית הזו כלל לא הפריעה לרוג'ר ווטרס להיות אנטישמי חרוף.  אולי זה משום שרק יהודים מדירים את כל שאר העולם מחוץ לשיח]. ועוד משהו שמפריד בין אנשים – כסף – הפעם כבר לא "דיימנו עולם ללא כסף"  אלא יותר "קחו את הכסף שלכם ותחבו בת-ת, רוצחים פאשיסטים".

שימו לב לדימויים והזכרו בתכנים של מרקוזה. כך הוא התנחל בלבבות כל מי שאפילו לא שמע עליו.

הביטוי במציאות הפוליטית:

בכל פעם כשהשמאל מכנה שמרנים – פאשיסטים, רוצחים, גזענים  – זה בגלל התפיסה של "הם ואנחנו". כי לראות מחבל מוסלמי כ"אחר" – זה פאשיסטי וגזעני.

כל מי שמזדהה עם המימסד (משום מה שמונת שנות השלטון של אובמה לא נחשבו "מימסדיים"] הוא פאשיסט מסוכן.

מאחר שכל הרעיונות הללו התפתחו במחצית השניה של המאה ה-20 לאחר טראומת שתי מלחמות עולם, הנאציזם והסטליניזם – ובמיוחד בעקבות אסכולת פרנקפורט – נוצר חיבור ישיר בין שמרנות ("ריאקציוניזם" – שמשמעו, כל מי שכבר הואר ברעיון המהפכה אך מסרב לראות את אורה]   – כל סוג של שמרנות נתפס כצעד שמאפשר את הנאצים הבאים. לכן גם כל שמרן הוא "נאצי". מעצם שמרנותו, ריאקציונר שמעכב את המפכה, ואדם מלא שנאה, שמתעקש להפריד את העולם ל"אנחנו" ו"הם".

בואו נשים רגע לב לסרטון הזה:

 

 ועכשיו  תמונה אחר תמונה:

  1. כדור הארץ בסכנה! עיגול הולך ונכנס מרחוק, ומאדים.כך מתחיל מרקוזה את ספרו: "סכנת השואה האטומית המאיימת למחות את המין האנושי מעל פני כדור הארץ – האם אינה נסייעת גם להגן על אותם כוחות עצמם, המנציחים סכנה זו" [האדם החד ממדי עמ. 11] הכוונה היא שמשטרים קפיטליסטים ומשטרים טוטליטיריים אחרים יצרו את הפצצה כדי לשעבד את נתיניהם למכונה. על ידי הפחדה.

‏‏לכידה

העולם מתלבט בין להפוך לפרח, משמע – להצמיח אנושות טבעית החיה בהרמוניה עם הטבע, אך בכל מומנט הסטורי – הטבעי הופך למכונה. [התמונות מתחלפות שוב ושוב]. מרקוזה סבר שבשחר האנושות עוד היה סיכוי כזה. פינק פלויד פסימיים אף יותר ממנו

‏‏לכידה1.PNG

שחר האנושות: דמות מזערית נובטת מתוך עולם היולי.

‏‏לכידה2.PNG

שתי דמויות מזעריות מתקדמות וגדלות לתוך הפריים, תוך מאבק זו בזו. זו התורה המרקסיסטית – הדיאלקטיקה המטריאלית – הגורסת שהאנושות התקדמה תוך מאבקים בין מדכאים למדוכאים כשהתפתחות טכנולוגית משנה תמיד את זירת המאבק. זהו גם דימוי ל"תזה"- "אנטיתזה" המרסיסטי הגליאני- שסופי – האחדה-  סינתזה.

‏‏לכידה3.PNG

4. נוצרה האחדה – אך, אבוי, זוהי לא האחדת כל הניגודים לכלל סינתזה של אחווה אנושית – אלא האנושות הפכה למפלצת חד ממדית  – ולא אנושית אלא מכאנית – שמתקרבת עוד רגע לטרוף את הצופה

4.PNG

5. האנושות, שהיתה פעם, שהפכה למכונה. הפכה למפלצת רדיו-אקטיבית. הפיצוץ בא מייד אחרי הפריים הזה. זהו האדם נחד ממדי שהתאחד לממד אחד עם המכונה. וכבר אין להפריד. זהו האימפריאליזם הקפיטליסטי שישמיד את העולם

 

6.PNG

6. המכונה – (רואים את הכחול ברקע) היא הערים הגדולות שבנו האימפריאליסטים

7.PNG

7. על פי תורתו של מרקס, כל המבנים התרבותיים בנויים על דמו וזיעתו של האדם, וניקרשו בתוכם.

9.PNG

8. לפרט, ליחיד, לאינדיוודואל – אין שום סיכוי. המכונה עורפת את ראשו

10.PNG

9. כשעל פניו באות לביטוי כל זוועות האימפיריאליזם

12

זהו תקציר ויזואלי מהמם ביופיו של הספר "האדם החד ממדי" : כל צורת התארגנות חברתית עד היות היא התארגנות פאשיסטית רצחנית הרומסת את הפרט ותביא לסופה של האנושות. וממילא, האנושות כבר לא קיימת. היא התאחדה עם המכונה  שהיתה אמורה להיות הנאורות  והטכנולוגיה שמייצרות  את השפע, אך המפלצת קמה על יוצרה – ב"דיאלקטיקה של נאורות" [ספר של אדורנו והורקהיימר] – והתבונה האנושית הרצאציונלית הפכה להיות הכלי המשמיד את האנושות.

חשוב לציין, שאני לא רואה ביצירה הזו שטיפת מוח. אם כי היא חודרת עמוק לרגש.  לרעיונות יש זכות לבטא את עצמם. ועם זאת, רצוי שהם יגיעו לכלל דיון מושכל. כדי שנבין מאין הגיעו לנו רעיונות לראש, מה הם, מה משמעותם, לאיזו הגות הם קשורים ומהי המטרתה של ההגות, אולי.

בין היתר ההגות הזו מבקשת להביא למהפכה, ובמהפכה הזו אין מקום ליהודים:

 

היסוד האנטי-ציוני העמוק והבסיסי של השמאל

בשנות השבעים המאוחרות הפך מרקוזה לגיבור תרבות בגרמניה, לא פחות מאשר בארה"ב ובישראל. מרקוזה הציע גאולה לגרמנים הצעירים, מוכי טראומת חטאי אבותיהם – מירדו באבותיכם שמייצגים את כל הטווח הפוליטי שבין נאציזם, פאשיזם וסוציאל-דמוקרטיות, כמו גם סתם בורגנות רגילה בתכלית – והינקו מחטאי אבותיכם. תהליך הטיהור , הגאולה, הדבקות באוטופיה משיחית – כל אלו מזכירים מאד תכנים תיאולוגיים, הכוללים גם פולחן אישיות לכהן הגדול –היהודי שהיה מוכן להעניק מחילה לגרמנים. את הציונות, עם זאת, הותיר מרקוזה בצד של הרעים, בצד הלא-נכון של ההסטוריה, בצד של המנשלים, הלאומיים, הפאשיסטים והנאצים:

ראו את שכתב כריסטוף שמידט למכון ון-ליר.  "ישראל שברוח": מרד הסטודנטים בגרמניה 1968 ויחסו לשואה:[1][ההדגשות שלי]

|[מרקוזה] הבהיר את ההקשר הבין-לאומי של המרד כשהסביר לסטודנטים הגרמנים את הקשר בין כמיהתם לחופש לבין תנועות השחרור בווייטנאם, בסין ובקובה.[2] לפי ניתוחיו המכשפים של מרקוזה, העולם נתון לרודנות ה"פשיזם" הנוכח תמיד ובכל העולם, פשיזם שהפך מאז לכינוי פוליטי כללי לאושוויץ, לווייטנאם ולאימפריאליזם האמריקני. בכך רצה מרקוזה לשמר את הגישה המרקסיסטית-לניניסטית הקלאסית בדבר מהפכה עולמית, שבעולם השלישי היתה אמורה לפרוץ בתגובה ישירה נגד הדיכוי, בעוד שבמדינות המתועשות במערב היתה אמורה להתרחש תחילה בעקיפין, באמצעות  חשיפתו של השלטון הדמוקרטי כשלטון מונופוליסטי של הקפיטליזם. גישה זו אפשרה לו לא רק להציב את החזיתות בעולם הראשון ובעולם השלישי על אותו מישור, דהיינו להשוות את הגרילה הכפרית של צ'ה גווארה והו-צ'י-מין מצד אחד, למורדים ולסטודנטים שרודי דוטשקה הגדיר כבר ב-1967 כ"גרילה עירונית" מצד שני, כי אם גם להפקיד בידי הסטודנטים את תפקיד חיל החלוץ במאבק העולמי נגד האימפריאליזם. את המאבק הזה, כך המליץ מרקוזה, יש להצית במישור הפוליטי וברוח האידיאולוגיה המרקסיסטית, באמצעות פעולות שיערערו את הלגיטימיות והלגאליות של המערכת השלטונית הקיימת. בנוסף המליץ מרקוזה, לפי פירושו לתגליתו של פרויד הרואה בארוס עיקרון יסוד של הציוויליזציה, להרחיב את הפעולות הפוליטיות ולהשלימן באמצעות הנהגת תנאי חיים חדשים בתחום הארוטי, באומנות ובאירועים חווייתיים. מרקוזה אף ראה ב"רגישות חדשה" בתחום הארוטי הזדמנות לחולל שינוי ביולוגי במבנה הצרכים המיניים של האדם![3] בהגדרה זו של החזיתות השונות במאבק נגד האימפריאליזם לא זו בלבד שמרקוזה הראה לסטודנטים את הדרך לפעולה הנכספת, אלא ראה גם באקטיביזם המרדני ביטוי של אסטרטגיה משיחית רדיקלית, שבעזרתו ניתן יהיה להתגבר אחת ולתמיד על תולדות השררה והאלימות או, במילותיו הוא,  על עולם האבות. "אני גורס שהחברה שלנו בסכנה עליונה. אני גורס שהחברה שלנו נמצאת במצב חירום כזה ושמצב זה הפך למצב נורמאלי," כתב מרקוזה אז במסתו "סובלנות רפרסיבית" (Repressive Toleranz), שהיתה פופולרית בקרב הסטודנטים הגרמנים, והסביר כי לו היו האנשים מודעים מוקדם יותר למצב החירום, היה להם "סיכוי למנוע את אושוויץ ומלחמת עולם אחת."[4] בהתנתקות מתולדות השררה בדרכים מהפכניות – בעצם ביטול האלימות והאשמה גלום פוטנציאל לאלימות – ההתנתקות מדור האבות היא בלתי נמנעת: "האבות אשמים! הם אינם סובלניים, אלא שקריים. הם מבקשים לפדות את חוב אשמתם בכך שהם הופכים אותנו, הבנים, לאשמים; הם יצרו עולם של צביעות ושל אלימות, שאיננו רוצים לחיות בו,"[5] כותב מרקוזה, וקורא לסטודנטים, כ"בנים", להפיק את הלקח הבא: "לא להזדהות עם אבותיהם השקריים, שאפשרו את אושוויץ ואת וייטנאם ושכחו אותם."[6] [ויאטנם למי שחשב אולי שמדובר רק באשמת האבות של הגרמנים. לא כך, האשמה היא בכל העבר האנושי כולו]

בכך, מרקוזה לא רק מגדיר את טווח הפעולה המשיחי של מרד הסטודנטים, שמבחינתו משיק תמיד לפרקטיקה בלתי חוקית ואלימה בעצמה, אלא מפרש את האקטיביזם המשיחי הזה כשחרור של הבנים מאבותיהם ומהאשמה, ואף מציב את הפעולה המשיחית-מהפכנית בטווח של "מחיקת עקבות החטא הקדמון".[7] אם מרקוזה אכן הפך את פרויקט הנאורות המקורי של קאנט – "יציאת האדם עצמו מהבורות שהוא עצמו אשם בה" – לתיאולוגיה פוליטית-משיחית, שבאמצעות ההתגברות על חוסר העצמאות מתכוונת בעצם גם "למחוק" כל אשמה, הרי שביטוי סמוי נוסף ואחרון של תוכניתו של מרקוזה הוא רעיון מהפכת ההיסטוריה בדיעבד, המתבטאת באופן מובלע בסימביוזה של "הבנים הסטודנטים" עם "האב היהודי". ההזדהות המשיחית של הבנים עם האב היהודי תפצה על הרצח הסמלי של האב הביולוגי."[8]

 

ובחזרה לאדורנו, אהובי:

 

במקום שאדורנו סירב להיות מושא הערצה ומנהיג, קיבל מרקוזה על עצמו את תפקיד הנביא המשיחי, ובכך סתם את הגולל על שותפותו עם מי שהיה בעצם דמות המנהיג הראשון של המרד, דהיינו אדורנו. כשאדורנו קבל שוב ושוב באוזני ידידו ושותפו לאסכולה הביקורתית על האלימות הגוברת בקרב הסטודנטים,[9] שבאירוע מטעם איגוד הסטודנטים הסוציאליסטי הגרמני (SDS) כמעט גירשו את שגריר ישראל בקריאות "ציונים צאו מגרמניה",[10] הזכיר לו זה האחרון כי הסטודנטים היו הכוח המוביל במאבק חובק העולם נגד האימפריאליזם, והוסיף כי על כל אדם להחליט באיזה צד הוא ניצב במאבק גלובלי זה!

ובחזרה למחאת העירום:

"אולי השבר בין אדורנו לבין מרקוזה הוא אשר דחף את הסטודנטים "לפוצץ" הרצאה של אדורנו, כשסטודנטיות חשופות חזה פיזרו פרחים מעל ראשו של הפרופסור ההמום. אדורנו קם ונטש את האולם, וכעבור זמן קצר נאלץ לשמוע מסטודנטים רדיקליים כי "כמוסד, הוא חשוב כמת"." [שם]

ולהפוגה הקומית:

חבורת ספרדים פרו-פלסטינים הפגינו בעירום מול החומה. הפלסטינים גירשו אותם בגועל. עוד תזכורת לחוסר המוחלט של הבנת המציאות מכל הצדדים

64463170991599640360no.jpg

 

[1] "ישראל שברוח": מרד הסטודנטים בגרמניה 1968 ויחסו לשואה מאת כריסטוף שמידט

[2]  Herbert Marcuse, Versuch über die Befreiung, in: Schriften VIII, Frankfurt am Main 1984, 241: "בווייטנאם, בקובה ובסין מגנים על מהפכה שמנסה להימנע מהניהול הבירוקרטי של הסוציאליזם. אנשי הגרילה באמריקה הלטינית היו ספוגים באותה רוח חתרנית: רוח השחרור".

[3]  שם, עמ' 256: "כל עוד צרכים אלה וסיפוקם רק משכפלים את החיים בעבדות, יצריך השחרור תחילה שינוי במישור זה, כלומר: צרכים מיניים אחרים, תגובות אחרות של הגוף והרוח".

[4]  Herbert Marcuse, Repressive Toleranz, in: Schriften VIII, 156.

[5]  Herbert Marcuse, Versuch über die Befreiung, Anm. 6, 250.

[6]  שם, עמ' 262.

[7]  Herbert Marcuse, Triebstruktur und Gesellschaft. Ein philosophischer Beitrag zu Sigmund Freund, in: Schriften IX, 142.

[9]  מכתבו של אדורנו להרברט מרקוזה מ-19 ביוני 1969 מצוטט מתוך: Wolfgang Kraushaar, Die Bombe im jüdischen Gemeindehaus, Hamburg 2005, 98.

[10]  שם, עמ' 89. לסקירה כללית בעניין זה: Martin W. Kloke, Israel und die deutsche Linke. Zur Geschichte eines schwierigen Verhältnisses, Frankfurt am Main 1990.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: